האימפריה האוסטרית

האימפריה האוסטריתגרמנית: Kaiserreich Österreich) הייתה קיסרות מרכז אירופית רבת עוצמה שבירתה וינה, אשר התקיימה בשנים 18061867. הקיסרות נוסדה כהמשך לממלכת הבסבורג ועל חורבות האימפריה הרומית הקדושה, והחל משנת 1867 שונה שמה לקיסרות האוסטרו-הונגרית. האימפריה נהנתה מעוצמה פוליטית וכלכלית רבה.

האימפריה האוסטרית
Kaisertum Österreich
Flag of the Habsburg Monarchy Imperial Coat of Arms of the Empire of Austria (1815)
דגל סמל
Austrian Empire (1815)
יבשת אירופה
שפה נפוצה גרמנית; שפות מנהלה אזוריות: הונגרית, צ'כית, איטלקית ועוד.
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
וינה
48°12′31″N 16°22′19″E / 48.20861°N 16.37194°E
משטר מונרכיה
הקמה
תאריך
נפילת האימפריה הרומית הקדושה
1806
פירוק
תאריך
הקמת אוסטרו-הונגריה
1867
ישות קודמת Banner of the Holy Roman Emperor with haloes (1400-1806).svg האימפריה הרומית הקדושה
Flag of the Habsburg Monarchy.svg ממלכת הבסבורג
ישות יורשת האימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית
אוסטריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אוסטריה

באבנברג

הבסבורג

האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה האוסטרית

האימפריה האוסטרו-הונגרית

הרפובליקה האוסטרית הראשונה

אוסטרופשיזם

אנשלוס

אזורי הכיבוש באוסטריה

אוסטריה

היסטוריה

רקע

Franzjosef
פרנץ יוזף קיסר אוסטריה בשנת 1855

ב-1 במרץ 1792 נפטר לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובנו פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה עלה לשלטון במקומו. פרנץ הושפע רבות מהרטוריקה האנטי-מהפכנית, וחרג מהמדיניות הפייסנית כלפי המהפכה הצרפתית של קודמו בתפקיד, בין השאר משום שחשש שתפרוץ מהפכה גם ברחבי האימפריה שלו. דבר זה הביא להסלמה נוספת ביחסי צרפת-אוסטריה, עד שלבסוף צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792.

בתחילת המלחמות הנפוליאוניות פיקד פרנץ על הצבא האוסטרי, והוביל אותו במערכה בפלנדריה, אולם לאחר מכן העביר את הפיקוד לאחיו הארכידוכס קרל, דוכס טשן.

בשנת 1796 הוציא מסעו של נפוליאון בצפון איטליה את פיימונטה מהקואליציה. פיימונטה, שאיימה על צרפת מהחזית האיטלקית משך 4 שנים, הובסה תוך חודש אחד בלבד, והאוסטרים נהדפו צפונה. באותה תקופה הצרפתים הביסו גם את כוחות האפיפיור, והאפיפיור פיוס השישי אולץ לחתום על הסכם שלום זמני. כשכשלה התקפת-הנגד האוסטרית, נכנס נפוליאון לפריולי, ובאוקטובר 1797 נאלץ פרנץ להיכנע לתנאים שהכתיב לו נפוליאון בחוזה קמפו פורמיו, ולהעביר את הגדה השמאלית של הריין לצרפת תמורת ונציה ודלמטיה.

בשנת 1800 הצטרפה אוסטריה לקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, אולם בשנת 1801 נחלו הכוחות האוסטרים תבוסה מוחצת באיטליה, וחתמו על הסכם שלום נוסף עם צרפת.

לאחר ההפסד בשנת 1801, אחי הקיסר, הארכידוכס קרל נקרא לערוך רפורמות בצבא. קרל היה הגנרל האוסטרי המוכשר ביותר, אך הוא נתקל בחומה בצורה של חדלי אישים שאיישו את המטה הכללי ופחדו מזוהרו. מלשינים וקנאים רקמו מזימות נגדו והסיטו את הקיסר כנגד אחיו. המלחמות האחרונות רוקנו את קופת האוצר האוסטרי ומצב כוחותיה המזוינים היה בכי רע.

קרל, שהיה ריאליסט תמך בהפוגה ואף בחתימת הסכם שלום ארוך טווח עם נפוליאון, כי הוא ראה שהצבא לא מוכן לקרב וייקח זמן רב לפני שאפשר יהיה לארגנו ולשפר את מצבה הכלכלי של ארצו. ראש ממשלת בריטניה, ויליאם פיט הבן, שנכנס לתפקידו בשנת 1804, לא טמן ידו בצלחת ובחש בקלחת התככים האוסטרית. משראה שהדבר העיקרי שעוצר בעד האוסטרים מלהצטרף למלחמתה של בריטניה נגד נפוליאון הוא הכסף, נתן לה הלוואות נדיבות שבעזרתן חימשה אוסטריה את עצמה. לרוע מזלה של אוסטריה, התככים גרמו לכך שקרל קיבל את הפיקוד על החזית המשנית באיטליה ואילו את הפיקוד על הכוחות העיקריים מסרו לגנרל מאק פון ליבריך. ב-19 באוקטובר 1805, הצליח נפוליאון, בתמרון מבריק, לכתר את הצבא האוסטרי בקרב אולם. כ-30,000 חיילים אוסטרים נכנעו, מה שהיה ניצחון מכריע לצרפתים.

אחרי התבוסה הקשה באולם, אוסטריה נותרה למעשה ללא הגנה. הארכידוכס קרל עשה מאמצים עילאים לצאת מחצי האי האיטלקי, אך מסנה התקיף אותו ועל אף הנחיתות המספרית כפה עליו קרב התשה קשה שהסתיים ללא הכרעה. קרל ניסה לנתק מגע, אך מסנה רדף אחריו ולא נתן לו להגיע לאירופה המרכזית בזמן. כתוצאה מכך, הכוח היחיד שנשאר בידי האוסטרים היו כמה אלפי חיילים שנמלטו מאולם ויחידות שלא היו בשני הצבאות הראשונים.

הכוחות הרוסיים שהגיעו לעזרתם של האוסטרים היו חלוצו של הצבא הרוסי הענק וכללו רק כמה אלפי לוחמים. קוטוזוב, מפקדו של הצבא הרוסי נחרד לשמוע שהצבא האוסטרי חדל למעשה להתקיים ולכן פקד על נסיגה לצפון מזרח במטרה לחבור לכוח העיקרי. אחרי נסיגתם של הרוסים הופקרה וינה לחסדיהם של נפוליאון וחיילי הגרנד ארמה. נפוליאון שרצה לסיים את המערכה במהירות האפשרית נכנס לווינה, אך לא שהה בה זמן רב. הוא פקד על הפרשים של מירא לרדוף אחרי הרוסים הנסוגים ויצא בעקבותיהם תוך פרק זמן קצר.

מירא הצליח לאבטח גשר חשוב מעל הדנובה ובעזרתו הגרנד ארמה צלח את הנהר. בינתיים כונס הצבא הרוסי בפיקודו של הצאר אלכסנדר הראשון שהביא איתו גם את חיילי המשמר - ענקים בגובה של 185 ס"מ לפחות (בזמן ש-170 היה הגובה הממוצע באירופה). נפוליאון הצליח להדביקם ליד אוסטרליץ.

נפוליאון רצה לכפות על בעלות הברית קרב הכרעה, אך לא היה לו די כוחות על מנת לכתרם, לכן הוא רצה לפתותם להתקיפו. הוא שלח את הקורפוס של דאבו שמנה כ-20,000 חיילים למשימה משנית וכך צבאו היה נראה חלש מכפי שהיה באמת. בעלות הברית התפתו לצאת לקרב. נפוליאון החזיר את דאבו והשמיד למעשה את הצבא של בעלות הברית בקרב אוסטרליץ הניצחון היה שלם - רבע מהצבא הרוסי נהרג בקרב רבים אחרים פוזרו לכל עבר ורק קומץ לוחמים נשארו לרוסים על מנת להמשיך את המערכה.

הקמת הקיסרות

לאחר התבוסה המוחצת באוסטרליץ, נאלץ פרנץ להסכים לחוזה פרסבורג, שבו הוחלט על החלשת האימפריה האוסטרית ועל ארגון גרמניה מחדש תחת נפוליאון, שנקרא הקונפדרציה של הריין. כתוצאה מכך החליט פרנץ ב-6 באוגוסט 1806 לוותר על כתר האימפריה הרומית הקדושה, ומעתה הוא נקרא רק פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה.

חבירה לנפוליאון

בשנת 1809 שוב התקיפה אוסטריה את צרפת. לאחר כמה קרבות משניים שבהם הפסידו, התנגשו האוסטרים עם הכוחות העיקריים של נפוליאון בקרב וגראם (5 ביולי - 6 ביולי 1809). על אף שהקרב היה די שקול, האבדות הכבדות של האוסטרים גרמו להם לחתום על הסכם שנברון ב־14 באוקטובר 1809, שבו נאלץ פרנץ לכרות ברית עם נפוליאון, העברת שטחים לאימפריה הצרפתית, הצטרפות למערכת הקונטיננטלית, ולתת את בתו מריה לואיזה לנפוליאון לאשה.

המערכה בגרמניה (1813)

בשנת 1813 הצליחו בעלות הברית לצרף את האימפריה האוסטרית לצידם. שתי ארמיות אוסטריות על 300,000 חייליהם התפרשו בגרמניה, וכך עמדו לרשות בעלות הברית כ-800,000 לוחמים, ועוד כ-350,000 כעתודה.

ב-26 באוגוסט 1813 נטל נפוליאון את היוזמה וניצח בקרב דרזדן, שם הסב אבדות קשות לבעלות הברית, אך מחסור בפרשים מנע ממנו לרדוף אחרי הכוח המובס ולנצל את ניצחונו. הוא נסוג עם 175,000 חייליו לעיר לייפציג שבסכסוניה שם האמין שיוכל להקים קו הגנה ולנצח את בעלות הברית. אולם, בקרב לייפציג שנערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, הפסיד הצבא הצרפתי שמנה כ-191,000 חיילים, לשלוש ארמיות של בעלות הברית שמנו יותר מ-330,000 חיילים.

לאחר כמה קרבות נוספים, נכנסו בעלות הברית לפריז ב־30 במרץ 1814 והורידו את נפוליאון מכסאו.

קונגרס וינה

בשנים 18141815 אירח פרנץ בווינה את הוועידה הדיפלומטית החשובה - קונגרס וינה, שבה הוא יוצג על ידי קלמנס פון מטרניך. בוועידה הוחלט על מסירת ונציה ולומברדיה יחד עם עוד שטחים לאוסטריה, ובנוסף עמדה אוסטריה בראשות הקונפדרציה הגרמנית. כמו כן הצטרף פרנץ לברית הקדושה, יחד עם אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה ופרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.

הריאקציה השמרנית

בשנים הבאות קיצץ פרנץ את התקציב הצבאי מ-50% בשנת 1817 ל-23% בשנת 1830.

על אף שפרנץ הגדיר את עצמו כמלך פתוח ורגיש, הייתה המשטרה החשאית האוסטרית היעילה ביותר בכל אירופה, והצנזורה השתדלה לדכות כל התנגדות לשלטונו.

ב-2 במרץ 1835 נפטר פרנץ בווינה מקדחת פתאומית בגיל 67, בנוכחות רבה של משפחתו והכהונה הדתית. הלווייתו הייתה מרשימה, לאחר שבמשך 3 ימים חלפו המוני אזרחים על יד ארונו שהיה מוצב בבית התפילה של ארמון הופבורג. פרץ נטמן במקום מנוחתם המסורתי של מלכי בית הבסבורג בקריפטה הקיסרית, מוקף ארבע נשותיו, ובמקומו עלה לשלטון בנו פרדיננד.

אביב העמים

ב-24 בפברואר 1848 הדיחו ההמונים בפריז את לואי פיליפ, מלך הצרפתים, והכריזו על הקמת הרפובליקה השנייה, היה זה הניצוץ שהדליק את התבערה בכל אירופה, ובמיוחד בווינה ובבודפשט.

March15
התקוממות ה-15 במרץ 1849: המשורר שנדור פטפי מקריא שיר לאומי באוזני ההמון

בחודש מרץ 1848 הגיעה רוח המרד הן לווינה והן להונגריה. ב-3 במרץ 1848 נשא קושוט נאום שבו דרש ממשלה פרלמנטרית להונגריה, וממשלה חוקתית ליתר אוסטריה. הוא פנה לבית הבסבורג ו"לארכידוכס האהוב שלנו פרנץ יוזף" (אז בן 17 שנים ויורשו המיועד של הקיסר פרדיננד), להחזיר את התהילה העתיקה של שושלת הבסבורג, בכך שיתנו תוקף לתקוותיהם של העמים החופשיים בקיסרות. ב-14 במרץ גירש המון זועם ברחובות וינה את מטרניך לגלות בלונדון. יום לאחר מכן, ב-15 במרץ, פרצו המהומות בהונגריה. בחזית המוזיאון הלאומי של הונגריה התקבץ המון של אלפים, בפניו ניצב המשורר שנדור פטפי שהקריא את השיר הלאומי ואת "12 הנקודות", במסגרתן דרשו ההונגרים חופש מן הצנזורה, ממשלה לאומית, שיווין זכויות אזרחי ודתי, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד עם טרנסילבניה תחת שלטון הונגרי וזכויות חוקיות על האדמה לאיכרים ההונגרים.

הבית התחתון של הפרלמנט ההונגרי דרש כינון ממשלה לאומית. הייתה זו שעתו הגדולה של קושוט. המנהיג הליברלי אישטוון בתיאני הקים ממשלה, שבה מינה את קושוט לשר האוצר ואת סצ'ני לשר העבודות הציבוריות. הממשלה החדשה הכריזה על רפורמות מקיפות, אשר כללו שינויים ליברליים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים. "חוקת אפריל" כפי שנקראו התיקונים, יצרה עצמאות הונגרית בשטחים רבים, וכן ביטלה למעשה את המשטר הפיאודלי כמעט אשר שרר בהונגריה. האצילים איבדו רבות מזכויות היתר שלהם, את חסינותם ממיסוי ובוטלה הצמיתות. הקיסר פרדיננד, בחשש לכיסאו ולעצם חייו, אישרר את התיקונים.

קושוט החל בארגון משאביה של הארץ, על פי החוקה החדשה ייסד מטבע הונגרי נפרד, והשתמש בכל האמצעים שברשותו על מנת לעורר תודעה לאומית הונגרית. קושוט ייסד עיתון חדש, אשר נשא את שמו, ושטרי הכסף החדשים נשאו את חתימתו באופן בולט, כך שבתודעת האנשים היה קושוט מקושר עם המשטר החדש יותר מן הנשיא, או מן ה"פלטין" (בעל המשרה הרמה ביותר מטעם המשטר ההבסבורגי בהונגריה).

הקבוצות האתניות בהונגריה חששו מהשתלטות המדיארים על המדינה. חששם היה מוצדק, שכן מנהיגי המרידה ההונגרית, על אף שהיו חרדים לזכויותיהם הם, לא אבו להעניקן למיעוטים בתוך מדינתם - הסלובקים, הרומנים, הסרבים, והגרמנים האתנים.

האוסטרים ניצלו מצב זה, ושיסו בהונגריה את צבאו של המצביא הקרואטי יוסיף ילאצ'יץ'. ילאצ'יץ' השתלט על קרואטיה עוד בחודש מרץ, ובאפריל הודיע על ניתוק קשריו עם הונגריה.

אל מול הסכנה נשא קושוט נאום ב-11 ביולי ובו דרש מן האומה להתחמש אל מול הסכנות, ולהקים צבא בן מאתיים אלף חיילים. הוא נענה בהתלהבות פרועה. כאשר צבאו של ילאצ'יץ' צעד לעבר פשט בשליחות בית הבסבורג, עבר קושוט מעיר לעיר, כשהוא מלהיב את האנשים למלחמה. לאחר התפטרותו של בתיאני, מונה קושוט לראש מועצת הביטחון ההונגרית, והפך במידה רבה לשליטה בפועל של הונגריה.

קושוט היה לשליט הונגריה ללא כל ניסיון צבאי. הוא נכשל בניהול המלחמה, ולא הצליח לשלוט במפקדי הצבאות, במיוחד במצביא ההונגרי ארתור גרגאי, שסירב להישמע לרצונו. במהלך החורף הבא נאבק קושוט בגורמים מבית ומחוץ כאשר המאבק הצבאי הפך לגלוי, החל המאבק בתחילה לנטות כנגד ההונגרים. בסוף השנה נכבשה פשט על ידי האוסטרים, אשר סירבו לניסיונות גישור של נציג ארצות הברית, והממשלה וקושוט עברו לעיר דברצן. בשלב זה התפטר הקיסר פרדיננד לטובתו של פרנץ יוזף הצעיר, אשר החל את כהונתו בכך שהכריז על ביטול מחויבות הכתר לתיקוני אפריל 1848, והוצאת קושוט וממשלתו אל מחוץ לחוק. אך ניצחונותיו של גרגאי הביאו לבסוף, ב-14 באפריל 1849 לשחרורה של הונגריה מהכיבוש האוסטרי, ולהצהרה על עצמאותה. צעד זה נעשה בניגוד מוחלט לדעותיהם של השמרנים, ושל אנשי הצבא ובראשם גרגאי. לעימותים פנימיים אלה חלק נכבד בנפילתו של קושוט לבסוף. המדינה העצמאית החדשה הפכה לרפובליקה, וקושוט הכריז על עצמו כנשיאה.

בשל התבוסה ההבסבורגית נאלצו האוסטרים לקרוא לעזרתם את הצבא הרוסי, בהנהגת הצאר ניקולאי הראשון. פניות ההונגרים לעזרה ממעצמות המערב לא נענו, ושלושה ימים לאחר התבוסה בקרב ליד העיר טמשוואר, ב-9 באוגוסט 1849, התפטר קושוט לטובתו של גרגאי, על מנת שהגנרל הפופולרי יושיע את האומה. גרגאי נאלץ להיכנע לרוסים. האוסטרים חסו על חייו של גרגאי, אך הוציאו להורג שלושה עשר ממנהיגי המהפכה הלאומית ההונגרית, ובראשם בתיאני.

לאחר התבוסה ההונגרית באה תקופה של דיכוי קשוח וחסר רחמים. נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. ייתכן שנחמה פורתא מצאו ההונגרים בכך שכלפי המיעוטים האתניים שתמכו בבית הבסבורג בשעת המרד ההונגרי, לא מצאו האוסטרים מקום להקל בצעדים אלו, ואף הם דוכאו ביד קשה.

הפשרה של 1867

Deák Ferenc 1861
פרנץ דיאק, 1861

לאחר מפלת 1849, קם להונגרים מנהיג נבון ומתון. היה זה פרנץ דיאק. דיאק, אחד ממנהיגי 1849 ששרדו, התנגד לאלימות אף בעוד המרד בעיצומו. לאחר דיכוי המרד הוביל דיאק את התנגדותו הפסיבית של העם ההונגרי, וטען כי מבחינה חוקית אין לביטולן החד-צדדי של הרפורמות מ-1848 כל תוקף, שכן היה על הפרלמנט ההונגרי לבטלן, ואין די בהכרזת הקיסר לשם כך.

בשנים אלו התערער מאוד מצבו של בית הבסבורג. תבוסותיו במלחמה באיטליה (1859), וכנגד פרוסיה (1866), הביאו להכרת מנהיגי אוסטריה כי יהיה עליהם לפתור את בעיות המיעוטים בשטחם הם, אם ברצונם להחזיק מעמד. בשנים 1860 ו-1861 הציע הקיסר פרנץ יוזף להונגרים תוכנית של אוטונומיה מוגבלת, אך אלה, בהנהגתו של דיאק, דחו את התוכנית, ודרשו את החזרת החוקה של 1848.

בשנים אלו החל משא ומתן ארוך ואיטי לפשרה, כאשר דיאק מנהיג את עמו אל עבר פתרון, אשר החזיק מעמד חמישים שנה. הפשרה ("Ausgleich" בגרמנית "Kiegyezés" בהונגרית) אשר נתקבלה בסוף, הייתה הקמת ממלכה דואלית, כאשר הקיסר פרנץ יוזף מוכתר הן כמלכם של האוסטרים, והן כמלכם של ההונגרים. ההונגרים ראו בהכתרתו של הקיסר כמלכם, את השבת כל הזכויות שניטלו מהם. פרלמנט חדש הוקם בבודפשט, והיה בכוחו לקבוע את החוקים בשטחה של הונגריה ההיסטורית, אם כי על בסיס שיש בו כדי לשמר את הדומיננטיות האתנית של ההונגרים, דהיינו כי הזכויות הפוליטיות לא ניתנו למיעוטים האתנים בשטחה של הממלכה ההונגרית. ענייני החוץ, הביטחון והכלכלה נותרו בידי בית הבסבורג, אך מעתה, גדלה והלכה השפעת ההונגרים בחצר הקיסר האוסטרי, ובעתיד יהיו רבים מן השרים הבכירים בחצרו הונגרים.

פשרה זו, שהייתה בעיקרה מתן זכויות יתר להונגרים, על מנת לדכא את המיעוטים הלאומיים בכל יתר הממלכה, ולשלוט בעם הסלובקי, הרומני, הסרבי והקרואטי, הייתה הדבק שהחזיק את האימפריה אכולת המריבות הפנימיות, והקרועה בין ניגודים אתניים, מעמדיים ופוליטיים. במשך חמישים שנות קיומה תיקרע הממלכה ההונגרית בין הרוב הלא הונגרי (כ-52%) ובין המיעוט ההונגרי (כ-48%) המתיימר לשלוט בו, בין החפצים בהמשך הברית עם אוסטריה, ובין הדורשים עצמאות נוסח 1848, ובניגודים והוויכוחים שהסעירו את אירופה כולה באותה התקופה - סוציאליזם וליברליזם אל מול שמרנות כלכלית וחברתית.

הקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית

Austria-Hungary map HE
מפת אוסטריה-הונגריה בגבולות 1900. החלק ההונגרי צבוע בירוק, וכולל את אזור קרואטיה-סלבוניה, בירוק כהה, שנהנה משלטון מקומי מוגבל

האימפריה האוסטרו-הונגרית כפי שנקראה המדינה החדשה, נשלטה על ידי שלושה גופים שונים:

  • הממשלה ההונגרית אשר שלטה בהונגריה.
  • הממשלה האוסטרית אשר שלטה באוסטריה.
  • ממשל מאוחד בראשותו של הקיסר.

לאוסטריה ולהונגריה היו פרלמנטים נפרדים, כל אחד עם ראש ממשלה משלו. התיאום בין השנים היה באחריותו של הקיסר. כן היה באחריות הקיסר הטיפול בענייני הצבא, הצי, מדיניות החוץ, ומדיניות המכס.

באוסטריה ובהונגריה גופא נהנו מחוזות שונים כגון גליציה וקרואטיה מסטאטוס חוקי מיוחד, אשר איפשר להם מבנה ממשלתי ייחודי להם.

מועצת שרים משותפת הרכיבה את ממשלת האימפריה. היא כללה שרים לאוצר, לצבא ולחוץ, וכן את שני ראשי הממשלה, כמה מן הארכידוכסים, ואת המלך. שתי מועצות נציגים, אחת מהונגריה, ואחת מאוסטריה, התכנסו בנפרד, והצביעו על תקציב מועצת השרים המשותפת, וכך ניתנה לממשלות הנפרדות השפעה בעניינים המשותפים, אם כי השרים היו אחראים כלפי הקיסר בלבד.

מרכיבי האימפריה האוסטרית

ראו גם

איליריה

איליריה (ביוונית: Ἰλλυρία, או איליריס Ἰλλυρίς; לטינית Illyria וגם Illyricum כשמה של פרובינקיה רומית; אלבנית: Iliria - שמקורו לפי המסורת האלבנית מהמילים האלבניות i lirë "חופשי") היא חבל ארץ קדום במערב הבלקן ולאורך חופיו המזרחיים של הים האדריאטי. מקור השם בשבטים האילירים שהיו בין תושביו הקדומים של האזור. עם זאת, המינוח אילירים מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם היה העובדה כי דיברו שפות איליריות. עמים אלה לא הגדירו את עצמם באופן משותף כאילירים. קיימת כיום הסכמה כי האילירים היו למעשה עם אחד אשר ישב באזור החופף כיום לאלבניה ומונטנגרו, וכי היוונים היו אלה אשר העניקו את הכינוי הגורף "אילירי" לעם זה, ולעמים נוספים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה כמו הדאלמטים, הליבורנים והפנונים.

המינוח "איליריה" שימש במשך ההיסטוריה להגדרת ישויות לאומיות עצמאיות ויחידות אדמיניסטרטיביות שונות, ובהתאם לכך השתנו גבולותיו ושטחו. החל בתקופה הרומית יצא המינוח בהדרגה משימוש, אך במאה ה-19 נעשה בו שוב שימוש על ידי הצרפתים וחוגים לאומיים אשר תמכו בשחרורו של הבלקן משליטה אוסטרו-הונגרית ועות'מאנית. כיום, שוב אין משתמשים במינוח לשם הגדרת תא שטח גאוגרפי.

בית הבסבורג

בית הבסבורג (לעיתים מאוית גם הפסבורג, בגרמנית Habsburg) היה אחד מבתי המלוכה החשובים של אירופה. בין התפקידים בהם החזיק הבית:

קיסרי גרמניה (למשך מספר מאות עד 1806), בדרך כלל הוכתרו בתור קיסרים רומים קדושים ושליטי אוסטריה (בתור דוכסים 1282–1453, ארכידוכסים 1453-1804)

קיסרי אוסטריה - קיסרי האימפריה ההבסבורגית (1804-1526), קיסרי האימפריה האוסטרית (1867-1804), קיסרי האימפריה האוסטרית ("ציסלייטניה") במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית ובמקביל קיסרי האימפריה האוסטרו-הונגרית כולה (1918-1867)

מלכי קרואטיה (1437-1439, 1445-1457, 1526-1918)

מלכי הונגריה (1437-1439, 1445-1457, 1526-1918)

מלכי ספרד (1516-1700)

מלכי פורטוגל (1580-1640)

מלכי בוהמיה (1526-1618, 1621-1867)

הנסיכים הגדולים של טראנסילבניה (1690-1867)בנוסף, הבית החזיק במספר כתרים אחרים לזמן קצר:

מלך אנגליה ואירלנד (1554–1558)

קיסר מקסיקו (1864-1867)

הדוכס הגדול של טוסקנה (1790-1859)

דוכס פארמה (1814-1847)

דוכס מודנה (1814-1859)ועוד תארים רבים נוספים.

גליציה

גליציה (באוקראינית: Галичина; בפולנית: Galicja; בגרמנית: Galizien; ביידיש: גאליציע; ברוסית: Галиция) או גליציה ולודומריה (ישות גאופוליטית אשר הייתה מורכבת מאוקראינים, פולנים ויהודים) היא חבל ארץ במזרח ובמרכז אירופה, הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין.

גליציה הייתה נסיכות עצמאית מ-1087, ומאז חלוקת פולין בשנת 1772 עד 1918 הייתה ארץ כתר אוטונומית בקיסרות האוסטרו-הונגרית. בין שתי מלחמות העולם הייתה גליציה חלק מפולין, ולאחר מלחמת העולם השנייה נחלקה בין ברית המועצות (גליציה המזרחית, כחלק מהרפובליקה הסובייטית של אוקראינה כשבירת מחוז לבוב משמשת העיר לבוב, כיום באוקראינה), ופולין (גליציה המערבית שבירתה קראקוב). מדרום לה שוכנים הרי הקרפטים.

בחלקה המזרחי של גליציה היו הרותנים (אוקראינים) רוב האוכלוסייה, והפולנים מיעוט ניכר בגודלו, ואילו בחלקה המערבי, מעבר לנהר הסן, היו הפולנים הרוב עם מיעוט אתני-לינגוויסטי אוקראיני.

במאה ה-19 נמצאו במקומות שונים בגליציה מרבצי נפט.

האזור היה מרכז רוחני ותרבותי יהודי חשוב, ראו רשימת ערכים העוסקים בערי גליציה.

דגל אוסטריה

דגל אוסטריה (גרמנית: Flagge Österreichs) הוא דגל בעיצוב טריבנד אופקי המורכב משלושה פסים בצבע אדום, לבן ואדום. הדגל אומץ על ידי פרידריך השני מבבנברג, שהיה דוכס אוסטריה במאה ה-13.

האימפריה האוסטרו-הונגרית

אוסטרו-הונגריה הידועה גם בשמות אוסטריה-הונגריה, הקיסרות האוסטרו-הונגרית והאימפריה האוסטרו-הונגרית (או בשמה הרשמי - הממלכות והארצות המיוצגות במועצה הקיסרית ובארצות הכתר ההונגרי הקדוש של סטפן הקדוש), היא אימפריה שהתקיימה באירופה בשנים 1867–1918. הקיסרות נוצרה מאיחוד פדרטיבי של ממלכת הונגריה ושל קיסרות אוסטריה, תחת שלטונו של בית הבסבורג.

הניצוץ או התירוץ, שהביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא הרצח הפוליטי ב-28 ביוני 1914 של היורש לכס המלוכה של אוסטרו-הונגריה, פרנץ פרדיננד הארכידוכס האוסטרי, בסרייבו. חודש לאחר מכן הכריזה האימפריה האוסטרו הונגרית מלחמה על סרביה ובכך פתחה רשמית במלחמת העולם. האימפריה קרסה כאחת מתוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה.

הקואליציה האנטי-צרפתית השישית

הקואליציה האנטי-צרפתית השישית (1814-1812) הייתה איחוד כוחות של האימפריה האוסטרית, פרוסיה, האימפריה הרוסית, שוודיה ובריטניה כנגד צרפת וגרורותיה במסגרת המלחמות הנפולאוניות. ברית זו קמה לאחר 20 שנות מלחמה, עם הפסקות קצרות, בין קואליציות מתחלפות של מעצמות אירופה לבין צרפת, תחילה תחת השלטון המהפכני ולאחר מכן תחת שלטון נפוליאון, מערכות שהסתיימו כולן בניצחונות צרפתיים.

לאחר כישלונו של נפוליאון בפלישה לרוסיה, חברו המעצמות האירופאיות לרוסיה, לבריטניה ולמורדים בספרד ובממלכת פורטוגל. באוקטובר 1813 ניצחו צבאות הקואליציה בקרב לייפציג וגירשו את כוחותיו של נפוליאון מגרמניה, ובשנת 1814 פלשו לצרפת והפילו אותו מכסאו.

הקרבות העיקריים במלחמת הקואליציה השישית כללו את קרב סמולנסק, קרב בורודינו, קרב ליצן, קרב באוצן, קרב דרזדן וקרב לייפציג.

הקונפדרציה הגרמנית

הקונפדרציה הגרמנית (בגרמנית: Deutscher Bund) הייתה איחוד רופף של מדינות במרכז אירופה, אשר נוסד בקונגרס וינה (1815) והתקיים במשך כיובל שנים, עד שנת 1866. ביסוד האיחוד עמד הצורך לארגן מחדש את מדינות האימפריה הרומית הקדושה, אשר קרסה בשנת 1806. בשנים שלאחר קריסת האימפריה הרומית הקדושה ועד לתבוסתו הסופית של נפוליאון בווטרלו בשנת 1815, אוגדו המדינות הללו בקונפדרציה של הריין.

שטח הקונפדרציה הגרמנית היה זהה במידה רבה לשטח האימפריה בזמן המהפכה הצרפתית (מלבד השטח שבו נמצאת בלגיה). מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבתקופת האימפריה מנה מאות בודדות, קוצץ לכשלושה תריסרים בלבד. עם זאת, המדינות זכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת והחזיקו יחדיו בביצורים במיינץ, לוקסמבורג, רשטאט, אולם ולנדאו. אספה פדרלית התכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.

הקונפדרציה קרסה בשנת 1866 לאחר המלחמה האוסטרו-פרוסית, ותחתיה הוקמה הקונפדרציה הצפון-גרמנית. כל מדינות הקונפדרציה הגרמנית נעשו חלק מהאימפריה הגרמנית של אוטו פון ביסמרק לאחר איחוד גרמניה בשנת 1871, להוציא את אוסטריה, לוקסמבורג, לימבורג וליכטנשטיין.

חוזה פרסבורג

חוזה פרסבורג הוא חוזה שנחתם ב-26 בדצמבר 1805 בין צרפת ואוסטריה כתוצאה מתבוסתם של האוסטרים בקרב אולם (25 בספטמבר - 20 באוקטובר) ובקרב אוסטרליץ (2 בדצמבר).

ב-4 בדצמבר הוסכם על הפסקת אש והחלו מגעים לחוזה שלום. החוזה נחתם בטירת הארכיבישוף בפרסבורג (כיום ברטיסלאבה) על ידי נפוליאון ועל ידי פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

בהסכם עזבה אוסטריה את הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית, וויתרה על שטחים ניכרים באירופה. ההישגים מהחוזים הקודמים חוזה קמפו פורמיו וחוזה לונביל חזרו על עצמם, והשטחים בהם החזיקו האוסטרים באיטליה ובבווריה הועברו לצרפת. נכסים אוסטרים מסוימים בגרמניה, הועברו לבעלי ברית של הצרפתים. דרישות האוסטרים על מדינות גרמניות אלו ננטשו ללא יוצאי מן הכלל, כאשר בנוסף לכך נאלצה אוסטריה לוותר על שישית משטחה ו-2.5 מיליון תושבים מתוך אוכלוסייה של 24 מיליון. כמו כן, אולצה אוסטריה לשלם פיצויים לצרפת בסך של 40 מיליון פרנק.

שר החוץ הצרפתי, טליראן, הפציר בנפוליאון להציע לאוסטרים שלום נדיב, ולפצותם על אובדן שטחים באיטליה באמצעות שטחים בבלקן ובמזרח אירופה, על חשבון רוסיה. באופן זה קיווה טליראן ליצור ברית אינטרסים יציבה עם האוסטרים ולתקוע טריז בינם לבין רוסיה, שמצדה תידחק לעימות עם בריטניה במזרח הרחוק. הקיסר לא קיבל את דעתו. לאחר שהביס את הקואליציה השלישית בתוך שלושה חודשים, במבצע צבאי מן המזהירים בהיסטוריה, הוא היה בשיא ביטחונו העצמי. התנאים הקשים והמשפילים של חוזה פרסבורג עוררו מרירות רבה וגרמו לאוסטריה המובסת להתחיל כמעט מיד להיערך, במישור הצבאי והדיפלומטי, למערכה נוספת נגד צרפת. שלום פרסבורג הותיר אמנם את אוסטריה מחוץ לקואליציה האנטי צרפתית הרביעית, אך היא הצטרפה לקואליציה החמישית ב-1809.

חוזה פרסבורג סימן את סופה של האימפריה הרומית הקדושה, וב-1806 ויתר פרנץ השני על תוארו והוכתר כפרנץ הראשון, קיסר אוסטריה. את החלל שהותירה האימפריה בגרמניה ניסה נפוליאון למלא באמצעות ישות פוליטית בחסות צרפת בשם הקונפדרציה של הריין.

טרנטינו-אלטו אדיג'ה

טרֶנטינוֹ-אַלטוֹ אַדיגֶ'ה או: טרנטינו-זידטירול (באיטלקית: Trentino-Alto Adige, בגרמנית: Trentino-Südtirol (דרום טירול)) הוא מחוז אוטונומי בעל סטטוס מיוחד בצפון איטליה. המחוז מורכב משתי נפות שהן בעצמן אוטונומיות: נפת טרנטו ונפת דרום טירול.

האזור היה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וקודמתה האימפריה האוסטרית מהמאה התשיעית עד סיפוחו על ידי איטליה ב-1919, וזו הסיבה שרוב תושביו דוברים גרמנית עד היום. בין 1919 ל-1947 היה שמו הרשמי "ונציה טרידנטינה" (Venezia Tridentina), ובין 1947 ל-1972 היה שמו "טרנטינו-אלטו אדיג'ה / טירול אטשלנד" (Trentino-Alto Adige/Tiroler Etschland).

שמו האיטלקי של האזור טרנטינו-אלטו אדיג'ה, ולעיתים קוראים לו "טרנטינו-זידטירולו". יחד עם מדינת טירול האוסטרית, הוא מיוצג באיחוד האירופי בשם האזור האירופי טירול-דרום טירול-טרנטינו (בגרמנית: Europaregion Tirol-Südtirol-Trentino, באיטלקית: Euregio Tirolo-Alto Adige-Trentino).

בתחומי המחוז נמצאים הרי הדולומיטים, אגם קארצה ויעדי תיירות רבים אחרים. בשל המסורת הגרמנית-אוסטרית של המחוז, הוא היה הראשון באיטליה בו החלו להתקיים שוקי חג המולד, ועד היום נערכים בו שוקי חג המולד הגדולים ביותר באיטליה, המושכים אליהם תיירים רבים.

מאה הימים

מאה הימים (בצרפתית: les Cent-Jours) הוא כינוי לתקופת שלטונו של נפוליאון בין חזרתו מהגלות באי אלבה ב-20 במרץ 1815 ובין הגלייתו לאי סנט הלנה ב-8 ביולי 1815 (תקופה של 111 ימים). בתקופה זו נערכה מערכה בין הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית שכללה את הממלכה המאוחדת, פרוסיה, ממלכת הנובר, דוכסות נסאו, דוכסות בראונשווייג ואת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה לבין צרפת מערכה שנקראת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית.

מהפכת 1848 בהונגריה

המרד ההונגרי של 1848 (בהונגרית מכונה: Az 1848–49-es forradalom és szabadságharc, כלומר "המהפכה והמאבק למען החירות בשנים 1849-1848") היה מרד שפרץ בהונגריה ב-15 במרץ 1848, במטרה להשתחרר משלטון האימפריה האוסטרית. המרד התפתח למלחמת עצמאות, אשר בה לחמו ההונגרים לא רק נגד הכוחות הקיסריים האוסטריים כי אם גם נגד כוחות צבאיים ופארא-צבאיים של עמים אחרים בשטחי הממלכה ההונגרית, אשר דרשו אף הם את חירותם הלאומית וחלקם כרתו ברית עם הקיסר ההבסבורגי. לאחר שנכשל בדיכוי המרד, ביקש פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה סיוע מניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. הצבא הרוסי פלש להונגריה ממזרח, והמרד דוכא.

בעקבות המרד הונגריה פוצלה לחמישה מחוזות, בהם משל ממשל צבאי אוסטרי. עם זאת, ב-1867 הכיר קיסר אוסטריה בכך שהבעיות הלאומיות בארצו לא תיפתרנה מעצמן, ולפיכך הגיע עם ההונגרים ל"הסכם הפשרה" אשר בעקבותיו קמה האימפריה האוסטרו-הונגרית.

מלחמת אוסטריה–סרדיניה

מלחמה אוסטריה–סרדיניה (גם מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה, מלחמת צרפת–אוסטריה או מלחמת אוסטריה–פיימונטה, הידועה גם כמערכת איטליה), נערכה בין צרפת תחת שלטונו של נפוליאון השלישי וממלכת סרדיניה נגד האימפריה האוסטרית בשנת 1859. בעקבות תהליך האיחוד האיטלקי, מלחמה זו מוכרת גם כמלחמת העצמאות השנייה.

מלחמת אוסטריה–פרוסיה

מלחמת אוסטריה–פרוסיה, (או בשמותיה הנוספים: מלחמת שבעת השבועות, מלחמת האיחוד, מלחמת העצמאות השלישית של איטליה, מלחמת האזרחים הגרמנית, מלחמת 1866, מלחמת האחים, מלחמת האחווה, המלחמה הגרמנית) הייתה מלחמה בשנת 1866 בין אוסטריה לבין פרוסיה, איטליה ומדינות גרמניות קטנות שהצטרפו לאוסטריה או לפרוסיה. בסופה, השיגה פרוסיה את השליטה על מדינות גרמניה ואיטליה זכתה באזור ונציה.

באוסטריה ובגרמניה נקראת המלחמה "מלחמת האחים", ובאיטליה נקראת המלחמה "מלחמת העצמאות השלישית".

מלחמת שלזוויג השנייה

מלחמת שלזוויג השנייה (1864) הייתה מלחמה בין ממלכת דנמרק לבין ממלכת פרוסיה והאימפריה האוסטרית. המלחמה פרצה עקב מותו של פרדריק השביעי, מלך דנמרק ללא יורש מוסכם על הקונפדרציה הגרמנית. המלחמה פרצה ב-1 בפברואר 1864, והסתיימה ב-30 באוקטובר באותה שנה בתבוסת דנמרק. כתוצאה מהמלחמה סופחו דוכסויות שלזוויג-הולשטיין וסקסוניה-לאוונבורג לפרוסיה ואוסטריה.

לאחר שנתיים, בשנת 1866 התקיימה מלחמת אוסטריה-פרוסיה, שפרצה בעקבות סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו שנתיים קודם מדנמרק. מדינות האזור שהיו חברות בקונפדרציה הגרמנית הצטרפו למלחמה, מיעוטן תמכו באוסטריה ורובן בפרוסיה, המדינה החזקה והמשפיעה באזור, שניצחה במלחמה. תוצאת ניצחונה של פרוסיה הייתה יצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה ומדינות האזור השונות. בסוף המלחמה סיפחה פרוסיה את שטחי שלזוויג והולשטיין במלואם, וכן את ממלכת הנובר ומדינות גרמניות אחרות שנמצאו קודם תחת שלטון אוסטריה או בהשפעתו, ובכך סללה את הדרך לקראת איחוד גרמניה שהתרחש לאחר הניצחון על צרפת במלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1871.

ממלכת בוהמיה

ממלכת בוהמיה (בגרמנית: Königreich Böhmen, בצ'כית: České království, ובלטינית: Regnum Bohemiae), הייתה ממלכה בתחומי האימפריה הרומית הקדושה, והייתה אחת מנסיכויות הבוחרים באימפריה. החל משנת 1526 נשלטה הממלכה על ידי בית הבסבורג.

לאחר פירוק האימפריה הרומית הקדושה, נכללה הממלכה בתחומי האימפריה האוסטרית, ולאחר מכן בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ופראג הייתה לאחת הערים המובילות באימפריה.

לאחר תבוסת מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, הפכה בוהמיה לחלק מצ'כוסלובקיה.

קונגרס וינה

קונגרס וינה (נקרא גם "הקונגרס הרוקד" ו"קונגרס השלום הבינלאומי") היה ועידה של דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית) שנערכה החל מה-1 באוקטובר 1814 ועד 9 ביוני 1815. את הקונגרס אירחה אוסטריה בווינה בירתה על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר מלחמות נפוליאון. בראש הקונגרס עמד מי שהיה אז שר החוץ של אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בנוסף לכך ביקשו המדינות המתכנסות לחתום על הסכמים דיפלומטיים ובריתות בין מדינות אירופה, במטרה להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולסייע בשמירת היציבות והשלום.

את הדיונים ניהלו ארבע המעצמות המנצחות הגדולות של אירופה באותה תקופה: רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה. נציגיהן של מעצמות אלה, כמו למשל לורד קסלרי הבריטי, היו המשפיעים בקונגרס, ולמעשה ניהלו אותו מאחורי הקלעים כשלנציגי המדינות הקטנות יותר הייתה מעט מאוד השפעה. יוצאת דופן מכלל זה הייתה צרפת, שאחרי תבוסתו והגלייתו של נפוליאון הוחזרה לשליטת בית בורבון. בזכות עורמתו וכשרונו הדיפלומטי של נציגה שארל-מוריס דה טליראן, הצליחה צרפת למלא חלק חשוב ומשפיע בקונגרס וינה חרף תבוסתה המשפילה וחולשתו של בית בורבון באותם ימים.

עיקר החלטת הקונגרס הייתה החזרת כל בתי האצולה שנושלו מהשלטון בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמותיו של נפוליאון אל כס מלכותם, ופיצוי אותם בתי האצולה שלא נתאפשר להחזירם לשלטון, באחוזות חדשות. הקונגרס סימל את הרסטורציה, השמרנות והשלטון המונרכי, ששלושתם נזדעזעו באירופה של ימי נפוליאון.

חלק ניכר מתקופת פעילותו של הקונגרס מולא על ידי אירועים חברתיים, מסיבות ונשפים שמשכו אליהם את כל נכבדי אירופה לווינה. ברם, לא היו אלה אירועים חברתיים בלבד: רבים מהם נוצלו לפגישות חשאיות בין הדיפלומטים מהמדינות השונות ולכריתת בריתות מדיניות והסכמים. ברית אחת כזאת, שנוסחה בחשאי, הייתה הברית בין נציגיהן של אוסטריה, צרפת ובריטניה, לבלימת התפשטותן הטריטוריאלית של המעצמות הצעירות, פרוסיה ורוסיה.

קלמנס ונצל פון מטרניך

הנסיך קלמנס ונצל פון מטרניך (בגרמנית: Klemens Wenzel von Metternich;‏ 15 במאי 1773 - 11 ביוני 1859), מוכר גם בשם הנסיך (פירסט) קלמנס מטרניך, היה פוליטיקאי אוסטרי ודיפלומט. הוא נחשב לדיפלומט החשוב בתקופתו, כיהן כשר החוץ של האימפריה האוסטרית מ-1809 והיה קאנצלר (ראש ממשלה) מ-1821 עד מהפכות אביב העמים, שאילצו אותו להתפטר.

קרב קניגרץ

בקרב קניגגרץ או קרב סדובה (בגרמנית: Schlacht bei Königgrätz ) (סדובה והראדץ קראלובה) ב-3 ביולי 1866, הוכרעה "מלחמת שבעת השבועות" (המלחמה האוסטרו-פרוסית) בניצחון הממלכה הפרוסית, תחת הנהגתו של הגנרל הלמוט פון מולטקה. הצרפתים שקיוו לניצחון האוסטרים החלו לראות בפרוסיה מתחרה לצרפת על ההגמוניה באירופה.

שלום פראג (1866)

שלום פראג (בגרמנית: Prager Frieden) היה הסכם שלום שנחתם בפראג ב-23 באוגוסט 1866 בין ממלכת פרוסיה לבין האימפריה האוסטרית, וסיים את מלחמת אוסטריה-פרוסיה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.