האחים מרקס

האחים מרקסאנגלית: Marx Brothers) היו צוות קומי של אחים יהודים אמריקאים אשר הופיעו במחזות וודוויל, בקולנוע ובטלוויזיה בארצות הברית במאה ה-20. הצוות כלל מספר משתנה של חברים, אך בסוף דרכו, ומשזכה להצלחתו הגדולה, מבחינה מסחרית ואומנותית, התגבש לכלל שלישייה – גראוצ'ו – הציני, מעשן הסיגר בעל השפם והגבות המצוירים, הארפו האילם, המנגן בנבל, וצ'יקו בעל המבטא האיטלקי, המנגן בפסנתר.

בין 1926 ו-1957 יצרו האחים מספר סרטים בעלי סגנון ייחודי, אשר חרף עשרות השנים שחלפו מאז עשייתם עדיין יש בכוחם להצחיק את הצופה בן זמננו. בין הסרטים קלאסיקות כ"מרק ברווז", יצירה אנרכיסטית אנטי מלחמתית משנת 1933, "לילה בקזבלנקה" (1946) תשובתם של האחים לסרט "קזבלנקה", ו"לילה באופרה" (1935) הזכור בשל הסצנה בה דחסו האחים שלושה-עשר איש לתוך תא קטן בספינה, ואשר זכה לכך שאלבומה המצליח של להקת "קווין" יקרא על שמו. רבים, כוודי אלן, מצאו בסרטי האחים מרקס השראה ומשמעות, וג'ון לנון התבטא כי הוא "מרקסיסט לנוניסט" התומך בג'ון לנון ובאחים מרקס.

האחים מרקס
Marx Brothers
האחים מרקס, 1931
האחים מרקס, 1931
http://www.marx-brothers.org/index.htm
פרופיל ב-IMDb
Early marx brothers with parents
משפחת מרקס בהרכב מלא, בסביבות שנת 1915. מימין: הארפו, צ'יקו, סם (פרנצ'י, אבי המשפחה), זפו (הרברט), מיני (אם המשפחה), גמו (מילטון) וגראוצ'ו
Marx Brothers 1948
גראוצ'ו (משופם) הארפו (מתולתל) וצ'יקו (חובש כובע) מרקס, 1948. צילום: יוסוף קארש

האחים – רקע והתחלות

האחים מרקס נולדו למשפחה יהודית מגרמניה אשר היגרה לניו יורק. האחים כולם נולדו בניו יורק וגדלו באפר איסט סייד, תוך שהם סופגים השפעות של סביבת המהגרים האירים, הגרמנים והאיטלקים. האחים נולדו בין השנים 18871901. אח נוסף בשם מנפרד מת כתינוק בשנת 1885.

האחים היו:

משפחתם של האחים הייתה משפחה של אמנים, והוריהם עודדו את כשרונם מגיל מוקדם. הארפו היה מוכשר במיוחד, וידע לנגן כמעט בכל כלי נגינה, אך התמקד בנגינת הנבל, דבר שהביא לכינויו "הארפו" (Harp הוא נבל באנגלית). צ'יקו ניגן היטב בפסנתר וגראוצ'ו בגיטרה.

תקופת הוודוויל וברודוויי

הקריירה של האחים החלה מעל בימת הוודוויל. דודם, אלברט שיינברג הופיע בתיאטרון הוודוויל כ"אל שין". בשנת 1905 הצטרף אליו גראוצ'ו כזמר, וב-1907 גראוצ'ו וגמו הקימו שלישייה בשם "שלושת הזמירים" עם זמרת בשם מייבל או'דונל. בשנה שלאחר מכן הצטרף הארפו כזמיר הרביעי. בשנת 1910 הצטרפה אמם של האחים ודודתם חנה, והשם שונה ל"ששת הקמיעות". ערב אחד, בעת הופעה בטקסס, הופרעה זמרתם של השישייה בשל התפרעותה של פרדה מחוץ לאולם, שהסבה את תשומת לב הקהל. מששב הקהל למקומו התקבל בשורה של גידופים ציניים על ידי גראוצ'ו. במקום להגיב בזעם, הגיב הקהל בצחוק. אז גילו האחים מרקס את הקסם שבקומדיה.

בתהליך איטי החלה הופעתם של האחים להתפתח מערב של זימרה המעורב בקטעי קישור קומיים, לקומדיה הכוללת קטעים מוזיקליים. תוכניתם הקומית הראשונה "כיף בבית הספר" הציגה את גראוצ'ו כמורה בעל מבטא גרמני, המנסה להשתלט על כיתה שכללה את הארפו, גמו, ומשנת 1912 גם את צ'יקו. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה עזב גמו את הצוות על מנת להלחם בטענה כי "כל דבר עדיף על חיי שחקן". זפו החליף אותו בשנים האחרונות של מופע הוודוויל, ערב הצלחתם והמעבר לברודוויי ולאולמות הקולנוע.

במהלך מלחמת העולם הראשונה סבלו האחים מן הרגשות האנטי-גרמניים ששררו בציבור, והמשפחה ניסתה להסתיר את שורשיה הגרמניים. הארפו שינה את שמו מאדולף לארתור, וגראוצ'ו נפטר מאישיותו ה"גרמנית" על הבמה. עתה התגבש הצוות לכלל "ארבעת האחים מרקס" והחל ליצור את סוג הקומדיה המיוחד להם, ואת אישיותם הבימתית. גראוצ'ו החל לצייר לעצמו שפם, וללכת בהליכתו המתנדנדת. הארפו החל ללבוש פאה נוכרית מתולתלת, נסע באופניים זעירים, והפסיק לדבר. צ'יקו אימץ לעצמו מבטא איטלקי מזויף, שאותו רכש בקרבות חבורות הילדים בשכונה שבה גדל. זפו, לעומתם, נותר "האיש הנורמלי", על אף שמחוץ לבמה היה הוא המצחיק מבין האחים, כאשר במשך השנים היה תפקידו להחליף את האחים במופע אם אחד מהם לא יכול היה להופיע, ולכן יכול להופיע בכל אחד מתפקידיהם.

את שמות הבמה שלהם קיבלו האחים מכותב המערכונים ארט פישר במהלך משחק פוקר בעת שהלהקה הייתה בדרכים. גרסאות שונות מסבירות את מקור השם גראוצ'ו במקורות שונים, לרבות דמות פופולרית מקומיקס שהיה נפוץ אז. הארפו קיבל את שמו בשל נגינת הנבל, וצ'יקו בשל רדיפת הנשים (צ'יקס, בסלנג המוני). גרסאות שונות קיימות לגבי מקורות שמם של גמו וזפו.

בשנות ה-20 הפך המופע של האחים מרקס לאחד הפופולריים בארצות הברית, והציג הומור שנון ומוזר, הלועג למוסדות כבית הספר, לחברה הגבוהה, ולצביעות האנושית. בנוסף לכך הם היו ידועים ביכולתם האלתורית הווירטואוזית בכלי נגינה שונים, וביכולתם לאלתר סצינות קומיות שנונות. צ'יקו היה לאמרגן הלהקה, וגראוצ'ו למנהל האמנותי. המופע של האחים הגיע לברודוויי בתחילה ברוויו מוזיקלי בשם "נגיד שהיא כן" (I'll Say She Is" 1924") ולאחר מכן בשתי קומדיות מוזיקליות "אגוזי הקוקוס" (1925) ו"אנימל קראקרס" (1928). המחזאי ג'ורג' ס. קאופמן עבד עם האחים על שתי ההצגות, וסייע להם לחדד את דמויותיהם הבימתיות.

הוליווד

תקופת פאראמאונט

המופע של האחים מרקס צבר פופולריות בדיוק בעת שהוליווד ביצעה את המעבר מהסרט האילם לסרטי הקולנוע. האחים חתמו על הסכם עם אולפני פאראמאונט וניסו את כוחם בקריירה קולנועית. שני הסרטים הראשונים שלהם "אגוזי הקוקוס" (1929) ו"אנימל קראקרס" (1930) היו מבוססים על ההצגות שהעלו האחים על הבמה. גם הופעתם הראשונה ברוויו המוזיקלי הפכה לסרט קצר שהוקרן בשנת 1931 בשם "הבית שבנו הצללים". סרטם הארוך השלישי "מאנקי ביזנס", היה הראשון שלא היה מבוסס על מחזה שהועלה על הבמה. "נוצות הסוס" (ידוע לעיתים כ"אחים מרקס באוניברסיטה") (1932) כלל לעג למערכת החינוך האמריקנית ולמשטר האיסור על שתיית משקאות חריפים שעמד אז בתוקף. הסרט היה להצלחתם הגדולה ביותר עד אז, והביא אותם עד לשער המגזין "טיים". סצנה זכורה מסרט זה, האופיינית לסגנון שפיתחו, כללה את הארפו השולף ממעילו הארוך פטיש מעץ, ולאחר מכן דג, חבל ארוך, עניבה, פוסטר של נערה בבגדיה התחתונים, כוס קפה חם, חרב, ונר הבוער משני קצותיו.

סרטם האחרון בפאראמאונט "מרק ברווז" (1933) נחשב על ידי רבים ליצירת המופת שלהם. הסרט בוים על ידי במאי ידוע, לאו מקארי. הסרט הצליח פחות מסרטיהם הקודמים, אך היה בין ששת הסרטים הרווחיים ביותר בשנה שבה נוצר. הסרט הוא קומדיה העוסקת במדינה דמיונית בשם "פרידוניה" הנלחמת באויב בשם "סילבניה", ואשר גראוצ'ו (המכונה בסרט "רופוס ט. פיירפליי") ממונה לראש ממשלתה. הסרט כולל לעג מר ללאומנות, לקפיטליזם ולפשיזם, כמו גם סצינות קומיות קלאסיות ובלתי נשכחות כ"סצנת הראי", שבה מנסה הארפו לחקות את תנועותיו של גראוצ'ו על מנת לגרום לו להאמין שהוא עומד מול ראי, עד שצ'יקו, הלבוש כמותם, בכותונת לילה, נכנס לתמונה. הסצנה שוחזרה בעשרות קומדיות לאחר מכן. הסרט כלל התגרות, נועזת לתקופתה, בקוד המוסרי ההוליוודי המכונה "קוד הייז" אשר אסר, בין היתר, להראות גבר ואישה באותה המיטה. סצנה מפורסמת בסרט מראה נעלי גבר לצד המיטה, ולצדם נעלי אישה, ולאחר מכן פרסות סוס. כאשר המצלמה מגיעה אל המיטה עצמה מסתבר כי במיטה ישן הארפו לצד סוס. בסרט "חנה ואחיותיה" (1986) מבינה דמותו של וודי אלן את טעם החיים תוך צפייה בסצנה מן הסרט באולם הקולנוע. רבים חולקים עם אלן את הדעה בדבר חשיבותו של הסרט.

ברבים מסרטיהם בתקופת פאראמאונט ולאחריה, שיחקה לצדם השחקנית מרגרט דומונט, אשר תפקידה היה לרוב אשת החברה הגבוהה, המשמשת כמטרה לחיזוריו המעשיים מאוד של גראוצ'ו (המונע בשל רדיפת כסף או כבוד) כמו גם לחיצי לעגו.

הסרט "מרק ברווז" היה סרטם האחרון של האחים באולפני פאראמאונט, אותם עזבו עקב חילוקי דעות אמנותיים וכספיים. בשלב זה עזב זפו את הרביעייה, ונותרו בה גראוצ'ו, צ'יקו והארפו.

MGM ולאחריה

שלושת האחים חתמו על הסכם עם אולפני MGM ולפי הצעת המפיק האגדי אירווינג ת'ולברג שינו את "הנוסחה" לפיה עבדו. שאר סרטיהם לא כללו את האנרכיה של הסרטים המוקדמים ואת הביקורת החברתית, אלא כללו עלילות רומנטיות השזורות בסצינות קומיות ומוזיקליות, כאשר מעתה התאנו האחים לדמויות "רשעים" בלבד. סרטים אלו נחשבים ירודים ברמתם מסרטי האחים בתקופת "פאראמאונט".

הסרט הראשון בתקופה זו היה "לילה באופרה" (1935) סאטירה מתוחכמת על עולם האופרה, שבה מסייעים האחים לשני צעירים מאוהבים, זמר וזמרת אופרה, באמצעות הפיכת הפקה של האופרה "אל טרובאטורה" לכלל תוהו ובוהו. הסרט היה להצלחה גדולה, ובמשך שנים נחשב לסרטם הטוב ביותר, אם כי כיום הדעה הרווחת בקרב המבקרים מעדיפה את סרטי "פאראמאונט". אחרי סרט זה הגיע "יום במרוצים" (1937), אשר במהלך הפקתו מת ת'ולברג באופן מפתיע, ולאחים אבד מליץ היושר שלהם באולפני MGM.

האחים ניסו את מזלם באולפני RKO בסרט בשם "שירות חדרים" בשנת 1938, ולאחר מכן שבו ל-MGM בשלושה סרטים "האחים מרקס בקרקס" (1939), "האחים מרקס במערב הפרוע" (1940) ו"החנות הגדולה" (1941). סרטים אלו לא הצליחו לחזור על הצלחת שני הסרטים הראשונים של האחים ב-MGM.

שני סרטיהם האחרונים של האחים כצוות קומי הופקו באולפני "יונייטד ארטיסטס" – "לילה בקזבלנקה" (1946) שהיה פרודיה על הלהיט הקולנועי משנת 1942 "קזבלנקה" ו"מאושרים באהבה" ("Love Happy") בשנת 1949.

מיתוס פופולרי מספר כי כאשר יצרו האחים את הסרט "לילה בקזבלנקה" איימו אולפני האחים וורנר לתבוע בגין השימוש במילה "קזבלנקה" אך נסוגו מן הרעיון כאשר איים עליהם גראוצ'ו בתביעה בגין השימוש במילה "האחים" בשם האולפן. האמת היא כי בעת הפקת "לילה בקזבלנקה" עמדו האולפנים בקשר על מנת לוודא כי לא יהיה קשר ברור בין העלילות, אלא בקו העלילה הכללי בלבד, ומכתביו של גראוצ'ו אל האולפנים נשלחו לצורך יחסי ציבור, מבלי שאיש שקל ברצינות הגשת תביעה.

"מאושרים באהבה" היה סרטם האחרון של האחים כצוות קומי קולנועי. לאחר מכן הופיעו האחים בסצינות נפרדות בסרט "סיפור המין האנושי" (1957) ולאחריו בסרט טלוויזיה בשם "שוד היהלומים שלא יאמן" בשנת 1959.

הקריירות הנפרדות

משנת 1947 החלו האחים בפיתוח קריירות נפרדות. הארפו וצ'יקו הופיעו כצוות ובנפרד על במת התיאטרון, וגראוצ'ו החל קריירה כבדרן ברדיו ובטלוויזיה. בשנות ה-50 היה גראוצ'ו המנחה של חידון טלוויזיוני קומי בשם "אתה יכול להתערב על זה" ("You Bet Your Life") שנחשב לפורץ דרך בתחום השעשועונים הטלוויזיוניים. כן הופיעו האחים בנפרד במספר סרטים. בשנת 1959 פרסם גראוצ'ו את ספר זיכרונותיו "גראוצ'ו ואני" ובשנת 1964 פרסם ספר פרוזה בשם "זיכרונותיו של מאהב מדובלל" (Memoirs of a Mangy Lover), וב-1967 את "מכתבי גראוצ'ו" (The Groucho Letters).

בשנת 1970 סיפקו שניים מהאחים קולות לסרט מצויר בשם "הקומיקאים המטורפים" שהופק עבור אולפני הטלוויזיה ABC. "איחוד" זה היה הופעתם הפומבית האחרונה כצוות. צ'יקו והרפו כבר לא היו בין החיים, וזפו שימש בתפקידיהם.

קישורים חיצוניים

11 באוקטובר

11 באוקטובר הוא היום ה-284 בשנה (285 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 81 ימים.

1887 בארצות הברית

1887 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 111 שנה מיום היווסדה.

1964 בקולנוע

ערך מורחב – 1964

22 במרץ

22 במרץ הוא היום ה-81 בשנה (82 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 284 ימים.

A Day At The Races

A Day At The Races (יום במירוצים) הוא האלבום החמישי של להקת הרוק הבריטית קווין, שיצא בדצמבר 1976.

האלבום היה האלבום הראשון שהלהקה הפיקה באופן עצמאי, לאחר שיתוף פעולה ממושך עם מפיקים אחרים, כגון רוי תומאס בייקר וג'ון אנתוני.

בדומה לאלבום הקודם שיצא כשנה קודם לכן, A Night At The Opera (לילה באופרה), שם האלבום נשאל מסרט של האחים מרקס. כמו כן, עטיפות האלבומים כמעט זהות.

לאחר ההצלחה הרבה של אלבומם הקודם הכולל את הלהיט Bohemian Rhapsody, הלהקה קבלה חופש יצירתי באלבומם הבא, שהמשיך באותו הקו כמו באלבומים הקודמים. בעוד שבאלבומם הקודם ניתן היה לראות שילוב מאוד רב גוני ורחב בין סגנונות מוזיקה שונים, באלבום זה חברי הלהקה שמרו על קו אחיד בין מוזיקת הארד רוק ומוזיקה קלאסית. השירים באלבום מסודרים לרוב בצורה בה מופיע שיר בעל פן של רוק ולאחריו שיר המייצג את הצד הקלאסי בלהקה. לרוב, ברצף זה נוצר מצב בו מופיע שיר הארד רוק שנכתב על ידי הגיטריסט בריאן מיי ולאחריו שיר קלאסי שנכתב על ידי פרדי מרקיורי, הסולן והפסנתרן.

האלבום עצמו נפתח בקטע אינסטרומנטלי בגיטרה ממנו מתפתחים שאר השירים, ולאחר השיר האחרון באלבום - Teo Toriatte, חוזרת על עצמה אותה מנגינה מהפתיחה שסוגרת את האלבום. בריאן מיי אמר על כך כי באופן זה האלבום הופך ליצירה אחת שחוזרת על עצמה בלי לעצור, ללא התחלה או סוף. טכניקה זו נקראת "Bookends".

בשיר- Teo Toriatte, שרים חברי הלהקה ביפנית, כהוקרה למעריציהם הרבים ביפן.

A Night At The Opera

A Night at the Opera (לילה באופרה) הוא האלבום הרביעי של להקת הרוק הבריטית קווין שיצא בשנת 1975. שם האלבום נלקח בהשראה משם הסרט המפורסם של האחים מרקס, לילה באופרה.

באלבום זה הלהקה המשיכה בשילוב הייחודי שלה בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית ואופרה (כפי שנרמז משם האלבום), הבא לידי ביטוי בחלק מהשירים (בעיקר אלו שנכתבו על ידי פרדי מרקיורי).

האלבום מציג גם צדדים נוספים וסגנונות מגוונים, החל ממוזיקת קאנטרי בשיר 39, ועד הארד רוק בשירים Sweet Lady ו-I'm in Love With My Car.

האלבום כולל שני שירים שהפכו לסימני ההיכר של קווין, Love of My Life ו-Bohemian Rhapsody, שנבחר בשנת 2000 כשיר המילניום בבריטניה.

כמו כן, ניתן למצוא באלבום מאפיינים של ההומור המייחד את הלהקה, הבא לידי ביטוי בשירים Lazing on a Sunday Afternoon, Seaside Rendezvous ו-Good Company בהם נעשה שימוש בכלי נגינה לא "קונבנציונליים", כגון משרוקיות מסוגים שונים, קאזו ואף שימוש במיתרי הקול בצורה הומוריסטית.

לצד ההומור, ישנו גם השיר Death on Two Legs, המאופיין באנרגיות שליליות ואגרסיות, הן בלחנים והן במלל. השיר "הוקדש" למנהל קודם של הלהקה, נורמן שפילד, אשר לטענת הלהקה רימה אותה בתחילת דרכה וגזל מהם את כספם.

בנוסף לכך, A Night At The Opera הוא האלבום היחיד של קווין אשר נמצא ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים הרולינג סטון, במקום ה-231.

Help! (סרט)

!Help (הצילו!) הוא סרט הקולנוע השני מתוך חמישה של להקת הביטלס, שבויים גם הוא כמו קודמו על ידי ריצ'רד לסטר. הסרט יצא ב-1965 והוא הראשון מסרטי הביטלס שיצא בצבע ("לילה של יום מפרך" היה סרט בשחור-לבן). חברי הביטלס אמרו שההשראה לסרט באה מהסרט "מרק ברווז" של האחים מרקס, בנוסף הסרט היה פארודיה לסרטי ג'יימס בונד. השירים שבסרט יצאו בצד הראשון של אלבומם של הביטלס, שנקרא גם הוא "Help‎!‎".

אל בוסברג

אל בוסברג (באנגלית: Al Boasberg; ‏5 בדצמבר 1891 - 18 ביוני 1937) הוא תסריטאי קומי אמריקאי שכתב למופעי וודוויל, לרדיו ולקולנוע. כמו כן היה במאי קולנוע.

הוא נמנה עם מייסדי הסטנד-אפ - הוא התחיל לעבוד עם כוכב הוודוויל ג'ק בני כבר כשהיה בני נער, יצר יחד אתו את דמות הקמצן הידועה שלו ועזר לסלול את דרכו לכוכבות כאשר עבר לשדר ברדיו ב-1932. אפילו ביום האחרון לפני מותו, כתב בוסברג את השורות המציגות לקהל את דמותו של רוצ'סטר, משרת בגילומו של הקומיקאי אדי אנדרסון, בתוכנית הרדיו של בני.

כמו כן, סייע בוסברג להגדיר את האופי הבימתי של אמנים כבוב הופ, לאון ארול והצמדים הקומיים ברנס ואלן ווילר ווולסי. הוא היה תסריטאי מבוקש, וקיבל 1,000$ לשבוע בכתיבת תסריטים לתוכניות רדיו.

בוסברג אף כתב את התסריטים ל-47 סרטים בין 1926 ל-1937, מהם בולט הסרט "לילה באופרה" (1935) שבו השתתף בכתיבה, ובו חזרו האחים מרקס למסך הגדול. כמו כן, השתתף בכתיבת הסרט "הגנרל" (1926) בכיכובו של באסטר קיטון וסרט הפולחן "פריקס" (1932) בבימויו של טוד בראונינג. כמו כן ביים 12 סרטים בין 1929 ל-1936.

ויכוח אישי עם המפיק, הוביל לכך שהקרדיט לבוסברג הוסר מן הסרט "יום במרוצים" בכיכובם של האחים מרקס, סרט שהיה במקור פרויקט של בוסברג.

הוא נולד בבאפלו, ניו יורק למשפחה יהודית ונפטר בלוס אנג'לס, קליפורניה מהתקף לב. הוא קבור בבית הקברות פורסט לוון בבאפלו, ניו יורק. אל בוסברג היה דודו של ג'יימס מייקלס, שהיה במשך שנים רבות העורך הראשי של מגזין פורבס.

ב-2009 ייסדו מארגני פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בבאפלו את פרס הקומדיה על שם אל בוסברג.

באסטר קיטון

ג'וזף פרנסיס "באסטר" קיטון (באנגלית: Joseph Francis "Buster" Keaton;‏ 4 באוקטובר 1895 – 1 בפברואר 1966) היה שחקן ובמאי ראינוע קומי אמריקאי פופולרי ומשפיע. קיטון יצר קומדיה פיזית, אך שמר על פרצוף חסר הבעה, שהביא לו את הכינוי "פני אבן". עבודתו החדשנית כבמאי תרמה תרומה חשובה להתפתחות אומנות הקולנוע. על אף שנעשו בטרם הומצא הפסקול ממשיכים סרטיו להיות נצפים ומוערכים על ידי חובבי הקולנוע, וסרטים כמו "הגנרל" (1927), או "הנווט" (1924) נחשבים לנכסי צאן ברזל של הקומדיה הקולנועית לדורותיה.

גראוצ'ו מרקס

ג'וליוס הנרי מרקס (באנגלית: Julius Henry "Groucho" Marx;‏ 2 באוקטובר 1890 – 19 באוגוסט 1977), הידוע יותר בשם הבמה שלו, גְרָאוּצ'ו מרקס, היה קומיקאי יהודי-אמריקאי, אשר עבד הן עם אחיו במסגרת האחים מרקס, והן באופן עצמאי.

בן שלישי למשפחה יהודית מגרמניה שהיגרה לניו יורק. גראוצ'ו מרקס ואחיו גדלו ב"אפר איסט סייד", תוך שהם סופגים השפעות של סביבת המהגרים האירים, הגרמנים והאיטלקים. משפחתם של האחים הייתה משפחה של אמנים, והוריהם עודדו את כשרונם מגיל מוקדם. גראוצ'ו ניגן בגיטרה.

סימני ההיכר החיצוניים של גראוצ'ו מרקס היו שפמו ומשקפיו. מרקס התפרסם בשל אופן דיבור מהיר ומתוחכם, בדיחות "גבוהות" והומור עצמי.

על פעילותו במסגרת האחים מרקס, בשנים 1949–1905 ראו בהרחבה בערך עליהם.

בשנת 1947 החלו האחים בפיתוח קריירות נפרדות. לאחר שהופיע בתוכנית רדיו עם בוב הופ החל גראוצ'ו להנחות חידון קומי בשם "אתה יכול להתערב על החיים שלך" ("You Bet Your Life") ששודר ברדיו בשנים 1947–1951 ובגרסה טלוויזיונית בשנים 1951–1961. החידון נחשב לפורץ דרך בתחום השעשועונים הטלוויזיוניים. בשנת 1959 פרסם גראוצ'ו את ספר זיכרונותיו "גראוצ'ו ואני" ובשנת 1964 ספר פרוזה בשם "זיכרונותיו של מאהב מדובלל".

על שמו קרוי "תסביך מרקס", המתבטא בגישה התואמת את הציטוט שלו: "אינני רוצה להיות חבר במועדון אשר יסכים לקבל אותי כחבר".

ה'תרמ"ז

ה'תרמ"ז (5647) או בקיצור תרמ"ז היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-30 בספטמבר 1886, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 18 בספטמבר 1887. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

הארפו מרקס

אדולף ארתור "הארפו" מרקס (באנגלית: Adolph Arthur "Harpo" Marx; ‏23 בנובמבר 1888 - 28 בספטמבר 1964) היה אחד מהאחים מרקס צוות בדרנים וזמרים שזכו להצלחה בקולנוע. הוא היה ידוע בנגינת הנבל (באנגלית Harp, ומכאן מקור כינויו), בכך שמעולם לא דיבר בסרטים, ולרוב השתמש באביזרים, כצפצפה, ואביזרים אחרים אותם היה שולף ממעילו. כך, למשל, באחד הסרטים נאמר לו שאינו מסוגל להחזיק בנר משני קצותיו (ביטוי באנגלית שפירושו שאינו יכול ליהנות משני העולמות), מיד שלף ממעילו נר בוער בשני קצותיו ואחז בו. הארפו נהג ללבוש פיאה בהירה ומתולתלת, והיה בעל פני תינוק, אותם נהג לעוות בסרטיו באמצעות ניפוח לחייו והוצאת לשונו.

כ"ו באדר

כ"ו באדר הוא היום העשרים ושישה בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושישה בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

לאו מקארי

תומאס לאו מקארי (באנגלית: Leo McCarey;‏ 3 באוקטובר 1898 - 5 ביולי 1969) היה במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק אמריקאי, זוכה ארבעה פרסי אוסקר. במהלך הקריירה שלו היה מעורב ביצירת קרוב ל-200 סרטים, בעיקר קומדיות, בו הוא הציג את האלגנטיות וחוש ההומור המעודן שלו. הבמאי הצרפתי, ז'אן רנואר אמר פעם כי "אין במאי הוליוודי שמבין באנשים יותר מלאו מקארי".

מקארי נולד בלוס אנג'לס ונכנס לתחום הראינוע כעוזר במאי של טוד ברואנינג ב-1920. אך התמקצע באולפנים של האל רואץ' עד לסוף העשור. רואץ' שכר את מקארי ב-1923. בתחילה כתב לסדרת הסרטים "הכנופיה שלנו" ועוד כמה אחרים, ומשם התקדם לבימוי והפקה של עשרות סרטים קצרים עד לסוף העשור. רואץ' היה זה שצִיווֵת את מקארי ללורל והארדי, כשאלה רק החלו לעבוד ביחד כצמד (1927). הוא ביים רק שלושה סרטים עם לורל והארדי, אולם כתב חלק גדול מן התסריטים. ב־1929 התמנה לסגן מנהל מחלקת ההפקה באולפניו של רואץ'.

בעידן הסרט המדבר החל בעבודה על סרטים באורך מלא, לאור ניסיונו הרב בסרטים קצרים, והוא זכה לעבוד עם גדולי הכשרונות הקומיים האמריקאים של זמנו, כמו אדי קאנטור, האחים מרקס, להם ביים את הסרט שנחשב לטוב שבסרטיהם - "מרק ברווז", וו. סי. פילדס, מיי וסט והרולד לויד. הוא זכה בפרס האוסקר הראשון שלו בקטגוריית בימוי על הקומדיה הרומנטית "האמת האיומה" (1937) בכיכובו של קרי גרנט, בה הציג גרנט את אישיותו הססגונית, שתלווה אותו בהמשך סרטיו. סרט זה נחשב לגדול סרטי ה- "screwball comedy" ז'אנר של קומדיה המבוססת על עלילה מהירה ומפותלת, וחילופי דברים שנונים, שהיה נפוץ באותה התקופה.

מעבר לחיבתו לקומדיות, מקארי היה נוצרי קתולי אדוק, והתייחס ברצינות רבה לבעיות חברתיות. במהלך שנות ה-40 עבודתו נהייתה לרצינית יותר - מקארי דאג מההשלכות של מלחמת העולם השנייה על העולם. ב-1944 הוא ביים את הדרמה הקומית "הולך בדרכי". הסרט עסק בכומר בעל יוזמה, האב הצעיר פרנק צ'אק או'מלי בגילומו של בינג קרוסבי וביחסיו עם כומר בכיר ממנו. סרט זה היה המצליח ביותר באותה שנה בארצות הברית, אשר בעקבותיו מקארי ביים וכתב סרט המשך, "פעמוני סנט מרי", שיצא לאקרנים שנה אחר כך. "הולך בדרכי" זכה ב-7 פרסי אוסקר, כשלראשונה זוכה אדם אחד בשלושה פרסי אוסקר בשנה אחת: מקארי, שהיה על תקן במאי, תסריטאי ומפיק זכה על שלושתם באוסקר.

קהל הצופים הגיב בשליליות לגבי כמה מסרטיו של מקארי לאחר מלחמת קוריאה (1950–1953). לדוגמה, סרטו האנטי קומוניסטי "בני, ג'ון" (1952), נכשל בקופות. אולם חמש שנים אחר כך חזר להצליח, כשביים את הקומדייה הרומנטית "רומן בלתי נשכח", בכיכובם של קארי גרנט ודברה קר, שהיה לגרסה מחודשת לסרט "סיפור אהבה" משנת 1939, שגם אותו כתב וביים מקארי. בעקבות הצלחת "רומן בלתי נשכח" המשיך מקארי באותו כיוון, כששנה אחר כך ביים את הקומדייה "Rally 'Round the Flag, Boys!", בכיכובו של פול ניומן. סרטו הבא הוא גם סרטו האחרון, היה דרמה בשם "השטן לעולם אינו ישן", על פי הרומן של פרל בק.

לילה באופרה

לילה באופרה (באנגלית: Night at the Opera) הוא סרט קומדיה אמריקאי משנת 1935 בכיכובם של גראוצ'ו מרקס, צ'יקו מרקס, הרפו מרקס, וכן קיטי קרלייל, אלן ג'ונס, מרגרט דומונט, זיגפריד רומן, וולטר וולף קינג. זה היה סרטם הראשון של האחים מרקס בחברת מטרו גולדווין מאייר, לאחר פרישתם מחברת פרמאונט, וכן סרטם הראשון, לאחר פרישתו של זפו מרקס. את הסרט ביים סם ווד, על פי תסריט מאת ג'ורג' קאופמן, מורי רייסקינד, אל ברוסברג ובאסטר קיטון, שנכתב כאדפטציה לסיפור מאת ג'יימס קווין מק'גינס.

בשנת 1993 הסרט נבחר לשימור על ידי ספריית הקונגרס בשל היותו "בעל חשיבות תרבותית, היסטורית, או משמעותי מבחינה אסתטית".

מרק ברווז

מרק ברווז (באנגלית: Duck Soup) הוא סרט קומדיה של האחים מרקס משנת 1933, בו השתתפו ארבעה מהאחים, גראוצ'ו, צ'יקו, הארפו וזפו מרקס. הסרט נכתב על ידי ברט קלמר, הארי רובי, ארתור שיקמן ונט פרין ובוים על ידי לאו מקארי. בנוסף לאחים מרקס שיחקו בסרט מרגרט דומונט, לואיס קלהארן וראקל טורס.

בשעתו הסרט זכה לביקורת מעורבות והיה לאכזבה בקופות. עם זאת ברבות השנים דעת הקהל השתנתה וכיום הסרט נחשב לאחת מיצירותיהם הבולטות של האחים מרקס וכולל סצינות רבות שהפכו לקלאסיקה, ושוחזרו לאחר מכן בסרטים רבים. הוא כולל קטעים מוזיקליים מקוריים, דיאלוג שנון, וקטעי פנטומימה. הביקורת החברתית והפוליטית, ואף החזון הפוליטי שמציג הסרט, נראים רלוונטיים אף כיום וצוטט בסרטים רבים לאחר מכן.

הסרט סימן את קו פרשת המים בקריירה של האחים - לאחר הסרט פרש זפו מרקס מן הצוות, והאחים עזבו את אולפני פאראמונט לטובת אולפני MGM, בעצת המפיק אירווינג ת'ולברג, וסרטיהם איבדו את התנופה האנארכית ואת הביקורת החברתית שאפיינה אותם עד לסרט זה.

סלפסטיק

סלפסטיק (אנגלית: Slapstick) הוא ז'אנר בקומדיה המשלב שימוש בתנועות גופניות מכאיבות ומרעישות בצורה משעשעת. דוגמאות מפורסמות לסלפסטיק הן החלקה על קליפת הבננה והטחת עוגה בפניו של אדם.

הסגנון שאוב מהקומדיה דל'ארטה אשר כללה אלימות גופנית רבה, ופותח באופן נרחב ב"תור הזהב" של הסרטים האילמים, בהם כיכבו שחקני סלפסטיק מפורסמים, כמו באסטר קיטון, צ'ארלי צ'פלין, האחים מרקס, לורל והארדי (השמן והרזה), לוסיל בול, שלושת המוקיונים ורואן אטקינסון.

סלפסטיק נפוץ מאוד גם בסרטים מצוירים, כדוגמת טום וג'רי ורוד-ראנר בהם ניתן להציג אלימות באופן מוגזם בהרבה מבמציאות.

מקור השם הוא במכשיר שנעשה בו שימוש בקומדיה דל'ארטה. המכשיר היה עשוי משני מוטות עץ דקים, שנראו כמו מחבט, וכאשר הכו בו קלות, נשמע קול נפץ עז. המכשיר, שנקרא bataccio באיטלקית ו-slapstick באנגלית, אפשר לשחקנים להכות זה בזה שוב ושוב, כמעט בלי לגרום נזק. למעשה, זו הייתה צורה מוקדמת ביותר של אפקטים מיוחדים.

אף על פי שהסלפסטיק נחשב כמיושן, הוא עדיין קיים בסרטים קומיים רבים, אם כי לרוב אינו מזוהה ככזה.

סרט קומדיה

קומדיה היא סוגה קולנועית הכוללת סרטים שמטרתם המרכזית להצחיק ולשעשע את צופיהם. הקומדיה, לצד הדרמה והפעולה, היא מהסוגות המרכזיות בקולנוע, ויש לה נציגות נכבדת כמעט בכל אחת מהסוגות הקולנועיות האחרות. סיפור העלילה בסרטים קומיים פשוט יותר, פעמים רבות, מבסוגות קולנועיות אחרות, ומושם בו דגש פחות על ריאליזם.

קזבלנקה (סרט)

"קזבלנקה" (באנגלית: Casablanca) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1942, המתרחש בעיר קזבלנקה בעת שלטון צרפת של וישי במרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. הסרט בוים על ידי מייקל קורטיז ומככבים בו המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן. הסרט מתמקד בקונפליקט שנוצר בנפשו של ריק בין האהבה ובין המידה הטובה - עליו לבחור בין אהבתו לאילזה ובין הצורך לעשות את הדבר הנכון ולסייע לבעלה, חבר המחתרת ויקטור לאזלו, להימלט על מנת להמשיך במאבקו בנאציזם.

עוד בזמן הקרנתו לראשונה היה הסרט להיט, ובמהלך השנים צבר קהל אוהדים נאמן. הוא נחשב כיום לקלאסיקה קולנועית, ומדורג תדיר על ידי מבקרים כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בהוליווד. הוא זכה בפרס אוסקר לשנת 1943 כסרט הטוב ביותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.