האחדות

"האחדות" היה ביטאון מפלגת פועלי ציון, אשר יצא כשבועון מיוני 1910 ועד ינואר 1915, עת נסגר בצו השלטון העות'מאני.

עורכיו הראשיים של הביטאון היו יצחק בן צבי, רחל ינאית בן צבי, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל; עוד השתתפו בעריכה יוסף חיים ברנר, יוסף נחמני, יצחק אחדותי ואהרן ראובני. מערכת העיתון הייתה ממוקמת בירושלים, ליד הקומונה שליד בית הספר לאמנות בצלאל, שנקראה "ירושלים החדשה", והעיתון יצא בדפוס אחדות, שהיה קואופרטיב שעובדיו גיבשו גם את תוכני העיתון והחלטות נוספות. "האחדות" היה המשך ישיר לשני גליונות "דער אַנפֿאַנג" ("התחלה") שיצאו ביידיש.

יחד עם עובדי הדפוס עבדו [העורכים] כמשפחה אחת בהתייעצות חברית לא רק על תוכנו ועל צורתו של כל גיליון וגיליון, אלא גם על כל השאלות האדמיניסטרטיביות הכספיות והטכניות הכרוכות בהוצאתו.

יצחק בן צבי[1]

העיתון היה בעל קו סוציאליסטי-מהפכני כוונתו המוצהרת הייתה "לאחדות המעמד, לאחדות הציבור העובד, הפועל היהודי והאומה". עורכיו, שכתבו את המאמרים העיקריים, היו גם ראשי מפלגת "פועלי ציון" שראתה בעצמה את המובילה הראשית של ציבור הפועלים היהודי. העיתון המתחרה היה "הפועל הצעיר" של מפלגת הפועל הצעיר.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)


בדצמבר 1914, עקב כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, הורה השלטון העות'מאני לגרש מארץ ישראל את כל היהודים שלא הייתה בידם אזרחות עות'מאנית. בגיליון "האחדות" שהופיע מיד לאחר מכן נכתב מאמר בגנות ההוראה השלטונית. מיד עם צאת הגיליון לאור פרץ כוח משטרה אל בית הדפוס ואסר את יעקב זרובבל, העורך האחראי, ואת זאב אשור, אשר ייצג כלפי השלטונות את בית הדפוס כמו"ל. זרובבל הצליח לקנות לו את דרכו לחופשי מבלי לרצות עונש מאסר שהושת עליו ועל אשור הוטל קנס של 15 לירות זהב, אך לעיתון ולכל עיתוני הפועלים, הוצא צו סגירה מיידי.

בשנת 1911 פרסם דוד בן-גוריון 2 מחזות ב"האחדות" : "אבן מקיר תזעק", ו-"חג העבודה".[2]

Achdut
הגיליון הראשון

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מובא אצל אוליצקי, עמ' 108.
  2. ^ "אבן מקיר תזעק" (מחזה "חיזיון"), ביטאון האחדות, 20 בינואר 1911, עמודים 14-17, "חג העבודה" (מחזה "חיזיון"), ביטאון האחדות, 24 בפברואר 1911, שנה ב', גיליון 18-19 "חברים למחוז חפצנו! קדימה. שמה, לארץ-מזרח-השמש", הארץ, דוד מלמד, יום רביעי, כ"א בתשרי תשע"ח, 11 באוקטובר 2017, מוסף תרבות וספרות, עמוד 2
5 (מספר)

5 (במילים בלשון זכר: חמישה; בלשון נקבה: חמש) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 4 ולפני 6.

5 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-5, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

7 (מספר)

7 (במילים בלשון זכר: שבעה; בלשון נקבה: שבע) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 6 והבא לפני 8.

7 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-7, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

הבחירות לכנסת השבע עשרה

הבחירות לכנסת השבע עשרה נערכו ב-28 במרץ 2006, (כ"ח באדר ה'תשס"ו), בעקבות החלטה שהתקבלה במערכת הפוליטית ב-21 בנובמבר 2005, על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. במקור נקבע מועד הבחירות ל-30 באוקטובר 2007 (י"ח בחשוון ה'תשס"ח), ארבע שנים ממועד הבחירות הקודם. מועד זה היה נתון במחלוקת משפטית בשל טעות שנבעה מתיקון בחוק יסוד: הממשלה, ובעקבות החלטת בג"ץ מיולי 2004 (2257/04) נקבע יום הבחירות (המקורי) ל-7 בנובמבר 2006, (ט"ז בחשוון ה'תשס"ז).

מערכת הבחירות התקיימה על רקע פינוי גוש קטיף ונסיגת צה"ל מרצועת עזה, פרישתו של ראש הממשלה אריאל שרון מהליכוד והקמתה של מפלגת קדימה, וכן על רקע נבצרותו של אריאל שרון שנמנע ממנו להתמודד בראשות קדימה עקב אירוע מוחי שלקה בו כחודשיים לפני הבחירות. שנה לפני הבחירות האישים הפוליטיים הראשיים היו אריאל שרון בליכוד, שמעון פרס במפלגת העבודה וטומי לפיד משינוי, אך ערב הבחירות כל אלה פינו את מקומם לאהוד אולמרט(קדימה), עמיר פרץ(עבודה) ובנימין נתניהו(ליכוד).

המנצחת העיקרית של הבחירות הייתה מפלגת קדימה, אשר התבססה כמפלגה הגדולה ביותר, ומנצחות נוספות היו ישראל ביתנו והפתעת הבחירות, מפלגת הגמלאים. המפסידות העיקריות היו הליכוד, שאיבדה את מרבית כוחה וצנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד, ומפלגת שינוי, שהתפלגה לשתי מפלגות שלא עברו כלל את אחוז החסימה. מפלגות נוספות אשר השיגו תוצאות אשר נחשבו לכשלונות היו המפלגות האידאולוגיות המובהקות: האיחוד הלאומי-מפד"ל מימין ומרצ משמאל. שאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בניגוד לבחירות הקודמות אשר אופיינו במעבר מסיבי לגוש המרכז-ימין של המפה הפוליטית, אשר היה מורכב מליכוד ושינוי, בבחירות אלו גוש זה התרסק, בעוד שגוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מעזה ובנסיגה עתידית מחלקים ביהודה ושומרון במסגרת מה שהוגדר כ"תוכנית ההתכנסות", התחזק משמעותית וקיבל רוב בכנסת. הכנסת השבע עשרה הושבעה ב-17 באפריל 2006.

הבחירות לכנסת השש עשרה

הבחירות לכנסת השש-עשרה נערכו ב-28 בינואר 2003, כ"ה בשבט ה'תשס"ג, על רקע האינתיפאדה השנייה, ההדלפות על חקירותיו הפליליות של ראש הממשלה אריאל שרון ופרסומים אודות שחיתויות בליכוד. הבחירות התקיימו כמעט שנה לפני מועדן, ביוזמת ראש הממשלה, בתוקף סמכות שהוענקה לו עם קבלת חוק הבחירה הישירה ב-1992. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי, שנועד להיות ב-28 באוקטובר 2003, ב' בחשוון ה'תשס"ד.

המנצחות הגדולות של הבחירות היו הליכוד, שזכתה ל-38 מנדטים, ומפלגת שינוי, שזינקה ל-15 מנדטים ונהפכה למפלגת לשון מאזניים של כל קואליציה. גם האיחוד הלאומי זכה להישגים נאים (7 מנדטים). המפסידות הגדולות של הבחירות היו מפלגת העבודה (ירדה מ-26 ל-19 מנדטים), ש"ס (ירדה מ-17 ל-11) ומרצ (ירדה מ-10 ל-6). הירידה הכללית בכוחן של מפלגות השמאל נבעה בעיקר מהלך הרוח הניצי בעקבות הפיגועים שביצעו הפלסטינים ומחוסר מוכנותן לבחירות המוקדמות.

הכנסת השתים עשרה

הכנסת השתים עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השתים עשרה, הושבעה ב-21 בנובמבר 1988 (י"ב בכסלו ה'תשמ"ט). כהונת הכנסת נמשכה 3 שנים ו-8 חודשים, והסתיימה ב-13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה.

במהלך כל כהונתה של הכנסת השתים עשרה נמשכה האינתיפאדה הראשונה, החל גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, התרחשה מלחמת המפרץ.

המשחקים הגאים

המשחקים הגאים (באנגלית: Gay Games), או בשם הלא פורמלי אולימפיאדת הגייז, הוא אירוע ספורטיבי ותרבותי בינלאומי, המתקיים אחת לארבע שנים ומאורגן עבור גברים ונשים המזהים עצמם כלהט"ב.

הפועל הצעיר (עיתון)

הפועל הצעיר היה עיתון שנוסד על ידי מפלגת הפועל הצעיר בשנת 1907. עורכו הראשון של העיתון (עד שנת 1922) היה יוסף אהרונוביץ' ולאחר מכן יצחק לופבן. על-אף שיצא במסגרת מפלגתית, היה העיתון "רך" מבחינה אידאולוגית ולא דוגמטי וכופה את האידאולוגיה על התכנים. בראשיתו ראה "הפועל הצעיר" את טיפוח הספרות העברית כאחת ממטרותיו ובין הסופרים שפרסמו בו מפרי עטם נמנו ש"י עגנון, ר' בנימין, אז"ר, אברהם שמואל שטיין (א"ש שטיין), דוד שמעוני (שמעונוביץ'), יצחק וילקנסקי ומשה סמילנסקי, אשר ברש ויוסף חיים ברנר (שהיה, באופן יוצא דופן, גם חבר מערכת העיתון המתחרה, האחדות, של פועלי ציון).

עם האיחוד בין מפלגת אחדות העבודה ומפלגת הפועל הצעיר בשנת 1930 והקמת המפלגה המאוחדת מפא"י, הפך העיתון, שיצא במתכונת שבועית, להיות הבטאון הרשמי של מפא"י ביישוב ובשנות המדינה הראשונות. למרות היותו עיתון רשמי של המפלגה הובעו בו, בעידודו של עורכו לופבן, דעות אופוזיציוניות לקו המרכזי של המפלגה. בעיתון התפרסמו מאמרים מאת אנשי ברית שלום וכותבים אחרים שניגחו את הקו המרכזי האקטיביסטי של מפא"י ואת ראשיה.

בבואו לסכם 40 שנות הופעת "הפועל הצעיר" כתב לופבן, עורכו:

העיתון נסגר בשנת 1970.

הרקליטוס

הֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס (ביוונית עתיקה: Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος) היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס. סגנונו המעורפל זיכה אותו בכינויים כמו "האפל" ו"איש החידות". ככל הנראה, היה בשיא פעילותו בסביבות 500 לפנה"ס.

הפילוסופיה של הרקליטוס מדגישה את השינוי כאלמנט מרכזי של המציאות, ואת האחדות הקיימת בין הניגודים. הוא נוטה לבקר את הפילוסופים שקדמו לו, בהם פיתגורס וקסנופנס, וכן את הומרוס והסיודוס. לא ברור אם הוא עצמו עסק בכתיבה פילוסופית או שאמרותיו לוקטו לקובץ לאחר מותו, אך מקובל להניח כי היה קיים חיבור פרי עטו. סגנונו של הרקליטוס, הכולל פרגמנטים קצרים העומדים כל אחד בפני עצמו, משקף במידה רבה את אופן הכרת המציאות שלו, שמבכרת תפיסה אינטואיטיבית על פני היקשים לוגיים. בדומה לכך, הפרדוקסליות של חלק ממשפטיו, כמו גם חוסר העקביות בינם לבין עצמם, עולות בקנה אחד עם הדינמיות המרכזית לתורתו.

ט"ז באלול

ט"ז באלול הוא היום השישה עשר בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישה עשר בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. ט"ז באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

י"ז בתשרי

י"ז בתשרי הוא היום השבעה עשר בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש השביעי

למניין החודשים מניסן. י"ז בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

יצחק שמיר

יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי) (להאזנה (מידע • עזרה);‏ 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו – 30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי הלח"י.

לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי (הממשלה ה-20) של מדינת ישראל עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הפסידה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין.

בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ממשלת אחדות לאומית (ישראל)

בישראל, ממשלת אחדות לאומית (בעבר היה נהוג הכינוי "ממשלת ליכוד לאומי") הוא כינוי לממשלה שבה חברים נציגים ממפלגות יריבות. ממשלות כאלו כללו נציגים משתי המפלגות הגדולות, למשל מפלגת העבודה לגלגוליה השונים והליכוד לגלגוליו.

הסיבות להקמת ממשלת אחדות לאומית היו:

מצב חירום, כגון מלחמה או משבר כלכלי, שלא איפשר ניהול רגיל של יחסי ממשלה-אופוזיציה בכנסת.

מצב של תיקו בין גושי המפלגות העיקריים בכנסת, כך ששום גוש לא הצליח לגבש קואליציה בעלת רוב. במצב כזה אפשר להקדים את הבחירות לכנסת או להרכיב ממשלת אחדות. כיוון שמערכות בחירות תכופות עלולות לערער את יציבות המשטר, לעיתים ישתפו שני הגושים פעולה עד למועד הרגיל של הבחירות.ממשלות האחדות הלאומית בישראל:

יש הרואים בממשלה הזמנית כממשלת אחדות לאומית[דרוש מקור] (אף על פי שהכינוי טרם נטבע). בממשלה זו היו מיוצגות כמעט כל סיעות מועצת המדינה הזמנית, למעט סיעות המפלגה הרויזיוניסטית והמפלגה הקומוניסטית.

ממשלת ישראל השלוש עשרה בכנסת השישית, בראשות לוי אשכול. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים חש לוי אשכול, ראש הממשלה, העומד בראש מפא"י כי אינו זוכה לתמיכה ציבורית במצב הקשה בו נתונה המדינה. לחץ ציבורי למינוי משה דיין לשר הביטחון, הבהיר לאשכול כי אם לא יקים ממשלה הכוללת את דיין בתפקיד זה, יכולים מתנגדיו להקים ממשלה אלטרנטיבית. ב-1 ביוני 1967 הקים אשכול "ממשלת ליכוד לאומי" תוך צירוף סיעות רפ"י וגח"ל (גוש חירות ליברלים, מהגלגולים הקודמים של תנועת הליכוד). לממשלה הצטרפו משה דיין בתפקיד שר הביטחון, מנחם בגין ויוסף ספיר, שרים בלי תיק. על אף שמטרת המהלך הייתה מינויו של דיין, החשיבות ההיסטורית היא במתן לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו,[דרוש מקור] שהיו עד אז מחוץ לקונצנזוס הלאומי. מינויו של דיין התקבל בהקלה על ידי הציבור החרד, וכעבור ימים ספורים פרצה מלחמת ששת הימים. בינואר 1968 הצטרפה רפ"י למפא"י ולמפלגת אחדות העבודה לייסוד מפלגת העבודה.

לאחר פטירת אשכול הקימה גולדה מאיר ממשלת המשך בהרכב דומה. לקראת הבחירות לכנסת השביעית חברו מפלגת העבודה ומפ"ם להקמת המערך השני.

ממשלת ישראל החמש עשרה בכנסת השביעית, בראשות גולדה מאיר, 1969. לאחר הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 זכה המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם ב56 מנדטים. גולדה מאיר,[דרוש מקור] ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה אליה הצטרף מנחם בגין בראש מפלגתו גח"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, שבה דגל בגין בקו אקטיבי, אל מול התפיסות הזהירות יותר של שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר לב. הממשלה ניהלה באותם ימים שיחות בלתי ישירות עם מצרים בתיווך הדיפלומט השוודי גונאר יארינג. משהגיעו הצדדים להסכמה, והושג מסמך שהביא לסיום מלחמת ההתשה, פרשו שרי גח"ל מן הממשלה, ב-4 באוגוסט 1970.

הממשלות העשרים ואחת והעשרים ושתיים בכנסת האחת עשרה, רוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר, 1984. לפני הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 נראה היה כי "המערך" (גוש פרלמנטרי של מפלגת העבודה ומפ"ם) יזכה ברוב מוחץ. לאחר מלחמת לבנון הראשונה, אינפלציה הרסנית, וקרבות ירושה בין מועמדים בליכוד על תפקידו של מנחם בגין, נראה היה כי הליכוד, תחת הנהגתו של יצחק שמיר, צפוי לתבוסה. התוצאות היוו הפתעה, ולא נחזו באף תחזית קודמת. המערך ירד מ-47 מנדטים בכנסת העשירית ל 44 מנדטים. הליכוד ירד מ-48 מנדטים ל-41. נראה כי קיים שוויון בין גוש הימין וגוש השמאל, כאשר לשון המאזניים הן המפד"ל ומפלגתו של עזר ויצמן. הנשיא חיים הרצוג הטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס, אך לאחר סבב שיחות הודיע פרס כי אין ביכולתו להקים ממשלה. אז השפיע הנשיא הרצוג על נציגי הסיעות לתמוך בממשלת אחדות לאומית. סוכם כי במשך השנתיים הראשונות ישמש בתפקיד ראש הממשלה שמעון פרס, לאחר מכן יוחלף על ידי יצחק שמיר. במהלך כל התקופה יהיה יצחק רבין מהמערך שר הביטחון, ואילו יצחק מודעי מהליכוד יהיה שר האוצר. ההסכם כובד, וחילופי התפקידים בוצעו לאחר שנתיים באופן הבא: שמעון פרס הגיש לנשיא את התפטרותו והמליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה החדשה על יצחק שמיר. למעט החילופים בין יצחק שמיר לשמעון פרס לא השתנתה חלוקת התפקידים בממשלה, ולא שונו קווי היסוד שלה. מבחינה חוקית-פורמלית היו אלה שתי ממשלות, ולא ממשלה אחת, כיוון שהתפטרות ראש הממשלה היא כהתפטרות הממשלה כולה, ומחייבת הקמת ממשלה חדשה. חלופת התפקידים הרשמית התרחשה ב-20 באוקטובר 1986, והחל מאותו יום שמיר הפך לראש הממשלה הרשמי.השגיה של הממשלה היו רבים, ביניהם בלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים, ונסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בדרום לבנון. עם זאת, משניסה פרס לצעוד צעד דרמטי ויצר מגעים עם המלך חוסיין לחתימת הסכם לונדון, לפיו תקבל עליה ממלכת ירדן את השליטה בשטחים, במהלך שיביא לחתימת הסכמי שלום, טירפד שמיר את קבלת ההסכם. כן ראויות לציון[דרוש מקור] עסקת ג'יבריל השנויה במחלוקת, לפיה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה מחיילי צה"ל, והתפוצצות פרשת קו 300 שבה התברר כי בכירים בשב"כ זייפו עדויות והסתירו את הריגתם ללא משפט של מחבלים שחטפו אוטובוס. הפרשה הושתקה באמצעות מתן חנינה בטרם משפט לבכירי השב"כ שסרחו. לקראת סיום כהונת ממשלת הרוטציה פרצה האינתיפאדה הראשונה. הממשלה הראתה קו אחיד, ונתנה ליצחק רבין להוביל את האופן ואת האמצעים בהם התמודד הצבא עם ההתקוממות העממית בשטחים.

על אף היציבות שהושגה, סבלה הממשלה ממשברים תכופים, שנפתרו במשא ומתן אינטנסיבי בין הצדדים. סכסוך שהתגלע בין שמעון פרס ליצחק מודעי הביא להחלפת מודעי במשה נסים כשר האוצר. לקראת סוף כהונתה ניסה שמעון פרס, כשר חוץ, לקדם יוזמה לכינוס "ועידת שלום בינלאומית" לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, כל זאת תוך התנגדות חריפה של ראש הממשלה יצחק שמיר.

ממשלת ישראל העשרים ושלוש בכנסת השתים עשרה, בראשות יצחק שמיר, 1988: מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הייתה צמודה אף היא. בעימות הטלוויזיוני שנערך בין שמיר ופרס ערב הבחירות הצהיר שמיר במפורש כי לאחר הבחירות יתמוך בהקמת ממשלת אחדות נוספת. הדבר הביא לו ליתרון קל, ותוצאות הבחירות הביאו 40 מנדטים לליכוד ו-39 מנדטים למערך. על אף שניסה בתחילה להקים ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות והמפלגות הימניות, הצטרפו בסוף אנשי המערך אל הממשלה, כאשר פרס משמש כשר האוצר ורבין שר הביטחון. לראשונה הצטרף לממשלה שר צעיר, אריה דרעי מש"ס. הממשלה סבלה מלחצים וחיכוכים פנימיים מתחילת דרכה, ונראה כי ההרמוניה ששרתה בממשלה הקודמת אבדה. בחודש מרץ 1990 הגו אנשי מפלגת העבודה עם אריה דרעי את רעיון "התרגיל המסריח" שעיקרו הפלת הממשלה, ויצירת קואליציה חדשה של המערך והמפלגות הדתיות. הממשלה הופלה ביום 15 במרץ 1990, ונשיא המדינה חיים הרצוג הטיל על שמעון פרס את הרכבת הממשלה. באופן מפתיע, חזרו בהם השותפים הקואליציונים אגודת ישראל, וש"ס מהסכמתן להקים ממשלה עם המערך, ופרס התבזה בכך שלאחר שהודיע כי הצליח להרכיב את הממשלה, וביקש לכנס לשם כך את הכנסת, היה אנוס להודיע כי נכשל. לאחר כשלושה חודשים של אי וודאות, הצליח יצחק שמיר להקים ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות ומפלגות הימין. אף ימיה של ממשלה זו היו קצרים ומרים. האירועים שהתרחשו, מלחמת המפרץ הראשונה וועידת מדריד שבאה בעקבותיה, ערערו את אמונם של אנשי הימין בממשלה שהסכימה לשבת בוועידת מדריד, והם הביאו להפלת הממשלה בחודש ינואר 1992.

ממשלת ישראל העשרים ותשע, בכנסת החמש עשרה, בראשות אריאל שרון, 2001. בבחירות לכנסת החמש עשרה, שהתקיימו בשנת 1999 הצביע הבוחר (בפעם האחרונה) בשני פתקים. האחד לכנסת, ואילו השני לראשות הממשלה. לראשות הממשלה נבחר אהוד ברק שהחל את אחת מתקופות הכהונה הקצרות והסוערות הזכורות לראש ממשלה בישראל. לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, ותחילת האינתיפאדה השנייה איבד ברק את הבסיס הקואליציוני לממשלתו, ולנוכח הרוב שנוצר בעד הקדמת הבחירות לכנסת הודיע על התפטרותו, ועל עריכת בחירות חדשות לראשות הממשלה בלבד. בבחירות שהתקיימו ב-6 בפברואר 2001 הביס אריאל שרון את ברק. ברק התפטר מחברותו בכנסת, ולמנהיג המפלגה מונה במינוי זמני שמעון פרס. זה הוביל את המפלגה לממשלת אחדות עם הליכוד, בה קיבל פרס את תפקיד שר החוץ, ובנימין בן אליעזר מונה לשר ביטחון. שרון הציג את הממשלה בפני הכנסת ב-7 במרץ.הממשלה התמודדה עם אחת התקופות הקשות בחיי מדינת ישראל, תקופה של פיגועי טרור קשים, ומיתון כלכלי. לרוב שררה הסכמה בין השרים על המדיניות שיש לנקוט, ואף על צעדים קיצוניים כמדיניות הסיכול הממוקד ומבצע חומת מגן. עם זאת, לאחר בחירות פנימיות לתפקיד היושב ראש במפלגת העבודה ב-2001, שבהן זכה (לאחר סיבוב שני שנקבע בעקבות טענות על זיופים בסיבוב הראשון) בנימין בן אליעזר על פני אברהם בורג, החליטה המפלגה על קיום בחירות נוספות לתפקיד. מול בן אליעזר רץ עמרם מצנע שהציג קו שמאלי שהתנגד לממשלת האחדות. הדבר הרתיע כנראה את בן אליעזר, אשר הביא לפרישת מפלגת העבודה מן הממשלה בחודש נובמבר 2002, בטענה כי אינו מסכים לצעדים הכלכליים ולהצעת התקציב. אך צעד זה לא סייע לו, ומצנע הביס אותו בבחירות הפנימיות. פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה הביאה להקדמת הבחירות.ממשלת ישראל השלושים, בכנסת השש עשרה, בראשות אריאל שרון, 2003. בבחירות לכנסת השש עשרה, שהתקיימו לראשונה מאז 1992 בפתק אחד לכנסת בלבד, זכה הליכוד לניצחון מוחץ. מצנע מצא עצמו עומד בראש מפלגה בת פחות מעשרים מנדטים, לראשונה מאז הקמתה. עם זאת, נאמן לקו המדיני שנקט, ולהבטחתו המשתמעת לבוחר, ולאחר שיחות הבהרה עם אריאל שרון שהבהיר לו כי "דין נצרים כדין תל אביב", השאיר מצנע את מפלגת העבודה מחוץ לקואליציה.בינואר 2005 לאחר פרישת מפלגת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת כספים לחרדים ועל רקע תוכנית ההתנתקות שבישרה על שינוי מוחלט בעמדתו של אריאל שרון בנוגע להתנחלויות, שוב הצטרפה מפלגת העבודה לממשלה. העבודה פרשה מן הממשלה, לאחר מינוי עמיר פרץ כיושב ראש המפלגה, בנובמבר 2005.בממשלת ישראל השלושים ושתיים חברו הליכוד והעבודה, ב-17 בינואר 2011 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה והשרים בנימין בן אליעזר, יצחק הרצוג ואבישי ברוורמן התפטרו. סיעת העצמאות שהתפצלה ממפלגת העבודה נשארה בקואליציה ומטעמה התמנו סגני השרים מתן וילנאי ואורית נוקד לשרים. בכך נמנו סביב שולחן הממשלה 29 שרים ו-7 סגני שרים. ב-8 במאי 2012 התרחבה הקואליציה, עם הצטרפותה של מפלגת קדימה בראשות שאול מופז, וכחודשיים לאחר מכן, ב-17 ביולי 2012 פרשה המפלגה מן הממשלה וחזרה לספסלי האופוזיציה.

מספר זוגי

מספר זוגי הוא מספר שלם, המתחלק בשתיים ללא שארית. מספר שלם שאינו מספר זוגי נקרא מספר אי־זוגי. לדוגמה, הם מספרים זוגיים, ואילו 7 אינו זוגי אלא אי־זוגי. המספרים הזוגיים נקראים כך משום שאם בקבוצה יש מספר זוגי של עצמים, אז אפשר לחלק אותם לזוגות.

כשמחלקים מספר ב־ 2, השארית היא 0 אם המספר זוגי, ו־ 1 אם הוא אי־זוגי. התכונה של מספר להיות זוגי או אי־זוגי נקראת זוגיות. הזוגיות נקבעת, אם־כך, לפי השארית בחלוקה ל־ 2.

את קבוצת המספרים השלמים, , ניתן לחלק לשתי קבוצות זרות:

סמל אוסטריה

עיצוב העיט שמופיע בסמל אוסטריה הנוכחי (ללא שלשלאות) הוכנס לשימוש בשנת 1919 לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתום מלחמת העולם הראשונה. העיט דו-ראשי, שסימל את האימפריה האוסטרו-הונגרית, הוחלף בעיט חד ראשי (עיט הרייך).

על חזהו של העיט נמצא המגן הוותיק של הדוכסות האוסטרית, ועיצוב בסיסי דומה היווה את הבסיס לדגל אוסטריה.

העיט מחזיק בציפורניו מגל מוזהב (המסמל חקלאות) ופטיש מוזהב (המסמל תעשייה), ובעוד שבמבט ראשון הדבר מעלה אסוציאציות של קומוניזם, הכתר על ראשו מבהיר ששלושתם ביחד מסמלים את האחדות של המעמדות (העובדים, האיכרים והבורגנים).

שרשראות הברזל הקרועות שעל רגלי העיט מסמלות את שחרור אוסטריה מהאיחוד עם גרמניה הנאצית (האנשלוס) (1938-1945) והם התווספו לסמל אחרי מלחמת העולם השנייה.

סמל קמרון

סמל קמרון מורכב ממגן ומשתי כתובות בחלק התחתון והעליון של המגן. המגן תואם את צבעי דגל קמרון, המייצג בצבעיו את האחדות (הפס האדום), הסוואנות בחלק הצפוני של המדינה (צהוב) והיערות בחלק הדרומי של המדינה (ירוק).

במרכז המגן וברקע האדום, מאזניים המייצגים את הצדק ומוחזקים על ידי חרב, מאחוריהם צללית שטח המדינה. מעליהם כוכב האחדות שצבעו צהוב בדומה לדגל. מאחורי המגן זוג פסקס מוצלבים, שמוצמד להם סרט עליו שם המדינה באנגלית ובצרפתית. מעל גרזני הפסקס המילים Patrie מולדת ו-Paix שלום, מעל המגן הכתובת Travail עבודה, המרכיבים את מוטו המדינה.

עזר ויצמן

עזר ויצמן (15 ביוני 1924 – 24 באפריל 2005) היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל בין מאי 1993 ליולי 2000. לפני כן היה, בין השאר, מפקד חיל האוויר ושר הביטחון.

ויצמן החל את דרכו הצבאית בארגון ההגנה, בהמשך התנדב לצבא הבריטי, במהלך מלחמת העולם השנייה הפך לטייס בחיל האוויר המלכותי, הוא הוצב בהודו ובמצרים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לאצ"ל ובהמשך שב לארגון ההגנה, כטייס בשירות האוויר, ממנו צמח חיל האוויר הישראלי, שלימים היה מפקדו השישי. בתפקידו הבא שימש כראש אג"ם והיה מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים.

לאחר שחרורו החל את דרכו הפוליטית בתנועת החרות והליכוד, מטעמן נבחר לראשונה לשמש כחבר הכנסת וכשר ביטחון. בהמשך חל מפנה בעמדותיו, והוא הקים את מפלגת המרכז יחד שמטעמה שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות, ואיתה הצטרף ל"מערך". ב-1992 פרש מהכנסת, ולאחר שנה נבחר – כנציג מפלגת העבודה – לכהן כנשיא המדינה. לאחר שנבחר שנית ב-1998, התפרסם כי קיבל כספים מאיש עסקים. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי יש בכך "אי תקינות", ודברים אלה והביקורת הציבורית הביאו להתפטרותו מהנשיאות ולפרישתו מן החיים הציבוריים בשנת 2000.

עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה הוא שם לסדרה של עימותים אלימים בין פת"ח לחמאס שנערכו לאורך השנים 2006 ו-2007, והסתיימו בהשתלטות חמאס על רצועת עזה והשתלטות מחודשת של פת"ח והרשות הפלסטינית על שטחי A בגדה המערבית. ההשתלטות על רצועת עזה התרחשה בין ה-12 ל-14 ביוני 2007. גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע של חמאס השתמשו בנשק חם לכיבוש מוסדות השלטון וכל שטחי רצועת עזה, תוך רציחת פעילי פת"ח שניסו להתנגד וכליאתם של רבים אחרים. ב-14 ביוני הודיע אבו מאזן על פיטורי ממשלת האחדות של פת"ח וחמאס, ופעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים הסרים למרותו החלו במעצר אנשי חמאס והחלפתם במוסדות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.

פאן-ערביות

פאן-ערביות (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית הראשונה.

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915–1916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.

גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "נאצריזם" ראה באיחוד הסורי־מצרי (הריפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.

מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בא"י וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

פרס ירושלים לאחדות ישראל

פרס ירושלים לאחדות ישראל הוא פרס ישראלי לזכרם של שלשת הנערים שנחטפו ונרצחו ביוני 2014. הפרס החל את דרכו בשנת 2014, ביוזמת ראש עיריית ירושלים דאז ניר ברקת כחלק של יום האחדות. הוא ראה באחדות של העם היהודי והחברה בישראל במהלך 18 ימי החיפושים אחר החטופים אחדות שחייבת להמשיך. בכל שנה זוכים בפרס אישים, גופים וארגונים, שתרמו לאחדות של העם בישראל.

הפרס נועד לעודד יוזמות וארגונים לפעול בתוכניות המקדמות את האחדות בישראל ולהראות את הצורך באחדות. בכל שנה מוענקים שלושה פרסים בסך 100,000 ש"ח כל אחד ליוזמות, אישים וארגונים. אחד מהפרסים ניתן על פעילות לחיבור עם יהדות התפוצות. הפרס מוענק ב"יום האחדות" (התאריך משתנה) יום השנה לרצח שלושת הנערים אייל, גיל-עד, ונפתלי. הפרס הוא ביוזמת ניר ברקת ועמותת גשר הוא נתמך גם על ידי הפדרציה היהודית בניו יורק. בחירת זוכי הפרס נעשית על ידי ועדה ציבורית בראשות ראש עיריית ירושלים ניר ברקת.

רצח שלושת הנערים

רצח שלושת הנערים היה אירוע טרור, שבו נחטפו שלושה נערים ישראלים בגוש עציון ונרצחו באותו הלילה, ב-12 ביוני 2014 (ט"ו בסיוון ה'תשע"ד) בידי מחבלים פלסטינים מתנועת החמאס. בפיגוע נרצחו: גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, תושב טלמון, תלמיד ישיבת מקור חיים בכפר עציון; יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, תושב נוף איילון, גם הוא תלמיד ישיבת מקור חיים (בעל אזרחות כפולה- ישראלית ואמריקנית); ואיל יפרח, בן 19, תושב אלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון.

החוטפים והרוצחים זוהו כמרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה. יוזם ומפקד החטיפה הוא מחמוד קוואסמה, מחבל חבר חמאס ממשוחררי עסקת שליט. ב-20 באוגוסט אישר בכיר חמאס סאלח אל-עארורי כי אירוע החטיפה והרצח בוצע על ידי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם.עד למציאת גופותיהם נחשבו הנערים כחטופים, ונלקחה בחשבון אפשרות כי מדובר בפיגוע מיקוח. במשך כשבועיים וחצי, במסגרת מבצע "שובו אחים", השקיעה ישראל מאמצים ניכרים בניסיון לאתרם. ב-30 ביוני, 18 ימים לאחר החטיפה, נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים. ב-23 בספטמבר, כשלושה חודשים לאחר החטיפה, אותרו שני הרוצחים בבית בחברון, ונהרגו בפעילות משותפת של צה"ל, הימ"מ והשב"כ.

במהלך 18 ימי חיפושים התבלטו בתקשורת דמויותיהן של שלוש האמהות שהעבירו מסר של אמון בדרג המדיני ובכוחות הביטחון. הן הוזמנו לדבר במועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם בז'נבה.

משפחות הנערים ייסדו את "יום האחדות", שבו עוסקים בישראל ובתפוצות בנושא האחדות בחברה הישראלית. שיאו של היום הוא טקס חלוקת פרס ירושלים לאחדות ישראל, לאישים, ארגונים או מיזמים בעלי השפעה בתחום זה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.