האביב הערבי

האביב הערביערבית: الربيع العربي, תעתיק: אַ-רַבִּיע אל-עַרַבִּי[1]) היה גל של התקוממויות, הפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי".

מאז המהפכה בתוניסיה שהתרחשה ב-14 בינואר 2011, אירעו מהפכות במצרים (פעמיים), בתימן (פעמיים) ובלוב, שבה הופל המשטר בתום מלחמת אזרחים, אך היא פרצה שוב כעבור כשלוש שנים. בסוריה הפכה מחאה אזרחית למלחמת אזרחים כוללת ועקובה מדם ובבחריין דיכאו השלטונות את ההתקוממות העממית. הפגנות מחאה גדולות אחרות נערכו, באלג'יריה, בירדן, במרוקו, בעיראק, בכווית ובסודאן. הפגנות מחאה בהיקף צנוע יותר התרחשו בג'יבוטי, בכווית, בלבנון, במאוריטניה, בערב הסעודית, בסומליה, בעומאן ובסהרה המערבית (הנמצאת תחת שליטת מרוקו ואינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם כמדינה עצמאית). הפגנות המחאה לוו בשביתות, בצעדות ובעצרות. בכמה מדינות הובילה המחאה לשינוי המשטר, להתפטרות השליט או לסילוקו, באחרות, בוצעו רפורמות שלטוניות שונות כמו ביטול תקנות חירום, או הוענקו הטבות שונות לתושבי המדינה כמו הוזלת מחירי מוצרי מזון.

חלק גדול מהפרשנים סבורים, כי במבט לאחור, ניתן לדבר על כישלון של האביב הערבי.[2][3]

Infobox collage for MENA protests
הפגנות המוניות ברחובות מצרים, תוניסיה, תימן וסוריה

מקור השם

המונח "האביב הערבי" הוא אזכור למהפכות שאירעו בשנת 1848, אשר מכונות לעיתים "אביב העמים", ול"אביב של פראג", שהתרחש ב-1968. גם בתום מלחמת עיראק נעשה שימוש נרחב במונח מצדם של פרשנים ובלוגרים, שציפו לדמוקרטיזציה ברחבי מדינות ערב. ככל הנראה, הראשון שטבע את המונח היה מארק לינץ', במאמרו שפורסם ב-6 בינואר 2011 במגזין האמריקני Foreign Policy. בעקבות ההצלחה של מפלגות וארגונים אסלאמיים במדינות רבות, היו שהחלו לכנות את גל המחאות והמהפכות בשם "האביב האסלאמי" או "החורף האסלאמי".

רקע

במשך שנים היוותה ברית המועצות מודל רב השפעה במזרח התיכון. התמוטטות הגוש הקומוניסטי עודדה תהליכים הדרגתיים של דמוקרטיזציה בקרב חלקים מהאוכלוסייה שתבעו השתתפות רבה יותר בתהליך קבלת ההחלטות והחלו לחוש מורת רוח כלפי משטרים סמכותיים.[4]

אין הסכמה בין מומחים לעולם הערבי אשר לסיבות שהובילו לפרוץ גל המחאות.[דרוש מקור] הסלוגן של המוחים הוא "העם רוצה להפיל את המשטר!" (בערבית: "الشعب يريد إسقاط النظام!", תעתיק: "אל-שעב יריד אסקאט אל-נט'אם"[5]) והמוחים נימקו את מחאתם בטעמים מעשיים, כמו עוני, רעב ואבטלה, לצד האשמת שליטי המדינות בשחיתות, בשרירות לב, ובהפרת זכויות אדם.[דרוש מקור] רוב התופעות והבעיות התקיימו במדינות אלו משך שנים רבות, ומומחים מציגים סיבות עומק נוספות, כמו קיפאון והיעדר מוביליות חברתית, במיוחד למעמד הביניים, שלטונה של קבוצת מיעוט אתני על רוב ממוצא אתני שונה, העלייה הניכרת במחירי המזון והאנרגיה, שהחריפה מאוד את מצוקתם של עניי המדינות, יכולתם המתגברת של תושבי מדינות ערב לגשת למידע (באינטרנט וברשתות טלוויזיה), שאינו מבוקר ומצונזר על ידי שליטי המדינות, והבשלת תהליכי הפנמה של חולשת המשטרים הערביים, שראשיתם מיוחסת לתבוסת עיראק במלחמת עיראק.[דרוש מקור: לכולם ולכל אחד]

מדינות ערביות רבות נשלטו על ידי משטרים רודניים, הנתמכות לרוב על ידי הצבא, כפי שקורה באלג'יריה או במצרים. שיעור האבטלה הגבוה מגביל את ההכנסות של חלק גדל והולך מהאוכלוסייה, שמתקשים לפרנס את עצמם. בעקבות גל חום חסר תקדים ברוסיה ומזרח ארופה[6] שהביא לירידה בתפוקה ולאיסור על יצוא תבואה מרוסיה,[7] מדדי מחירי המזון בסוף 2010 ותחילת 2011 היו הגבוהים ביותר:

  • מחיר התבואה הגבוה בהיסטוריה, פי 2.5 יותר יקר מאשר בשנת 2002;
  • מחיר הסוכר הגבוה בהיסטוריה, פי ארבעה יותר גבוה מאשר בשנת 2002;
  • מוצרי מזון אחרים חוו עליות דרמטיות פחות, אך גם היו ברמה הגבוהה ביותר שלהם אי פעם.

בנוסף, החירות המוגבלת, השחיתות שהתפשטה במיוחד ברוב המדינות הללו (כמו גם ניצול לרעה של כספי ציבור) וראשי מדינות שהם לעיתים קרובות מאוד בגיל מתקדם, שאוחזים במשך עשרות שנים במושכות השלטון (המאופיין בדרך כלל בנפוטיזם וכן בעיקר בהעברת השלטון בירושה, גם אצל המשטרים הרפובליקנים), כולם גורמים העלולים להרגיז את העם ולהוביל לתסיסה.

כמו כן ניתן להבחין בהקטנת תפקידה של ארצות הברית באזור בעקבות מלחמת עיראק, שמונעת ממנה אמצעים והשפעה. על רקע זה של ירידת ההשפעה האמריקאית, התעצמות דיקטטורות ומשטרים אסלאמיים בכלכלות לא מפותחות על רקע המשבר הכלכלי של 2008, וכן הצטברות העושר בידי אוליגרכיות קטנות, המהפכה התוניסאית הובילו להצטברות של רגשות איבה כלפי המשטרים הקיימים. עוד השפעה של המשבר ב-2008 היא הקטנת הסיוע מהמדינות התורמות שנפגעו ממנו (המערב) וכן גם מארגונים בין לאומיים כגוון הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האו"ם ועוד.

לבסוף, ניתן לציין את נגישות המידע ותפוצת האינטרנט שחשפה לעיני ההמונים, בין השאר, החל מ-2009 את ההדלפות של ארגון ויקיליקס. ההדלפות כללו מסמכים מסווגים רבים שבהם בלטו התכתבויות של דיפלומטים מערביים למדינותיהם, ובהם הם מדברים בגלוי על סלידתם מהשחיתות הרבה של שליטי המדינות הערביות בהן שירתו.

לדברי אנליסטים, החברות שקראו תיגר על משטריהן הן חסרות רגישות לאסלאם הקיצוני, או אף לאסלאם המאמין. לפיכך, הסיכוי למהפכה אסלאמית כפי שהתרחש באיראן בשנת 1979 הוא נמוך במדינות כתוניסיה, מצרים ואלג'יריה. מבלי היותם חילונים, תנועת המחאה היא "חילונית", לפי מומחי האסלאם אוליבייה רוי ואלן גרש.[8] האחים המוסלמים, שהם עצמם מחזיקים באידאולוגיה חברתית שמרנית, אימצו במידה רבה את הדמוקרטיה על פי מודל המפלגה הטורקית האסלאמית, ה-AKP. מודל טורקי זה מוזכר תכופות על ידי מתנגדי המשטרים בתוניסיה, במרוקו, בירדן או במצרים, וכן על ידי ראש ה-AKP בטורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שתמך מיד במהפכות בתוניסיה ובמצרים,[9] והציג את המשטר הטורקי כמודל עבור המדינות המוסלמיות.

המהפכה בתוניסיה

Tunisian Revolution Protest
מפגינים בתוניס בינואר 2011

ב-17 בדצמבר 2010 סטרה פקידה עירונית תוניסאית בשם פאידה חמדי לרוכל רחוב בשם מוחמד בועזיזי, ירקה עליו והחרימה את רכושו. בועזיזי שלא הצליח להתלונן על כך באוזני המושל, הצית את עצמו וכעבור 18 יום מת מפצעיו.[10][11][12] לאחר ההצתה המחאות הלכו וגברו כאשר סטודנטים צעירים הפגינו נגד השלטון, השחיתות והאבטלה במדינה. המחאות התרחשו בעיקר באוניברסיטאות ובמוסדות ציבור שונים. המחאות היו בעיקר נגד נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי ומדיניותו אך גם נגד מפלגת השלטון, RCD התוניסאית. ההפגנות ההמוניות הובילו לבריחתו של השליט בן עלי, 10 ימים בלבד אחרי מותו של בועזיזי.[13] ב-14 בינואר 2011, נמלט הנשיא בן עלי לערב הסעודית.[14] בעקבות עזיבתו הוכרז על מצב חירום במדינה. מחליפו של בן עלי בראשות המדינה היה מוחמד ע'אנושי, ולאחר מכן שוב החליפו בתפקיד נשיא המדינה פואד מבאזע.

השלטונות בתוניסיה הודיעו ב-3 במרץ 2011 כי בחירות לאמנה לאומית חדשה ייערכו ב-24 ביולי 2011. בבחירות ניצחה ברוב קולות המפלגה האיסלאמית התוניסאית "א-נהדה" (התחייה), המקושרת לאחים המוסלמים.

אפקט הדומינו

Hosni Mubarak facing the Tunisia domino effect
קריקטורה של קרלוס לטוף על אפקט הדומינו כפי שזכה לידי ביטוי באביב הערבי
Arab Spring map 07 2013
  מהפכה
  מרידה ומלחמת אזרחים
  התקוממות אזרחית וביצוע שינויים בהרכב הממשלה (בחריין)
  מחאות וביצוע שינויים בהרכב הממשלה
  מחאות בקנה מידה גדול
  מחאות בקנה מידה קטן
  הפגנות במדינות מחוץ לעולם הערבי שהושפעו מהמחאות

אפקט הדומינו שהביא להתפשטות המהפכה התוניסאית במדינות ערביות אחרות בא לידי ביטוי רשמי כאשר עמר מוסא, מזכיר הליגה הערבית, אמר ב-19 בינואר כי "האזרחים הערבים נמצאים במצב של כעס ותסכול חסרי תקדים".[15] ואכן, כעבור עשרה ימים ההתפרעויות החלו להשפיע בצורה זו או אחרת על מדינות ערביות רבות.

הצלחת המהפכה בתוניסיה הובילה ל"אביב העמים הערבי" במסגרתו התחוללה הפיכה במצרים והפגנות והפיכות משמעותיות בלוב, בחריין, סוריה ותימן. גם בארצות ערב האחרות חלו שינויים עקב לחץ הציבור. באלג'יריה הוסר "מצב החירום" הקיים במדינה מאז שנת 1992. שינויים חוקתיים במרוקו הגדילו במידת מה את כוחו של ראש הממשלה הנבחר מול המלך. בירדן החליף המלך את ראש הממשלה. נשיא סודאן עומר אל-בשיר הודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת בבחירות ב-2015. ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי הודיע כי לא יתמודד לכהונה שלישית. הקבינט של כווית התפטר.

לדברי חוקר במכון הצרפתי לחקר המזרח התיכון IRIS, הסיבות העיקריות למחאות היו "כוח מוגזם, נשיא בשלטון מעל שלושים שנה, דיכוי על ידי מנגנוני הביטחון, תנאים כלכליים קשים מאוד ושיעור אבטלה עצום אצל צעירים". לדבריו, הירידה בשיעורי הגידול באוכלוסין, האוריינות הגבוהה והקשר שנוצר בין אנשים באמצעות רשתות חברתיות מקוונות באינטרנט עודדו את ההתקוממויות, לאחר שהמשטרים הרודניים התירו לעצמם לחזק את אחיזתם בשלטון לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 ומלחמת עיראק.[16]

לדברי העיתונאי המצרי-צרפתי אלן גרש, "ייתכן גם כי טיעון המאבק נגד ישראל עליו נשענו רוב המשטרים במזרח התיכון כדי לשמור על אחיזתם בשלטון בשם האחדות נגד האויב הציוני, כנראה כבר לא מספיק יותר".[17]

המרידות הושוו לעיתים לאביב העמים בשנת 1848. באותו אופן שבו תיאמו ביניהם המונרכיות השמרניות באירופה כיצד לפעול נגד המהפכנים, כך נפגשו המדינות החברות בליגה הערבית בישיבת חירום ב-15 בפברואר כדי למנוע קריסה נוספת של ממשלה שלישית, שעלולה לערער לחלוטין את יציבות האזור. כדי למנוע מרידות נוספות הסכימו ביניהן הממשלות על הגברת המאמץ לפיתוח כלכלי.

ההפיכות במצרים

ההפיכה הראשונה

Tahrir Square on February11
מאות אלפים של תושבים מצריים חגגו בכיכר א-תחריר לאחר ההודעה על התפטרות הנשיא חוסני מובארק

ב-25 בינואר 2011 החלו מחאות ענק במצרים, ובמיוחד בכיכר א-תחריר, הכיכר המרכזית בעיר הבירה קהיר. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו כנגד משטרו של הנשיא חוסני מובארכ וקראו להדחתו, על רקע העוני המתמשך במדינה, השחיתות והפגיעה בחופש הביטוי.

תחילה, הודיע מובארכ שאינו יכול להתפטר מתפקידו כנשיא, משום שאם יתפטר האסלאם הקיצוני ישתלט על המדינה. לאחר עוד הפגנות גדולות נגדו, הודיע מובארכ כי לא יתמודד לנשיאות בבחירות הבאות ולא יעביר את השלטון לבניו. לאחר מכן מינה מובארכ את עומר סולימאן לסגנו. מובארכ הורה גם לשחרר אסירים פוליטיים מבתי הכלא במדינה, אך למרות כל מאמציו ההפגנות נמשכו.

לאחר 18 ימים של מחאות בלתי פוסקות שהחלו ב-25 בינואר, למרות הדחת הממשלה על ידי הנשיא מובארכ והודעותיו כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך מספר חודשים, אולץ מובארכ ב-11 בפברואר להתפטר מתפקידו ולהעביר את השלטון לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים. מספר שבועות לאחר מכן נעצרו מובארכ ושני בניו, כמו גם שרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת, בחשד למעשי שחיתות, ובית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון. מאז נמצאה מצרים תחת שלטון צבאי, והתקיימו הפגנות נוספות נגד המועצה הצבאית העליונה, בטענה כי המועצה לא פועלת לדמוקרטיה. בשלהי 2011 וב-2012 התקיימו בחירות לפרלמנט ובחירות לנשיאות, שבהן נבחר מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים.

ההפיכה השנייה

ב-30 ביוני פרץ גל מהומות במצרים שבמהלכו יצאו מיליוני מצרים לרחובות, ובסופו של דבר גרם להדחתו של מורסי מהשלטון בידי הצבא כעבור 3 וחצי ימים בלבד של הפגנות. למחרת ההדחה, ב-4 ביולי, הושבע עדלי מנסור כנשיא זמני עד הבחירות שהתקיימו בתחילת 2014, בהן נבחר ראש המועצה העליונה עבד אל-פתאח א-סיסי. בחודשים שלאחר מכן נהרגו מאות אנשים במהומות בין האחים המוסלמים לבין הצבא.

ההתקוממות ומלחמת האזרחים בלוב

Flag of Libya
דגל לוב לשעבר ששימש את ממלכת לוב, הממלכה ששלטה בלוב לפני המהפכה של קדאפי. מפגינים רבים משתמשים בו כדגל של אופוזיציה
Egyptian youth at the Benghazi rally
מצעד תמיכה של מצריים להתקוממות בלוב נגד קדאפי

ב-15 בפברואר 2011 החלו בלוב הפגנות רחבות היקף, בעיקר בעיר בנגאזי, ולאחר מכן גם בערים אחרות. ההפגנות שהפכו במהירות להתקוממות עממית, בהשתתפות רוב בני השבטים השונים שבמדינה, אירעו במחאה על האבטלה וחוסר הפיתוח הכלכלי במדינה והופנו בעיקר נגד השלטון הדיקטטורי של מועמר קדאפי, במטרה להדיח אותו מהשלטון. המתקוממים והמורדים הצליחו לכבוש מספר ערים חשובות ולהשתלט על אזורים נרחבים של המדינה. במהלך ההפגנות והקרבות נהרגו מאות אזרחים ואלפים נפצעו. ב-22 בפברואר הודיעו כלי התקשורת המערביים כי המורדים שולטים בחלק מהערים בלוב וקבעו את בסיסם בבנגאזי, בעוד קדאפי התבצר בעיר הבירה טריפולי, בה מתגוררים רוב בני שבטו, ולפיכך שליטתו בעיר זו לא עורערה.

ההתקוממות הפכה למלחמת אזרחים שהתנהלה בין המורדים לכוחותיו ותומכיו של קדאפי וגבתה מעל 6,000 הרוגים, רובם מצד המורדים. המורדים הקימו את הגוף שנקרא מועצת המעבר הלאומית בבנגאזי, שהפכה להנהגה הרשמית של המורדים ומדינות רבות אף הכירו בה כמייצגת את המדינה. צרפת הייתה הראשונה שהכירה במועצה הלאומית כמייצגת את העם הלובי, ב-10 במרץ 2011.

במהלך ההתקוממות בלוב גינו מדינות העולם ובראשם ארצות הברית, צרפת ובריטניה את שלטונו של קדאפי, וב-17 במרץ החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על אכיפה בכל אמצעי של אזור אסור לטיסה בלוב במסגרת החלטה 1973. ב-18 במרץ פתחו מדינות נאט"ו בתקיפה צבאית בינלאומית נגד שלטון קדאפי, שמטרתה המוצהרת הייתה אכיפת החלטה 1973 של מועצת הביטחון על אזור אסור לטיסה בלוב. ההתערבות הצבאית בלוב היא הרחבה ביותר שיזמו מדינות המערב מאז מלחמת עיראק.

יום לאחר מכן נשלחו מטוסי קרב צרפתיים לשמיים של לוב, כמו כן נשלחו אוניות מלחמה של ארצות הברית, בריטניה וקנדה ששיגרו טילי טומהוק באזורים בלוב שבשליטת קדאפי, בעיקר בטריפולי ובכך החלה למעשה התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011) (מכונה בשמות מבצעים שונים בכל מדינה שמתקיפה בלוב אך השם הניכר ביותר הוא השם האמריקאי למבצע "מבצע שחר האודיסאה"). צרפת היא מובילת ההתערבות הצבאית של המערב בלוב, ולא ארצות הברית שהובילה במשך השנים כמעט את כל ההתערבויות הצבאיות של המערב במדינות זרות ועוינות. בזכות התמיכה של נאט"ו ומדינות אחרות במורדים בלוב, הצליחו המורדים להשתלט על הערים בורייקה, אג'דבייה, מיסראתה ועוד.

ב-21 באוגוסט, לאחר שהצליחו להשתלט על העיר א-זאוויה, נכנסו כוחות המורדים למעוז קדאפי טריפולי מכל הכיוונים והתקדמו למבצרו בעיר באב אל-עזיזיה, אך לא מצאו את השליט המודח. לאחר כיבוש טריפולי נשארו מעט מאוד ערים בשליטת קדאפי ותומכיו, החשובה מביניהם היא העיר סירת, עיר הולדתו של קדאפי. כמו כן הגיעו דיווחים שונים שכמה מבני משפחתו של קדאפי ותומכיו ברחו למדינות השכנות אלג'יריה וניז'ר. ב-20 באוקטובר 2011 כבשו המורדים את סירת, מעוזו האחרון של קדאפי, שם מצאו את מועמר קדאפי והרגו אותו. 3 ימים לאחר מכן נערך טקס חגיגי בבנגאזי שסימל את סוף המלחמה וסופו של עידן קדאפי בלוב.

מלחמת האזרחים בסוריה

Syrian Demonstration Douma Damascus 08-04-2011
מפגינים סוריים בדמשק ב-8 באפריל

הפגנות שהחלו בינואר 2011, כמחאות בקנה מידה קטן יחסית, התגברו להפגנות רחבות היקף, וזאת בין השאר, כחלק מאפקט הדומינו ומן הרוח הגבית של הצלחת גלי מחאות אחרים בעולם הערבי, ובמיוחד מלחמת האזרחים בלוב. התקיפה הצבאית הבינלאומית המשולבת בלוב, של ארצות הברית, מדינות ברית נאט"ו ואף מספר מדינות ערביות, עוררה תקווה אצל המתקוממים, כי אולי יזכו לתמיכה אקטיבית של מדינות המערב, בהפסקת הדיכוי האלים של ההפגנות על ידי השלטון בסוריה.

ההפגנות המשמעותיות החלו במרץ בעיר דרעא, כשהמפגינים קראו לביטול חוקי החירום במדינה ולהתפטרותו של הנשיא אסד. המפגינים נורו על ידי כוחות הצבא, וכמאה נהרגו. ימי הזעם בסוריה הביאו להתפשטות המחאות לערים אחרות כגון דמשק, בניאס, לטקיה, חלב, חומס ועוד. אסד הורה לצבא לירות על המפגינים. כמו כן אחיו של בשאר, מאהר אל-אסד, לוקח חלק פעיל בניהול טבח המפגינים על ידי הצבא.

בניגוד ליחסן של מדינות המערב כלפי קדאפי ומובארכ, הרי שגינוי נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, והדיכוי האלים של ההפגנות בידי שלטונו הדיקטטורי, בוצע תחילה בשפה רפה, ואף ללא הטלת סנקציות כלכליות משמעותיות אישיות נגדו. אחת ממטרות המחאות, ביטול חוקי החירום בסוריה, הושגה לכאורה, בסופו של דבר. למרות זאת, ההפגנות נמשכו, וכך גם הדיכוי האלים על ידי כוחות חמושים מטעם השלטון אשר ירו בנשק חם לעבר המפגינים, הרגו מאות מהם ופצעו אלפים. כמו כן, המשיכו כוחות הביטחון לבצע מעצרים המוניים.

בחודש יוני אירע פיצוץ בבניין צבאי בצפון סוריה, ו-120 חיילים נהרגו בפיצוץ. הממשלה הסורית האשימה את המפגינים בפיצוץ, ולאחר מכן נשלח כוח צבאי גדול לצפון סוריה, שפורש ע"פ רבים, כתכנון מעשה נקמה לפיצוץ שיעשה על ידי הרג אזרחים. אלפי תושבים בצפון המדינה ברחו לטורקיה השכנה, שהסכימה לפתוח את שעריה. בעקבות ההפגנות והטבח מתכננים חברי מועצת הביטחון, ובראשם צרפת ובריטניה, לגנות את משטרו של אסד ואף לבצע תקיפה צבאית במדינה, אך קיים חשש כי סין ורוסיה, חברות בכירות במועצת הביטחון וידידות גדולות של סוריה, יטילו וטו על החלטה כזאת, כפי שעשו באוקטובר. בנובמבר החליטה הליגה הערבית להשעות את חברותה של סוריה בליגה, בדומה לצעד שננקט בזמנו כלפי לוב תחת שלטון מועמר קדאפי, בטרם החליטה מועצת הביטחון על ביצוע הפעולות הצבאיות כנגדה. ב-24 בנובמבר פורסם כי הסכימה להכנסת פקחים של הליגה הערבית עם סמכויות מורחבות, דבר שהתנגדה לו עד אז.

נכון לשנת 2016, במלחמת האזרחים נהרגו כ-470,000 אזרחים סוריים, וכ-3.7 מיליון אזרחים הפכו לפליטים.

ההפיכה בתימן

Yemen protest1
מפגינים תימניים ב-15 בפברואר

ב-3 בפברואר 2011, 20,000 איש מפגינים בצנעא, בירת תימן, ונשיא תימן עלי עבדאללה סאלח, אשר שלט במשך 35 שנים הודיע כי הוא לא יבקש להאריך את כהונתו בשנת 2013 ולא יעביר את השלטון לבנו. ב-10 במרץ 2011 הודיע נשיא סאלח על רפורמות במדינה, קיום בחירות דמוקרטיות בתחילת 2012, והעברת קבלת ההחלטות לממשלה שתיבחר על ידי הפרלמנט.

בחודש אפריל הודיע הנשיא סאלח כי יתפטר מהנשיאות בעוד כחודש, בתמורה לחסינות משפטית מצד בתי הדין העליונים במדינה. בחודש מאי חתם על הסכם עם האופוזיציה התימנית, המאשרת את התפטרותו מהנשיאות בעוד חודש ימים, אך סאלח רצה להישאר בשלטון, ולכן ב-22 במאי חזר בו מההחלטה לפרוש, והמפגינים המשיכו למחות נגדו. בימים האחרונים של חודש מאי, פרצה למעשה מלחמת אזרחים במדינה, כאשר מאות טרוריסטים ופעילים מוסלמים סוניים קיצוניים מארגון הטרור אל-קאעידה, כבשו את העיר זינג'יבר וחיל האוויר של צבא תימן הפציץ את עמדותיהם מן האוויר.[18] כמו כן, שר ההגנה של תימן הודיע על התפטרותו והצטרפותו לכוחות המורדים, תוך מתן נאום טלוויזיוני, שבו קרא לכל המשרתים בכוחות המזוינים של תימן, "לפעול לפי צו מצפונם", לערוק ולתמוך במתקוממים נגד שלטון הנשיא. בכיכר המרכזית של העיר תעיז, אחד ממוקדי ההפגנות העיקריים נגד הנשיא, הקימו המפגינים מחנה אוהלים אך חיילי המשמר הרפובליקני בצירוף טנקים, הגיעו למקום לדיכוי המחאות, וככל הנראה נהרגו כ-20 בני אדם כתוצאה מירי של כוחות הצבא ויידויי בקבוקי התבערה והאבנים מצד המפגינים. מתחילת ההפגנות בתימן, מעריכים ארגוני זכויות אדם, כי נהרגו כ-300 בני אדם בכל רחבי המדינה.[19] ב-3 ביוני נפצע נשיא תימן במתקפת פגזים על ארמונו, יחד עם יושב ראש הפרלמנט שנפצע אנוש וראש הממשלה שנפגע אף הוא. ארבעה משומרי ראשו של הנשיא נהרגו במתקפה, והנשיא עלי עבדאללה סאלח נלקח ערב הסעודית למתן טיפול רפואי ושם נותח בהצלחה. ב-23 בספטמבר, כ-3 חודשים מאז שנפצע, חוזר סאלח מסעודיה לארצו וממשיך לכהן כנשיא תימן, בעוד שההפגנות נגדו ממשיכות.[20] לאחר חזרתו, מודיע סאלח כי מתכוון להתפטר. ב-23 בנובמבר חתם סאלח בטקס שנערך בערב הסעודית בחסות בית המלוכה הסעודי ובנוכחות מנהיגי האופוזיציה בתימן על הסכם העברת סמכויות לסגנו אל האדי. תוך שלושה חודשים, יתקיימו בחירות בתימן לתפקיד הנשיא, שבהן לא יתמודד סאלח אך ההסכם העניק לו ולמקורביו חסינות מפני העמדה לדין. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אמר: "ארצות הברית מברכת על החלטת הנשיא להעביר מיד את סמכויותיו לסגנו. זה צעד חשוב לעם התימני, שמגיעה לו ההזדמנות לקבוע את עתידו".[21]

ב-25 בפברואר 2012 הושבע סגן הנשיא של סאלח עבד אל ראב מנסור אל האדי לנשיא תימן החדש.[22]

הפגנות במדינות ערב נוספות

ההפגנות בבחריין

הפגנות ענק בבחריין כנגד משטר המונרכיה במדינת האי, בעיקר בבירה מנאמה. ב-18 בפברואר, חמד בן עיסא אל ח'ליפה נתן פקודה לחייליו לירות ירי חי אל עבר המפגינים. כמו כן המלך הבחרייני בן עיסא ביקש סיוע מערב הסעודית לכוח צבאי שיעזור להשתלט על ניסיון מרד של האוכלוסייה השיעית המונה כ-90% מאוכלוסיית הממלכה כדי להפיל את משטרו של המלך חמד בן עיסא אל ח'ליפה בסיוע איראני. רוב ההפגנות הגדולות במדינה מתרחשות בכיכר הפנינה בבחריין, ולכן בבוקר 18 במרץ 2011 הורה המלך להפיל את אנדרטת הפנינה כדי שלא יוכלו להפגין שם.

ההפגנות באלג'יריה

110109 Algeria slashes food prices amid riots 002
הפגנות באלג'יר, 7 בינואר

הפגנות ענק התחוללו באלג'יריה מ-28 בדצמבר שנת 2011 בערים אלג'יר ובג'יאה; הצתות עצמיות של אזרחים; מפלגת RCD האלג'ירית (Rally for Culture and Democracy תרגום: עצרת לתרבות ודמוקרטיה) ארגנה הפגנות רבות במדינה. בתחילת חודש פברואר הודיע נשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בותפליקה כי חוקי החירום, שחלו על המדינה משנת 1988, בוטלו עקב ההפגנות, ובכך המטרה המרכזית של המפגינים הושגה.

ההפגנות בירדן

לאחר ההפיכה במצרים וכמה מחאות מזעריות במדינתו, חשש המלך עבדאללה השני, מלך ירדן, שהוא "הבא בתור" ליפול, ולכן מיהר לפטר את הממשלה שלו ובראשה סמיר ריפאעי ולהחליפה בממשלה חדשה כשבראשה מערוף אל-בח'ית, ולאחר מכן דרש עבדאללה רפורמות מהממשלה החדשה. למרות מאמציו של המלך עבדאללה מחאות התרחשו בירדן, בעיקר בחודש מרץ, כנגד האבטלה והמצב הכלכלי במדינה.

ההפגנות במרוקו

2011 Moroccan protests 1
אלפי מפגינים בקזבלנקה, מרוקו

בהשראת הצלחות המפגינים בתוניסיה ובמצרים, לפחות ארבעה תושבי מרוקו הציתו עצמם ונשרפו למוות, ב-30 בינואר 2011, בהפגנת מחאה שנערכה בטנג'יר. ממשלת מרוקו והמשפחה המלכותית החלו לחשוש שהפגנות משמעותיות יתחוללו גם בארצם. הרשויות במרוקו ורשתות החדשות המרוקאיות, דיווחו שכמה קבוצות של צעירים, הודיעו בפייסבוק, שהן מתכננות לארגן הפגנת מחאה אנטי-ממשלתית בסגנון ההפגנות שנערכו במצרים, ב-20 בפברואר. החשד התמשש כאשר ב-20 בפברואר אלפי מפגינים מרוקאיים התאספו בעיר הבירה רבאט, ודרשו שהמלך מוחמד השישי יוותר על חלק מסמכויותיו. המפגינים צעקו "די עם האוטוקרטיה" ו"התושבים רוצים לשנות את החוקה". המפגינים התקדמו לעבר בניין הפרלמנט, והמשטרה לא ניסתה לעצור בעדם, אולם שר האוצר המרוקאי, צלאח-א-דין מזואר, אמר שתושבים לא צריכים להצטרף למחאה. הפגנה נפרדת התרחשה בקזבלנקה, ואחרת תוכננה להתקיים בעיר מרקש. מעשי ביזה התרחשו בערים טנג'יר, מרקש, אל הוקמה, צ'פצ'אואן, לרצ'ה, קסר אל-כביר, פאס, גואלמים, תטואן וספרו.

ב-10 במרץ, הודיע מלך מרוקו, מוחמד השישי, על הקמת ועדה שתבחן את החוקה במדינה, ותגיש את מסקנותיה עד חודש יוני, 2011. מסקנותיה של הוועדה יכללו הרחבה של סמכויות הרשות השופטת, הרחבת כוחן של מפלגות פוליטיות, וכן מתן סמכויות נוספות לרשויות מקומיות.

ביוני נשא המלך מוחמד נאום בפני עמו בו הודיע כי יפעל לשינויים בחוקה ולרפורמות דמוקרטיות במרוקו. ב-2 ביולי אישרו אזרחי מרוקו במשאל עם ברוב גדול שינויים בחוקה לפיהם הועברו סמכויות מהמלך לידי הממשלה.[23]

בנובמבר התקיימו בחירות ראשונות לפרלמנט במרוקו, והמפלגה האיסלאמית הקיצונית זכתה ברוב הקולות. מלך מרוקו הודיע כי מוכן להצטרף לקואליציה בראשות המפלגה.

הפגנות פחות משמעותיות

לבנון

ב-27 בפברואר מאות לבנונים הפגינו בעיר הבירה ביירות נגד השיטה הפוליטית בלבנון המערבת דת עם ממשל וכנגד חלוקת המשרות הפוליטיות ע"פ עדות, וקראו לרפורמות. ב-13 במרץ עשרות אלפי צעירים קראו לפירוק הנשק של חזבאללה בביירות ולהתנגד לעליונותו של נשק החזבאללה ששולט על אורח החיים הפוליטי בדרום לבנון וניסיונותיו לפרק את בתי הדין והמשפט במדינה. עיקר ההפגנות הן נגד נג'יב מיקאתי שתומך בחזבאללה ונבחר להרכיב ממשלה לאחר שסעד חרירי כשל.

ביוני התרחשו הפגנות בטריפולי שבלבנון בעקבות ההפגנות בסוריה. הצבא ירה על המפגינים ו-3 אנשים נהרגו.

עומאן

Lulu Hypermarket Burning
מפגינים מציתים מרכול בעומאן ב-28 בפברואר

המחאות בעומאן החלו כאשר ב-17 בינואר 2011, 200 מפגינים צעדו בעיר הבירה מאסקט ודרשו העלאה בשכר והוזלה במחירי המחייה בעומאן. ההפגנות הפתיעו את כלי התקשורת בעולם כשחשבו כי המדינה, שמצבה הכלכלי איתן הודות לרווחי הנפט, יציבה מבחינה פוליטית.

ג'יבוטי

המחאות בג'יבוטי החלו כאשר ב-3 בפברואר 300 איש הפגינו בעיר הבירה בדרישה שהנשיא איסמאעיל עומאר גואלה לא יתמודד לכהונה נוספת, שיותר חירות תינתן לאזרחים וכן שיבוצעו רפורמות פוליטיות וסוציאליות. המחאות התעצמו במהירות להפגנות של אלפים שהצהירו כי לא יוותרו עד שדרישותיהם ייענו. המחאות גברו לעימותים עם המשטרה ורבים נעצרו, נפצעו ונהרגו. ב-19 וב-24 בפברואר נעצרו מנהיגי ההפגנות ומנהיגי האופוזיציה חששו כי ההפגנות איבדו את המומנטום. ההפגנה האחרונה תוכננה להתקיים ב-11 במרץ, אך כוחות ביטחון מנעו את המחאה ועצרו 4 מנהיגי אופוזיציה, ומחאות והפגנות לא מתרחשות או מתוכננות מאז.

עיראק

כדי למנוע מחאות הודיע ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי כי לא יתמודד לכהונה שלישית בשנת 2014, אך מחאות גדולות התרחשו לאחר מכן, בעיקר בערים בגדד, כרבלא ומוסול.

ערב הסעודית

בערב הסעודית מאות הפגינו נגד האבטלה הגואה בעיר ג'דה, והחל מצע ברשת לשינויים משמעותיים בפוליטיקה ובכלכלה במדינה. ב-5 בפברואר ארבעים נשים הפגינו לשחרור אסירים שנכלאו בלי משפט. מחאות של כמה מאות אנשים כמה פעמים בסוף חודש פברואר ובתחילת חודש מרץ, בעיקר בקטיף (ערב הסעודית). ב-10 במרץ 3 מפגינים נפגעו מירי בקטיף. כוח משטרה משמעותי שנכח בעיר הבירה ריאד ובג'דה מנע מחאות שתוכננו להתקיים ב-11 במרץ, אך למרות זאת מחאות התרחשו נגד כליאת אסירים ללא משפט. בעקבות ההתערבות הצבאית של ערב הסעודית במחאות בבחריין, שסייעו למלך בחריין לשלוט על המחאות, הפגינו תושבי ערב הסעודית נגד ההתערבות וליציאת הכוחות של ערב הסעודית מבחריין.

מאוריטניה

במאוריטניה מפגין הצית את עצמו ליד הארמון הנשיאותי ב-17 בינואר כמהלך אופוזיציה נגד המדיניות של נשיא מאוריטניה מוחמד עולד עאבדל עזיז. בשבוע שלאחר מכן מאות הפגינו ברחובות עיר הבירה נואקשוט.

כווית

בכווית, אמיר כווית סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח חילק לכל תושביו (כ-3 מיליון איש[דרוש מקור]) מנות מזון וכ-$4,000 כדי למנוע מחאות נגדו. האמיר הצהיר כי החלוקה היא לכבוד 20 שנים של עצמאות לאחר פלישת עיראק בידי סדאם חוסיין למדינה ולכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה. למרות זאת, עשרות צעירים הפגינו בכווית ב-19 בפברואר, וקבוצות אופוזיציה קראו להפגנות ב-8 במרץ, אך הן לא התרחשו בפועל.

סודאן

בסודאן התנהלו הפגנות ב-30 בינואר 2011, וב-1 בפברואר, במהלכן קראו מאות להתפטרות נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, בטענה שכאשר יתרחש הפיצול של המדינה, לא יכהן עוד כנשיא. לאחר מכן, ב-21 בפברואר, הודיע אל-בשיר, כי לא יתמודד לנשיאות בבחירות שמתוכננות להתקיים ב-2015 בסודאן.

דרום סודאן

בדרום סודאן נהרגו ב-29 באוקטובר 2011 15 אנשים ונפצעו 20 בתקיפה של כוחות מורדים נגד השלטון החדש במדינה. מאז הכריזה דרום סודאן על עצמאותה בחודש יולי 2011, גבר גל האלימות במדינה ומנהיגים באפריקה הביעו תקווה כי שליחת כוחות זרים לאזור תביא להרגעת הרוחות[24]

ניגריה

ב-25 בדצמבר 2011 נהרגו 61 אנשים במתקפות אסלאמיות[25]

נשיא ניגריה, גודלאק ג'ונתן הכריז ב-31 בדצמבר 2011 על מצב חירום בצפון המדינה, בעקבות מהומות של מפגינים איסלמים, במסגרתה ייסגרו חלק ממעברי הגבול במדינה. "הסגירה הזמנית של הגבולות הוא צעד ביניים שנועד להתמודד עם האתגרים הביטחוניים", אמר ג'ונתן, בהתייחסו למתקפת הטרור שאירעה בחלקים נרחבים במדינה[26]

פקיסטן

הנשיא הפקיסטני אסיף עלי זרדרי עזב את ארצו לדובאי לביקור בן יום, כך דיווחה הטלוויזיה המקומית. זאת על רקע מתח בעקבות מזכר המבקש את עזרת ארצות הברית במניעת הפיכה על ידי הצבא הפקיסטני[27]

הרשות הפלסטינית

פעילי פת"ח הקימו קבוצת פייסבוק שנועדה לארגן התקוממות עממית נגד שלטון החמאס ברצועת עזה, במטרה להפיל את ממשלת אסמאעיל הניה. ההפגנות, שזכו לשם "מהפכת הכבוד שאין להם", תוכננו להתקיים מיד לאחר תפילות יום שישי 11 בפברואר, בערים עזה, רפיח, וח'אן יונס, ובמחנות הפליטים במרכז רצועת עזה. בכרוזים שהפיצו מתכנני ההפגנות נכתב: "אנו לוקחים השראה מהמהפכות במצרים ובתוניסיה, ממפגינים שניהלו מערכה למען החופש שלהם".[28]

ב-31 בינואר פיזרו בכוח שוטרים של החמאס הפגנה קטנה בעזה לאות הזדהות עם המפגינים במצרים. 6 מפגינות נעצרו ו-20 אחרות עוכבו לחקירה.[29]

השפעת "גל המחאות" על מדינות שאינן ערביות

איראן

ב-11 בפברואר 2011 צויין באיראן יום השנה ה-32 למהפכה האיראנית. באותו יום קראו מיר-חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, מנהיגים באופוזיציה האיראנית, לעם האיראני להפגין בטהראן כנגד השלטון. מוסאווי וכרובי הושמו במעצר בית, ובפרלמנט עלו קריאות להוציאם להורג. ב-14 בפברואר הגיעו עשרות אלפי מפגינים לכיכר אזאדי, הכיכר המרכזית בטהראן, וכוחות הביטחון ניסו לעצור אותם מלהצטופף שם. מפגין אחד נהרג ומספר מפגינים נפצעו. הפגנות היו גם בערים שיראז, אספהאן ומשהד.[30]

ב-20 בפברואר התחדשו המהומות, ונהרגו שני מפגינים. בניסיון למנוע מהידיעות להגיע לתקשורת העולמית, חסמו השלטונות אתרי אינטרנט רבים מהרגיל, רשת הטלפונים הניידים נותקה במרכז טהראן, ונחסמה כניסת שיחות טלפון מחוץ לאיראן.[31] על פי הדיווחים, המחסום העיקרי לפריצת דרך כלשהי במחאות הם משמרות המהפכה האסלאמית, שנאמנים למהפכה האיראנית ולשלטון האייתולה.

סין

ב-20 בפברואר פירסמו מנהיגי אופוזיציה בסין קריאה באינטרנט לערוך הפגנות מחאה ב-13 ערים ברחבי המדינה בקריאה לכונן משטר דמוקרטי. בתגובה עצרו השלטונות כ-100 אנשי אופוזיציה, חסמו את האפשרות לחפש באינטרנט מילים בעלות אופי מהפכני ואת האפשרות לפרסמן ברשתות חברתיות, וניתקו את שרות ה-SMS.[32] ב-14 במרץ 2011 פעילי אופוזיציה של הליגה הדמוקרטית של סין הפגינו בהונג קונג מול בניין הממשלה ובעבר בית השלטון הבריטי בהונג קונג במחאה לכונן מהפכת יסמין גם בסין, בהשראת סדרת ההפיכות בעולם הערבי. ההפגנות דוכאו ביד קשה בידי משטרת סין.

קווים משותפים למחאות

לחלק גדול מהמחאות הציבוריות ברחבי העולם ישנם מאפיינים משותפים. במקרים רבים הן מייצגות מצוקות כלכליות, אשר באירופה קשורות למשבר האירו[33] ובארצות אחרות לבעיות כלכליות מקומיות (כך למשל המחאה בארצות הברית שכונתה "כיבוש וול סטריט"). המחאות הן לרוב "בשם העם", והן דורשות מעורבות גדולה יותר של "הציבור" בניהול ענייניו המדיניים והכלכליים. בארצות ערב ובמדינות בלתי-דמוקרטיות התביעה היא לדמוקרטיזציה, ובארצות דמוקרטיות הדרישה היא לשקיפות, ביזור כוח כלכלי ושלטון ייצוגי יותר.

מחאת הדיור בישראל פועלת למען דמוקרטיה ישירה[דרוש מקור] ו"חכמת ההמונים[דרוש מקור]". כך נפתח אתר בשם "שיתוף הציבור במאבק לצדק חברתי" בו נאמר כי "תנועת המחאה פותחת ערוץ ישיר לעם ומאפשרת לכל אזרח להניח הצעות שישנו את ההתנהלות החברתית-כלכלית של המדינה. הצעות שיזכו לתמיכה גדולה יועברו לצוות המומחים שיחווה עליה את דעתו ומשם למנהיגות שתשלב אותם במסמך העקרונות."[34]

המפגינים בספרד דוחים את הדמוקרטיה הייצוגית (אשר הם מכנים בשם קלפטו-פלוטוקרטיה, שלטון הגנבים העשירים) וקוראים לדמוקרטיה השתתפותית עממית המבוססת על אספות הפתוחות לכל מי שרוצה להשתתף, ועל קבלת החלטות בקונצנזוס.

גם המפגינים ביוון מאשימים את חברי הפרלמנט שהם "גנבים",[35] ובכך מביעים דרישה למערכת פוליטית שקופה יותר, ייצוגית יותר ופחות ניתנת להשפעה בידי כוחות כלכליים חזקים.

הבלשן והפעיל הפוליטי נועם חומסקי כתב במרץ 2011 כי מאבק האיגודים המקצועיים בוויסקונסין קשור קשר הדוק למאבק המצרי נגד חוסני מובארק, שכן בשני המקרים מדובר במאבק למען זכויות עובדים ודמוקרטיה.[36] בהמשך הוא מסביר את הצורך להיאבק בהשתלטות האחוזון העליון על הכלכלה, ומסיים באמירה כי בדרכים שונות, גורל הדמוקרטיה נמצא על כף המאזניים במדיסון שבוויסקונסין לא פחות מאשר בכיכר תחריר.

תגובות בעולם

בישראל

Tawakkul Karman (2011)
תוואכול כרמאן, פעילה דמוקרטית תימניה שזכתה בפרס נובל לשלום בעקבות תרומתה בהפגנות בתימן

למרות הסמיכות הגאוגרפית של ישראל למוקדי המהומות, ישראל נמנעה מלתמוך בפירוש בצד כל שהוא. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר במהלך המהומות, שבעקבות הטלטלה בימים אלו בעולם הערבי, חשוב עוד יותר שבכל הסדר עתידי תהיה נוכחות ישראלית לכל אורך בקעת הירדן.[37] בעת ביקורה של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בישראל שוחחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכינה את ישראל כ"אי של יציבות במזרח התיכון הסוער" בקשר לגל המחאות בארצות ערב. בריאיון שהעניק באפריל לרשת החדשות הצרפתית AFP הזהיר נתניהו מפני השתלטות ארגונים אסלאמיים קיצוניים על השלטון במדינות ערב לאחר גל המחאות הנרחב: "אנו יכולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני".[38]

בארצות הברית

ב-19 במאי, נאם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בקשר לגל המחאות במדינות ערב, סקר את השתלשלות האירועים של ההפגנות, שהחלו בתוניסיה, והמשיכו במצרים, ומדינות ערב נוספות. הוא הודיע, כי יתמוך כלכלית בתוניסיה ובמצרים שלאחר ההפיכות, בכך שיתרום להן מיליארד דולר. בנוגע למועמר קדאפי, אמר שימיו כשליט לוב ספורים, וכי התקיפה הצבאית הייתה הכרחית לעצירת הטבח שביצע בתושבים. בנוגע לסוריה, בראשות בשאר אל-אסד, אמר אובמה, כי השלטון הסורי חייב להפסיק את הטבח במפגינים, שדומה לו ביצעה גם איראן בתושביה, ושבכוונתו להחריף את הסנקציות כלפי סוריה, אם לא תעשה זאת. הוא קרא לנשיא בשאר אסד לבחור: "אתה יכול להוביל את השינוי - או לזוז הצידה". לגבי יחסי איראן-סוריה, אמר אובמה, כי "מערכת היחסים הזו חושפת את הצביעות של המשטר האיראני, התומך בזכויות מפגינים ברחבי העולם בעוד הוא עצמו מדכא את העם... בואו נזכור שההפגנות הראשונות התחילו בטהרן. אנחנו נמשיך להתעקש כי לעם האיראני מגיעות זכויות אוניברסליות וממשלה שאינה 'חונקת' את שאיפותיו". לגבי נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, אמר אובמה שעליו לקיים את הבטחתו להתפטר, לקראת סוף חודש מאי. אובמה דיבר גם על בחריין, על אף היותה ידידת ארצות הברית בחצי האי ערב, וספקית נפט עיקרית שלה, וציין כי דיכוי ההפגנות שם היה חריף מדי, אף על פי שאיראן מנסה לנצל את המצב שם לקידום השפעתה. כמו כן דיבר גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.[39] אובמה הבטיח גם "פרק חדש בדיפלומטיה האמריקנית", כמו מדיניות שתקדם רפורמות ותסייע לעמים במעבר לדמוקרטיה. בצעד יוצא דופן, שידרה הטלוויזיה הממלכתית בסוריה חלק מנאום אובמה, אולם רק זמן מה לאחר שהסתיים, תוך השמטת החלקים שבהם קרא אובמה לאסד ליישם רפורמות דמוקרטיות בארצו או לסגת מהשלטון, והקריאה לכוחות הביטחון הסוריים להפסיק מיד את הדיכוי האלים של המפגינים. בתום הנאום, נערך דיון באולפן בהשתתפות פרשנים בכירים, שדחו את רוב דבריו של אובמה בנוגע לסוריה, וטענו שהם מהווים "התערבות בוטה בריבונות הסורית".[40] כמו כן דיבר הנשיא האמריקאי על המחאות בעולם הערבי במהלך נאומו בעצרת הכללית של האו"ם בחודש ספטמבר.

פרס נובל לשלום

בשנת 2011 הוענק פרס נובל לשלום לשלוש נשים, בינן תוואכול כרמאן, פעילה תימנית שתרמה להפגנות ולהפלת שלטונו של נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח במסגרת ההפגנות בתימן שהיוו חלק מהאביב הערבי.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ספר: האביב הערבי

הערות שוליים

  1. ^ בן טיין, נאום הנשיא אובמה: המצוי והרצוי, באתר nrg מעריב, 18 במאי 2011
  2. ^ גיא אלסטר, חמש שנים אחרי: מה שנותר מהאביב הערבי הוא כאוס, דאעש וקרן אור אחת, חדשות וואלה, 17 בדצמבר 2015
  3. ^ אלכס גרינברג, כישלון האביב הערבי, בגלל ישראל והמערב, אתר "מידה", 31 בדצמבר 2013
  4. ^ דוד גוברין, המסע לאביב הערבי, הוצאת מאגנס, 2016.
  5. ^ http://www.youtube.com/watch?v=aefsysA26k0
  6. ^ Hannah Hoag, Russian summer tops 'universal' heatwave index, Nature, ‏29 October 2014
  7. ^ Oxfam Research Report, June 2011, The Impact of Russia’s 2010 Grain Export Ban,, Oxfam, ‏28 June 2011
  8. ^ אוליבייה רוי, Révolution post-islamiste, באתר לה מונד, 12 בפברואר 2011 (בצרפתית)
  9. ^ ניר יהב‏, מצרים לטורקיה: אל תתערבו בעניינינו הפנימיים, באתר וואלה! NEWS‏, 8 בפברואר 2011
  10. ^ http://english.aljazeera.net/indepth/features/2011/01/201111684242518839.html נדגם 20 באוגוסט 2011
  11. ^ http://www.independent.co.uk/news/world/africa/tunisia-i-have-lost-my-son-but-i-am-proud-of-what-he-did-2190331.html נדגם 20 באוגוסט 2011
  12. ^ http://www.nytimes.com/2011/01/22/world/africa/22sidi.html?_r=1&pagewanted=2&src=twrhp נדגם 20 באוגוסט 2011
  13. ^ הירקן התוניסאי שהצית עצמו והפך סמל לאומי, באתר ynet, 16 בינואר 2011
  14. ^ סעודיה מאשרת: נשיא תוניסיה שברח מארצו נחת בשטחנו, באתר nrg‏, 15 בינואר 2011
  15. ^ עמרו מוסא: תוניסיה צריכה להוות אור אדום, באתר nrg‏, 19 בינואר 2011
  16. ^ אן קולן מראיינת את כרים ביטאר, ‎"Un processus irréversible à moyen terme" dans le monde arabe, באתר Le Nouvel Observateur,‏ 31 בינואר 2011 (בצרפתית)
  17. ^ אלן גרש, De la Tunisie à l’Egypte, un air de liberté, באתר Le Monde diplomatique,‏ 28 בינואר 2011 (בצרפתית)
  18. ^ תימן: חה"א של צבא תימן הפגיז מספר עמדות של אל-קאעדה בעיר זינג'בר, באתר של "רשת 13", 30 במאי 2011 (במקור, מאתר "nana10")
  19. ^ תימן: חיילים פצחו באש חיה לעבר מפגינים - "20 נהרגו", באתר של "רשת 13", 30 במאי 2011 (במקור, מאתר "nana10")
  20. ^ נשיא תימן שב למדינתו, עשרות הרוגים בעימותים, באתר וואלה! NEWS‏, 24 בספטמבר 2011
  21. ^ אחרי 33 שנים: נשיא תימן פרש, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
  22. ^ עבד אל ראב מנסור אל האדי הושבע לנשיא תימן החדש, וואלה!, 25 בפברואר 2012
  23. ^ האם הרפורמות במרוקו יצילו את המלך מזעם ההמון?, באתר וואלה!, 2 ביולי 2011
  24. ^ דרום סודאן-15 הרוגים בתקיפה של כוחות מורדים, גלי צה"ל, 29 באוקטובר 2011
  25. ^ ניגריה: 61 הרוגים במתקפות של ארגון איסלאמי
  26. ^ http://news.walla.co.il/?w=/22/1889880 ניגריה-נשיא המדינה הכריז על מצב חירום], באתר וואלה!, 31 בדצמבר 2011
  27. ^ http://www.nrg.co.il/online/1/HP_487.html#2/326/007 פקיסטן-נשיא המדינה עזב את ארצו], מעריב, 12 בינואר 2012
  28. ^ עמית כהן, מהפכת הפייסבוק: הגרסה הפלסטינית, באתר nrg‏, 9 בפברואר 2011
  29. ^ אבי יששכרוף וג'קי חורי, חמאס דיכא בעזה הפגנות הזדהות עם המחאה המצרית, באתר הארץ, 2 בפברואר 2011
  30. ^ דודי כהן, העולם נושא עיניו לאיראן: קטל ודיכוי הפגנות, באתר ynet, 15 בפברואר 2011
  31. ^ דודי כהן, המהומות באיראן: דיווחים על שני הרוגים, באתר ynet, 20 בפברואר 2011
  32. ^ סין בלחץ: פעילי אופוזיציה נעצרו, ה-sms נותקו, באתר ynet, 20 בפברואר 2011
  33. ^ European sovereign-debt crisis בוויקיפדיה האנגלית
  34. ^ נדגם 20 באוגוסט 2011
  35. ^ http://news.bbc.co.uk/2/hi/8661385.stm נדגם 20 באוגוסט 2011
  36. ^ http://www.zcommunications.org/the-cairo-madison-connection-by-noam-chomsky נדגם 20 באוגוסט 2011
  37. ^ יתד נאמן, ג' אדר ב', עמוד 3, אריה זיסמן
  38. ^ שלמה צזנה, בועז ביסמוט ודניאל סיריוטי, ‏רה"מ: "אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני", באתר ישראל היום, 20 באפריל 2011
  39. ^ אובמה: "הפתרון לסכסוך - מדינה בגבולות 67", באתר וואלה! NEWS
  40. ^ יוני הרש ודניאל סיריוטי, ‏מזרח התיכון נוסח אובאמה, באתר ישראל היום, 20 במאי 2011
בשאר אל-אסד

בשאר חאפז אל-אסד (בערבית: بَشَّار حافِظ ٱلأَسَد, תעתיק מדויק: בַּשָּאר חָאפִט' אלְאַסַד; נולד ב-11 בספטמבר 1965) הוא נשיאהּ הנוכחי של סוריה מיוני 2000, בנו של הנשיא הקודם, חאפז אל-אסד.

מאז מרץ 2011 החלה מלחמת אזרחים בין צבאו לצבאות אופוזיציה, במהלכה נהרגו למעלה מ-600,000 בני אדם, מורדים ועוד רבים נפצעו, חלקם באמצעות שימוש בנשק חם ונשק כימי וכן מיליוני סורים עזבו את המדינה כפליטים. עקב זאת נחשב אסד לפושע מלחמה.

ההפיכה בתימן (2011)

ההפיכה בתימן החלה בגל של הפגנות ומהומות רחבות היקף שהתחוללו בתימן לאחר השלב הראשון של ההפיכה בתוניסיה, בד בבד עם גל ההפגנות שהוביל להפיכה במצרים, כחלק מגל המחאות שנודע בשם "האביב הערבי". תחילה המפגינים מחו נגד אבטלה, מצוקה כלכלית ושחיתות, כמו גם נגד הצעות נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח לשינויים חוקתיים. לאחר מכן, דרישות המפגינים עלו מדרגה לכדי דרישה לפרישתו של הנשיא, וההפגנות החריפו לכדי התקוממות עממית או מלחמת אזרחים שהתנהלה בין השבטים מהם מורכבת אוכלוסיית תימן, תוך שימוש בנשק חם על ידי הצדדים המתעמתים, כאשר ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים כמו אל-קאעידה, מעורבים בהתקוממות וכובשים שטחים וערים בצפון המדינה.

המהפכה במצרים (2011)

המהפכה במצרים (נקראת גם מהפכת 25 בינואר - בערבית: ثورة 25 يناير, מהפכת הנוער ומהפכת הלוטוס) אירעה ב-11 בפברואר 2011, לאחר הפגנות רחוב מתמשכות, מחאות המוניות ופעולות מרי אזרחי, שהחלו במצרים ב-25 בינואר. מארגני המחאה קיבלו את השראתם מהמהפכה בתוניסיה השכנה במסגרת גל המחאות בעולם הערבי, שזכה לכינוי "האביב הערבי". המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו נגד משטרו של הנשיא חוסני מובארק וקראו להדחתו על רקע העוני הרב, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר.

לאחר 18 ימים של מחאות בלתי-פוסקות ועל אף שמובארק הודיע כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך כמה חודשים, הוא נאלץ להתפטר ולהעביר את השלטון לידי הצבא. כמה שבועות לאחר מכן, נעצר מובארק יחד עם אשתו סוזן, שני בניו, ושרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת בחשד למעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ולאחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. כמו כן, בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון וכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית. ועדת חקירה מצרית קבעה לאחר האירועים כי נהרגו לפחות 846 בני אדם.

על אף שהפגנות ספורדיות התקיימו בשנים שקדמו למהפכה, המחאות שהובילו אליה היו חסרות תקדים והיו הגדולות ביותר במצרים מאז "מהומות הלחם" ב-1977. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הצטרפו להפגנות ולמחאות אנשים מכל שדרות החברה המצרית, כולל פעילי תנועת "האחים המוסלמים". סיסמת המחאות הייתה "לחם, חירות, צדק חברתי".

בבחירות שנערכו ביוני 2012 נבחר מוחמד מורסי, מתנועת האחים המוסלמים, לנשיא מצרים. בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו. ב-3 ביולי, בתום אולטימטום שהציב צבא מצרים בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, הודח מורסי. א-סיסי נבחר לנשיאות מצרים כשנה לאחר מכן, בבחירות שבהן לא היה לו יריב אמיתי, מאחר שתנועת "האחים המוסלמים" הוצאה אל מחוץ לחוק והוגדרה ארגון טרור.

המהפכה בתוניסיה (2011)

ההפיכה בתוניסיה או מהפכת היסמין (בערבית: ثورة الياسمين) החלה ב-18 בדצמבר 2010 כסדרה של הפגנות ומהומות רחבות היקף נגד השלטון הדיקטטורי של נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, שנמשך 23 שנים ברציפות. המפגינים מחו על השחיתות, האבטלה, תנאי החיים הקשים ודיכוי חופש הביטוי וזכויות יסוד אחרות. ההפגנות והמהומות שהפכו להתקוממות עממית ברחבי המדינה, הביאו את בן עלי ומשפחתו לטוס לערב הסעודית ב-14 בינואר 2011, ובסמוך לאחר מכן, להדחת בן עלי מתפקיד הנשיא.

התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)

התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב הוא מבצע בינלאומי שנועד לאבטח אזורים אסורים לטיסה בלוב, על פי החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם מיום 17 במרץ 2011, שהתירה למדינות החברות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי למנוע מכוחות הביטחון הנאמנים למועמר קדאפי, שליט המדינה, לפגוע באזרחים באמצעות תקיפות אוויריות על רקע ההתקוממות בלוב (2011), במהלכה ניהלו מורדים חמושים קרבות עזים מול צבאו של קדאפי ואף כבשו ערים חשובות ואזורים נרחבים.

זין אל-עאבדין בן עלי

זִין אל-עאבדין בן עלי (בערבית: زين العابدين بن علي;‏ 3 בספטמבר 1936 – 19 בספטמבר 2019) היה נשיא תוניסיה בשנים 1987–2011.

חוסני מובארכ

מוחמד חוסני סייד אבראהים מובארכ (כתיב נפוץ: מובארק, בערבית: محمد حسني سيد إبراهيم مبارك, תעתיק מדויק: מחמד חסני סיד אבראהים מבארכ; נולד ב-4 במאי 1928) הוא מנהיג צבאי ופוליטי מצרי לשעבר, שכיהן כנשיא מצרים מ-14 באוקטובר 1981 עד 11 בפברואר 2011. הוא ירש את מקומו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת, שנרצח שבוע קודם לכן על ידי הג'יהאד המצרי.

בתקופת כהונתו בנשיאות נחשב מובארכ לאחד המנהיגים החזקים והמשפיעים ביותר במזרח התיכון ובעולם הערבי. הוא התפטר מכהונתו בעקבות ההפגנות העממיות נגדו, ולאחר מכן נעצר, הועמד למשפט על הרג מפגינים, הורשע ונדון למאסר עולם; אך התקבלה בקשתו למשפט חוזר בינואר 2013. ב-22 באוגוסט 2013 שוחרר מובארכ למעצר בית. ב-29 בנובמבר 2014 זוכה מובארכ במשפטו החוזר מהאישום בהרג מפגינים וכן מאישום בפרשת שחיתות שלטונית במסגרת סחר גז עם ישראל. עם זאת, משפט חוזר חל בפרשת השחיתות ובמאי 2015 הורשעו מובארכ ובניו, ונשפטו למאסר 3 ו-4 שנים בהתאמה. מובארכ הוחזק בבית חולים צבאי, ובניו שוחררו באוקטובר 2015 על ידי בית משפט בקהיר. במרץ 2017 זוכה מההאשמות בהרג מפגינים והוא שוחרר ממאסרו.

חמד בן עיסא אאל ח'ליפה

חמד בן עיסא אָאל ח'ליפה (בערבית: حمد بن عيسى آل خليفة; נולד ב-28 בינואר 1950) הוא מלך בחריין מאז 14 בפברואר 2002. לפני כן שימש כאמיר של המדינה מאז מות אביו, עיסא בן סלמאן אאל ח'ליפה, האמיר הקודם של בחריין ב-1999.

יחסי איראן–טורקיה

יחסי איראן–טורקיה הם היחסים בילטרליים בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין הרפובליקה הטורקית.

במשך השנים, היחסים בין איראן לטורקיה היו שלווים, אך לעיתים היו גם מתוחים. איראן וטורקיה הן שותפות סחר גדולות. לאיראן ולטורקיה ישנה השפעה הדדית כבדה זו על זו, בשל הקרבה הגאוגרפית, היחסים הלשוניים והאתניים והיבטים תרבותיים רבים משותפים.

כיכר א-תחריר

כיכר א-תחריר (בערבית: ميدان التحرير, מידאן א-תחריר, "כיכר השחרור") היא כיכר גדולה במרכז קהיר. בעבר נקראה הכיכר "כיכר איסמעיליה", על שם איסמעיל פאשה, שליט מצרים בין 1863 ל-1879. אחרי מהומות 1919 הכיכר נודעה ברבים ככיכר "א-תחריר" (שחרור), וב-1952, אחרי מהפכת הקצינים החופשיים, הפך שם זה לשמה הרשמי.

סביב הכיכר מספר מבני ציבור חשובים, בהם המוזיאון המצרי, מטה המפלגה הלאומית הדמוקרטית, בניין ה"מוגמע" המשמש משרדי ממשלה שונים, מטה הליגה הערבית, קמפוס האוניברסיטה האמריקאית, ומלון הנילוס. את באי הכיכר משרתת תחנת המטרו על שם אנואר סאדאת.

הכיכר שימשה זירה לכמה מההפגנות והעצרות הגדולות בתולדות מצרים, בהן מהומות הלחם ב-1977, הפגנות נגד מלחמת עיראק, וסדרת ההפגנות בתחילת 2011 שהובילה לפרישתו של נשיא מצרים חוסני מובארכ.

מוחמד חוסיין טנטאווי

מוחמד חוסיין טנטאווי (בערבית: محمد حسين طنطاوى; תעתיק מדויק: מחמד חסין טנטאוי; נולד ב-31 באוקטובר 1935) הוא איש צבא מצרי לשעבר, בעברו שירת כמֻשִיר בצבא מצרים, שר ההגנה ויושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים עד להדחתו באוגוסט 2012. בנוסף כיהן למעשה כראש מדינת מצרים בפועל בשנים 2011 - 2012 מהדחת חוסני מובארכ ועד להעברת השלטון למוחמד מורסי.

מועמר קדאפי

מֻעַמַּר אלְ-קַדַּאפִי (בערבית: مُعَمَّر ٱلْقَذَّافِيّ (מידע • עזרה), תעתיק מדויק: מֻעַמַּר אלְקַדַּ'אפִיּ, ‏7 ביוני 1942 - 20 באוקטובר 2011), ובהגייה לובית מֻעַמַּר אלְ-גַדַּאפִי, היה שליטה הדיקטטורי של לוב, מאז תפס את השלטון בהפיכה צבאית בספטמבר 1969 ועד ההתקוממות בלוב שבמהלכה כבשו את רוב שטחי המדינה כוחות מועצת המעבר הלאומית בסיוע קואליציה רב-לאומית של צבאות נאט"ו, איחוד האמירויות הערביות, ירדן, קטר, שוודיה, תוניסיה, וניז'ר. קדאפי מצא את מותו בידי כוחות המורדים ב-20 באוקטובר 2011 בעיר הולדתו סירת.

מלחמת האזרחים בלוב (2011)

מלחמת האזרחים בלוב, הידועה גם כהתקוממות בלוב או המהפכה בלוב החלה כסדרת הפגנות ומחאות ב-15 בפברואר 2011 נגד שלטונו הדיקטטורי של מועמר קדאפי בלוב, שהחל ב-1969. ההפגנות והמחאות הפכו להתקוממות עממית, למרד של אזרחים וכוחות חמושים, ולמלחמת אזרחים שנמשכה כמה חודשים, שבמהלכה כבשו המורדים, בסיוע כוחות קואליציה בינלאומית של מדינות, את רוב שטחה של לוב, וב-21 באוגוסט גם את עיר הבירה טריפולי. ההתקוממות קשורה לגל המחאות בארצות ערב, והחלה זמן מה לאחר המהומות ושינויי השלטון שהתחוללו בתוניסיה ובמצרים. קדאפי הפעיל כוחות חמושים נגד המפגינים והמתקוממים, שקיבלו סיוע צבאי נרחב במסגרת מתקפת כוחות צבא ואוויר משולבים של ארצות הברית, נאט"ו, ומדינות נוספות. במהלך העימותים והקרבות שבין הצדדים, נהרגו ונפצעו אלפי בני אדם ואזרחים משני הצדדים הלוחמים, ונגרם נזק רב למבנים ולתשתיות במדינה עד לניצחון המורדים והריגתו של קדאפי ב-20 באוקטובר 2011. בתום המלחמה סירבו המיליציות השונות להתפרק מנשקן ופרצו עימותים ספורדיים בינן לבין כוחות הביטחון הרשמיים. בעקבות המתיחות הביטחונית ובשל מחלוקות פוליטיות שהתגלעו בין הכוחות הפוליטיים פרצה ב-16 במאי 2014 מלחמת אזרחים נוספת.

משבר ההגירה באירופה

משבר ההגירה האירופי או משבר הפליטים באירופה הוא משבר מתמשך שהחל בשנת 2015, של הגירה הולכת וגוברת של פליטים ומהגרי עבודה ממדינות המזרח התיכון ומערב הבלקן, אל אירופה, בייחוד ממדינות כסוריה, עיראק ומדינות אפריקה, אך גם מאפגניסטן, אריתריאה ודרום אסיה. המונח "משבר הגירה" עלה כבר באפריל 2015, לאחר שחמש סירות שנשאו כאלפיים מהגרים טבעו מול חופי היבשת במימי הים התיכון, אסון שהביא למותם של 1,200 איש.מספרם ההולך וגדל של המהגרים, שיש הסבורים כי הוא פוגע באפשרות שלהם להשתלב באירופה, הושפע ישירות מהסכסוכים המתמשכים במדינות המקור באזור אפריקה ובמדינות המזרח התיכון, לצד סירובן של ממשלות האיחוד האירופי לממן מבצע חילוץ איטלקי של מהגרים שנתקעו בלב ים בדרכם ליבשת. בתגובה לגל הגובר של המהגרים, האיחוד האירופי החליט להגדיל את תקציב סוכנות הגבולות האירופית, Frontex, בצעד שספג ביקורת מצד האו"ם ומועצת זכויות האדם שלו וביקשו לקבל מקלט. רוב הפליטים מגיעים מסוריה, מאפגניסטן ומאריתריאה. באופן יוצא דופן בלטו מבין המהגרים והפליטים יוצאי סוריה ואפגניסטן אשר נסו ממלחמות האזרחים במדינותיהם. משבר ההגירה קושר על ידי התקשורת גם לגל הפיגועים באירופה, עקב העובדה כי חלק מהמפגעים האסלאמיסטים הגיעו במסגרת גל ההגירה.

על פי סוכנות הסטטיסטיקה האירופית, Eurostat, לאורך שנת 2014 זכו 626,000 מהגרים לאישור קבלת מקלט במדינות אירופה, המספר הגבוה ביותר של מבקשי מקלט מאז שנת 1992. המשבר מוגדר כמשבר ההגירה הגדול ביותר בתולדות אירופה מאז תקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה בת 7 חודשים בשנת 2015 היגרו למעלה מ-300,000 מהגרים ליבשת, מהם למעלה ממאה אלף מהגרים בחודש יולי בלבד. היקף ההגירה וממדיה החלו להתבהר במשך חודשי קיץ 2015, לאחר שבאוסטריה נמצאה משאית נטושה ובה גופותיהם של 71 פליטים, שנחנקו ממחסור חמצן, כשניסו לחצות את הגבול לאיחוד האירופי.

בספטמבר 2015 פורסמה תמונה של גופתו של ילד בשם איילן כורדי, שטבע ביחד עם אמו ואחיו לאחר שסירתם התהפכה. התמונה עוררה סערה רבה, שגרמה להגברת המודעות לבעיית הפליטים. כמו כן, נודע כי מ-17 בספטמבר עד 19 בספטמבר, במשך 3 ימים, הגיעו למעלה מ-15,000 מהגרים ופליטים לאוסטריה.

נשיא מצרים

נשיא הרפובליקה הערבית של מצרים (בערבית: رئيس جمهورية مصر العربية) הוא ראש המדינה של מצרים. על פי החוקה של מצרים, הנשיא הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים וראש הרשות המבצעת, ממשלת מצרים. הנשיא המצרי הראשון היה מוחמד נגיב, ממנהיגי מהפכת הקצינים החופשיים של 1952. הוא נכנס לתפקידו ב-18 ביוני 1953, באותו היום שבו מצרים הכריזה על עצמה כרפובליקה.

נשיא מצרים הרביעי היה חוסני מובארק, שנכנס לתפקיד ב-14 באוקטובר 1981 והתפטר ב-11 בפברואר 2011. עד 2011 לא היו הגבלות חוקיות וחוקתיות על מספר הקדנציות (בנות שש השנים) שיכול הנשיא לכהן, אך לאחר האביב הערבי, הוטלה הגבלה של שתי כהונות ואורך הקדנציה קוצר לארבע שנים. עם זאת, ממשלו של עבד אל-פתאח א-סיסי תכנן להאריך מחדש את הקדנציה לשש שנים, דבר שיצא לפועל במשאל העם במצרים (2019). הארמון הנשיאותי הוא ארמון עבּדין בקהיר. בבחירות לנשיאות מצרים, שהתקיימו בחודשים מאי–יוני 2012, נבחר מוחמד מורסי לנשיא, והוא נכנס לתפקיד ב-30 ביוני 2012.

ב-3 ביולי 2013 הודח מוחמד מורסי. בעקבות כך, מונה עדלי מנסור לנשיאה הזמני של המדינה עד לעריכת בחירות. בבחירות ניצח עבד אל-פתאח א-סיסי, וב-8 ביוני 2014 הושבע לתפקיד נשיא מצרים.

עלי עבדאללה סאלח

עלי עבדאללה סאלח (בערבית: علي عبد الله صالح, תעתיק מדויק: עלי עבדאללה צאלח; 21 במרץ 1942 - 4 בדצמבר 2017) כיהן כנשיא הרפובליקה הערבית התימנית (צפון תימן) משנת 1978 עד לשנת 1990. עם איחוד תימן ב-1990 הפך לנשיא המדינה המאוחדת. ב-23 בנובמבר 2011 העביר את סמכויותיו בפועל כראש מדינה לסגנו עבד רבו מנסור האדי, בהסכם שנקבע בו כי ייערכו בחירות במדינה, בעקבות ההפגנות בתימן בשנת 2011, שהיו חלק מגל המחאות בארצות ערב. נרצח על ידי כוחות אנסאר אללה בצנעא.

קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה

קוורטט הדיאלוג הלאומי התוניסאית היא קבוצה של ארבעה ארגונים תוניסאים שפעלו למען כינונה של דמוקרטיה פלורליסטית במדינה, בעת מהפכת היסמין בשנת 2011. על פעולותיה אלו זכתה הקבוצה בפרס נובל לשלום לשנת 2015.

רביעיית הדיאלוג הלאומית מורכבת מארבעה ארגונים הפועלים בחברה האזרחית בתוניסיה:

איגוד העובדים הכללי בתוניסיה (בצרפתית: Union Générale Tunisienne du Travail) - איגוד מקצועי תוניסאי שהוקם ב-1946, ומאגד 517,000 עובדים.

הקונפדרציה התוניסאית לתעשייה, מסחר ומלאכה (בצרפתית: Union tunisienne de l'industrie, du commerce et de l'artisanat) - ארגון מעסיקים שהוקם ב-1947. הארגון מאגד כ-150,000 חברות פרטיות, רובן עסקים קטנים ובינוניים, בעיקר מסקטורי התעשייה, המסחר והמלאכה.

הליגה התוניסאית לזכויות אדם (בצרפתית: Ligue tunisienne des droits de l'homme) - ארגון למען זכויות האדם שהוקם ב-1977. בשנות ה-70 וה-80 ביצע הארגון מעקב אחר משפטים פוליטיים במדינה, והיה בין המתנגדים לעונש המוות. ב-1985 מנה הארגון כ-3,000 פעילים.

מסדר עורכי הדין התוניסאי (בצרפתית: Ordre National des Avocats de Tunisie) - ארגון א-פוליטי המאגד את עורכי הדין במדינה.

קטר (מדינה)

קטר (בערבית: دولة قطر, תעתיק מדויק: דַוְלַת קַטַר, בהטעמה מלעילית) היא אמירות קטנה בצפון-מזרח חצי האי ערב. גבולה היבשתי היחיד הוא עם ערב הסעודית השוכנת לדרומה, ומיצר ים צר מפריד בינה לבין מדינת האי בחריין ממערב. שאר שטחה של קטר מוקף על ידי המפרץ הפרסי.

האמירות, שהייתה במאה ה-20 מדינת חסות של האימפריה הבריטית, זכתה לעצמאות מלאה ב-1971. משפחת אאל ת'אני שולטת בקטר מאז המאה ה-19, מאז שהשייח' ג'אסם בן מוחמד אאל ת'אני ייסד את המדינה. המשטר באמירות הקטרית הוא מלוכה אבסולוטית ומי שעומד בראשה כיום הוא האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני. מערכת החוק בקטר נשענת על חוקי השריעה. נכון לתחילת 2017, האוכלוסייה הכללית של קטר מנתה כ-2.6 מיליון תושבים - אך רק 313,000 מתוכם אזרחים קטרים, והשאר הם מהגרי עבודה.

התוצר המקומי הגולמי לנפש בקטר הוא מן הגבוהים בעולם, והמדינה היא בעלת עתודת הגז השלישית בגודלה בעולם. כלכלת קטר מתבססת בעיקר בהפקת נפט וגז טבעי. המדינה נחשבת על ידי האומות המאוחדות לאחת המדינות הערביות המתקדמות ביותר. כמו כן, לקטר כוח משמעותי בעולם הערבי - היא תמכה במספר ארגוני מורדים במהלך האביב הערבי, הן מהבחינה הכלכלית והן דרך חברת המדיה העולמית המתרחבת שלה, אל-ג'זירה. קטר תארח ב-2022 את גביע העולם בכדורגל, ותהפוך למדינה הערבית הראשונה שתעשה זאת.

ביוני 2017, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות, מצרים, ומדינות מפרץ אחרות, ניתקו את קשריהם הדיפלומטים עם קטר, בטענה כי קטר מממנת ותומכת בארגוני טרור בתחומיה ובשאר העולם, ואף משפיעה על עניינים פוליטיים פנימיים במדינות השכנות לה. האשמות אלה גרמו למשבר הדיפלומטי הקטרי ב-2017.

תוואכול כרמאן

תוואכול כרמאן (בערבית: توكل كرمان, בתעתיק עברי מדויק: תוכל כרמאן; נולדה ב-7 בפברואר 1979 בתעז) היא עיתונאית, פעילת זכויות אדם ומדינאית תימנייה, חברה בכירה במפלגת הכינוס התימני למען רפורמה - מפלגת האופוזיציה העיקרית בתימן. כרמאן עומדת בראש קבוצת "נשים עיתונאיות ללא כבלים", אותה הקימה בשנת 2005, וכלת פרס נובל לשלום לשנת 2011.

האביב הערבי
מפגין מצרי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.