דתיים

דתיים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי זיקה חזקה לדת ומקיימים את מצוותיה. בקרב היהודים בישראל, התווית "דתי" היא אחת משלוש ההגדרות העצמיות העיקריות בתחום היחס לדת לצד מסורתיים וחילונים.[1] בישראל, הכינוי "דתי" יכול להתייחס באופן ספציפי לאדם המשתייך למגזר הדתי לאומי. המינוח "דתיים" משתייך כמעט באופן מוחלט ליהדות האורתודוקסית.[2]

כאשר מדברים על יהודים דתיים בישראל בדורות האחרונים, מתייחסים בדרך כלל ליהודים המשתייכים לאחת מהקבוצות הבאות:

  • חרדים: דוגלים על פי רוב בהסתגרות בקהילות משלהם, ומזוהים בלבוש האופייני להם.
  • דתיים לאומיים: דוגלים על פי רוב בהשתתפות מלאה בחברה הכללית ופתיחות כלפיה.

התפתחות המושג "דתי"

המונח "דתי" חדש יחסית בעולם היהודי, ויחד עם המילה "חילוני" הופיע רק במאה ה-19. עד לתחילת האמנציפציה ליהודים בראשית המאה, האוטונומיה וסמכויות השיפוט הפנימיות של הקהילה היהודית חבקו את כל חבריה, ורק המרת דת לנצרות או לאסלאם יכלה לשחררם מאלו. האמונה וקיום המצוות נתפשו כנורמטיביים ומובנים מאליהם; אף על פי שהפרתם הייתה שגרתית למדי, העושים כן התקיימו בקטגוריות של חוטאים לתיאבון נסבלים שהיו אמורים לעשות תשובה או כסוטים בעקרון מן הדת, דוגמת הקראים, שכל הסנקציות הופעלו נגדם ושהוקאו החוצה ככופרים. דפוס זה השתנה רק עם עליית המדינה הריכוזית המודרנית, שחיסלה את האוטונומיה הקהילתית, לצד היחלשות האמונה הדתית. רוב הציבור היהודי באירופה נטש את המסורת, בדרגות שונות של עקביות ושכנוע פנימי, ואלו שהוסיפו לקיימה הוכרו כמיעוט נבדל וחריג ולא עוד כנורמטיביים. בארצות המערב, בהן הוגדרו היהודים כ"אזרחים בני דת משה" השייכים ללאום המקומי ולא כקבוצה לאומית נפרדת, החלוקה הבסיסית הייתה בדרך כלל בין "אורתודוקסים" אדוקים ל"ליברלים", כשאלו הראשונים דרשו לעיתים הכרה בהם כפלג דתי עצמאי ובליברלים למיניהם (דוגמת הרפורמים בגרמניה) כבני דת אחרת. במזרח אירופה נותרו היהודים כקבוצה אתנית מובחנת וקיבלו גם הכרה כמיעוט לאומי, ושם ולאחר מכן בישראל התקבעה החלוקה בין "דתיים" ל"חילונים" או "חופשיים", כשהאחרונים בדרך כלל מזדהים לאומית כיהודים מבלי מתן חשיבות יתרה לדת. בארצות האסלאם נותרו היהודים – בסביבה שראתה עצמה, בניגוד לאירופה, קודם כל כמוסלמית ורק אחר כך כמשתייכת למסגרת המדינית שלה – קרובים יותר לתפישה העצמית הישנה. הרוב שהתרחק משמירת מצוות הוסיף להיות מוכל במסגרת הקהילתית בהרמוניה יחסית, ועם הגירתו למדינת ישראל התקשה להסתגל לחלוקה הדתית-חילונית ורבים בקרבו מזדהים יותר עם התווית מסורתיים.[3]

מיהו דתי בישראל

אחדים מחוקי מדינת ישראל מכירים בדרישות אורח החיים הדתי, ובהתאם לכך קובעים קריטריונים להבחנה בין דתיים לשאינם כאלה.

  • נערה יהודייה המבקשת פטור משירות בצה"ל בנימוק שהכרתה הדתית מונעת ממנה מלשרת, חייבת להצהיר על קיום שני תנאים נוספים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת".[4]
  • סעיפים 9ג עד 9ו לחוק שעות עבודה ומנוחה מאפשרים לעובד שמקום עבודתו אינו קשור בביטחון הציבור, בריאותו, אספקת שירותים חיוניים או אירוח בבתי מלון, להודיע "שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי איסור שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים". המעסיק אינו רשאי להפלותו בקבלה לעבודה על רקע זה, אך כן "לשנות באופן סביר את תנאי עבודתו וסדרי עבודתו", וכן לדרוש מהעובד תצהיר "ובו הפרטים המבססים את הודעתו ובכללם פרטים המעידים על הכרתו הדתית ועל קיום מצוות דתו, ואם הוא יהודי - שהוא גם שומר על כשרות בביתו ומחוצה לו ואינו נוסע בשבת".

קריטריונים אלה לתיחום קו הגבול בין חילונים לדתיים מקובלים גם בציבור הרחב, אך שם נוספים אליהם עוד קריטריונים, כשבין שני המחנות מפרידה אוכלוסייה רחבה של מסורתיים - אלה שאינם מקפידים על הקריטריונים המובהקים לזיהוי אדם דתי, ועם זאת מקיימים חלק מהמצוות.

הקריטריונים של חוק שירות ביטחון הם הגדרה חיצונית לדתיות יהודית. הגדרה עצמית של הדתיות עשויה להביא לתוצאות אחרות. לדוגמה, יכול להיות שיהודי רפורמי לא יקיים אף אחד משני הקריטריונים המופיעים בחוק זה, ואף על פי כן יראה עצמו כדתי.

בנוסף לכל אלה מקובל לראות בכיסוי הראש - כהצהרה על דתיות. כך למשל אצל גברים, ניתן לומר כי מי שחובש כיפה כל ימות השנה (ולא רק באירועים מסוימים) משתייך לזרם דתי כלשהו, ומקיים מצוות עיקריות (כמו שמירת שבת, כשרות, הנחת תפילין ותפילות יומיות). אצל נשים נשואות, כיסוי הראש (כובע, צעיף או פאה) הם בדרך כלל חלק מזהותן הדתית, אם כי ישנן נשים דתיות אשר אינן מקפידות על כיסוי ראש.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Steven V. Mazie, Israel's Higher Law: Religion and Liberal Democracy in the Jewish State, Rowman & Littlefield, 2006. עמ' 66-69; Barry Alexander Kosmin, Ariela Keysar, Secularism & Secularity: Contemporary International Perspectives, Trinity College-Hartford Press, 2007. עמ' 111-112.
  2. ^ Harvey E. Goldberg, Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities, Berghahn Books, 2011. עמ' 4–6 ובמיוחד הערת שוליים 4 בעמ' 26.
  3. ^ למבוא נגיש לכך ראו: Volkhard Krech (עורך), Religion and Secularity: Transformations and Transfers of Religious Discourses in Europe and Asia, הוצאת בריל, 2013. עמ' 110-113.
  4. ^ סעיף 40 לחוק שירות ביטחון
ארכיבישוף

ארכיבישוף או ארכיאפיסקופוס (ביוונית: αρχιεπίσκοπος – ראשון המשגיחים) הוא תואר כבוד אדמיניסטרטיבי בנצרות, הניתן לבישוף העומד בראש פרובינציה כנסייתית.

הפרובינציות הכנסייתיות הן היחידה הגדולה ביותר בחלוקה הטריטוריאלית של הכנסייה, בדומה מאוד לחלוקת הפרובינקיות של האימפריה הרומית. גודל הפרובינציות שונה באזורים שונים, וישנן פרובינציות בגודל של עיירה וכאלו בגודל של מדינה בת ימינו. הפרובינציות מתחלקות חלוקת משנה, לדיוקסיות אשר בראש כל אחת מהן עומד בישוף. הארכיבישוף ניהל את טקסי הדת בקתדרלה הגדולה של העיר הראשית בפרובינציה והתגורר בארמון בקרבתה. זהו תואר מנהלי שהוענק לראשונה בוועידת ניקיאה בשנת 325 לספירה. תפקידו של הארכיבישוף היה לעמוד בראש הכינוסים של הבישופים בפרובינציה - סינוד. הוא היה גם הממונה על הבישופים בפרובינציה והמפקח עליהם או מתייעץ עמם בענייני כנסייה שונים. הארכיבישופים קידשו את הבישופים לאחר שאלו נתמנו לתפקידם. הם גם מילאו את מקומם של בישופים שנאלצו להיעדר מהדיוקסיה שלהם, וביקרו בכל הדיוקסיות כדי לפקח על חיי הדת בהן. שאר תפקידיהם היו זהים לאלו של הבישופים.

חלק מהבישופים, שישבו בערים גדולות וחשובות נקראו מטרופוליטנים. בכל מדינה נבחר ארכיבישוף אחד כבכיר מבין כל הארכיבישופים, והוא כונה פרימוס (למשל הארכיבישוף של ריימס בגרמניה או של קנטרברי באנגליה).

הארכיבישופים שהיו האחראים על אזורי הנצרות הקדומה - אנטיוכיה, קונסטנטינופול, ירושלים ואלכסנדריה כונו פטריארכים. לפטריארכים ניתנה גם זכות להסמיך בישופים לארכיבישופים ולדון בעירעורים על פסקי דין של ארכיבישופים.

היום קיים גם תואר של ארכיבישוף טיטולרי - ארכיבישוף של פרובינציה כנסייתית שאינה קיימת עוד בימינו או תואר כבוד שניתן לבישוף מצטיין מבלי לשנות את סטטוס הדיוקסיה שלו.

בישוף

בִּישׁוֹף (מגרמנית: Bischof; ביוונית: Επίσκοπος אֶפִּיסְקוֹפּוֹס – משגיח) או הֶגְמוֹן היא אחת הדרגות הגבוהות בהיררכיה של הכנסייה הנוצרית. זו הדרגה הגבוהה ביותר מבחינת היררכיה דתית ודרגות שמעליה הן אדמיניסטרטיביות או דרגות יוקרה.

בישוף עומד בראש מחוז כנסייתי (דיוקסיה), הוא האחראי על כל פעולות הדת ועל הקהילה הנוצרית כולה בעיר מחוז ובסביבותיה. הבישוף הוא זה שמסמיך כמרים במחוז עליו הוא אחראי. הכנסייה שבה מקיים הבישוף את טקסי הדת נקראת קתדרלה.

בתי המשפט בישראל

בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.

ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז - "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.

דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ומתוך כך תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2016 כ־16% מהתושבים היהודים בישראל מגדירים את עצמם כדתיים.

הלוויה

הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא איש ציבור או אמן ידוע, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של חיילים, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים.

בדרך כלל, קיימים אנשים העוסקים לפרנסתם בקבורת נפטרים או בשריפתם, כגון החברא קדישא בישראל. בתרבויות מסוימות העוסקים במת נחשבים כטמאים במידה זו או אחרת.

חשמן

חשמן (בלועזית: קרדינל) היא הדרגה הגבוהה ביותר מתחת לאפיפיור במדרג האדמיניסטרטיבי של הכנסייה הקתולית. מקור השם בלטינית: cardo, כלומר "ציר", כינוי הבא לסמן את היותו של החשמן נקודת משען מרכזית במדרג הכנסייתי. חשמן הוא כומר או בישוף או ארכיבישוף שמונה על ידי האפיפיור כחבר בחבר החשמנים (בלטינית: collegium cardinalium). מינוי כחשמן הוא מינוי לכל החיים.

ישיבה (אתר אינטרנט)

אתר ישיבה הוא אתר אינטרנט בעברית ובאנגלית אשר מהווה חלק ממוסדות ישיבת בית אל. באתר אלפי שיעורי תורה לקריאה, צפייה והאזנה. האתר הוקם על ידי עזרא כהן ושותפים מהישיבה בחודש אדר תש"ס (2000), בעידודו ותמיכתו של ראש הישיבה, הרב זלמן ברוך מלמד.

אתר ישיבה הוא האתר הישיבתי השני שקם אחרי אתר ישיבת הר עציון ואתר היהדות הסלולרי הראשון. מטרת הקמת האתר, בהמשך להקמת ערוץ 7 ואתר ערוץ 7 על ידי צוות הישיבה, הייתה לפנות אל הקהל הרחב, ולפתוח שער אל עולמה של התורה לכל יהודי באשר הוא, בארץ ובעולם. כיום הישיבה מחזיקה 16 עובדים בתחזוקת האתר.

באתר יש למעלה מ-33,000 שיעורים שונים בעברית ובאנגלית, ולמעלה מ-85,000 תשובות שנענו במדור "שאל את הרב".

כומר

כומר הוא איש דת המופקד על קיום טקסים דתיים, המשמש לעיתים גם מנהיגה הרוחני של קהילה. המונח מתייחס בעיקר לכמרים נוצרים, אך הוא משמש גם לכהני דת בדתות אחרות, ומשום כך ניתן לכנות גם אנשי דת סיקים או זורואסטרים בשם "כמרים".

כיפה (אתר אינטרנט)

כיפה הוא פורטל אינטרנט העוסק במגוון נושאים ביהדות וחדשות.

להט"ב ויהדות

האיסורים בנוגע להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב), נדונו עוד בתורה. בספר ויקרא מופיע איסור משכב זכר (ויקרא, י"ח, כ"ב), וכן מצוות לא ילבש, האוסרת על גברים להתלבש ב"בגדי נשים" וההפך. העמדה כלפי השתלבות להט"ב בקהילה הדתית שנויה במחלוקת בתוך הזרמים והקהילות: ככלל, קהילות אורתודוקסיות ובפרט חרדיות על פי רוב סגורות בפני חברים המזדהים ככאלו. קהילות מן הזרמים האחרים הן פתוחות יחסית ללהט"ב.

טרנסג'נדרים דתיים ודתיות כמעט ואינם מצויים בשיח הציבורי בחברה הדתית בישראל. כאשר כבר ישנה התייחסות, היא מוגבלת לרוב להתייחסות לטרנסקסואליות מזכר לנקבה, ואילו טרנסקסואלים נקבה לזכר, זוכים להתעלמות גורפת.

לוח השנה האתיופי

לוח השנה האתיופי או הלוח האגעזי הוא לוח שנה שמשי המשמש כלוח השנה העיקרי באתיופיה, וכלוח שנה לצרכים דתיים בכנסיות טֵוָואהִידוֹ — הכנסיות האורתודוקסיות של אתיופיה ואריתראה. לוח השנה מבוסס על לוח השנה הקופטי העתיק, המבוסס בעצמו על לוח שנה מצרי קדום יותר. בדומה ללוח הקופטי, לוח השנה האתיופי כולל תריסר חודשים בני 30 יום ומספר ימים הנוספים בסוף השנה. בשנה רגילה מספרם חמישה, בשנה מעוברת — שישה. שנה מעוברת חלה פעם בארבע שנים, ללא יוצא מהכלל, כמו בלוח השנה היוליאני ובניגוד ללוח הגרגוריאני.

ראש השנה האתיופי, הנקרא באמהרית אנקוּטָטָש, חל בראשון לחודש מָסקָרָם, המקביל בקירוב לספטמבר בלוח היוליאני, התאריך נקבע על מנת לציין את סוף עונת הגשמים החזקים ותחילת ההתחדשות החקלאית. על פי הלוח הגריגוריאני, המקובל במרבית העולם, ראש השנה האתיופי חל ב־12 בספטמבר בין השנים 1901 ו־2099 אם מדובר בשנים גרגוריאניות הקודמות לשנים מעוברות, שבהן יש עשרים ותשעה ימים בפברואר. בכל מקרה אחר ראש השנה האתיופי חל ב־11 בספטמבר, על פי הלוח הגרגוריאני.

מלחמת אזרחים

מלחמת אזרחים היא מלחמה שבה הצדדים היריבים משתייכים לאותה מדינה או לאותה ישות מדינית.

ספירת הנוצרים

ספירת הנוצרים היא השיטה לפיה נמנות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. לצד לוח השנה הגרגוריאני התפשט גם מניין השנים הנוצרי בקרב בני דתות אחרות, ועל מעמד הבכורה שלו בתקשורת ובמסחר הבינלאומיים אין כיום עוררין.

בעברית מוסיפים לפעמים למספר השנים את הביטוי "לספירת הנוצרים" או "לספירה" ועל ידי גורמים דתיים יותר "לספירתם" או "למניינם".

ברוב השפות האירופאיות מוסיפים AD, ראשי תיבות של הביטוי Anno Domini בלטינית: "בשנת אדוננו" (ביטוי שהומצא על ידי הנזיר הנוצרי דיוניסיוס העניו). כאשר מתייחסים לשנים שקדמו לתחילת המניין, כותבים בעברית "לפני הספירה", ובקיצור לפנה"ס (או לפסה"נ = לפני ספירת הנוצרים), ואילו הביטוי הלטיני הוא Ante Christum Natum (לפני לידת כריסטוס) ובראשי תיבות AC. באנגלית מקובל יותר לכתוב BC, שהוא קיצור של Before Christ ("לפני ישו").

בחוגים אקדמיים מבכרים לעיתים להשתמש בביטויים הנייטרליים יותר מבחינה דתית: Common Era ובראשי תיבות CE, ו-Before Common Era ובראשי תיבות BCE. פירושיהם בהתאמה הם "למניין המקובל" ו"לפני המניין המקובל". גם בעברית ישנו הביטוי הנייטרלי "הספירה הכללית".

ערוץ 7

ערוץ 7 הוא רשת תקשורת ישראלית, הכוללת אתר חדשות, עיתון וכן שידורי טלוויזיה ורדיו המועברים דרך האינטרנט. לרשת תכנים בעברית, באנגלית, ברוסית, בספרדית ובצרפתית. הרשת מזוהה עם המגזר הדתי-לאומי.

הרשת נמצאת בבעלות תאגיד Holyland Holdings, הרשום באיי מרשל, שבעלי השליטה בו הם משה גנץ ושילה סימנוביץ, שניהם אזרחי ארצות-הברית.

פטריארך

פטריארך (מיוונית, פטרארכון: πάτερ, אב; άρχων, מנהיג; בעברית: אב) הוא תואר הניתן לאבי משפחה מורחבת.

בנצרות, בכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה המזרחית, הכנסייה הקתולית הכנסייה הארמנית והכנסייה האשורית המזרחית, משמעות המונח היא הבישוף הבכיר ביותר. הפטריארך שולט בשטח הנקרא פטריארכיה. היסטורית, פטריארכים היו לעיתים קרובות גם אתנרכונים, אנשי הדת הבכירים ביותר במדינה או ארץ מסוימת, אך אין הדבר כך בכל זרמי הנצרות. בכנסיות האוריינטליות הפטריארך הוא עצמו האפיפיור; בכנסייה המורמונית פטריארך הוא המקביל לכומר.

ציונות דתית

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. הקבוצה החברתית המחזיקה באידאולוגיית הציונות הדתית נקראת "דתיים לאומיים" ומכונה לעיתים "כיפות סרוגות". למידע על ההיבטים הסוציולוגים של הדתיים הלאומיים ואנשי הציונות הדתית, ראו דתיים לאומיים.

ריקוד

ריקוד הוא תנועה של גוף האדם תוך יצירת תבניות תנועתיות הנושאות משמעות או מידע (אסתטי, רגשי, חברתי), בדרך כלל באופן קצבי ולצלילי מוזיקה, המתבצעת או כאומנות מול קהל או למטרות בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה.

הריקוד ידוע משחר ההיסטוריה האנושית וקיים בכל התרבויות. הוא מקושר בעיקר עם רגשות של שמחה ואירועים משמחים (כגון טקסים של לידה חתונה וכדומה), אך קיים גם בהקשרים של טקסים דתיים ותרבותיים, ועוד.

המילה ריקוד מתארת גם שרשרת מסוימת, מוגדרת ומקובעת, של תנועות ריקוד, למשל: הריקוד "צדיק כתמר" או ריקוד גשם אינדיאני. בהרחבה מתאר המושג התנועעות של חיות או עצמים המזכירה ריקוד אנושי: "דבורת הדבש רוקדת ריקוד המודיע על מיקומו וכמותו של מזון"; "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים" (תהילים קי״ד ד').

בעברית של ימינו משתמשים במושג מחול לתיאור כל סוג ריקוד שמיועד להיות מבוצע מול קהל ונתפס כאומנות, בניגוד לצורות ריקוד שמבוצעות למטרות אחרות. כוריאוגרפיה היא מקצוע בו יצירת אמנות מבוססת על הריקוד, כלומר- הכוריאוגרף בוחר מוזיקה מסוימת ומתאים לה תנועות ריקוד מסוימות, המהוות את עיקר היצירה.

הריקוד מאפשר לבטא רגשות במודע ובאופן בלתי-מודע. מסיבה זו, כל רקדן נוטה לפתח סגנון ריקוד שונה, התלוי גם במצב רוחו ובחברה בה הוא רוקד.

רקדן

רקדן הוא אמן המבצע יצירות מחול. פעילות כרקדן מתקיימת כמקצוע, שבו עיקר עיסוקו של הרקדן הוא בפעילות זו, תמורת תשלום, וכתחביב, שבו הרקדן עוסק בפעילות זו במסגרת להקת חובבים, ללא תמורה כספית.

גם אדם העוסק בריקוד, למטרות בילוי או טקס (בטקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים), קרוי רקדן בעת שהוא עוסק בפעילות זו. הערך שלפנינו עוסק במשמעות של רקדן כאדם המבצע יצירות מחול מול קהל.

רקדן מבצע את הכוריאוגרפיות שנמסרות לו על ידי הכוריאוגרף, ולכך דרושה הכשרה רבת שנים. אנסמבל של רקדנים מקצועיים מכונה להקת מחול, קבוצת מחול או בָּלֶט.

תאולוגיה

תאולוגיה (מיוונית: theos אלוהים, logos עיון) היא חקר האלוהות (בפרט זו המסווגת כתאיסטית) וכן יחסי האדם והאלוהים וזאת באופן שיטתי על פי אמות מידה שהוחלט עליהן באסכולה מוגדרת, רציונליות, או שאינה רציונליות.

הגם שתחילתה של התאולוגיה והנחלתה בעת העתיקה במוסדות דתיים, כגון מנזרים, בימי הביניים הונהג לימודה באוניברסיטאות באירופה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.