דרך סלאח א-דין

דרך סלאח א-דיןערבית: الطريق صلاح - الدين, תעתיק אל-טריק צלאח א (ל)-דין) - כביש ראשי ברצועת עזה שאורכו 45 קילומטר, הנמתח לאורך כל הרצועה- ממעבר רפיח בדרום למעבר ארז בצפון[1].

הדרך נקראת על שמו של המנהיג המוסלמי סלאח א-דין[2]. דרך זו היא חלק מדרך הים ההיסטורית, ובמקטע זה אף חופפת לדרך ארץ פלשתים, ובכך מהווה קטע של אחת מהדרכים העתיקות בעולם. צבא מצרים העתיקה, אלכסנדר הגדול, ראשוני הצלבנים ונפוליאון בונפרטה עברו בדרך זו, במהלך מסעם לכיבוש הלבנט. במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, נפרסה מסילת ברזל במקביל לדרך סלאח א-דין, על מנת לספק מלאי ותחמושת לחזית. הקטע מחאן יונס לעיר עזה נסלל לבקשת הצבא הבריטי בשנת 1938[3].

ההיסטוריון ג'רלד באט גורס, שהדרך היוותה את מרכז חייה של עזה, והיא תכלית קיומה ('raison d'être'). עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 והמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ירדה קרנה של עזה כמרכז מסחר על אם הדרך בין מצרים לסוריה, וכך גם חשיבותה של הדרך ירדה.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, נפתח הכביש לתנועת ישראלים והוא שימש את הנוסעים לפתחת רפיח וסיני. בסוף שנת 1969 הוא נסגר לזמן מה לתנועת ישראלים בגלל התגברות הפיגועים בסיני ובמקום זאת עברה התנועה לסיני דרך כביש 232[4]. בתחילת 1970 הורחב הכביש בין עזה לחאן יונס לארבעה נתיבים[5]. בינואר 1972 הושלם סלילת קטע העוקף את המעבר דרך בית חאנון[6]. הדרך סומנה כחלק מכביש 4 ונקראה גם "ציר טנצ'ר" בפי המתנחלים והחיילים. לימים הוסב חלק ממנה בתחומי העיר עזה, וסומן ככביש 250.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ובשל התגברות הפיגועים כנגד ישראלים, התמעטה תנועת הישראלים לרצועת עזה, והתמעטה התנועה האזרחית הישראלית על הציר. עיקר התנועה האזרחית הישראלית על קטע הכביש ברצועה היה בדרך לגוש קטיף. ביולי 1991 נחנך חיבור בין כביש 232 וכביש 4 דרך כיסופים ורוב התנועה לגוש קטיף עברה לכביש 232, במיוחד לאחר העברת האחריות על רצועת עזה לרשות הפלסטינית בשנת 1994. בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה נאסרה תנועת ישראלים על הכביש כליל למעט בקטע קצר שנחסם לתנועת פלסטינים ולמעשה הוסב לכביש גישה לכפר דרום, והיה מטרה לפיגועים רבים. בציר כיסופים (כביש 242) נבנה גשר בשם גשר מור, מעל הכביש שאיפשר מעבר לגוש קטיף מבלי לעבור בכביש 4. חלקים גדולים מהדרך היו סגורים לתנועת פלסטינים[7], ו-12 מחסומים הוקמו לאורכה. במסגרת תוכנית ההתנתקות ב-2005, יחד עם פינוי ההתנחלויות ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה, הוסר סימונו של הכביש בתחומי הרצועה ככביש 4. לאחר עימות חמאס-פת"ח ב-2007, החמאס נטל על עצמו את השליטה ברצועת עזה, והוא מפעיל את מחסומים על הכביש. החמאס הרחיב ושיפר את הדרך בעזרת כסף המגיע מתרומות ותעשיית מנהרות ההברחה ברצועת עזה.

Map of gaza city draft1
מיקומה של דרך סלאח א-דין באזור עזה

הערות שוליים

  1. ^ הדרכים העתיקות של עזה נחשפות מחדש BBC
  2. ^ דרכי עזה העתיקות עדיין מהוות מקור חיים עיקרי
  3. ^ רותי קרק, תולדות ההתיישבות היהודית בנגב, עמ' 54
  4. ^ מנחם תלמי, הנתיב העובר בכרם שלום, מעריב, 8 באוגוסט 1969
  5. ^ המימשל ישקיע 2.5 מליון ל"י בהקמת אזור תעשיה ברצועה, מעריב, 27 בפברואר 1970
  6. ^ רשת כבישים חדשה נסללה ברצועה, מעריב, 4 בינואר 1972
  7. ^ בן כספית, ראש השנה תשס"ג - שנתיים לאינתיפאדה, באתר nrg‏, 5 בספטמבר 2002
אל-בורייג'

אל-בורייג' (בערבית: البريج) הוא מחנה פליטים פלסטינים הממוקם במרכז רצועת עזה, ממזרח לדרך סלאח א-דין, מדרום לנחל הבשור ומצפון למחנה הפליטים מועזי. מהעבר השני של דרך סלאח א-דין שוכן מחנה נוסייראת. המחנה משויך לנפת דיר אל-בלח. שטחו של המחנה הוא כ-529 דונם, ונכון לשנת 2005 אוכלוסייתו מנתה 34,951 נפש, מהם 28,770 מוכרים כפליטים. מקור שמו של המחנה הוא מגדל הנמצא בסמוך לו.

המחנה נוסד בשנת 1949, ובעת הקמתו נמנו בו 13,000 פליטים מסביבות עזה רבתי. אחוז קטן מהם התיישב בבסיס צבאי בריטי נטוש, ואילו רובו יושב באוהלים. בשנת 1950 בנתה אונר"א מבני בטון עבור הפליטים.

כיום, רוב הפליטים, כמו במרבית מחנות הפליטים האחרים ברצועת עזה, חיים במבנים המאוכלסים בצפיפות. למחנה אין מערכת לטיהור שפכים, ורוב האשפה מצטברת באפיק נחל הבשור, ויוצרת מפגע בריאותי. רוב מי השתייה של המחנה מסופקים על ידי חברת מקורות הישראלית.

במחנה 5 בתי ספר יסודיים, ושני בתי ספר על יסודיים, בהם למדו 9,306 תלמידים בשנת 2004. כל בתי הספר מופעלים על ידי אונר"א.

דרך ארץ פלשתים

דרך ארץ פלשתים היא הדרך הקרובה והקצרה ממצרים לארץ ישראל. דרך זו קישרה את מצרים עם ארץ ישראל, ועברה לאורך צפון סיני סמוך לחוף. המצרים הקדומים קראו לה "דרכי הורוס". אחד המסעות בנתיב זה היה של פרעה סתי הוא סתי הראשון בשנת 1303 לפנה"ס. תיאור מסעו מופיע בתבליטים במקדש כרנך בכרנך. הדרך שימשה גם לכובשים אחרים של ארץ ישראל. בין השאר בעת החדשה: במאה ה-18 מסע נפוליאון בארץ ישראל. ובמאה ה-20 היו אלה הבריטים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ולקראת מלחמת השחרור היה זה הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל.

זייתון

זייתון (ערבית: الزيتون) היא שכונה בדרום עזה.

כביש 4

כביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201 קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. הקטע בין מחלף אשדוד למחלף חולון מזרח מוגדר ככביש מהיר.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.