דרך הבשמים

דרך הבשמים הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה. הדרך עברה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והוותה חלק מרשת של דרכי מסחר בין אירופה והמזרח, שבהן הובלו מוצרי מותרות (בדרך כלל בעלי ערך גבוה ונפח קטן), דוגמת בשמים, משי, תבלינים, אבנים טובות, צבע, עורות, בעלי חיים נדירים ועוד.

דרכי המסחר היו יבשתיות וימיות, ולאורכן הובלה סחורה שמקורה במזרח הרחוק, הודו, דרום ערב ומזרח אפריקה. הדרך היבשתית החלה באזור הגידול של עצי הלבונה בוואדיות אזור זופאר, שבעומאן המודרנית, משם מערבה למאריב בתימן (שבא העתיקה), וצפונה לפטרה בירת הנבטים בדרום ירדן. מכאן התפצלה הדרך לשני נתיבים - האחד נע צפונה בדרך המלך לדמשק, והאחר חצה את דרומה של ארץ ישראל עד לנמלי הים התיכון, בעיקר זה של עזה. נתיב השיט הימי עבר דרך מפרץ עדן וים סוף עד לנמלי עקבה וסואץ, ומשם בדרך היבשה לנמל עזה או לנמלה של אלכסנדריה. אורכה הכולל של הדרך הגיע לכ-2,000 ק"מ. מנמלי הים התיכון נשלחה הסחורה בדרך הים לנמלי אירופה וצפון אפריקה.

תוואי הדרך בין מכתש רמון ועבדת, שנחשב במשך שנים כתוואי שאינו ידוע במדויק, התגלה בתחילת שנת 2018 על ידי צוות מבית ספר שדה שדה בוקר[1].

Mer rouge1b
ים סוף שלאורכו עברו נתיבי דרך הבשמים
Incense Route - Desert Cities in the Negev
חלקה הצפוני של דרך הבשמים בנגב
Yaman-he
ממלכות דרום ערב וחופי אפריקה במאה ה-1

עלייתה של דרך הבשמים

הראשונים שסחרו בדרך הבשמים הימית היו המצרים הקדמונים. המצרים השתמשו בבשמים לצורכי דת ולצרכים אישיים. הם בנו אוניות משוטים גדולות באלף השלישי לפסה"נ ובהן שטו דרומה בים סוף לארץ האגדית שלהם ארץ פונט. מארץ פונט הם הביאו בשמים (בעיקר מור, לבונה, קציעה, וקינמון), זהב, עצים מיוחדים, עורות, חיות אקזוטיות ותבלינים. ארץ פונט מזוהה היום באזורי אריתריאה וצפון סומליה.[2] בעקבות סיפורי המצרים על ארץ פונט האגדית והופעת הסוחרים מדרום ערב החל הפיניקים ושותפיהם מלכי יהודה להתעניין במסחר הימי עם דרום ערב במאות העשירית עד השמינית לפנה"ס. לפי המקרא היו מלכי יהודה פעילים במסחר הימי והמלך שלמה זכה לביקור של מלכת שבא שבאה בדרך היבשתית. מלכי יהודה בנו תחנות מסחר בנגב ואת עיר הנמל איילות עציון גבר. הם התעניינו בעיקר בזהב שמופיע במכרות בארץ האגדית אופירה לא רחוק מחופי דרום הים האדום באתיופיה ותימן:[2]

"אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום. וישלח לו חירם ביד עבדיו אוניות ועבדים יודעי ים, ויבואו עם עבדי שלמה אופירה ויקחו משם ארבע מאות וחמישים ככר זהב ויביאו למלך שלמה."

דברי הימים ב', ח', 17-18

"וגם אוני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאופיר עצי אלמוגים הרבה מאוד ואבן יקרה."

מלכים א', י', 11. דברי הימים ב', ט', 10

בתחילת האלף הראשון לפסה"נ החלה לפעול דרך הבשמים היבשתית מדרום ערב לדרום ירדן ולעזה. תחילת התנועה בדרך קשורה כנראה לביות הגמל כבהמת משא להובלה במדבריות בסוף האלף השני לפסה"נ. בתקופה זו (החל מהמאה השביעית-שמינית לפנה"ס) החלו להתפתח הממלכות העתיקות של דרום ערב שבא (סבא), קטבאן, מעין וחצרמוות.

""רוכלי שבא ורעמה המה רוכלייך בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב נתנו עזבונייך."

יחזקאל כ"ז, 21

במאות השביעית והשישית לפסה"נ התרחב המסחר בגלל הביקוש הגדול לבשמים באימפריות הבבלית והפרסית. המסחר בדרך הבשמים שהיה מונופול של הסוחרים הערבים מדרום ערב גרם להתעשרות גדולה של הממלכות הערביות ובמיוחד של ממלכות שבא ומעין. המסחר זכה להתרחבות נוספת בתקופה היוונית - הלניסטית ובמיוחד במאות השלישית והשנייה לפסה"נ. דרום ערב זכתה בספרות היוונית לשם 'ערב המאושרת' (Arabia Eudaemon) בגלל עושרה הרב. בתקופה זו נכנסים לפעילות בדרך הנבטים שהיו שבטים ערבים מצפון ערב. הנבטים ייסדו את בירתם בפטרה שבדרום ירדן והשתלטו על הדרך לעזה דרך הנגב. באותה תקופה החלו התלמאים במצרים לפתח דרך אלטרנטיבית לדרום ערב ולהודו דרך ים סוף. הם גילו את הדרך הימית הישירה מדרום ערב להודו (בעזרת רוחות ההיפלוס - המונסון) ועקפו את השליטה הפרתית, ההודית והערבית על המסחר עם המזרח, הודו, דרום ערב ומזרח אפריקה.

שיא הפעילות בדרך הבשמים היה בתקופה הרומאית כאשר הביקוש ללבונה בעולם העתיק גבר, גדל גם נפח התנועה לאורך נתיבי הדרך, וסחר הבשמים לאורכה, ובעיקר לבונה ומור, העניקו לה את שמה. בעולם ההלניסטי והרומאי נחשבה לבונה למוצר יקר ערך שערכו עלה אף על זה של זהב, והיא שימשה לפולחן ולצרכים רפואיים וקוסמטיים. הביקוש הגדול לבשמים ומוצרי מותרות אחרים גרם לדעת היסטוריונים רומאיים (פליניוס הזקן) לאובדן הכנסות ניכר לאימפריה הרומית והעשיר את הממלכות בערב. הרומאים קראו לאזור (כמו היוונים) 'ערב המאושרת' (Arabia Felix) והקיסר אוגוסטוס ניסה לפלוש לערב בסיוע הנבטים וגדוד יהודי ששלח לו הורדוס בשנת 29 לפסה"נ. הפלישה נכשלה בגלל התנאים הקשים של מדבריות ערב.

הלבונה שימשה גם בפולחן הנוצרי, והיא בשימוש פרה-רפואי גם בעולם המודרני. עוד הובלו לאורך הדרך תבלינים, אבנים יקרות, נחושת מהמכרות בערבה ואספלט מים המלח אשר שימש לחניטה ולאטימת אוניות. לשיאה הגיעה הדרך בתקופה שבין אמצע המאה הראשונה לפסה"נ לאמצע המאה הראשונה לספירה. בתקופה זו נעו אלפי גמלים בדרכי הבשמים במדבריות ערב ובנגב. עשרות רבות של אוניות נעו בים סוף להודו וממנה והובילו כמויות גדולות של מוצרי מותרות לעזה, אלכסנדריה ורומא.[3]

שקיעה

Caminho maritimo para a India-HE
נתיב התבלינים (שחור) ודרך הבשמים (ירוק)

שקיעת הדרך קשורה לשקיעת האימפריה הרומית בגלל גורמים פוליטיים, צבאיים, כלכליים וחברתיים. הממשלה והצבא התקשו לשמור על אחדות האימפריה והעומס הכספי ערער את המצב הכלכלי. היה מחסור בכוח אדם והצבא הפך לצבא של שכירי חרב. היציבות הפוליטית נפגמה והיו חילופי שלטון תכופים. בנוסף לכך שקיעת הדרך גם קשורה בהתגברות המסחר עם המזרח דרך מסופוטמיה והפיכת ממלכת הנבטים לפרובינציה רומאית. הרומאים העבירו את בירת הממלכה הנבטית צפונה לבוסטרה בשנת 106 לספירה.

במאה השלישית לספירה הייתה עדנה למסלול הימי לדרום ערב והודו. מסלול המסחר דרך מסופוטמיה נהפך מסוכן בגלל מלחמות הפרתים ואחר כך הפרסים עם הרומאים ואחר כך הביזנטים. אוניות רומאיות, ביזנטיות, אתיופיות והודיות הובילו סחורות מדרום ערב והודו לעקבה (איילנה) וסואץ (קליסמה). בדרום ערב עלתה ממלכה חדשה חמיר שכבשה חלקים מאתיופיה ושלטה במסחר במזרח אפריקה.[3] הכיבוש המוסלמי של חצי האי ערב גרם להתדרדרות נוספת בחשיבותה של הדרך, אם כי המסחר לאורכה המשיך בהיקף מצומצם בהרבה עד סביבות שנת 1450, עת הביאו פלישות האימפריה העות'מאנית וגילוי הדרך להודו על ידי הפורטוגזים לשקיעתה של דרך הבשמים ולאובדן חשיבותה. קיצה המוחלט של דרך הבשמים בא לה במאה ה-16 כאשר נתיב התבלינים הימי דרך כף התקווה הטובה להודו תפס את מקומה.

תוואי דרך הבשמים בישראל

דרך הבשמים מגיעה אל העיר פטרה וממשיכה מערבה אל עבר הערבה. בערבה הדרך עושה דרך אל אתר מואה, מצד נקרות ועולה על רמת נקרות לכיוון מעלה דקלים ומיצד סהרונים. הדרך חוצה את מכתש רמון ועולה במעלה מחמל לכיוון עבדת. בשנת 2008 נתגלתה כתובת שבאית קדומה. הכתובת מתוארכת לשנת 600 לערך לפני הספירה, כלומר, עוד לפני חורבן בית ראשון, ומספרת בין היתר, על מסחר בין תימן לבין ערי יהודה. ממצא זה מאשר את הנאמר במקרא פעמים רבות על המסחר בין ארץ ישראל לבין תימן דרך דדן, בהתייחסות מפורשת לבשמים. האזכור המפורש של ערי יהודה, לראשונה בכתובות שבאיות, מוכיח את הקשר הישיר בין ארץ ישראל לבין תימן ומחזק את המסורת בדבר קיום נוכחות יהודית בתימן לפחות מראשית המאה השישית לפני הספירה.

אתר מורשת עולמית

מקורותיה של דרך הבשמים הוכרו בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. ההכרזה כוללת ארבעה אתרים בעומאן שזכו לשם הקיבוצי ארץ הלבונה. חמש שנים לאחר מכן, הכיר ארגון אונסק"ו גם בארבע ערים נבטיות בנגב ובמספר אתרים נלווים, אשר הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשם "דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גלעד כרמלי, גילויים חדשים בדרך הבשמים ההיסטורית בדרום, באתר ynet, 25 בפברואר 2018
  2. ^ 2.0 2.1 גאות ושפל בדרך הבשמים של העולם העתיק, דצמבר 2003
  3. ^ 3.0 3.1 השפעת גורמים פוליטיים וכלכליים על היקף המסחר במוצרי מותרות ומסלוליו בתקופת האימפריה הרומית, דצמבר 2004
ארץ הלבונה

ארץ הלבונה (אנגלית Land of Frankincense) הוא השם שהעניק ארגון אונסק"ו לחבל ארץ בדרום-מערב מחוז זופאר בעומאן, בעת שהכריז עליו כאתר מורשת עולמית בשנת 2000. ההכרזה כוללת ארבעה אתרים נפרדים - שיסר, ח'ור רורי, אל-בליד ופארק הלבונה בוואדי דאווכּה, השוכנים כולם בדרום-מערבו של מחוז זופאר, בתחילתה של דרך הבשמים ההיסטורית. עצי הלבונה גדלים במספר ואדיות באזור ופארק הלבונה בוואדי דאווקה הוא השמור מבין הוואדיות. בשנת 2005 הכריז ארגון אונסק"ו גם על הקטע הצפוני של דרך הבשמים בתחומיה של ישראל, כאתר מורשת עולמית, תחת השם "דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב".

דרך

דֶרֶךְ היא רצועת ארץ, מיושרת או מוכשרת באופן אחר כדי לאפשר תחבורה או התניידות, אשר מחברת בין שני מקומות או יותר. המונח מתייחס גם לשביל שעצם התנועה בו מונעת גידול צמחייה.

הדרך הקדומה ביותר שנתגלתה היא ה-Sweet Track אשר באנגליה, המתוארכת ל-3800 לפסה"נ. בזמנים קדומים התחבורה באמצעות נהרות הייתה קלה לאין שיעור לעומת התנועה בדרכים[דרוש מקור], במיוחד בהתחשב בעלות הקמת הדרכים והבדלי הקיבולת בין כירכרות לדוברות וסירות.

המילה 'דרך' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

דרך הבשמים (ישראל)

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" הוא השם הקיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לארבע ערים נבטיות בנגב, עת הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. יחד עם ארבע הערים - עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה - נכללו בהכרזה מספר מצודות וחאנים, אבני דרך, קטעים מדרכים עתיקות, עדויות לשימוש חקלאי שנהג בנגב ושרידים נוספים. תחילתה של דרך הבשמים, אשר בעומאן, הוכרזה גם היא כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, תחת השם ארץ הלבונה. היוזמה להגשת הבקשה להכרזה על ידי אונסק"ו הייתה של המשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות השרים שמעון פרס, ציפי לבני ורוני מילוא, וקודמה על ידי היועץ רפי בנבנשתי בשנים 1999/2000. הכוונה הייתה לסייע לפיתוח התיירות בנגב וליצור מכשיר לשיתוף פעולה אזורי לאורך דרך הבשמים.

דרך הבשמים (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

חורבת קצרה

חורבת קצרה היא עמדת שמירה בדרך הבשמים הנבטית, אשר הוקמה על הרכס שבין נחל קצרה לבין נחל צרורות, כדי להגן על הדרך מפני שודדים. לאחר התפשטות האימפריה הרומית לממלכת הנבטים ולדרכי המסחר שלהם, נעזבה המצודה וננטשה. במקום מגדל שמירה בגובה של שני מטרים, באורך של חמישה מטרים וברוחב של חמישה וחצי מטרים. המבנה בנוי מאבני גזית ובו שלושה חדרים. ליד החורבה נמצא מאגר מים.

חלוצה

חלוצה, או אלוסה במקורות היסטוריים (יוונית Eλούσα), הייתה עיר נבטית, כ-20 ק"מ דרומית-מערבית לבאר שבע. העיר הוקמה במאה ה-3 לפנה"ס כתחנה לאורך דרך הבשמים. היא שגשגה בתקופה הנבטית, בשנת 358 לספירה הייתה לבירת הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris) ובשנת 409 לבירת פלשתינה טרטיה - פרובינקיה ביזנטית לצד הפרובינקיות האחיות פלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה. הנצרות החלה חודרת לעיר במאה ה-5, ובניגוד לערים אחרות בנגב, חלוצה לא ננטשה עם הכיבוש הערבי. העיר השתרעה על שטח של יותר מ-1,000 דונם ונראה שלא נהרסה אלא נקברה ברובה מתחת למעטה של חול. בשנת 2005 הוכרזה חלוצה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, עבדת וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

חמיר

חִמְיַר (ערבית: مملكة حِمير; כתיב מלא: חימייר), ממלכה קדומה ששכנה בתימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה.

לבונה

לבונה (שם מדעי: Boswellia) הוא סוג של צמח ממשפחת הבָּשְמִיִים (Burseeraceae), וכן שמו של השרף הריחני המופק ממנו. הלבונה מופקת בעיקר מתת המין Boswellia thurifera (הידוע גם כ-Boswellia sacra או Boswellia carteri). השימוש העיקרי בלבונה הוא להעלאת קטורת.

מואה הנבטית

מוֹאָה הנבטית, או חאן מואה, הייתה עיר נבטית באזור הערבה צפונית לפארן ודרומית למרכז ספיר. היא פעלה כתחנת מעבר בדרך הבשמים בממלכת הנבטים בתקופה הרומית. ביישוב היה חאן וסביבו מרכז ציבורי. במקביל, התפתחה במקום חקלאות ענפה. בפי הבדואים ששכנו באזור נקרא היישוב בשם "מוית עוואד". מחקר הממצאים הבוטניים שנמצאו באתר שנערך על ידי פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, מהמעבדה לבוטניקה ארכאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן מעלה השערות באשר לסיבה האמיתית לפריחת הערים על דרך הבשמים מבחינה חברתית וכלכלית.

מצד גרפון

מצד גרפון הוא מגדל שמירה נבטי החולש על דרך הבשמים ממסלול נחל חווה לכוון נחל גרפון (מצפון למכתש רמון).

מצד מחמל

מצד מחמל נמצא על שפת המצוק הצפוני של מכתש רמון, בקצהו העליון של "מעלה מחמל", והוא חלק מ-"דרך הבשמים" העוברת בין פטרה לעבדת.

מצד נקרות

מצד נקרות הוא מבנה נבטי ומצד רומי ששימש כעמדת שמירה ושוכן על גדת נחל נקרות. העמדה הוקמה על ידי הנבטים כדי להגן על דרך הבשמים. המקום נעזב לאחר השתלטות האימפריה הרומית על דרכי המסחר הנבטיות. בתקופה הרומית הקדומה, שימש המצד כתחנות שיירות נבטית, בתקופה הרומית המאוחרת שימש כמצד רומי ונקודת שמירה.

מצד סהרונים

מצד סהרונים (מכונה גם חאן סהרונים, מצד מחלת, קסר אלעין או חאן שער רמון) הוא מצודה נבטית על דרך הבשמים, בלב מכתש רמון, הקרויה על שם צמח סהרון משתלשל שגדל לידו. המצודה היא מבנה מרובע שאורך כל אחת מצלעותיה הוא 42 מטר. בליבה חצר מרכזית המוקפת בחדרי מלאכה, מרחצאות ובתנור.

מיקומו של המצד נבחר בשל קרבתו למעיין עין סהרונים, וככל הנראה היה פעיל בין המאות הראשונה והשלישית. ממצאים מחפירה ארכאולוגית שנערכה במקום מצביעים על שכבות אפר ולפיכך כנראה על שריפה שפגעה קשות במקום.

החקירה הארכאולוגית הראשונה של המקום הייתה של הארכאולוג הגרמני פריץ פרנק בשנת 1934. מהבדואים באזור הוא שמע כי שם המצד "קסר מחאלה" והניח בטעות כי מדובר בתחנה הרומית מואהילה (Moahila) המופיעה במסמך הרומי נוטיטיה דיגניטאטום (Notitia Dignitatum). כיום סבורים כי מיקומה של תחנה זו קרוב יותר לאילת. ב-1965 נחפר האתר בשנית.

רודולף כהן, שעמד בראש צוות חפירות במצד בשנים 1982/3, מצא דמיון בין החאן לבין זה שנמצא במואה הנבטית, מערבית למושב צופר בערבה. בחפירות שערך כהן נמצאו מטבעות נבטיים של המלכים חרתת הרביעי ורבאל השני מהמאה הראשונה לספירה, ומטבעות רומיים של הקיסרים אנטונינוס פיוס, קומודוס וקרקלה מהמאות 3-2 לספירה. נמצאו גם כלי בישול ועצמות רבות של גמלים.

כיום יש במקום חניון יום.

נבטים

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

עבדת

עבדת הייתה העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה המכונה דרך הבשמים. מרכז העיר (האקרופוליס) שוכן בהר הנגב, על שלוחת גבעה לצד ציר התנועה העתיק מצפון לדרום, וממזרח לכביש 40. הוא נישא לגובה של 655 מטר מעל פני הים, ומשקיף על סביבתו מרום של כ-80 מטר. כלל שטחה הבנוי של עבדת משתרע על כ-85 דונם, והיא ניצבת כיום במרכזו של גן לאומי בשטח של 2,100 דונם.

במקום פועל מרכז מבקרים, ובאתר עצמו שרידים רבים ומרשימים, הכוללים שכונת מגורים ומגדל תצפית, גת לדריכת ענבים, רחבת מקדשים ובה שרידי כנסיות, מחנה צבאי, מערות מגורים רבות, בית מרחץ שמור היטב וטרסות חקלאיות ששוחזרו בחלקן. בשנת 2005 הוכרזה עבדת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

פטרה

פטרה (מיוונית Πέτρα, "פטרוס" - אבן) היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית "הסלע האדום". העיר הייתה בירת הנבטים ונבחרה בשנת 2007 כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

פטרה שוכנת בדרום ירדן, כמאה ק"מ צפונית לאילת. היא מכונה גם "העיר הוורודה" בפי התושבים המקומיים בשל גוון המסלע.

רחובות בנגב

רחובות הייתה עיר נבטית עתיקה, על דרך הבשמים, באזור הנגב ליד נחל שונרה וחולות שונרה. בסמוך לאתר הוקם מחנה של צה"ל בשם "מחנה הר קרן".

היישוב במקום התחיל ככל הנראה בזמן המאה הראשונה לספירה כיישוב נבטי בקרבת הר קרן. עד מהרה הפך היישוב לעיר גדולה ומשגשגת שהגיעה לשיאה במהלך המאה ה-5 כאשר אוכלוסיית העיר מנתה מעל 10,000 תושבים. חשיבותו של היישוב הייתה בגלל מיקומו במרכז קו הסחר חלוצה-ניצנה-סיני וזו הסיבה להתפתחותו של ישוב כה גדול באזור מדברי ושומם.

בפי הבדואים החיים באזור נקרא המקום "ח'ירבת רוחייבה".

במהלך השנים התבצעו במקום חפירות ארכאולוגיות שחשפו מספר כנסיות מימי הביזאנטים אך טרם נסתיימו.

שבטה

שבטה היא אתר ארכאולוגי השוכן בין ניצנה לשדה בוקר שבנגב. שבטה הייתה מיושבת בין המאה ה-1 למאה ה-9, עת שכנה על דרך הבשמים העתיקה ולאחר מכן הייתה יישוב חקלאי. האתר הוא גן לאומי. בשנת 2005 הוכרזה שבטה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם חלוצה, עבדת וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

תל ניצנה

ניצנה הייתה יישוב נבטי בנגב המערבי על דרך הבשמים בסמוך לכתף ניצנה ובקרבת ניצנה של היום. כיום האתר מוכרז כגן לאומי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.