דרך ארץ פלשתים

דרך ארץ פלשתים היא הדרך הקרובה והקצרה ממצרים לארץ ישראל. דרך זו קישרה את מצרים עם ארץ ישראל, ועברה לאורך צפון סיני סמוך לחוף. המצרים הקדומים קראו לה "דרכי הורוס". אחד המסעות בנתיב זה היה של פרעה סתי הוא סתי הראשון בשנת 1303 לפנה"ס. תיאור מסעו מופיע בתבליטים במקדש כרנך בכרנך. הדרך שימשה גם לכובשים אחרים של ארץ ישראל. בין השאר בעת החדשה: במאה ה-18 מסע נפוליאון בארץ ישראל. ובמאה ה-20 היו אלה הבריטים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ולקראת מלחמת השחרור היה זה הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל.

1974 excavation in an ancient silo in Bir al-Abed
חפירות ביר אל-עבד בסיני

במקרא

לראשונה בכתובים אנו קוראים על דרך ארץ פלשתים בספר שמות. לאחר יציאת בני ישראל, אלוהים מצווה על משה כי בני ישראל לא יעלו לארץ ישראל בדרך זו. שכן, היה חשש כי יתקלו באויב ואז יבקשו לסגת חזרה למצרים וכך כתוב במקרא:

וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

.

מסע פרעה סתי

צבי אילן בספרו מביא תיאור מסעו של פרעה סתי ב"דרך ארץ פלשתים". התבליט מתאר את שובו של פרעה סתי מארץ כנען, כאשר הוא מוביל שלל ושבויים.

בתחילת המסלול:

  • נחש של מלך - כנראה רפיח.

כעשר תחנות מתוארות בדרך, 25 ק"מ מרחק ביניהם - מהלך יום של שיירה. בכל תחנה בארות מים. יוצא כי את מדבר סיני עברו בעשרה ימים.

בסופו של המסלול מתוארות תחנות הקרובות זו לזו:

  • המים המפרידים - נהר עם תנינים וצמחים אולי סּוף. בצידו המזרחי מצוי מבצר מעליו מעין גשר. כנראה הכוונה לזרוע המזרחית של הנילוס הקרויה הזרוע הפֶלוּסית על שם העיר פלוסיון ששכנה לידם. המים הנפרדים נקראים במקרא "שִיחוֹר" שעליו נאמר שהוא גבול מצרים.
  • קטע מים ובו דגים - מסמל את הים התיכון.
  • מבצר הקרוי "סילה" - "קנטרה" של ימינו.
  • בית אריה
  • מגדל של סתי - כנראה מִגדוֹל המקראית - אחת התחנות הראשונות של בני ישראל בדרך לארץ ישראל.
  • באר חפר - ליד המגדל של סתי.

בהמשך הדרך עוד בארות כמו באר סתי המנצח.

הפרעונים הקימו בארות ומצודות לאורך הדרך לשם אספקת מים ומזון וכן להגנה מפני ה"בדווים" של אז "שוסי המדבר".

חפירות ביר אל-עבד

סמוך לימת ברדוויל, ליד היישוב ביר אל-עבד, ממערב להיאחזות הנחל "נחל ים" לשעבר, נערכו חפירות ארכאולוגיות על ידי חוקרי אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.

התחנה השתרעה על 50 דונם. נחשפו בה שרידי מצודה, ארבעה אסמים גדולים שעל רצפת שלושה מהם התגלו גרגירי תבואה. במקום התגלו גם סימנים לבריכת אגירה. שרידים אלה מספרים לנו על תפקידה של תחנה בדרך:

  1. מתן הגנה באמצעות מצודה.
  2. אספקת מזון על ידי אסם.
  3. אספקת מים מבריכה.

בין הממצאים נכללו חרפושיות וכן ידיות של קנקני אגירה ועליהן טביעת חותם של סתי הראשון.

הקשר ל"דרך הים"

דרך הים (בלטינית Via Maris - וִיאָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה, ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.

שמה המקורי של הדרך היה דרך ארץ פלשתים, תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. הדרך התפצלה באזור קיסריה לשתי דרכים, דרך אחת חצתה את הרי מנשה לכיוון מגידו, והשנייה המשיכה לאורך הים עד דאר, שם חצתה את ההרים. הדרכים התאחדו שוב על חוף ימת הכנרת והמשיכו צפונה. כיום, תוואי הדרך ברצועת עזה נקרא דרך סלאח א-דין.

לקריאה נוספת

ביר אל-עבד

ביר אל-עבד (בערבית: بئر العبد) היא עיירה במחוז צפון סיני שבמצרים. העיירה נמצאת על כביש החוף הבינלאומי המצרי, כ-80 ק"מ ממערב לבירת המחוז, אל עריש, מדרום לסבחת ברדוויל. במפקד 2006 היו בנפת דיר אל-עבד, המשתרעת על שטח נרחב של 5,234 קמ"ר, 33,788 תושבים.. מאז גדלה אוכלוסיית הנפה במידה ניכרת.

גושן

אֶרֶץ גֹּשֶׁן היא אזור במצרים העתיקה המוזכר במקרא כמקום מושבם של בני ישראל מירידתם למצרים בימי יעקב ועד יציאת מצרים. על פי הצעתו של יוסף לאחיו, ביקשו בני יעקב מפרעה לגור בארץ גושן בשל היותם רועי צאן והיות ארץ גושן מקום מרעה.

דיר אל-בלח

דיר אל-בלח (ערבית: دير البلح) היא עיר השוכנת במרכז רצועת עזה. משמעות השם בערבית היא "מנזר התמרים", על שום מטעי תמרים רבים מסביב לעיירה. העיירה שוכנת בין העיר עזה מצפון לבין חאן יונס מדרום. דרומית מערבית לעיירה שכן גוש קטיף.

מספר תושבי העיר בשנת 2006 היה 62,000, מהם 19,534 ממחנה הפליטים במערב לעיירה.

דרך

דֶרֶךְ היא רצועת ארץ, מיושרת או מוכשרת באופן אחר כדי לאפשר תחבורה או התניידות, אשר מחברת בין שני מקומות או יותר. המונח מתייחס גם לשביל שעצם התנועה בו מונעת גידול צמחייה.

הדרך הקדומה ביותר שנתגלתה היא ה-Sweet Track אשר באנגליה, המתוארכת ל-3800 לפסה"נ. בזמנים קדומים התחבורה באמצעות נהרות הייתה קלה לאין שיעור לעומת התנועה בדרכים[דרוש מקור], במיוחד בהתחשב בעלות הקמת הדרכים והבדלי הקיבולת בין כירכרות לדוברות וסירות.

המילה 'דרך' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

דרך הבשמים

דרך הבשמים הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה. הדרך עברה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והוותה חלק מרשת של דרכי מסחר בין אירופה והמזרח, שבהן הובלו מוצרי מותרות (בדרך כלל בעלי ערך גבוה ונפח קטן), דוגמת בשמים, משי, תבלינים, אבנים טובות, צבע, עורות, בעלי חיים נדירים ועוד.

דרכי המסחר היו יבשתיות וימיות, ולאורכן הובלה סחורה שמקורה במזרח הרחוק, הודו, דרום ערב ומזרח אפריקה. הדרך היבשתית החלה באזור הגידול של עצי הלבונה בוואדיות אזור זופאר, שבעומאן המודרנית, משם מערבה למאריב בתימן (שבא העתיקה), וצפונה לפטרה בירת הנבטים בדרום ירדן. מכאן התפצלה הדרך לשני נתיבים - האחד נע צפונה בדרך המלך לדמשק, והאחר חצה את דרומה של ארץ ישראל עד לנמלי הים התיכון, בעיקר זה של עזה. נתיב השיט הימי עבר דרך מפרץ עדן וים סוף עד לנמלי עקבה וסואץ, ומשם בדרך היבשה לנמל עזה או לנמלה של אלכסנדריה. אורכה הכולל של הדרך הגיע לכ-2,000 ק"מ. מנמלי הים התיכון נשלחה הסחורה בדרך הים לנמלי אירופה וצפון אפריקה.

תוואי הדרך בין מכתש רמון ועבדת, שנחשב במשך שנים כתוואי שאינו ידוע במדויק, התגלה בתחילת שנת 2018 על ידי צוות מבית ספר שדה שדה בוקר.

דרך הדואר

דרך הדואר (ערבית: درب البريد) הייתה הדרך הראשית של האימפריה הממלוכית, בין בירתה קהיר לבירת הצפון, דמשק.

השלטון הממלוכי נתן חשיבות עליונה לרישות הממלכה בדרכים טובות. הדרכים שימשו להעברת ידיעות מקצווי האימפריה אל עיר הבירה, והודעות ופקודות מן הבירה אל המחוזות, וכן גייסות, בעת הצורך. בשל השימוש העיקרי שלהן לנשיאת דברי דואר, נקראו הדרכים "דרכי דואר". דרך הדואר הראשית עברה בחלקה בארץ-ישראל. הדרך הייתה כה טובה, שפרש יכול היה לעבור מקהיר לדמשק במשך ארבעה ימי רכיבה בלבד.

דרך הדואר עברה בתוואי: קהיר - עזה (בירת מחוז ארץ ישראל) - יבנה - לוד - ראש העין - נחל עירון - מגידו - בית-שאן - צמח - דמשק. סעיף נוסף של הדרך עבר דרך בירת מחוז הגליל הממלוכי, צפת.

הדרך עוקפת את מישור החוף החרוץ בערוצי נחלים ורובו באותה תקופה ביצתי. מישור החוף גם איכלס במשך התקופה ערים צלבניות. הדרך עוברת במיצרים שבין ההר לחוף (מלוד לראש העין וצפונה ובדיוק לאורך כביש 444 של ימינו) ובין הרי השומרון להר הכרמל (מגידו). תוואי הדרך עובד בנחל עירון המתון, יורד אל בית שאן, בירידה המתונה ביותר אל בקע הירדן וממשיכה לצמח, משם עולה הדרך לרמה וממשיכה עד דמשק. סעיף הדרך לצפת עולה אליה דרך רמת כורזים ויורד ממנה אל עמק הירדן דרך נבי יושע, חוצה את הירדן בגשר בנות יעקב ומתחבר לדרך לדמשק ברמה.

את הדרך יזם השולטן בייברס בשנת 1268, אך הדרך תוחזקה והוחזקה במצב מצוין עד ראשית המאה ה-16.

דרך ההר

דרך ההר (הנקראת גם דרך האבות) היא דרך קדומה החוצה את ארץ ישראל לאורכה, מדרום לצפון.

הדרך היא למעשה חיבור טבעי של רכסי שדירת ההר המרכזית של הארץ (קו פרשת המים). בניגוד לדרכים כדרך הים ודרך המלך שהן דרכים בינלאומיות החוצות את הארץ, דרך ההר היא דרך פנים-ארצית.

דרך הים

דרך הים (בלטינית: Via Maris - וִיָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה, ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.

חשיבות הדרך היא בחיבור בין שתי האימפריות של המזרח: מצרים מדרום, והאימפריה הצפונית או הצפון-מזרחית (בבל, אשור, פרס, עיראק, טורקיה, סוריה וכו').

שמה המקורי של הדרך היה דרך ארץ פלשתים, תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך חופה של ארץ כנען לעזה, אשקלון, אשדוד, תל אפק (ראש העין) ומשם מזרחה דרך מגידו ועמק יזרעאל עד לכנרת. משם צפונה דרך מגדל, כפר נחום וחצור. מחצור חצתה הדרך את רמת הגולן והגיעה לדמשק. מכאן אפשר היה להמשיך בדרך המלך עד נהר הפרת וצפונה לאנטוליה.

תיאור דרך הים על סעיפיה השונים מופיע בפפירוס אנאסטאזי א מתקופת הממלכה החדשה במצרים העתיקה המתוארך למאות ה-13-14 לפנה"ס.

השם המודרני, "Via Maris" בלטינית פירושו "דרך הים". השם מתבסס על פסקה מהוולגטה (התרגום הלטיני של התנ"ך, ישעיהו ח:23). יחד עם דרך המלך, הייתה "דרך הים" אחת הדרכים הראשיות שחיברו את מצרים ללבנט, לאנטוליה ולארם-נהריים. דרך הים נחצתה על ידי דרכי מסחר אחרות, שאיפשרו לנוע מאפריקה לאירופה ומאסיה לאפריקה.

דרך המלך

דרך המלך הייתה דרך מסחר עתיקה בלבנט. הדרך החלה במצרים וחצתה את סיני, הנגב והערבה, אל עבר הירדן המזרחי. היא המשיכה צפונה לאורך קו פרשת המים של עבר הירדן המזרחי, דרך מואב והגלעד, אל רמת הגולן ודמשק, והלאה ממנה אל תדמור ואל ארם נהריים.

כיום עובר כביש 35 הירדני לאורך תוואי הדרך, וכל עריה הגדולות של ממלכת ירדן נמצאות לאורכה (מדרום לצפון): עקבה, מען (פטרה), כרכ, עמאן, זרקא ואירביד. הדרך מתחברת לדרך הים בחמת גדר. בכל הערים הללו שכנו מצודות להגנה על נוסעים ולגביית מסי מעבר.

בשל הקניונים העמוקים החורצים את הרמה הירדנית לכיוון בקעת הירדן, המעבר מערבה, לכיוון ארץ ישראל, אפשרי רק באזור הנגב והערבה, ואכן באזור זה נמצאות דרכי מסחר עתיקות לכיוון באר שבע ועזה. המעבר האפשרי היחיד מצפון לים המלח הוא בירידה אל בקעת הירדן לגשר אדם וממנו, דרך נחל תרצה, אל שכם.

דרך המלך נקראת גם המסלה ובחלקה הדרומי היא מכונה דרך מדבר אדום. שמות נוספים של הדרך הם דרך הנחושת או דרך הברונזה. היא קיבלה את השם "דרך הנחושת" משום שעברה בערבה באזור מכרות הנחושת, כגון חבל פונון, שם כרו נחושת עוד בסוף האלף השלישי לפנה"ס.

על פי המסופר בתנ"ך כאשר בני ישראל הגיעו לגבולה של ארץ אדום, פנה משה למלך אדום במילים:

גם כאשר הגיעו לארץ האמורי, פנה משה לסיחון מלכם במילים:

בהשאלה משמש הביטוי "דרך המלך" ככינוי לדרך הנכונה והישירה, בניגוד לדרכים עוקפות ועקלקלות, או ככינוי לדרך הפעולה העיקרית והמקובלת.

דרך המלך הפרסית

דרך המלך הפרסית (בפרסית: راه شاهی) היא דרך עתיקה שנסללה בתקופתו של דריווש מלך האימפריה הפרסית במאה החמישית לפנה"ס. דריווש הורה לסלול את הדרך על מנת לאפשר תקשורת מהירה בין קצות האימפריה הגדולה שלו משושן לסרדיס. הודות לדרך יכלו שליחי המלך לעבור את המרחק בן ה-2,700 הקילומטרים בשבעה ימים. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב כי: "אין דבר בעולם הנוסע מהר יותר מהשליחים הפרסיים". השבחים שהעניק הרודוטוס לשליחים אלה: "לא שלג, אף לא גשם או חום, גם לא חשכת הלילה תימנע מהם להשלים את המשימה שהופקדה בידיהם במהירות הגבוהה ביותר" מהווים השראה למוטו הבלתי־רשמי של שליחי הדואר.

דרך המשי

דרך המשי (בסינית מסורתית: 絲綢之路; בסינית פשוטה: 丝绸之路; בפרסית: راه ابریشم) היא סדרה של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרו בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין הרבה אתרים אחרים, שבהם עברו נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק, הודו, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה.

בעוד שהסחורות עברו מן הקצה אל הקצה של דרך המשי, הרי שהסוחרים עברו בדרך כלל בקטעים ממנה. מקור השם בביטוי הגרמני: Seidenstraße שטבע הגאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן במאה ה-19, על שם המסחר במוצר סיני יוקרתי המשי שעבר בדרכים אלה מאז העת העתיקה.

דרך המשי תרמה רבות להתפתחות האימפריה הפרסית, סין והודו.

דרך הענבר

דרך הענבר (גרמנית Bernsteinstraße; איטלקית Via dell'Ambra; פולנית Szlak Bursztynowy או Jantarowy Szlak) הוא הכינוי לדרך סחר עתיקה בתקופה הפרהיסטורית ובעת העתיקה אשר שימשה את הסחר בענבר. הענבר היה מרכיב חשוב בחפצי נוי ובתכשיטים, מאז תקופת הברונזה, ונעשה בו שימוש במצרים העתיקה, ביוון העתיקה וברומא העתיקה. עוד נחשב הענבר כמקור לאנרגיה ולחימום.

הענבר הובל מחופי הים הבלטי והים הצפוני בדרכי יבשה ולאורך נהרות הויסלה והדנייפר לאיטליה, יוון, מצרים ולחופי הים השחור, מקום בו נפגש הנתיב עם דרך המשי שהובילה מזרחה לאסיה. כך לדוגמה נמצא ענבר מצפון אירופה בקברו של תות ענח' אמון וידוע כי נעשה בו שימוש גם במקדשי דלפי. כיום עושים אזורים שונים באירופה שימוש במושג "דרך הענבר" כמותג תיירותי.

דרך עזה

דרך עזה (דרב אל-ע'זה) היא דרך מסחר קדומה במזרח חצי האי סיני המובילה מעזה למפרץ אילת למרגלות רכס ההר הגבוה שבנגב.

בימי קדם יצאה הדרך מנמל עזה שלחופי הים התיכון, עברה דרך קדש ברנע, דרך החאן בכונתילת עג'רוד והגיעה לעציון גבר לחופי מפרץ אילת. נוסעי המדבר נאלצו לעבור דרך מקורות מים הפזורים בדלילות במרחב שבין עזה לאילת, ולפיכך עוברת דרך עין קודירת, עין קדיס, וכונתילה. הדרך ההיסטורית נחקרה על ידי הארכאולוג זאב משל. הוא מצא לאורכה ממצאים כגון גלעדים ושרידי מבנים שתיארך החל בסוף האלף השלישי לפנה"ס בתקופת הברונזה וכלה בתקופה הרומית.

יש המזהים את "דרך הר האמורי", המוזכרת בספר דברים (פרק א') עם דרך עזה.כיום משמש חלק מתוואי הדרך של כביש הגבול המצרי. כביש זה, עובר מצידו הדרום-מערבי של גבול ישראל-מצרים (בתחומי מצרים) במקביל לכביש 10 שבנגב, דרך העיירות החקלאיות קוסיימה וכונתילה.

המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה

המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה נערכה בין ינואר 1915 לאוגוסט 1916 במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא כללה שלושה מסעות מלחמה של העות'מאנים ושותפיהם הגרמנים, שחצו את חצי האי סיני בשנים 1915–1916 בדרכם לנסות ולהשתלט על מרחב תעלת סואץ, ובכך לעצור את התקדמות הבריטים מזרחה, ולמנוע את התעבורה הימית של האימפריה הבריטית בין הודו לאירופה, דרך התעלה.

המערכה כללה מספר שלבים:

התארגנות חיל המשלוח המצרי במצרים להגנת התעלה מצידה המזרחי.

קרב תעלת סואץ הראשון (פברואר 1915) שהתחולל באזור איסמעיליה ושהסתיים בניצחון הבריטים.

הרחבת האחיזה הבריטית בצידה המזרחי של תעלת סואץ והתחלת הנחת מסילת הרכבת לרומני וקטיה. פעילות שלוותה בפעילות נגדית של כוחות טורקים וגרמנים שכללה הנחת מוקשים ימיים בתעלה ותקיפת מוצבים בריטים שהוקמו ממזרח לתעלה. (פברואר 1915 - אפריל 1916).

קרב תעלת סואץ השני (אפריל 1916) שהתחולל באזור קטיה ורומני במטרה לעצור את התקדמות הכוחות הבריטים והסתיים בתבוסה בריטית.

קרב רומני (אוגוסט 1916) שהתחולל אף הוא באזור קטיה ורומני והסתיים בתבוסת הטורקים.הניצחון ברומני היווה נקודת מפנה, וממנו ואילך נותרה היזמה ההתקפית בידי הבריטים, שנעו מזרחה וצפונה לכיוון ארץ ישראל, במקביל לחוף הצפוני של סיני, במטרה להרחיק את העות'מאנים ככל שניתן מן התעלה ובכך להקשות על כל ניסיון עתידי מצדם לשבש את השיט דרכה. ואילו הטורקים התמידו בנסיגתם תוך קרבות השהייה, קרב מגדבה וקרב רפיח, עד להתייצבותם בקו עזה-באר שבע.

משה

מֹשֶׁה, מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם או מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (לפי מדרש סדר עולם: ז' באדר ב'שס"ח - ז' באדר ב'תפ"ח) הוא דמות מקראית, גדול הנביאים בישראל.

לפי המסופר בספר שמות, נבחר על ידי האלוהים כדי להנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים, ושפטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה מהאל במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משום כך, היהדות כונתה לעיתים לאורך ההיסטוריה "דת משה".

משה נחשב כנביא מרכזי גם באמונות מונותאיסטיות אחרות, כגון הנצרות והאסלאם. בקרב השומרונים הוא נחשב לנביא היחיד אי־פעם.

על פי המקרא, ימי ילדותו ונערותו עברו על משה בבית פרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו עברה עליו במדין ובגיל שמונים חזר למצרים כדי להנהיג את עם ישראל כשאלוהים גאלם מהשעבוד שם. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ומת לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.

נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה.

במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, המן היה יורד פעם ביום במשך 6 ימי השבוע, בשבת לא קיבלו מן מאחר שבשישי ירד מנה כפולה.

סוכות (מצרים)

סֻכֹּת הייתה התחנה הראשונה של שבטי ישראל ביציאת מצרים, בדרכם מארץ מצרים לארץ ישראל.

בספר שמות מתוארת יציאתם החפוזה של בני ישראל, העבדים של המצרים, ולאחר מכת בכורות שהייתה האחרונה בסדרת עשר המכות, התאפשרה יציאתם ביתר קלות; אולם הכתוב המקראי מדגיש כי העיתוי נקבע על ידי האל וכן מציין הכתוב כי אתר הכינוס של בני ישראל היה רעמסס, וממנו יצאו אל סכת:"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַ-ה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: ... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:"בנוסף, הכתוב מסביר כי מסלול היציאה ממצרים וההתנהלות במדבר סיני נקבע על ידי האל לא בדרך הקצרה אל הארץ, אלא בדרך עוקפת על מנת שימנע עימות אלים צפוי עם כוחות חמושים של הפלשתים; עימות שעלול היה לייאש את שבטי ישראל ולגרום לחזרתם לחיי עבדות במצרים:"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ... וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:" בספר במדבר מסופר על מסעות שבטי ישראל, וכן כי תולדות המסעות נכתבו בידי משה. הכתוב מציין את רעמסס כאתר הראשון של יציאת מצרים, ואת סכת כאתר השני:"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: ... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת:"

במאה ה-20, הוצע לזהות את סכות ליד מצרים באתר בשם ת'כוֹת או ת'וקו, אולם חוקרים חלקו על זיהוי זה. התקבל על דעת חוקרים הזיהוי ב-תֶל אִל מַסְחוּתָה, הנמצא בקצהו המזרחי של ואדי ת'מִלַת, כ-20 ק"מ מערבית לאִסְמָעִילִיָה.[דרוש מקור] זיהוי נוסף הוצע באתר בסמוך לג'בל מרים, במרחק 20 ק"מ מתל משח'וטה, בצידו המערבי של אגם תמסח.

סחר חוצה סהרה

סחר חוצה סהרה היה כינוי לפעילות כלכלית ומסחרית בין מדינות הים התיכון לבין מערב אפריקה שהתנהלה באמצעות מספר נתיבי סחר מהמאה ה-8 ועד סוף המאה ה-16.

מדבר סהרה הוא אזור שומם נרחב המפריד בין הכלכלה של אזור הים התיכון והכלכלה של ניז'ר. ההיסטוריון הצרפתי פרנאן ברודל הראה כי בדומה לחציית האוקיינוס האטלנטי משתלם לחצות אזור עוין מסוג זה, רק במקרים חריגים, כאשר הרווח עולה על ההפסד. עם זאת, הסהרה, שלא כאוקיינוס האטלנטי הייתה תמיד משכנם של שבטים שנהגו לסחור על בסיס מקומי.

את המסחר ביצעו שיירות של גמלים. המנהג היה להאביס את גמלים במשך כמה חודשים במישורי המגרב או הסאהל לפני שהתארגנה השיירה. על פי דבריו של אבן בטוטה, חוקר הארצות שהתלווה לאחת השיירות, היה גודלה הממוצע של שיירה כ-1000 גמלים כשאחדות מהשיירות הגיעו ל-12,000 גמלים. את השיירות הובילו תמורת שכר גבוה מורי דרך ברברים מנוסים שהכירו את המדבר ויכלו להבטיח חצייה בטוחה. קיומה של השיירה היה תלוי על בלימה והסתמך על תיאום מדוקדק. חלוצים נשלחו קדימה לנאות המדבר כך שניתן היה לשנע מים לשיירה כשעדיין הייתה במרחק של כמה ימים מהנווה, שכן השיירות לא יכלו לשאת עימם מספיק מים שיספיקו למסע בשלמותו.

פסח

חג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.