דרך אדום

דרך אדום המקראית או דרך מדבר אדום היא נתיב קדום שחיבר את יהודה עם אדום. הדרך שמשה מתקופת הברזל ועד התקופה הביזנטית לפחות כנתיב מרכזי ושימוש מקומי לצורכי בדואים המשיך עד אמצע המאה העשרים, כיום משמשת הדרך לטיולי מדבר, הנתיב המרכזי של הדרך ירד ככול הנראה מירושלים לחברון, תל ערד, נחל קינה ונחל חמר עד ים המלח, משם עקפה הדרך ככול הנראה את ים המלח מדרום והמשיכה לכיוון הרי אדום, לאורך הדרך נבנו מספר מצודות אשר שמרו על העוברים בדרך ומקורות מים לשימושם[1].

הדרך זוהתה בשנות החמישים על ידי יוחנן אהרוני[2]. שמה מופיע במקרא בספר מלכים ב', פרק ג', פסוק כ'.

דרך אדום במפת פוינטגר
דרך אדום במפת הדרכים של האימפריה הרומית
Mahle Zeron
מעלה זרון, לשיטתו של הארכאולוג יוחנן אהרוני חלק מתוואי הדרך.

תוואי הדרך

מורד הרי יהודה

הנתיב הקצר ביותר מדרום הרי יהודה לבקעת ערד יוצא מחברון, עובר בחורבת זיף שבה מעיינות זיף, זיף בוצרה בידי רחבעם  ושימשה כעיר המחוז של דרום הר חברון.

Amasa
הדרך הרומית להר עמשא

מזיף ממשיך הנתיב לכרמל אשר בוצרה בתקופה הרומאיות והצלבנית ולברכת כרמל המשמשת מקור מים חשוב[3] ומשם להר עמשא.

מהר עמשה מתחילה ירידה תלולה לבקעת ערד, עקב חשיבותו נסלל בתקופה הרומאית מעלה דרגות והוכשרו בו מדרגות על מנת להקל על תנועת גמלים[4]

במורד מצוק העתקים

(מבקעת ערד לים המלח והערבה)

כמה מעלות הוליכו מבקעת ערד לאזור ים המלח והערבה וכמה מעלות עלו משם לעבר אדום,

הבחירה בין הנתיבים השונים נעשתה ככול הנראה על פי החלק באדום שאליו רצו ההולכים להגיע.

הנתיב הצפוני – נתיב המלכים

הנתיב הצפוני, זה שזוהה על ידי אהרוני והוא הנתיב הקצר ביותר למואב ולכן ככול הנראה הנתיב שעברו בו מלכי יהודה, ישראל ואדום במלחמתם במואב, עובר תל ערד לחורבת עוזה ומשם לאורך נחל קינה ונחל חמר לים המלח.

תל ערד נטול מקורות מים טבעיים ומאמץ רב הושקע באגירת מי גשמים לצורך התושבים והשיירות, על התל הוקמו סדרת מצודות החל מהתקופה הישראלית וכלה בתקופה הפרסית, בתל התגלו מכתבי ערד שבהם שמהם ניתן ללמוד על העוברים בדרך ועל הצידה שניתנה להם במצודה.

בחורבת עוזה התגלתה מצודה מתקופת ממלכת יהודה הזהה בתכנונה למצודה בערד, המצודה שוקמה בתקופה ההלניסטית והרומית, מעוזה נכנסה הדרך לנחל קינה, על הדרך שמרה מצודה קטנה יותר בחורבת רדום[5].

בנחל קינה בורות מים וכן גב מים גדול השומר מים במשך כל השנה ושימש ככל הנראה את השיירות, לדעת אהרוני הסיבה לבחירה בנחל הייתה שההולך בנחל מוסתר מסביבתו ולכן הולך בביטחון יחסי, בנחל עוברת דרך הטיולים של היום הנקראת דרך אדום[6].

מנחל קינה עברה הדרך דרך באר אפעה שבוואדי סיפקה מים להולכים לנחל חימר, כאן התפצלה ככול הנראה הדרך, לדעת אהרוני המשיכה הדרך לאורך נחל חימר למעלה זרון ולשפך נחל זוהר, עם זאת יכלו ההולכים להמשיך דרך נחל אפעה למעלה תמר.

בסיומו של מעלה זרון הוקם מצד זוהר וכאן יכלו השיירות להצטייד גם במים, מכאן המשיכה הדרך לאורך חופו של ים המלח עד לסדום ואובטחה על ידי מצד גוזל, הנוסעים היו יכולים להשתמש במי המעיינות הנובעים למרגלות המצוק כמו עין תמר ובמי המעיינות שכיכר ים המלח.

מכיכר ים המלח הובילה הדרך במעלה הר אדום לטפילה ששימשה בתקופות מסוימות כבירת אדום בתוואי הקרוב לדרך טפילה-ים המלח (כביש 35 הירדני).

הנתיב המרכזי

ההולכים בנתיב המרכזי המשיכו בדרך הרומית היורדת מהר עמשה לכיוון תל מלחתה שהיה בתקופות מסוימות העיר המרכזית בבקעת ערד ומשם לחורבת ערוער (ערערה שבנגב), בתקופה הישראלית הייתה ערוער מבוצרת בחומות שעוביין ארבעה מטרים והתגלה בה אוסטרקון המיועד למלך זיף, עדות לקשר בין שני המקומות על דרך אדום, משם המשיכה הדרך לאורך נחל ערוער לאזור ממשית, את המעבר בפרשת המים שבין נחל ערוער לנחל ממשית אבטחה מצודה בחורבת רחבה.

המגיע לממשית היה יכול לרדת לכיכר ים המלח דרך מעלה תמר ומשם לעלות לאזור טפילה או להמשיך דרומה בנחל ממשית למעלה עקרבים ומשם לפטרה (דרך השיירות).

את ההולכים לכיכר ים המלח אבטחו נקודות משמר בגבעת צפית, מצד תמר ובתחתית מעלה תמר.

הנתיב הדרומי (דרך השיירות הצפונית, דרב סולמנייה)

נתיב זה זכה לחשיבות רבה בתקופה הנבטית כאשר מרכז השלטון בארץ אדום לשעבר והנבטים בהווה עבר לפטרה ושימש שיירות שהשתמשו בנתיב המסחרי החלופי שהוביל מפטרה דרך "מעלה עקרבים" לממשית[7].

הנתיב ששרידיו כדרך רומית עדיין נראים הוביל ממשית דרך נחל ממשית דרום-מזרח דרך מישור ימין למיצד צפיר, ירדה במעלה עקרבים, המשיכה ככול הנראה דרך חורבת צפיר למיצד סיף ומשם לחצבה.

המשך הנתיב בהרי אדום אינו ברור עדיין, מנחם מרכוס מציע שמחצבה המשיך הנתיב לקסר א־טלח שמצוי מול חצבה בצד המזרחי של הערבה ומשם לנקב דחל אל בוציירה (בוצרה המיקראית) ששימשה גם היא בתקופות מסוימות כבירת אדום[8].

מקורות המים העיקריים של ההולכים בנתיב היו ממשית, עין חצבה, קאסר א-טלח ובוציירה והנתיב אובטח על ידי מצדיות בחורבת צפיר, מיצד צפיר ומיצד סיף.

הערות שוליים

  1. ^ בנו רוטנברג מסתורי דרך אדום http://www.boker.org.il/meida/negev/desert_biking/bible/kina/beno_edom_road.pdf
  2. ^ יוחנן אהרוני, כתובות ערד, ירושלים, מוסד ביאליק, 1975, עמ' 158-157
  3. ^ http://www.k-etzion.co.il/Index.asp?ArticleID=133&CategoryID=90&Page=1
  4. ^ הערך מעלה דרגות באתר מפה http://www.mapa.co.il/מפה/אנציקלופדיה/2877
  5. ^ בית אריה חורבת רדום, מצודת גבול קטנה בנגב המזרחי
  6. ^ אתר טיולי נחל קינה http://www.tiuli.com/track_info.asp?track_id=131
  7. ^ פרופ' אברהם נגב, ממשית: עיר האוניברסיטה הנבטית בנגב http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3943
  8. ^ מרכוס, מנחם, הדרכים הקדומות בערבה
אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

דרך

דֶרֶךְ היא רצועת ארץ, מיושרת או מוכשרת באופן אחר כדי לאפשר תחבורה או התניידות, אשר מחברת בין שני מקומות או יותר. המונח מתייחס גם לשביל שעצם התנועה בו מונעת גידול צמחייה.

הדרך הקדומה ביותר שנתגלתה היא ה-Sweet Track אשר באנגליה, המתוארכת ל-3800 לפסה"נ. בזמנים קדומים התחבורה באמצעות נהרות הייתה קלה לאין שיעור לעומת התנועה בדרכים[דרוש מקור], במיוחד בהתחשב בעלות הקמת הדרכים והבדלי הקיבולת בין כירכרות לדוברות וסירות.

המילה 'דרך' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

ליסיאס (עוצר)

ליסיאס (ביוונית: Λυσίας, נפטר 162 לפנה"ס) נזכר לראשונה במקורות בספר מקבים א' (ראו ציטוט להלן), כאשר נהיה מושל החצי המערבי של האימפריה הסלווקית עם יציאתו של אנטיוכוס הרביעי אפִּיפָאנֶס למזרח בשנת 165 לפנה"ס, ושלט בגבולות מצרים, אסיה הקטנה ונהר הפרת. כמו כן, היה עוצר בנו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס החמישי אאופטור.עם כניסתו לתפקיד, ליסיאס המשיך במדיניות הגזרות בה החל אנטיוכוס והיה עליו להוציא אל הפועל אך למעשה פעל לביטול הגזרות. בשנת 162 נהרג ליסיאס יחד עם אנטיוכוס החמישי בפקודת דמטריוס הראשון.

מצד זוהר

מְצַד זוֹהַר הוא שמם של שני מבנים עתיקים בנחל זוהר. המבנה הראשון הוא מצד זוהר "הישראלי", הנמצא ממערב לכביש 90, בסמוך לשפך הנחל לים המלח. מבנה זה זוהה על ידי הארכאולוגים יוחנן אהרוני ובנו רותנברג בשנת 1957, ותוארך על ידם לתקופת הברזל. המבנה השני נמצא על צוק שמתרומם מעל הנחל, ממערב למצד זוהר "הישראלי", והוא מכונה מצד זוהר "הרומי".

נחל קינה

נַחַל קִינָה הוא אחד הערוצים במערב מדבר יהודה. אורכו של הנחל כ-8 ק"מ, והוא מצוי מדרום מערב לערד ובו נמצא "גב-קינה" הנחשב לאחד הגבים הגדולים בדרום הארץ .

תחילת נחל קינה הוא למרגלות הר קינה המתנשא לגובה 635 מטר, לאחר מסלול זרימה באורך 13 ק"מ ממרגלות ההר, נשפך הנחל אל נחל חימר שהוא הנחל המנקז הראשי מקו בקעת ערד – דימונה עד לקצה הצפוני של ים המלח והר סדום. נחל קינה מנקז את דרומה של בקעת ערד אף הוא. נחל חימר הוא הגדול מנחלי יהודה ודרך שני הנחלים הללו מתרחשים מספר שיטפונות מדי שנה ועוברים בהם כמויות עצומות של מים.

ככל הנראה לפני מיליוני שנים הנחל זרם מערבה אל הים הקדום, אך נעצר בשל התרוממות קימוטי הקשת הסורית ונלכד במסלול נחל חימר הגדול.מעל נחל קינה שוכן האתר הארכאולוגי חורבת עוזה. זוהי מצודה ששימשה לכל אורך התקופות. זאת בשולטה על דרך אדום המקראית העתיקה העוברת בנחל. במסלול הנחל נמצאים בורות מים ומערות טבעיות. בנחל עוברים מסלולי טיולים המסומנים במפת סימון שבילים.

צ'ספיק ביי רטריבר

הצ'ספיק ביי רטריבר (באנגלית: Chesapeake Bay Retriever) הוא גזע של תת-המין כלב הבית השייך לקבוצות הגזעים הבאות: הרטריברים, כלבי הציד וקבוצות הספורט. הגזע התפתח באזור מפרץ צ'ספיק שבארצות הברית במהלך המאה ה-19. מבחינה היסטורית השתמשו בו ציידים מאזור השוק על מנת להחזיר עופות מים שנורו. הצ'ספיק ביי רטריבר הוא בעיקר חיית המחמד המשפחתית ובן לוויה לציד. לעיתים קרובות הם ידועים באהבתם למים וביכולתם לצוד. זהו כלב בגודל בינוני-גדול, דומה במראהו ללברדור רטריבר. לצ'ספיק ביי רטריבר יש פרווה מתולתלת ולא חלקה כמו של הלברדור. הם מתוארים כבעלי אופי מאושר, אומץ לב, נכונות לעבוד, עירנות, אינטליגנציה, והאהבה שלהם למים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.