דרישת ציון

דרישת ציון הוא שמו של ספר הכולל פרקים מחשבתיים והלכתיים מאת הרב צבי הירש קלישר, בו הוא פורש את משנתו בדבר יישוב ארץ ישראל וחידוש עבודת הקרבנות. הרב קלישר סבר כי התחלת הגאולה תלויה בפעולה יזומה של בני אדם. ספר זה היה אחד מאבני הדרך המרכזיות בהתפתחות הציונות.

Drishat zion 2
שער דרישת ציון במהדורה משנת 1899
Drishat zion 1
עטיפת דרישת ציון במהדורתו של יהודה עציון משנת 2002

רקע

בשנת תקצ"ו (1836) פנה הרב קלישר לאשר-אנשל רוטשילד וביקש ממנו לסייע ברכישת ארץ ישראל או לפחות חלקים ממנה. באיגרתו פירט הרב קלישר את השקפתו לגבי אופן הגאולה, חשיבות ישוב הארץ וחידוש עבודת הקרבנות. מיד אחר כך הוא פתח בהתכתבות עם רבו, רבי עקיבא איגר ורבנים נוספים בעניין הקרבנות. שתי התכתבויות אלו היוו את גרעין הספר "דרישת ציון" שהתגבש בשנים אלו.

בשנת תרכ"ב (1862) הודפס הספר לראשונה בסיוע ד"ר חיים לוריא ו"החברה ליישוב ארץ ישראל". כעבור ארבע שנים הדפיס הרב נתן פרידלנד את המהדורה השנייה בתוספת פרקי "ראשון לציון". מהדורות נוספות יצאו לאור בשנת תרנ"ט (1899) בוורשה ובתרע"ט (1919) בירושלים. מוסד הרב קוק הדפיס את הספר במהדורה נרחבת בשנת תש"ז (1947) (בעריכת ישראל קלוזנר), ובמהדורה חדשה עם הוספות רבות והערות (בעריכת יהודה עציון) בשנת תשס"ב (2002).

שם הספר

שם הספר לקוח מדברי הנביא ירמיהו: "ציון היא - דורש אין לה" (ספר ירמיהו, פרק ל'), ומדברי חז"ל על פסוק זה לפיהם יש לדרוש ולברר את ענייני הגאולה ובית המקדש ולפעול באופן מעשי למימושם (למשל במסכת ראש השנה דף ל').

מבנה הספר

גרעין הספר "דרישת ציון" מורכב משלושה פרקים, עליהם מתווספים פרקי מוסף לכל פרק בשם "ראשון לציון" שחוברו עבור המהדורה השנייה, ובהם המשך הדיון הלמדני-הלכתי של המהדורה המוקדמת, לרבות הבאת דעות חולקות בשם אומריהן, ותשובות עליהן.

פרקי הספר:

  • פתיחה
  • מאמר ראשון - דרישת ציון
  • מאמר שני - מעלת ארץ נושבת
  • מאמר שלישי - מאמר העבודה
  • חתימת המאמרים

במהדורות החדשות הודפס גם מוסף לספר בשם "שלום ירושלים" שפורסם בנפרד בשנת תרכ"ח (1868), והוא כולל גם את הקונטרס "שיבת ציון" ובו דיון הלכתי עם הרב יעקב עטלינגר בסוגיית חידוש עבודת הקרבנות. לחיבור הזה נלוותה תוספת מאת הרב אליהו גוטמכר בשם "מכתב מאליהו".

תוכן הספר

  • בפתיחה מפרט הרב קלישר את חשיבות התמיכה הכספית של יהודי הגולה ביישוב הארץ, ובמיוחד של העשירים מקרב היהודים. בנוסף הוא דוחה את הטענה כאילו אין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה.
  • המאמר הראשון נקרא כשם הספר "דרישת ציון" ובו ביאור אופן הגאולה לדעת הרב קלישר. את דבריו הוא מבסס על דברי הנביאים, על דברי חז"ל ועל הזוהר. לדעתו, הגאולה לא תבוא בפתע פתאום על ידי התערבות אלהית מלמעלה, אלא "מעט מעט תבוא גאולת ישראל". הגאולה מורכבת מכמה שלבים, כאשר השלבים הראשונים תלויים בפעולת אנושית על ידי עם ישראל, ורק אחר כך התקיימו כל ייעודי הנביאים והבטחותיהם.

גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו. או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש... לא כן קורא המשכיל! וודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה, ולא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש... והיה כאשר יהיו רבים מנדחי ישראל בארץ הקדושה ובירושלים, ויעלו קרבנם לריח ניחוח לה', אז יהיה לרצון לפני אדון כל להוריד אור פני רוח הקודש לעמו...

  • המאמר השני עוסק בחשיבות בהפיכת ארץ ישראל ל"ארץ נושבת" דבר שיאפשר עלייה של רבים לארץ, "כי היא ההקדמה אל ראשית הגאולה לבנות הנחרבות ולנטוע הנשמות". בסיום המאמר קורא הרב קלישר:

על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה' אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה' אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה, ויחזיקו יד אחינו לעלות שמה ולישב שמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו וזיתו, ולא לידי מתנת בשר ודם תהיה עינינו נשואות...

  • המאמר השלישי הוא מאמר הלכתי הבא לבאר את האפשרות המעשית לחידוש עבודת הקרבנות אם יתאפשר הדבר. בחלקו השני של המאמר הביא הרב קלישר את ההתכתבות שלו בעניין זה עם רבו, רבי עקיבא איגר ורבנים נוספים.

הסכמות וביקורת

"והנה דבר שפתיים אך למותר להרבות לספר בשבח החיבור היקר הזה אשר תוכו רצוף אהבה עצומה לארץ הקדושה, מלבד החכמה הרבה הצפונה בו אשר הראה הרב המחבר כח ועוצם ידו לצלול בעומקא דדינא ולדלות פנינים... אכן עצור במילים לא נוכל מלדבר עוד איזה דברים על אודות המטרה הקדושה והנשגבה אשר אליה ירה המחבר חצי מדברותיו החוצבות להבות אש וחיבת ירושלים ת"ו"

מתוך מאמרו של דוד גורדון בעיתון המגיד

הספר "דרישת ציון" במהדורותיו השונות זכה להסכמות נלהבות של רבנים מפורסמים. בין המסכימים ניתן למנות את בעל הכתב והקבלה, הרב אליהו גוטמכר, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן והרב ישראל יהושע מקוטנא. גם המלבי"ם שלח מכתב לרב קלישר בו הוא מסכים לטענה "כי הגאולה תצמח לאט לאט" ו"יהיה ישוב הארץ קודם ביאת המשיח". במהדורה משנת תרע"ט (1919) הודפס מכתב תמיכה של רבני ירושלים: הרב משה נחום ולנשטיין, הרב צבי פסח פרנק והרב יונה ראם.

העיתונאי דוד גורדון כתב בעיתונו המגיד מאמר נלהב על הוצאת הספר. מאוחר יותר פרסם את מאמרו הגדול "בשובה ונחת תיוושעון" בו קרא לתחייתנו הלאומית בארץ אבותינו, והסתמך גם על דברי הרב קלישר. משה הס ממבשרי הציונות אשר פרסם גם הוא באותה שנה את ספרו רומא וירושלים, העתיק לתוך ספרו את תוכנית הפעולה של הרב קלישר, מתוך קטע הסיום של "דרישת ציון", אם כי גם הוא התנגד לרעיון חידוש הקרבנות והציע לדחות את הדיון בעניין לתקופה מאוחרת יותר.

עם זאת, הספר עורר פולמוס נרחב בעיקר סביב שאלת חידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה. חלק מהרבנים שנתנו את הסכמותיהם להדפסת הספר הסתייגו באופן חלקי או מלא ממסקנותיו של הרב קלישר בעניין הקרבת הקרבנות. הרב דוד פרידמן מקרלין כתב קונטרס ובו הוא משיג על מסקנותיו של הרב קלישר בעניין חידוש העבודה. הרב חיים נתנזון מאלטונה בספרו בשם עבודה תמה בו הוא תוקף את הרב קלישר ואת טענותיו, וטוען שאין כל היתר להקריב קרבנות בזמן הזה. הרב דוד אלכסנדר אשר דעתו הובאה ב"דרישת ציון" פרסם בשנת תרל"ה (1875), את ספרו "מגדל דוד", בו חלק על הרב קלישר בסוגיית חידוש עבודת הקרבנות. הרש"ר הירש במכתב אף הוא הביע התנגדות חריפה לשיטתו של הרב קלישר בעניין זירוז הגאולה על ידי מעשי אדם.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אבראהים פאשא

אִבּראהים מחמד עלי פאשא (בערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 1789–1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

אהבת ארץ ישראל

אהבת ארץ ישראל (או חיבת הארץ או חיבת ארץ ישראל) הוא מושג מקובל ביהדות המבטא את החביבות והקשר של עם ישראל לארץ ישראל, חיבה שהתבטאה בין היתר בכיסופים לעלייה לארץ ישראל, בכתיבת ספרות ושירה על קדושתה, יופיה ונופיה של ארץ ישראל, ועוד. שימוש נרחב במונח זה נעשה במאה ה-19 בהקמה ועידוד של תנועות עלייה לארץ ישראל גם בקרב יהודים חילונים.

אליהו גוטמכר

הרב אליהו גוטמכר (ראש חודש מנחם-אב תקנ"ו, 1796 - כ"ד בתשרי תרל"ה, 1874) היה רב, מקובל והוגה דעות, ממבשרי הציונות, ומראשוני הקוראים להתיישבות חקלאית בארץ ישראל במאה ה-19.

אתחלתא דגאולה

אתחלתא דגאולה (מארמית: התחלת הגאולה) הוא מושג רעיוני השאוב מן הגמרא. המדובר הוא בתקופה שבה חל שלב חדש של התעוררות בתהליך הגאולה וביאת המשיח. מדובר בנקודה משמעותית, כיוון שזהו השלב הראשון בתהליך הגאולה המהווה תקופה השונה במובנים רבים מכל מה שקדם לה. מושג זה הוא בין הנושאים הנידונים ביותר במשנתה של הציונות הדתית ובמשנת תלמידי הגר"א.

בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

בית המקדש השלישי

לפי המסורת היהודית, בית המקדש השלישי הוא בית המקדש העתיד להבנות בהר הבית. יסודו הוא בתיאור אידיאלי בספר יחזקאל של מקדש שיקום במקום זה שנחרב בבית ראשון. מכיוון שהמקדש שנבנה על ידי העולים בשיבת ציון ("בית המקדש השני") לא נבנה במתכונתו, הרי שמתכונתו נותרה לגאולה השלמה המקוּוה, יחד עם התגשמות שאר חזונות הנביאים.

בניין בית המקדש השלישי מוזכר בפרקים האחרונים של ספר יחזקאל, במשנה, בתלמוד, במדרש, ובספרי הלכה, קבלה וחסידות. תפילת שמונה עשרה מסתיימת בבקשה: "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

רעיון הבית השלישי שימש יהודים לתיאור משאלת לב שאין שנייה לה בימי הביניים.

דוד פרידמן (פינסק-קרלין)

הרב דוד פרידמן מקרלין (תקפ"ח, 1828 - ד' באדר תרע"ה, 1915) היה מגדולי הפוסקים של יהדות ליטא בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

חידוש עבודת הקורבנות

מאז חורבן בית שני חוזרת ועולה השאלה בדבר חידוש עבודת הקורבנות. הבעיות הנידונות הם: העדרו של בית המקדש, חוסר היכולת להיטהר מטומאת מת, חוסר הידיעה של מקום ההקרבה, וחוסר ודאות בייחוס הכהנים. גם שבי ציון התמודדו עם שלוש הבעיות הראשונות בתחילת תקופת בית שני. בנוסף לבעיות ההלכתיות, קיימים גם מחסומים מחשבתיים-רעיוניים. במשך הדורות היו מספר ניסיונות לחידוש העבודה. למעשה, מלבד השאיפה קשה להצביע על ביצוע מעשי של הקרבת קורבנות, מאז הפסקתם. גם כיום, פועלים מספר גופים המנסים לחדש את עבודת הקורבנות.

טומאה הותרה בציבור

טומאה הותרה בציבור הוא כלל בהלכה, לפיו מותרת הקרבת קרבנות בטומאה, כאשר כל הציבור או רובו טמאים בטומאת מת, למרות האיסור להקריב קרבנות בטומאה.

הקרבת הקרבן בטומאה אינה תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור או בקרבן יחיד, אלא האם מדובר בקרבן שקבוע לו זמן, או לא. קרבן שיש לו זמן קבוע – קרב גם בטומאה, ואפילו הוא קרבן יחיד, כגון פר כהן גדול של יום הכיפורים, או מנחת חביתין של הכהן הגדול; ואילו קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור.

יהודה עציון

יהודה עציון (נולד בל' בכסלו תשי"ב, 29 בדצמבר 1951) הוא מחנך, מחבר ועורך ספרים ישראלי. היה ממנהיגי המחתרת היהודית ועל מעשיו בה הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בגרימת חבלה חמורה, באחזקת נשק ובפעילות בארגון טרור.

יעקב צבי מקלנבורג

הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (מעקלענבורג; תקמ"ה בערך – תרכ"ה; 1785 – 1865) היה מרבני גרמניה במאה ה-19. התפרסם בחיבורו על התורה הכתב והקבלה. ספרו זה היה הראשון בסדרת ספרים שהתפרסמו בתקופתו על ידי רבנים אורתודוקסים שונים במגמה למנוע את התפשטות הרפורמה.

ישראל יהושע מקוטנא

הרב ישראל אליהו יהושע טרונק מקוטנא (ח' בכסלו תקפ"א - כ"ה בתמוז תרנ"ג; 1821–1893) היה פוסק חשוב בפולין במחצית השנייה של המאה ה-19.

כבוד הלבנון

כבוד הלבנון היה כתב עת תורני שנדפס בתור המוסף התורני של עיתון "הלבנון".

מוסד הרב קוק

מוסד הרב קוק הוא מוסד הוצאה לאור, הממוקם בכניסה לעיר ירושלים בשכונת קריית משה.

המוסד הוקם בשנת 1936 על ידי הרב יהודה לייב מימון, ממנהיגי המזרחי ולימים שר הדתות הראשון של מדינת ישראל.

משה צוריאל

הרב משה יחיאל צוריאל הלוי וייס (נולד בד' באייר תרצ"ח, 5 במאי 1938) הוא ר"מ ומשגיח בישיבות שונות, מומחה לספרי הגות ומוסר במחשבת ישראל. משתייך בהשקפתו לזרם החרדי-לאומי.

נתן פרידלנד

הרב נתן פרידלנד (תקס"ח - י"ח באדר ב' תרמ"ג ; 1808–1883), רב, דרשן, סופר ופעיל למען רעיון יישוב ארץ ישראל בתקופת מבשרי הציונות.

עקיבא איגר

רבי עֲקִיבָא (גינְז) אֵיגֶר (מכונה בקיצור גם: רעק"א, רע"א או רע"ק איגר; א' בחשוון ה'תקכ"ב, 29 באוקטובר 1761 – י"ג בתשרי ה'תקצ"ח, 12 באוקטובר 1837) היה רב, ראש ישיבה ופוסק הלכה רב-השפעה. נחשב בדורו לגדול הדור והיה מגדולי התורה הבולטים בתקופת האחרונים. הוא נעשה לסמל של ענק רוחני, למדן וגאון בתרבות היהודית של בית המדרש הישן.

רבי עקיבא איגר נחשב לאחד מגדולי הלמדנים התורניים בעת החדשה ומהבולטים שבהם. שמו הפך למילה נרדפת לגאונות למדנית בתרבות היהודית-תורנית, ותורתו נלמדת בבתי המדרשות של הישיבות בנות זמננו. הרלוונטיות של דרכי לימודו והלוגיקה שהפעיל נשתמרו אף כיום, בניגוד לאחרונים אחרים שנטו לשיטת הפלפול. לבד מהשפעתו העצומה על צורת לימוד התלמוד ודברי הראשונים, הייתה לרבי עקיבא איגר השפעה מכריעה בתחום ההלכה, והגהותיו הנדפסות על גיליון השולחן ערוך וכן פסקיו בספרי השו"ת שלו הם אבן יסוד בעולם הפסיקה היומיומית ובעולם הדיינות.

בראשית דרכו נמנע מלקבל על עצמו משרת רבנות שבכללה פסיקת הלכה, אך לא נמנע מלשמש כראש ישיבה. בהמשך שימש 24 שנים כרבה של העיירה מרקיש-פרידלנד. עיקר פעילותו הציבורית באה כאשר לאחר פעילות של חתנו המפורסם, החת"ם סופר, נבחר לשמש כרבה של עיר המחוז הפולנית פוזנא, משרה שבה החזיק 23 שנים, עד יום מותו.

צבי הירש קלישר

הרב צבי הירש קלישר (ח' בניסן תקנ"ה - ה' בחשוון תרל"ה ; 1795–1874), היה רב בעל השכלה רחבה בתחומים רבים, שנמנה עם מבשרי הציונות ונודע בעיקר בתמיכתו הנועזת ברעיון העלייה לארץ ישראל וחידוש ההתיישבות בה. רעיונותיו שימשו בסיס להקמת תנועת חובבי ציון.

בניגוד לתפיסה המסורתית, שהאמינה בציפייה סבילה לגאולה מן השמים, קרא קלישר לפעולה יזומה והאמין כי "מעט מעט תבוא גאולת ישראל". לפי תפיסתו, ההתיישבות בארץ וקיום המצוות התלויות בה יהיו השלב הראשון בגאולה האלוהית. את רעיונותיו העלה על הכתב בספריו ובמאמריו בעיתונות העברית וכן בפגישותיו עם מנהיגי ציבור יהודים ברחבי אירופה. בספרו דרישת ציון שראה אור ב-1862 קרא לעלייה לארץ ישראל, ולחידוש עבודת הקורבנות.

שלוש השבועות

שלוש השְׁבוּעוֹת הוא כינוי מקובל לדברי חז"ל בתלמוד הבבלי ועוד, הנדרשים על פסוקים בשיר השירים העוסקים בשבועות שהשביעה הרעיה את הצביים ואיילות השדה, שעל פי הנמשל מיוחסות לשבועות שהשביע ה' את ישראל ואת אומות העולם. לפי חלק מהפרשנויות, השבועות אוסרות על עם ישראל לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל. המושג עומד בלב המחלוקת הדתית בין קבוצות דתיות אנטי ציוניות, כגון חסידות סאטמר, הנוהגות להציג את המדרש כראיה תאולוגית כנגד הציונות והקמת מדינת ישראל, לבין קבוצות דתיות-ציוניות הסבורות שאין כיום לשבועות תוקף מחייב.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.