דרור זאבי

דרור זאבי (נולד ב-1953) הוא היסטוריון חברתי ותרבותי של המזרח התיכון וממיסדי הפורום לחשיבה אזורית.

Dror1 sep 10
דרור זאבי

קורות חייו

דרור זאבי נולד בחיפה. אביו היה בני זאבי, לימים סגן ראש המוסד. עקב עיסוקו של האב נדדה המשפחה ממדינה למדינה וזאבי גדל ברחבי העולם, כולל באנגליה, בצרפת, בבלגיה ובישראל. במשך שנים רבות הוא שירת ביחידה 504 במודיעין.

עשה את כל תאריו האקדמיים, מהתואר הראשון לשלישי באוניברסיטת תל אביב: תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובלשנות שמית (1983-1979), תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון (1986-1983), נושא התזה היה: "עבדות באימפריה העות'מאנית, היבטים חברתיים ומשפטיים". בעקבות לימודיו נמשך זאבי למחקר אקדמי ועזב את הצבא (ב-1984) בדרגת רב-סרן. עבודת הדוקטורט שלו (1991-1986) הייתה בנושא "המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה ה-17" והיא נעשתה בהדרכתו של פרופ' אהוד טולידאנו. בשנים 1992-1991 עשה עבודת בתר-דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון.

בתקופה ששהה בפרינסטון, התקשר אליו אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון דאז, והזמינו להצטרף להקמת המחלקה למזרח התיכון באוניברסיטה. זאבי, ביחד עם פרופ' מאיר זמיר, הקים את המסלול ללימודי המזה"ת (שהפך מאוחר יותר למחלקה) החל משנת 1993/2 ומאז הוא מלמד באוניברסיטת בן-גוריון. בשנת 1992 התמנה למרצה, ב-1997 התמנה למרצה בכיר וב-2006 התמנה לפרופסור חבר. היה חוקר באוניברסיטת בוספורוס באיסטנבול בשנת 2000, בסקידמור קולג' במדינת ניו יורק בשנת 2004, באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון ב-2006, באוניברסיטת סַבַּנג'י באיסטנבול ב-2008, ובאוניברסיטת קוץ' באיסטנבול בשנים 2009-2008. בשנת 2015 התמנה לפרופסור מן המניין ועבר לחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

זאבי היה ראש המחלקה הראשון, בראשה עמד בשנים 1998-1995 וכן בשנים 2004-2002. הוא היה ממקימי מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, והיה הראשון שעמד בראשו.

היה הנשיא הראשון של אילמ"א (האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם) שהיא המחליפה של החברה המזרחית, בשנים 2009-2006.

זאבי היה בין מייסדי התנועה לאיכות השלטון ביחד עם אליעד שרגא.

הקים (יחד עם ד"ר נמרוד הורביץ, ד"ר אסף דוד וד"ר שאול ינאי) אתר אינטרנט בעברית בשם "אפשר לחשוב", שמציג מאמרים פובליציסטיים על המזרח התיכון.

מחקריו

המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה

זוהי עבודת הדוקטור של זאבי, שהתפרסמה בשינויים מסוימים בעברית, אנגלית וטורקית. הספר הוא ניסיון מחקר היסטורי בסגנון היסטוריית האנאל, ושואף לכתוב היסטוריה טוטלית ארוכת-טווח של ירושלים במאה ה-17. הספר בוחן סדרת רבדים של החברה: את המבנה הפוליטי, חברתי, תרבותי, כלכלי, אגרארי, ומתוך זה נעשה ניסיון לתאר קהילה חיה. זאבי הסתמך בעיקר על מקורות עות'מאנים באיסטנבול ומקורות של בית-הדין השרעי במזרח ירושלים.

הספר העמיד שתי תזות עיקריות: האחת, בניגוד לדעה המקובלת לא ניתן לדבר על ירידה, שקיעה בארץ-ישראל במאה ה-17. אפשר לדבר על תהליכים של מירכוז וביזור שבהם יש פחות שליטה מהמרכז האימפריאלי ויותר סמכות לשליטים המקומיים. השנייה, דווקא מאמצי המירכוז של האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-17, גרמו ליותר נזק מאשר תועלת והביאו בסופו של דבר למרד גדול בתחילת המאה ה-18.

Producing Desire: Changing Sexual Discourse in the Ottoman Middle East

הספר עוסק בניתוח השיח העוסק במין ובמיניות בעולם המזרח-תיכוני עד העת החדשה. זאבי בדק מכלולי שיח שונים בעולם הטרום מודרני ובאימפריה העות'מאנית ובכל מכלול בדק את היחס לסוגיות שונות כגון מגעים מיניים מותרים ואסורים, הומוסקסואליות, הריון ולידה, אוננות ובעיות של אימפוטנציה. כל זאת הוא בחן ברפואה (בדיקת ספרי הרפואה החשובים ביותר שפורסמו במאות ה-18-16 וספרות ענפה של מדריכים בנושאי מיניות המצויים בשולי הדיסציפלינה הרפואית); ספרות פתרון החלומות העוסקת בהעמקה בחלומות בעלי אופי מיני; דת (המיסטיקה הסופית ששיח המין מרכזי בה, לעומת האורתודוקסיה שנזהרת מעיסוק במין); תיאטרון הצלליות הקרוי קַרַגוֹז (המחזות שהוצגו לקהל בתקופה ההיא עסקו במיניות בוטה, הרבה יותר מהנהוג במערב בימינו אנו); וספרות נוסעים (צרפתים ובריטיים שהגיעו לאימפריה העות'מאנית כתבו בזעזוע עמוק על ההתייחסות העות'מאנית למין).

זאבי בחן את השאלה כיצד כל העיסוק הבוטה הזה במין עולה בקנה אחד עם חברה אסלאמית שמרנית בת המאות הקודמות. בתשובה לכך הוא ענה בשתי תזות מאחדות: האחת היא שהשיח העות'מאני-האסלאמי (שאינו בהכרח מעיד על הפרקטיקה) היה מאוד פתוח ובלתי מצונזר עד המאה ה-19 והשנייה היא שדווקא המפגש עם הפוריטניות הוויקטוריאנית של המערב במאה ה-19 גרם להשתקה של כל מכלולי השיח האלה.

אודות מאמרים נבחרים

Back to Napoleon

עוסק בשאלה מתי התחילה העת החדשה במזרח התיכון. התזה השמרנית גורסת שהעת החדשה התחילה עם פלישת נפוליון למצרים. זאבי מסביר מדוע התזה הזו בעייתית ולה חלופות ביקורתיות יותר בהן: תהליך ההשתלבות בכלכלת העולם המערב-אירופית, ותזה חדשה הטוענת ששינויים חברתיים וכלכליים במזרח התיכון הצמיחו מודרנה מקומית במקביל לאירופה. בסופו של דבר, זאבי משלים את המעגל, חוזר לנפוליון ומסביר שהמודרנה כפי שאנו מכירים אותה כיום היא במידה רבה תוצר של המפגש הקולוניאלי, הן באירופה והן במזרח התיכון. [1]

מסמכי ביה"ד השרעי

מאמר ביקורתי על השימוש בסיג'יל (מסמכי בית-הדין השרעי). זאבי ניסה להראות שחוקרים מתייחסים למסמכים אלו כאל מקור שקוף להבנת האירועים, בעוד שלמעשה המסמך הכתוב הוא תוצר של סדרת מהלכי תרגום לשוניים, תרבותיים ומשפטיים (מערבית מדוברת לספרותית, מלשון עממית ללשון משפטית, תהליכי כתיבה והעתקה), ובסופם נוצר פער משמעותי בין מה שכתוב במסמכים לבין מה שנעשה בפועל. [2]

Kul and Getting Cooler

המאמר עוסק בעבדי הסולטאן באימפריה העות'מאנית. חלקם היו עבדים באופן נומינלי, על-מנת להיות חלק מהאליטה, וחלק אחר היו עבדים ממש. כולם נשאו בתפקידים נכבדים, כמו מושלי מחוזות או קצינים בכירים. זאבי מראה שדווקא האנשים האלה היו מובילי הרפורמות המשפטיות של המאה התשע-עשרה, ובתוקף תפקידם חוקקו רפורמות נגד הדיכוי הכרוך בעבדות בשם המודרניזציה. תוך כדי כך הם ביטלו את העבדות ובזאת גם גרמו בעקיפין לביטול מעמדם המיוחד ולכריתת הענף שישבו עליו כאליטה שלטונית. [3]

ספריו

Dror Ze’evi (1996) An Ottoman Century: The District of Jerusalem in the 1600s (Ithaca, State University of New York Press) 250 pp.

דרור זאבי (1996) המאה העות'ומאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה (ירושלים, יד בן-צבי)

Dror Ze’evi (2000)

Kudüs: 17 yüzyılda bir Osmanlı sancağında Toplum ve Ekonomi (Istanbul, Tarih Vakfi)

Dror Ze’evi (2006) Producing Desire: Changing Sexual Discourse in the Ottoman Middle East, 1500-1900, (Berkeley, University of California Press)

Dror Ze’evi (2008) Müsülman Osmanlı Toplumunda Arzu ve Aşk (Istanbul, Kitab Yayinevi)

Unrefereed: Dror Ze’evi (1992) Travellers’ Hebrew (Trans Atlantic Publications)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Dror Ze’evi (2004) “Back to Napoleon: Thoughts on the Beginning of the Modern Era in the Middle East” (August 2004), pp. 72-92. Mediterranean Historical Review
  2. ^ Dror Ze’evi (1998) “The Use of Ottoman Shari`a Court Records as a Source for Middle Eastern Social History: A Reappraisal” (January 1998), pp. 35-57 Islamic Law and Society
  3. ^ Dror Ze’evi (1996) “Kul and Getting Cooler: The Dissolution of an Elite Collective identity in the Ottoman Empire”. (December 1996) pp. 177-195 Mediterranean Historical Review
בני זאבי

בני זאבי (18 באפריל 1931 – 14 בספטמבר 2005) היה איש קהילת המודיעין הישראלית, מפקד יחידה 504 וסגן ראש "המוסד", שהתפרסם כמי שפיקד על מבצע לכידת מרדכי ואנונו.

ג'יפתליק (אזור)

ג'יפתליק (בטורקית: Çiftlik) הוא אזור בבקעת הירדן, שהיה בבעלות הסולטאן עבדול חמיד השני. שם האזור נובע מהמושג "צ'יפתליק" , שבדיני מקרקעין באימפריה העות'מאנית ציין סוג של קרקע בבעלות המדינה.

גל המחאות בטורקיה (2013)

גל המחאות בטורקיה פרץ ב-28 במאי 2013 באיסטנבול שבטורקיה בעקבות כוונת הממשלה להרוס חלק מפארק טקסים גזי למען הקמת מרכז מסחרי. בימים הראשונים אורגנה המחאה בידי פעילי איכות סביבה, אולם לאחר שהמשטרה הפעילה אלימות כלפי המוחים, התרחבה המחאה גם לערים נוספות, וסחפה אחריה מאות אלפים שהפגינו נגד ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן וכינו אותו "דיקטטור".

האביב הערבי

האביב הערבי (בערבית: الربيع العربي, תעתיק: אַ-רַבִּיע אל-עַרַבִּי) היה גל של התקוממויות, הפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי".

מאז המהפכה בתוניסיה שהתרחשה ב-14 בינואר 2011, אירעו מהפכות במצרים (פעמיים), בתימן (פעמיים) ובלוב, שבה הופל המשטר בתום מלחמת אזרחים, אך היא פרצה שוב כעבור כשלוש שנים. בסוריה הפכה מחאה אזרחית למלחמת אזרחים כוללת ועקובה מדם ובבחריין דיכאו השלטונות את ההתקוממות העממית. הפגנות מחאה גדולות אחרות נערכו, באלג'יריה, בירדן, במרוקו, בעיראק, בכווית ובסודאן. הפגנות מחאה בהיקף צנוע יותר התרחשו בג'יבוטי, בכווית, בלבנון, במאוריטניה, בערב הסעודית, בסומליה, בעומאן ובסהרה המערבית (הנמצאת תחת שליטת מרוקו ואינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם כמדינה עצמאית). הפגנות המחאה לוו בשביתות, בצעדות ובעצרות. בכמה מדינות הובילה המחאה לשינוי המשטר, להתפטרות השליט או לסילוקו, באחרות, בוצעו רפורמות שלטוניות שונות כמו ביטול תקנות חירום, או הוענקו הטבות שונות לתושבי המדינה כמו הוזלת מחירי מוצרי מזון.

חלק גדול מהפרשנים סבורים, כי במבט לאחור, ניתן לדבר על כישלון של האביב הערבי.

ההיסטוריוגרפיה של נפילת האימפריה העות'מאנית

ההיסטוריוגרפיה של נפילת האימפריה העות'מאנית מתארת את ההבדלים בין הגישות הבולטות בחקר הסיבות לנפילת האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20. תזת השקיעה היא ההסבר הקלאסי לסדרת התהליכים אשר הובילו להתמוטטות זו ומהווה בסיס לדיון ער בין היסטוריונים. טענתה המרכזית היא כי עם סיום "תור הזהב" של האימפריה בתקופתו של הסולטאן סולימאן המפואר החלה בה התדרדרות איטית, מתמשכת ורב-תחומית, אשר הובילה בסוף לקריסתה. טענה נוספת של תזת השקיעה היא כי תהליך זה ייצג את היחלשות כלל "עולם האסלאם" מול התחזקותה ההדרגתית של אירופה – יריבתה העיקרית של האימפריה ומייצגת העולם הנוצרי, לאורך המחצית השנייה של האלף השני לספירה. עם התפתחות המחקר ההיסטורי בסוגיה, בעיקר משנות ה-70 של המאה הקודמת וביתר שאת בעשרים השנים האחרונות, הולכות ומתחזקות טענות נגד לתפישה זו. לפי טענות אלה, לאורך התקופה הנדונה חוותה האימפריה תהליכים מורכבים של מודרניזציה ושל התפתחויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, אשר נקטעו עקב פריצת מלחמת העולם הראשונה.

הכחשת רצח העם הארמני

הכחשת רצח העם הארמני היא מעשה של הכחשה, הסתרה, גימוד וטשטוש של רצח העם המתוכנן והשיטתי של 1.5 מיליון ארמנים ואשורים, שנערך על ידי השלטון העות'מאני במהלך מלחמת העולם הראשונה. כסוג של הכחשה, ניתן להשוות בין הכחשה זו לבין הכחשות אחרות של רציחות עמים כגון הכחשת השואה והכחשת טבח ננקינג.

הפורום לחשיבה אזורית

הפורום לחשיבה אזורית הוא צוות חשיבה שמתמקד במזרח התיכון. הפורום נוסד בשנת 2014 על ידי חוקרים ממספר תחומי ידע, במטרה לטפח תקווה ויחסי אמון בין אזרחי ישראל לבין אזרחי המדינות השכנות ולהרחיב את הידע של אזרחי ישראל בנושאים הקשורים למדינות האזור. הפורום מפיץ את תוצריו באמצעות האתר שלו, התקשורת הישראלית ופעילות ציבורית.

הפורום נוסד לאחר שלוש שנות פעילות באתר "אפשר לחשוב”, על ידי פרופ‘ דרור זאבי, פרופ׳ נמרוד הורביץ, ד"ר שאול ינאי וד"ר אסף דוד. נכון ל-2019 פעילים בו כ-30 עמיתים. העמיתים מגיעים מתחומי המזרח התיכון ומדעי הרוח והחברה באקדמיה, ומאנשי מחקר ומעשה שצמחו במגזר הציבורי ובארגוני החברה האזרחית בישראל. את הפורום מנהלת רונית פיסו. בין היתר חברים בפורום עידן בריר, מומחה לעיראק; מרזוק אלחלבי, חוקר החברה הפלסטינית, עיתונאי וסופר; פרופ‘ יעל רונן, משפטנית; אליזבט צורקוב, מומחית לסוריה; אילת לוי, חברה ותרבות בצפון אפריקה; ד"ר שמוליק לדרמן, מומחה לפילוסופיה פוליטית, ועוד רבים.

טורבאי

טֻרבַּאי (בערבית: طرباي) הייתה משפחה בעלת שורשים בדוויים, שראשיה החזיקו במרוצת המאה ה-16 והמאה ה-17 בתפקיד מושלי (סנג'ק ביי) מחוז לַג'וּן בארץ ישראל. כמו כן היו מפקדי שיירת החג' השנתית מדמשק למכה, בצד משפחות פרוח' ורדואן, ונשאו בתואר אמיר אל-חג'.

ירושלים בתקופה העות'מאנית

שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך, בהפסקות קצרות, 400 שנה - החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917.

מאז תום התקופה הצלבנית ירושלים כמעט קפאה על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו מדרסות רבים, מבנים על הר הבית ואת שוק הכתנים, והסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים.

העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד.

השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם.

בעקבות הכיבוש המצרי ב-1831 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בעיר, הקימו קונסוליות, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות (עד אז לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הביטחון, ועם גידול האוכלוסייה עלתה הצפיפות). באותה תקופה קמו מוסדות ותשתיות שונות כבתי חולים, דרכים סלולות ולבסוף רכבת ב-1892.

במהלך תקופה זו אוכלוסיית העיר נעה בין כ-5,000 נפש בראשיתה לכ-60,000 בסופה. הרכב האוכלוסייה השתנה, בראשיתה היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר ובסופה היו היהודים רוב בעיר.

מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (יום שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב טבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון — ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני — למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי — להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע. ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

פארק טקסים גזי

פארק טקסים גזי (בטורקית: Taksim Gezi Parkı) הוא גן ציבורי בכיכר טקסים שבאיסטנבול.

פרוח'

פרוח' הוא שמה של שושלת שהחזיקה בין השנים 1603–1670 לסירוגין בתפקידים של מושל (סנג'ק ביי) במחוזות ירושלים ושכם ובתפקיד הממונה על שיירת החג' למכה (אמיר אל-חג'). שני הבולטים בבני המשפחה היו פרוח' אבן עבדאללה (נפטר ב-1621) ובנו, מוחמד אבן פרוח' (נפטר ב-1638). שניהם נודעו בידם הקשה כלפי תושבי ירושלים. הם היו קשורים בקשרי משפחה וחסות למשפחות המושלים של מחוזות עזה (בית רצ'ואן) ולג'ון (בית טורבאי).

קרב צ'לדיראן

קרב צ'לדיראן (בפרסית: چالدران ; בטורקית: Çaldıran) התרחש ב-23 באוגוסט 1514 בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הספווית. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של העות'מאנים, אשר השתלטו על מזרח אנטוליה, צפון עיראק וצפון מערב איראן, על חשבונה של האימפריה הפרסית. לקרב נודעה חשיבות היסטורית גדולה מאוד שכן נקבע בו הגבול בין שתי אימפריות דומיננטיות במזרח התיכון, במידה רבה עד לימינו. בנוסף לגבול הגאו-פוליטי, קרב זה גם קבע את תחום ההשפעה של שני הגושים הדתיים המרכזיים באסלאם, הסוני והשיעי.

בקרב צ'לדיראן נלחמו העות'מאנים תחת פיקודו של הסולטאן סלים הראשון ונהנו מעליונות מספרית ולוגיסטית. הכוחות העות'מאנים מנו 200,000-60,000 חיילים, ביניהם יניצ'רים שברשותם היה נשק חם (רובים ותותחים), בעוד הצבא הספווי תחת פיקודו של שאה אסמאעיל ספווי הראשון מנה 80,000-40,000 חיילים שצוידו בנשק פרימיטיבי יחסית. עם שוך הקרבות, שאה אסמאעיל, שנפצע בקרב וכמעט נלקח בשבי העות'מאני, נסוג משדה הקרב בחזרה לארמונו. ומאותו ואילך, הוא למעשה פרש מניהולה של האימפריה בראשה עמד.

לאחר הקרב החלה תקופה בת 41 שנים בה נערכו קרבות הרסניים בין שתי האימפריות-תקופה זו הסתיימה רק בשנת 1555 כאשר נחתם חוזה אמסיה. בקרבות אלה הפסידו הספווים לעיתים שטחים רבים שבהם אוכלוסייה שיעית גדולה כגון לוריסטאן וכרמאנשאה, אך כבשו אותם מחדש מאוחר יותר. כמו כן, בתקופה זו ערים פרסיות חשובות, כגון תבריז, היו לעיתים קרובות מטרה לפשיטות עות'מאניות הרסניות. יוצא מן הכלל היה מחוז אזרבייג'ן, אשר נכבש בסופו של דבר בחזרה על ידי הפרסים, אך מאוחר יותר, במאה ה-19, עבר לשליטת האימפריה הרוסית.

רצח העם הארמני

רצח העם הארמני (בארמנית: Հայոց Ցեղասպանութիւն), המכונה גם שואת הארמנים ובמסורת הארמנית "הפשע הגדול" (בארמנית: Մեծ Եղեռն, בתעתיק עברי: מֶץ יגֶרְן), היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה.

רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים, כורדים ואזרים לטבוח בארמנים עד שנת 1923. ההערכה הרווחת היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, בין מיליון למיליון וחצי ארמנים, נספתה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים.

שושלת רדואן

שושלת רדואן (בערבית: رضوان) היא שושלת אמירים (הגייה: אומרא) שמשלה במחוז (תימאר או סנג'ק) עזה שבפרובינציית (איאלת) דמשק, תחת האימפריה העות'מאנית, משנות השישים של המאה השש-עשרה, עד שנות השבעים של המאה השבע-עשרה.

המשפחה הייתה המכובדת, העשירה והחזקה ביותר בכל משפחות פרובינציית דמשק והקרינה מחוזקה וסמכותה על כל האזור. בני המשפחה החשיבו עצמם לרוב לפטרונים של משפחות אשר שלטו באזורים שכנים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.