דקדוק עברי

דקדוק עברי הוא אנליטי למחצה, בבטאו יְחָסוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. עם זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, בנטיית מילות היחס, ביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, ובצורת הרבים של שמות עצם ושל תארים.

1735 Grammar of Hebrew by Judah Monis
"דקדוק לשון עברית" מאת יהודה מוניש, 1735. נכתב עבור הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד.

מבנה המשפט

משפט פועלי

ברוב המשפטים בעברית קיים נושא, פועל וארגומנטים נוספים, וכן השלמות. במקרה זה, סדר המשפט הוא בדרך כלל נושא-פועל-מושא, כלומר נושא המשפט קודם לנשוא המשפט, אך קיימת גם גמישות מסוימת. למשל:

  • משפט ייחוד. ניתן לייחד מושא על ידי העברתו לקדמת המשפט. כאשר המושא הוא מילת שאלה, ייחוד זה כמעט הכרחי; למשל: "למי הוא אמר?". במקרים אחרים, הייחוד ישמש לצורך הדגשה (במקום "אני הקמתי את הבניין" ניתן לייחד את המושא ולומר "את הבניין הקמתי").
  • משום שהפעלים בעברית בדרך כלל נוטים לסימון מין דקדוקי, גוף ומספרו של הנושא, לעיתים נהוג להשמיט את כינויי הגוף.
  • במקרים רבים נושא לא מיודע יעוכב, דבר המעניק למשפט משמעות של "קיים דבר-מה מסוים", זאת בנוסף למשמעות הרגילה של הפועל. למשל: "פנה אלי אדם שביקש עזרה" (מבטא את המשמעות כי קיים אדם מסוים, בנוסף למשמעות העיקרית של המשפט).
  • ניתן לעכב נושאים מיודעים לשם מטרות שונות:
  • במקרים מסוימים, עיכוב הנושא המיודע משמש למטרת התבטאות רשמית או ארכאית. זאת משום שהיסטורית, מבנה המשפט בעברית היה פועל-נושא-מושא; התנ"ך וטקסטים דתיים אחרים כתובים ברובם באופן זה ("ויאמר אלוהים אל אברהם").
  • ייתכן שנושא תחילה יושמט, ומאוחר יותר יתווסף כבמחשבה שנייה; למשל: "נעשה זאת יחדיו את ואני".

ככלל, העברית מסמנת כל שם עצם במשפט באמצעות מילת יחס כלשהי, חוץ מאשר את הנושא ואת המושאים הלא מיודעים; קיימת אף מילת יחס לסימון המושא הישיר ("את").

משפט שמני

משפט שמני הוא משפט שאין בו פועל "אמיתי" (כלומר פועל בציווי, בעבר, בהווה או בעתיד, למעט שם הפועל) המתפקד כנשוא. במקומו בא רכיב אחר, היכול להיות שם עצםשם תוארשם פועלצירוף יחס או תואר הפועל. למשל המשפט "הדלת סגורה" (או "הדלת היא סגורה"). במשפטים כאלה משתמשים לעיתים באוגד כדי לקשר בין הנשוא לנושא.

פעלים

הפעלים בעברית נוצרים על ידי שיבוצו של שורש תלת-עיצורי (לפעמים ארבע-עיצורי, לעיתים נדירות בן חמישה או שישה עיצורים) באחד מבנייני הפועל העבריים. את רוב השורשים ניתן לשבץ ביותר מבניין אחד, כלומר ניתן ליצור יותר מפועל אחד מתוך אותו השורש. כאשר זהו המקרה, הפעלים אשר נוצרים בדרך זו בדרך כלל קשורים אחד לשני קשר סמנטי, אך הם נבדלים אחד מהשני בקולה של הפעולה (פעולה פעילה לעומת פעולה סבילה) בעצימות סמנטית (למשל: שבר לעומת שיבר) באופן הפעולה (פעולה נמשכת, פעולה חוזרת וכדומה) או ביותר מאחד מאלה גם יחד.

בעברית יש שבעה בניינים עקריים, שרובם מצויים גם בשפות שמיות אחרות. אולם, בנייני "הסביל הפנימי", הבניינים פִּעֵל ו-פֻּעַל, די ייחודיים לה. במרבית השפות השמיות, הבניינים הסבילים דומים יותר לבניין העברי נִפְעַל.

הטיה

לכל בניין מערכת מסוימת של הטיות; שורשים השייכים לגזרת פועל מסוימת נוטים באותו הבניין נוטים באופן דומה. כך למשל, שורשים השייכים לגזרת עו"י, שבהם העיצור האמצעי הוא וי"ו או יו"ד הופך לאם קריאה בבניין הפעיל (דוגמת הפעלים הקים או הבין), בבניין הופעל (למשל הפועל הוקם) ולעיתים העיצור נעלם לגמרי, כמו בבניין קל (למשל הפועל קם או בא).

את הפעלים בעברית אפשר להטות בשלושה זמנים ושני מודוסים (אלה הם צורת הציווי ושם הפועל-צורת המקור).

לכל פועל קיימת נטייה בזמן עבר, בזמן הווה, ובזמן עתיד וכן צורת התניה. צורת הבינוני משמשת הן להוראת זמן ההווה והן להוראה שמנית כשם תואר או כשם עצם. צורות אחרות קיימות גם הן עבור חלק מן הפעלים: לפעלים בחמישה מהבניינים (לכולם פרט לבניינים הסבילים - פועל והופעל) ישנה צורת ציווי וצורת מקור נטוי (שם הפועל); ולפעלים באחד מהבניינים ישנה צורת בינוני. חוץ מאשר בצורת המקור ובשמות פעולה, צורות אלה נוטות באופן המשקף את מספרו של הנושא (יחיד או רבים) את גוף הנושא (ראשון, שני או שלישי) את מינו (זכר או נקבה) או את שניהם גם יחד.

שמות עצם

שמות עצם בעברית נוטים בציון מספר ומין, אך לא בציון יחסה. שמות העצם קשורים לפעלים דרך השורשים המשותפים לשניהם, אך יצירתם (פעמים רבות באמצעות משקלים) אינה כה אחידה כיצירת הפעלים (באמצעות בניינים), בין השאר בשל קיומן של מילות השאלה מלועזית.

יחסת הקניין וסמיכות

יחסת הקניין בעברית מתממשת על ידי צירוף הסמיכות - הצבתם של שני שמות עצם בסמיכות אחד לשני, כאשר שם העצם השני (הסומך) משמש כמעין שם תואר המתאים את שם העצם הראשון (הנסמך). שם העצם הראשון יופיע בצורת הנסמך, המסמנת את יחסת הקניין. כללי יצירת הנסמך הן אלה:

  • זכר יחיד בדרך כלל לא משנה צורתו (סוף - סוף העולם).
  • זכר רבים מחליף את הסיומת -ים בסיומת -י (בעלים - בעלי הבית).
  • יחיד נקבה בעל הסיומת -ה מחליף סיומת זו בסיומת -ת (חתימה - חתימת הבעלים).
  • נקבה ברבים בדרך-כלל לא משנה צורתו (חתימות - חתימות הבעלים).

ישנן מילים רבות בהן קיים שינוי בהגיית התנועות בצורת הנסמך. למשל: צורת הנסמך של בַּיִת היא בֵּית.

בנוסף לכך, ה"א הידיעה לא תיושם אף פעם על שם העצם הראשון (זה הנמצא בצורת הנסמך; בלשון הדיבור כלל זה לא תמיד מתקיים):

  • בית ספר - בית הספר
  • בתי חולים - בתי החולים

בעלות

בעלות מצוינת באמצעות השימוש במילת היחס של:

  • הספר שלי;
  • הדירה שלך.

אך בשפה ספרותית, גם על ידי הטיית שם העצם, למשל:

  • ספרי;
  • ספריי;
  • ספרנו;
  • דירתי;
  • דירתה;
  • דירתכם.

תארים

שם התואר הוא מילה שבאה אחרי שם עצם ומתארת אותו (לדוגמה: חתול חמוד).

כאשר שם העצם מיודע יש ליידע גם את שם התואר (לדוגמה: החתול החמוד).

שם התואר הוא אחת מקטגוריות שם העצם (שם עצם, שם תואר, שם פעולה, שם המספר).

שמות התואר נוטים במין ובמספר בהתאם לשם העצם שהם מתארים (למשל: חמוד, חמודה, חמודים, חמודות).

שם התואר בא לאחר שם העצם, מלבד לעיתים במשפט שמני בו שם התואר הוא הנשוא (ולכן בליו הכי לא משלים של שם העצם) (ירוק הדשא).

תואר הפועל

תואר הפועל מתאר את הפועל או את התואר. אי אפשר להוסיף אליו את ה"א הידיעה, והוא אינו נוטה לפי מין או מספר. לדוגמה: אני רץ מהר - תואר הפועל "מהר" מתאר את הריצה. ילד גבוה מאוד - תואר הפועל "מאוד" מתאר את התואר "גבוה".

שם פעולה

שם פעולה הוא סוג של שם עצם. הוא מתאר פעולה כלשהי.

בניגוד לפועל אין לו זמן ואפשר להוסיף אליו ה"א הידיעה.

שמות הפעולה נגזרים מבנייני הפועל: קל - קטילה (שמירה), נפעל - היקטלות (היכנעות), פיעל - קטלה וקיטול (בקרה וביקור), התפעל - התקטלות (התלמדות), הפעיל - הקטלה והקטל (הסברה והסבר). לבניינים הסבילים פועל והופעל אין שמות פעולה סדירים, אך ניתן למצוא בבניין פועל דוגמאות אחדות הגזורות מצורת הבינוני, למשל "מיומנות" הגזורה מצורת הבינוני "מיומן".

שם פועל

אם שם פעולה הוא שם כללי לפעולה כלשהי (הליכה, ריצה וכדומה), אז שם פועל הוא שם לביצוע הפעולה (ללכת, לרוץ) שם פועל לא נכלל בשמות העצם ואי אפשר להוסיף אליו את ה"א הידיעה.

שם הפועל תמיד מתחיל באות למ"ד ואי אפשר להפריד אותה ממנו.

גם שמות הפועל נגזרים מן הבניינים: קל - לפעול (לשמור), נפעל - להיפעל (להישמר), פיעל - לפעל (לשמר), התפעל - להתפעל (להשתמר), הפעיל - להפעיל (להשמיץ). לבניינים הסבילים פועל והופעל אין שמות פעולה.

טבלת פעלים/שמות פועל/שמות פעולה:

פועל שם פועל שם פעולה
הלך ללכת הליכה
קפץ לקפוץ קפיצה
זרק לזרוק זריקה
שתה לשתות שתייה
אכל לאכול אכילה
שחה לשחות שחייה
טעם לטעום טעימה
נסע לנסוע נסיעה
הדליק להדליק הדלקה
התקדם להתקדם התקדמות

מילות יחס

מילות יחס הן מילים או אותיות המציינות את היחס בין שמות עצם או בין פעולה לשם עצם.

למילות היחס יש גופים שונים (לדוגמה: של + אני = שלי, את + אתה = אותך...).

מילות היחס העיקריות הן אותיות בכל"ם (ב, כ, ל, מ), את, כל, של, אל, על, ליד, מול, נגד, בעד, בגלל, באמצעות וכו'.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ד"ר אשר שפריר, עריכה : אפי מלצר, ייתור לשון - מדריך ניסוח לכתיבה עברית איכותית, הוצאת אפי בע"מ, מחקר והוצאה לאור, התשע"ו-2016.
בניינים בעברית

בדומה לדקדוק של שפות שמיות אחרות, בדקדוק העברי, בניין הוא מערכת נטייה של הפועל: כל בניין של פועל הוא קבוצה של תבניות לשוניות קבועות; בשפה העברית כדי ליצור פועל משבצים שורש מסוים בהתאם לזמן ולגוף בתוך התבנית של הבניין.

בעברית לכל תקופותיה נוהגים למנות שבעה מבנים עיקריים של בנייני הפועל, שאליהם נוספו עוד כמה בניינים נדירים. שמם של בנייני הפועל בעברית נקבע על פי צורת היסוד השכיחה שלהם, שהיא בזמן עבר ובגוף נסתר (הוא). הסיבה לכך היא שלצורת העבר הנסתר אין מוספיות לפני צורת היסוד ואחריה. שבעת הבניינים העיקריים בעברית הם: פָּעַל (מכונה גם "קל"), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל.

הצירוף בנייני הפועל הוא צורת סמיכות, המורכבת משני שמות עצם בדרך של השאלה.

מערכת הבניינים בעברית אינה סימטרית. שבעת בנייני הפועל מתחלקים לשלוש קבוצות: הבניינים קל ונפעל, הבניינים הפעיל והופעל, ומערכת הבניינים הכבדים - פיעל, פוּעל והתפעל. לחלק מהבניינים הפעילים קיימים בניינים מקבילים, המשמשים להם סבילים פנימיים. בנייני הסביל הפנימי נבדלים מהבניינים המקוריים רק בתנועות, והשינוי הזה גורם משמעות סבילה ביחס לבניין המקורי. בעברית מתאפיינים הסבילים הפנימיים בתנועת u: בניין הֻפְעַל (להִפְעִיל) ובניין פֻּעַל (לפִּעֵל). בלשון המקרא היה קיים סביל פנימי גם לבניין קל.

הערה: צורות הפועל המוצגות כאן מתאימות לגזרת השלמים. לשאר הגזרות ישנן צורות נטייה שונות, לפי המאפיינים המיוחדים של כל גזרה.

גזרה (דקדוק)

בדקדוק של השפות השמיות, המונח גִזרה מתייחס לקבוצה של שורשים שכללי הנטייה שלהם שונים מכללי הנטייה הרגילים. בניסוח אחר, הגזרות הן שורה של כללי-משנה (minor rules) להטיית פעלים ושמות עצם. הגזרות הן דוגמה מובהקת לתופעה מורפו-פונמית, כלומר לתופעה שבה מאפיינים פונטיים ופונולוגיים (תורת ההגה) משפיעים על המורפולוגיה (תורת הצורות).

בבלשנות השמית מקובל לתאר את המורפולוגיה כמתבססת על מורפמות מופשטות (צורנים) המכונות "שורשים". על פי התאוריה הזו, שורש טיפוסי הוא בן שלושה יסודות, והוא משתלב במערכת נוספת של מורפמות המכונות "בניינים" או "משקלים" ליצירת מילים. ברוב השורשים שלושת יסודות השורש הם שלושה עיצורים; הגזרות הן קבוצות השורשים שבהם לאחד או יותר משלושת העיצורים יש מאפיינים חריגים, או שאין בהם שלושה עיצורים כלל.

בדרך כלל מתארים את היווצרות הגזרות בשני תהליכים מקבילים: בתהליך אחד הפכו שורשים שלשיים רגילים לשורשים "חלשים" בגלל תהליכים פונטיים ופונולוגיים שחלו באחד מעיצורי השורש. תהליך זה מאפיין למשל את השורשים שבהם העיצורים נ או י; למשל, הפועל נָסַע בזמן עתיד היה אמור להיות *יִנְסַע (כמו יִלְבַּש), אבל בעיצור נ חלה הידמות לעיצור ס שאחריו ונוצרה הצורה יִסַּע. בתהליך שני הפכו שורשים שמלכתחילה היו, לפי ההשערה הרווחת, דו-עיצוריים, לשורשים במתכונת תלת-עיצורית, על ידי הוספת עיצורים או תנועות לתוך השורש; למשל השורש ק"ם, שבו יש תנועה ארוכה (קָם, יָקוּם) במקום שבדרך כלל יש בו תנועה קצרה.

שתי קבוצות השורשים האלה מכונות "הגזרות" או "הפעלים העלולים" (מקור המונח "עלולים" מערבית במשמעות "חולים"), ואת מערכת הנטייה הרגילה של הפועל מכנים "גזרת השלמים". משייכים לגזרות גם את קבוצת השורשים שבה עיצור השורש השני זהה לעיצור השלישי; קבוצה זו מכונה "גזרת הכפולים". תיאור הגזרות בעברית ובערבית (ובעקבותיהן ביתר השפות השמיות) מתבסס על הבלשנות הערבית של ימי הביניים, ששימשה תשתית גם לבלשנות של מדקדקי העברית בימי הביניים. שמות הגזרות מתבססות על השורש פע"ל (בערבית: فعل), כך ש-פ' הפועל (פה"פ) היא האות הראשונה בשורש, ע' הפועל (עה"פ) היא האות השנייה בשורש, ו-ל' הפועל (לה"פ) היא האות השלישית בשורש. בבלשנות השמית המודרנית מקובל להשתמש גם בשורש קט"ל (בערבית قتل) עבור שמות המשקלים והגזרות, כיוון ששורש זה קיים (בחילופי ט-ת) בכל השפות השמיות וכיוון שאיננו מושפע מחילופי בגדכפ"ת ומתכונות העיצורים הגרוניים.

גזרת חפ"ן

גזרת חפ"ן (חסרי פ"א הפועל נו"ן) היא גזרת פעלים השייכת לשפה העברית.

גזרה זו נמצאת בתוך גזרת החסרים, גזרה בה אחת מאותיות השורש נופלת כתוצאה מהיותה מנוקדת בשווא נח. בגזרה זו נמצאים הפעלים שפ"א הפועל שלהם - האות הראשונה בשורש, היא נו"ן. בפעלים שבגזרה זו מתרחשות תופעות לשוניות כמו הידמות מלאה והתלכדות עיצורים. ניתן לזהות פעלים בגזרה זו לפי הדגש חזק שעשוי להעיד על היעלמות הנו"ן. צורת המקור (שם הפועל) של פעלים בגזרה זו כוללת את הנו"ן, אשר אינה נשמטת בצורה זו (לדוגמה: לנסע ולא לסע).

התופעה מתבטאת לדוגמה במילה "הִצִּיל", שהיא בעלת שורש נ.צ.ל בבניין הפעיל: *הִנְצִיל->*הִצְצִיל->הִצִּיל.

הנו"ן נופלת במקרים הבאים:

1.בניין קל:

עתיד - יִסּעציווי - סַע!

2.בניין נפעל:

עבר - נִצַּל

הווה - נִצָּל

3.בניין הפעיל:

עבר - הִצִּיל

הווה - מַצִּיל

עתיד - יַצִּיל

ציווי - הַצֵּל!

צורת מקור - לְהַצִּיל

4.בניין הופעל :

עבר - הֻצַּל

הווה - מֻצָּל

עתיד - יֻצַּל

יוצאי דופןהשורש ל.ק.ח מתנהג כפועל מגזרת חפ"ן למרות שפ"א הפועל שלו היא למ"ד.

דקדוק

דִקְדּוּק הוא אוסף הכללים המנחה את הדיבור והכתיבה בשפה מסוימת, טבעית או מלאכותית.

דקדוק עברי - מונחים

בדף הזה מרוכזים מונחים מתחום דקדוק הלשון העברית. לכל מונח ניתן הסבר קצר ודוגמה. אם יש בוויקיפדיה ערך שלם על מונח כלשהו, שמו מקושר לאותו ערך וניתן לקרוא בו דוגמאות והסברים מפורטים יותר.

בחלק מהערכים ניתנו בסוגריים שמות באנגלית ובלטינית, שלומד הדקדוק עשוי להיתקל בהם במילונים ובספרי לימוד ועיון.

ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.

ה"א השאלה

ה"א השאלה (גם: ה"א הַתֵּמַהּ), בדקדוק עברי, באה בראש מילת שאלה במשפט שאלה ומשמשת לציון שאלה או תמיהה. לרוב, מצטרפת ה"א השאלה לפועל או לשם עצם.

השימוש בה"א השאלה אינו רווח בעברית מודרנית וכדי לשאול מסתפקים בשינוי הטון. במשלב גבוה אומרים "האם", "כלום" ו"וכי". עם זאת, הוא נפוץ מאוד בעברית מקראית. דוגמאות: "השֹמר אחי אנכי?" (ספר בראשית, פרק ד'); "העוד לכם אח?" (ספר בראשית, פרק מ"ג); "ההייתה זאת בימיכם?" (ספר יואל, פרק ד'). ב־1930 כתב על כך הלשונאי יצחק אבינרי:

ניקודה היסודי של ה"א השאלה הוא בחטף פתח, למשל: "הֲראית איזה יופי?". לפני האותיות אהח"ע בלתי קמוצות ולפני שווא או חטף, ניקודהּ פתח, למשל: "הַעולים אתם?", "הַשְמעתם?". לפני אהח"ע קמוצות ובלתי מוטעמות, ניקודהּ סגול, למשל: "הֶהָיתה כזאת?".

בניגוד לה"א הידיעה, ה"א השאלה לא גוררת אחריה דגש חזק. לכן, עיצורי בכ"פ הבאים אחריה צריכים להיהגות רפויים. למשל, בפסוק המקראי "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו, ל"א, י"ט), אין מדובר בה"א הידיעה, ולכן אין להגות "הבּן" אלא "הבֿן". יש במקרא חריגים לכלל זה ("הַכְּצַעֲקָתָהּ").

בערבית, כמו בארמית, האות אל"ף משמשת בתפקידים אותם ממלאת בעברית האות ה"א. כך, למשל, היא משמשת במקום ה' השאלה. למשל, ב-"أَتَكْتُبُ بِٱلْعَرَبِيَّةؚ؟" (תעתיק: אַתַכְתֻבֻ בִאלְעַרַבִיַּה?) שתרגומו: "התכתוב בערבית?", ניתן להשתמש גם במילית هَلْ.

התלכדות עיצורים

התלכדות עיצורים או הבלעה הם מונחים המקובלים בדקדוק הלשון העברית הנלמד בבתי הספר בהתייחסות לדגש המשלים, שהוא סוג של דגש חזק.

דגש חזק מייצג מכפל, קרי רצף של שני עיצורים זהים. המכפל איננו מתקיים בעברית החדשה, להוציא מקרים שוליים, אך הוראת הלשון מבוססת בדרך כלל על המורפולוגיה והפונולוגיה של העברית הקלאסית, המשתקפות בכללי הניקוד. כאשר המכפל איננו נובע מהכפלה תבניתית של עיצור שורשי (דגש תבניתי), אלא מהידמות מלאה או כפועל יוצא מתצורת המילה, נהוג לסווג את הדגש כדגש משלים.

משיקולים של בהירות ההרצאה, כשדנים בדגש מסוג זה מקובל להתייחס לשלב מוקדם היפותטי שבו רצף העיצורים הזהים מיוצג בשתי אותיות נפרדות, הראשונה סוגרת הברה והשנייה פותחת את ההברה הבאה (להוציא את המקרה של דגש חזק בסוף מילה). לאחר שלב זה מתרחש כביכול תהליך של התלכדות שני העיצורים לעיצור יחיד, המסומן בדגש. לדוגמה, את תצורת המילה נָחַתִּי, המורכבת מצירוף הבסיס נָחַת וסיומת מדבר בזמן עבר -תִּי, מקובל לתאר כך: *נָחַתְתִּי (נָחַת+תִּי) > נָחַתִּי (התלכדות עיצורים).

לאמיתו של דבר אין לתהליך המתואר כל אחיזה במציאות הלשונית או האורתוגרפית של העברית הקלאסית: רצף העיצורים הזהים נשמר ולא "התלכד", והמכפל הוא המימוש הפונטי שלו. שני ה"שלבים" שתוארו אינם באמת שלבי התפתחות עוקבים, אלא שתי דרכים שוות ערך לייצג את המכפל. הדרך הראשונה היא היפותטית ואיננה משקפת מציאות היסטורית, ואילו השנייה תואמת את מוסכמות הכתיב והניקוד הקובעות כי מכפל יסומן בדגש באות בודדת, אחת היא מה מקורו.

ודייק

ודייק, או בשמו המלא: וְדַיֵּק: תיקוני לשון ושיפור הסגנון, הוא ספר לימוד דקדוק עברי מקובל מאת יעקב בהט ומרדכי רון. הספר הציג שיבושים דקדוקיים נפוצים והציע במקומם משפטים נכונים דקדוקית בעברית, בלשון קצרה ופסקנית. הספר יצא לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1960, וראה אור בשתי מהדורות ו-36 הדפסות חוזרות.

הביקורת העיקרית נגד הספר כיום היא שלא סיפק הסבר בלשני להצעה המדויקת לדעת המחברים. יתר על כן, לעיתים פסל הספר ביטויים תקינים מבחינה דקדוקית שיש להם שורשים היסטוריים. כך, למשל, פסקו מחברי "ודייק": "אמור: אפילו ירד גשם, נצא לטייל. אל תאמר: אפילו אם"; חומרה יתרה זו הוסיפה להידפס במהדורות הספר אף על פי שהבלשן יצחק אבינרי כינס בספרו "יד הלשון" (1964) עדויות רבות לקיומו של הצירוף "אפילו אם" במקורות, מימי חז"ל ועד לימי תחיית הלשון העברית, בכתביהם של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ואחד העם.

יש את

בעברית ישראלית מקובל בפי הדוברים הצירוף יש את, כגון: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה, שכן להבנתם בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא ישיר בלבד, ולכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו על ידי מתקני הלשון כבר ב-1911; ללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי כנראה רק בשנות השישים.

מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית. רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...". דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), מהדורת לונדון היא המהדורה הישנה. המהדורה החדשה יותר היא של רובלס, גראנדה. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.

מערכת הפועל בעברית

הפועל בשפה העברית הוא סוג מילה המבטאת פעולה מסוימת או הימצאות במצב מסוים. הפועל נוטה לפי גוף ולפי זמן; בעברית שלושה גופים ושלושה זמנים. את הפעלים מרכיבים בדרך כלל שלושה (לפעמים ארבעה או, לעיתים נדירות, חמישה או שישה) עיצורי שורש, וגם מוספיות (תחיליות, תוכיות, פנימיות). הטיית הפעלים נעשית על פי תבניות קבועות המכונות בניינים.

משקל (בלשנות)

המשקל הוא מורפמה (צוּרָן) שנוצר בדרך גזירה מסורגת. לתוך תבנית המשקל משבצים את אותיות השורש לשם יצירת שמות עצם ותארים. אותיות השורש מיוצגות במשקלים באותיות ק-ט-ל (בשונה מייצוג אותיות השורש בפעלים שנעשה באותיות פ-ע-ל). נהוג לחלק את המשקלים לדגושים עם דגש תבניתי ב-ע הפעל, וללא דגושים.

גם תבניות שמות הפעולה בבניינים השונים מכונות משקלים (לדוגמה: קְטִילָה - שְמִירָה, שם פעולה בבניין קל), וכן גם צורת הבינוני בבנייני הפועל השונים (לדוגמה: קוֹטֵל - שׁוֹמֵר, בינוני בבניין קל).

בדרך כלל המשקל קובע את משמעותה של המילה. כך למשל, המשקלים מַקְטֵל, מַקְטֵלָה, ומִקְטֶלֶת מציינים לרוב מכשיר או כלי, לדוגמה: מחשב, מצלמה ומקלדת מחשב. המשקלים מִקְטָל, מַקְטָל ומִקְטָלָה מציינים מקומות: מגרש, ומדרכה. המשקל קַטֶּלֶת מציין בדרך כלל מחלות כגון אדמת, חצבת, עקמת, אך גם כלים ומכשירים כמו קלטת וידאו/קלטת שמע ורתכת, וכן קבוצות ואוספים כגון רכבת, טייסת, שייטת, כוורת, כספת (שייך גם ל"כלים"), ועוד.

קיימות עשרות בודדות של משקלים נפוצים, ועוד הרבה משקלים נדירים יותר.

משקלים סגוליים

משקלים סֶגוֹלִיִּים הוא הכינוי הנפוץ למשקלים המלעיליים בעברית. הם נקראים כך משום שבמילים רבות במשקלים האלה ההברה האחרונה מנוקדת בסגול.

נסוג אחור

נָסוֹג אָחוֹר היא תופעה בדקדוק העברי והארמי במקרא ובספרות העברית המאוחרת יותר. תופעה דקדוקית זו חלה בצמדי מילים בעלי קשר הדוק. במקרה שהמילה השנייה בצמד מוטעמת בראשה, ההטעמה של המילה הראשונה, עשויה לסגת מההברה האחרונה של המילה אל ההברה הקדם-אחרונה, ממלרע למלעיל, כדי למנוע סמיכות הטעמות.

שורש משושה

שורש משושה הוא שורש בעל שישה רדיקלים, כלומר שישה עיצורי שורש. בעברית ישראלית קיימים מעט מאוד שורשים משושים פרודוקטיביים (כלומר שניטים ביותר ממשקל יחיד או כפועל); הם אינם מוכרים כתקניים על ידי האקדמיה ללשון העברית ונמצאים בשימוש בז'רגונים שונים ובסלנג. הם עשויים להינטות כפועל לפי דוגמת אחד או כמה מהבניינים הכבדים פיעל והתפעל, בבינוני של בניין פועל (מְקֻטָּל) או בשם הפעולה קִטּוּל הנגזר מבניין פיעל. שורשים אלה נוצרו כשורשים תנייניים ממילים לועזיות, ממילות סלנג ומאונומטופיאות.

שורשן

שורשן הוא תת-יחידה של שורש שמי אשר אינה משתנה בנטיות השורש

(כשלפני ואחרי כל שורשן עשויים הגאים להתווסף או להשתנות). השורשנים של שורש תלת־עיצורי הם בדרך־כלל שלושת עיצורי השורש: פ״א הפועל, עי״ן הפועל ולמ״ד הפועל. בשורשים מרובעים, מחומשים ומשושים מכיל לפחות אחד השורשנים יותר מעיצור יחיד, לדוגמה השורשן השני של כרב״ל (שורשנים כ–רב–ל). קיימים גם שורשים המתחלקים לשני שורשנים בלבד, לדוגמה זו״ז ("להזיז"): ז–ז, קל״ק ("להקליק"): קל–ק (ראו דוגמאות להלן). שורשן עשוי גם להיות תנועה או להכיל תנועה, לדוגמה השורשן השני בשורשים ראי״נ ("לְרַאֲיֵן"): ר–אֲי–נ, תאר״כ ("לְתַאֲרֵךְ"): ת–אֲר–כ או רענ״נ ("לְרַעֲנֵן"): ר–עֲנ–נ (השוו בלג״נ ("לְבַלְגֵן"): ב–לג–נ ללא תנועה בשורשן השני).

ניתוח תצורות לפי שורשנים מאפשר את החלתם של בניינים ומשקלים תלת־עיצוריים על נטיות שורשים בני יותר משלושה עיצורים; כך למשל למשקל קִטּוּל ניתן לשייך את המילים "עיצור", "אלתור", "אנגלוז", "אינדוקס" ו"קימפלוקס" ולמשקל קַטֶּלֶת ניתן לשייך את המילים "רכבת", "טרפדת", "תרגמת", "ארגמנת" ו"סמרטטת" (ראו דוגמאות להלן).

שורשנים מרובי עיצורים של שורשים תנייניים נוטים לשקף את צרורות העיצורים הקיימים במקור ממנו נגזר השורש, כך שזה עדיין ניתן לזיהוי בתצורות השורש השונות; כך למשל השורשנים של השורש קונט״ט הם קו–נט–ט (למשל במילה "("מקוונטט", /mekvuntat/), כך שנשמרים צרורות העיצורים שבמקור "קוונט" (/kvant/), בעוד השורשנים של השורש קמפר״ס הם ק–מפר–ס (למשל במילה "מקומפרס", /mekumpras/), כך שנשמרים צרורות העיצורים שבמקור "קומפרסור" (/kompresor/).

של (מילת יחס)

שֶׁל היא מילת יחס בעברית. כאשר מצטרפים אליה כינויי הגוף החבורים היא משמשת יסוד לכינוי הקניין.

תשלום דגש

תשלום דגש הוא כלל בדקדוק העברי, שעל פיו: תנועה עשויה להתארך לפני אות שצריכה להיות מנוקדת בדגש חזק, אך אינה מקבלת דגש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.