דן בן אמוץ


שגיאות פרמטריות בתבנית:סופר

פרמטרים ריקים [ הוצאות ספרים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

דן בן אמוץ
Dan Ben Amotz 1961
דן בן אמוץ, 1961
לידה 13 באפריל 1923
פולין רובנו, פולין
פטירה 20 באוקטובר 1989 (בגיל 66)
ישראל יפו, ישראל
עיסוק סאטיריקן וסופר

דן בן אמוץ (נקרא בקיצור דב"א; 13 באפריל 1923 - 20 באוקטובר 1989) היה מיוצרי הווי הפלמ"ח ופעיל במוסד לעלייה ב', סופר, עיתונאי, מתרגם, סאטיריקן, תסריטאי, שחקן קולנוע, שדרן רדיו, מנחה ואיש בוהמה ישראלי.

תולדות חייו

ילדותו ובחרותו

דן בן אמוץ נולד בשנת 1923 בעיר רובנו בפולין (כיום באוקראינה), כ"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער" ("קורא תהילים"). הוא נשלח על ידי משפחתו ב-1938 במסגרת עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן ובזכות זאת ניצל מהשואה. בהגיעו לבן שמן שונה שמו ל"משה שעוני", אך לבסוף אימץ את השם "דן בן אמוץ". ב-1941 נרצחו כל בני משפחתו בשואה ובן אמוץ נותר לבדו. לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה א' ועבד תקופה מסוימת בנהלל.

שירותו וראשית דרכו כבדרן צבאי

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לצי הבריטי, במסגרת השתתפות היישוב העברי במאמץ המלחמתי. לאחר חודש שירות בבסיס HMS Morreta שבחיפה, לאחר בעיות משמעת קשות ערק מן הצי הבריטי, הצטרף לקיבוץ בית קשת, הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חיילי הפלמ"ח. הפלמ"ח ארגן לו מסמכי זיהוי מזויפים, והשם החדש שבחר לעצמו היה דן בן-אמוץ[1]. משם הצטרף בן אמוץ לפלי"ם שבפלמ"ח (שבסיסו הקבוע היה בקיסריה) אך גם שם לא החזיק מעמד. לימים נקבר בן אמוץ, לבקשתו, בקיבוץ שדות ים הסמוך לבסיס הפלי"ם. שירותו בפלי"ם היה בעיניו אחת מפסגות חייו.

בפלי"ם פגש בן אמוץ את המדורה הפלמ"חית, שהפכה, לא מעט בעזרתו, למיתוס. מעבר לפעילות המבצעית של ארגון העלייה הבלתי-לגאלית, במסגרת המוסד לעלייה ב', התגבש בפלי"ם סביב דן בן אמוץ גרעין של פעילות תרבותית עשירה. יחד עם חבר אחר בפלוגה, שייקה גולדשטיין, לימים שייקה אופיר, ובסיועו של חבר נוסף, חיים פיינר, לימים חיים חפר, כתב בן אמוץ שירים ומערכונים וארגן מופעים וערבי הווי. מכל רחבי ישראל נהרו אל "לילות השלושה עשר" המפורסמים בקיסריה[2], בהם היה בן אמוץ הרוח החיה. כיוון שאחד מוותיקי הפלי"ם ניצל שנתיים קודם לכן מטביעה כשהיה על אניית סוחר בריטית ששקעה פתאום בליל 13 בחודש, נקבע כי מדי חודש יהיה זה יום שמחה לאנשי הפלי"ם, ויחגג ברוב עם. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה הבאה: "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית". לימים נקראה כך שייטת 13.

ב-1947, נשלח בן-אמוץ לאירופה, מטעם המוסד לעלייה ב'. לאחר מעבר בפראג ובפריז, שם רכש ידידים רבים בצמרת עולם הספרות והאמנות, שירת בן-אמוץ במטה המוסד לעלייה ב' במרסיי, ופיקד על מחנה המעפילים בבנדול .

קריירה אזרחית

Dahn Ben-Amotz
דן בן אמוץ בקיבוץ שדות ים, 1946

קולנוע ומחזאות

אחרי המלחמה תרגם בן אמוץ לראשונה מחזה, עבור התיאטרון הקאמרי. בשנת 1950 נסע לארצות הברית, שם למד קולנוע לתקופת מה, יצר קשרי ידידות עם קולנוענים שונים, בהם מרלון ברנדו והופיע בתפקיד קטנטן בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" (1951), בכיכובו של ברנדו. לאחר מכן השתלב בן אמוץ בתחום הקולנוע בישראל. הוא הופיע בתפקיד עוזי, בסרט "אקסודוס" בשנת 1960, לצדו של פול ניומן, השתתף בכתיבת התסריט ל"שלושה ימים וילד" (1967) על פי סיפורו של אברהם ב. יהושע, הופיע בתפקיד אורח, בתור המומחה לפסיכואנליזה, בסרטו של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1965), והופיע בתפקיד ראשי בסרט "מצור" עם גילה אלמגור, משנת 1969 (לסרט זה אף כתב את התסריט).

ספרו של בן אמוץ "לא שם זין" (1973), עובד לסרט, שיצא בסוף שנות השמונים והפך ללהיט קולנועי. ספרו "סיפורי אבו נימר" עובד להצגת יחיד של בסאם זועמוט בתיאטרון החאן. המחזה "תל אביב הקטנה" מאת חיים חפר ודן בן אמוץ הועלה לראשונה ב-1959, וכן בהפקות שונות בעשורים הבאים.

פרוזה, הומור ומאמרי דעה

לאחר סיום המלחמה, תרגם את "רקע טראגי", מאת ארסקין קולדוול (1949), פרסם מספר סיפורים קצרים, שחלקם אוגדו בספרו הראשון; "ארבעה וארבעה: סיפורים" (ספריית פועלים, 1950), שכלל את הסיפור הקצר "סיפור על הגמל והניצחון"[3], ונסע, כאמור, לארצות הברית. עם חזרתו, התבלט בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי, בהם חשף את אוזנו הקשובה לאופני התבטאות ודקויות שפה, את חיבתו לדמויות בעלות אופן התבטאות עילג אך מקורי, וחוש הומור הנוטה להתחכמויות בעלות אופי מיני. יכולת זו באה לידי ביטוי במדורים כמו "היה וראה" שפרסם בתחילת שנות החמישים, ובלקט הסיפורים, האנקדוטות וה'צ'יזבטים' "ילקוט הכזבים" (1957), שכתב יחד עם חיים חפר. לבן אמוץ היה במהלך שנות החמישים טור סאטירי קבוע בדבר השבוע בשם "מה נשמע", אשר לקט מן הכתבות בו ראה אור בספר "מה נשמע" שראה אור בשנת 1959. בן אמוץ התפרסם כאשר השתתף בתוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך. בתוכנית זו היה בן אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו"), "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד. הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספר "איך לעשות מה" (1963), שהיה לרב מכר.

בן אמוץ המשיך בעיסוק בהומור, ובמיוחד בזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי, גם בשנים הבאות. הוא כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה, "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה (יחד עם שלמה שבא), ו"סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי.

פעולתו החשובה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), מילון סלנג של השפה העברית (כרך שני יצא בשנת 1982). המילון, ובמיוחד הדוגמאות העסיסיות והאיורים המלווים בכיתובים שנונים שלהם היה אחראי בן אמוץ, היו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור.

בשנים 19611966 ניהל ביחד עם חיים חפר את מועדון החמאם ביפו.

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, עשה בן אמוץ מספר ניסיונות לכתוב רומנים בעלי משקל ספרותי. במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה באופן מקורי ונועז (והוכנס לתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך[4]), ו"לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). באותה תקופה, יצר בן אמוץ קשר עם הפילוסוף הצעיר, ד"ר משה קרוי, והפך למו"ל של ספרו "החיים על פי השכל". בן אמוץ נשבה בקסמה של הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד, שבה דגל קרוי, ואחת מתוצאות המפגש עם פילוסופיה זו הייתה הכיתוב "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", שהודפס בספריו, כמחאה על כך שספריות ההשאלה רוכשות עותקים מספריו, ומשאילות אותן לכל דורש בלא רשות המחבר.

בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכל", שהיה לרב מכר, למטבע לשון וכמו כן לספר פולחן. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים (כך לפי בן אמוץ) ושלל משגלים והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מניסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. בשנת 1980 פרסם מבחר מצומצם מתוך שפע המכתבים שהגיעו אליו כתגובה לספרו "זיונים זה לא הכל" תחת הכותרת "נשים כותבות לדן בן אמוץ" . ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב.

החל בתחילת שנות השמונים, התמקד בן אמוץ בלקטים של סיפורי פולקלור מקוריים ומתורגמים ובמיוחד בכתיבה עיתונאית במדורו האישי בעיתון "חדשות", שבו פרסם החל מיומו הראשון בשנת 1984. בן אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, אותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או לקסיקונים לתהילת איבר הזכרות, אך גם לעירוב מקורי של רצינות והומור. בן אמוץ נהנה ב"חדשות" מעמדה ייחודית שאפשרה לו לייסר את עורכי העיתון על כך שפרסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג באותה עת), או על הסתרת האמת על תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות זאת, פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם, וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון, נוהג חריג שלא אומץ אחר כך בשום מקום. לבן אמוץ היה גם במשך מספר שנים טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית", שהופיע בשני העמודים האחרונים של כל גיליון. בחודשים האחרונים לחייו, דבק בכתיבה ופרסם כמעט מדי יום קטעים קצרים ומאמרונים ב"חדשות".

חיים פרטיים

בן אמוץ ראה עומקים ומשמעויות רבות ביחסי מין, ונהג להלל אותם ולדון בהם ביצירתו.

בשנת 1951 התחתן בארצות הברית עם אלן סיינט שור, בת הדת הנוצרית, ושב עמה לישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים, דור, נועה ופיקו. בשנת 1965 התגרשו בן אמוץ ושור. עקב אלימותו של דן בן אמוץ כלפי אשתו, חבריו עזרו לה להימלט עם ילדיה לארצות הברית.

זמן קצר לאחר מכן עבר בן אמוץ לחיות עם הציירת בתיה אפולו אשר ילדה את בתו נעמי. בשנת 1971 נפרדו השניים ובתיה עברה להתגורר בדירה שקנה עבורה בן אמוץ אך השניים נשארו חברים קרובים.

ביוני 1984 הורשע בעשיית מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 50,000 שקלים[5].

בשנת 1989 גילה בן אמוץ כי חלה בסרטן הכבד ומצבו סופני. בצעד מקורי החליט לביים את מופע הפרידה שלו מן העולם באמצעות ערב חגיגי שנערך במועדון הלילה "החמאם" באפריל 1989. הוא קיבץ למקום את חבריו, מכריו ו"מוקירי זכרו", כלשונו, והנחה את מסיבת הפרידה כפי שעשה בעבר באירועים אחרים בחמאם. לאחר מכן טס לארצות הברית לניתוח שנועד לשפר את הטיפול במחלתו. בעקבות שיבוש בניתוח שב לישראל כשהוא משותק חלקית. חודש וחצי לפני פטירתו, חבר משותף הביא את יצחק פוקס לנגן לו על מיטת חוליו. על כך סיפרה בתיה אפולו בראיון לעיתון "בשבע": "זה לגמרי לא היה פשוט, כי דן לא חיבב כל מה שקשור לדת ולדתיים... הכנו את יצחק לתגובתו הצפויה של דן, והוא נכנס ושר. אני זוכרת שהוא שר שקט מאוד ומרוחק מאוד, כאילו מאי שם... אני מסתכלת על דן, ואני יודעת לקרוא אותו, ואני רואה שהוא מתחיל להתרגש. ואז דן אמר לו: "בוא, בוא, תשיר יותר בקול, תתקרב"... לאט לאט דן החל להתייפח מהתרגשות. בעצם, אני חושבת שלקראת הסוף הוא החזיר אותו בתשובה, כי הביקור הזה וההופעה היו בתקופה שלפני החגים, ובאותו יום כיפור דן צם בפעם הראשונה בחייו הבוגרים. נראה שבתת ההכרה הוא איכשהו הכניס אותו לזה"[6].

בן אמוץ נקבר בקיבוץ שדות ים.

השפעתו

Memorial plate on dan ben amotz house
לוחית זיכרון על ביתו של דן בן אמוץ
לוחית דן בן אמוץ
לוחית זיכרון על הגלריה בה עבד ביפו

בחייו נחשב בן אמוץ לאחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל, והגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי בישראל. בעיני רבים היה בן אמוץ אחת הדמויות המייצגות של הצבר הישראלי השורשי ו"האמיתי". בראיון רדיו עמה לפני שנים, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית "שלושה בסירה אחת", כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה.

ספי רכלבסקי כותב בספרו "אין גבול"[7] כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו שתי הדמויות המשפיעות על הישראלים, משה דיין ולצדו דן בן אמוץ. השפעתם הייתה רבה בהעלמת ה"אנחנו" של ימי ראשית המדינה, ובהעלאת קרנו של "האני". רכלבסקי כותב כי הטפתו של בן אמוץ למין חופשי, ובשורת האגואיזם מבית מדרשו של קרוי, הם שעמדו מאחורי הרס המרקם התרבותי הנורמטיבי של הציונות של שנות החמישים והשישים, ומאחורי ניסוח בשורת הזמן - פריצת הגבולות המוסריים, הפוליטיים, הגאוגרפיים. רכלבסקי כותב:

קשה להאמין היום, רק דור מאוחר יותר, כשאפילו דמותו המשפיעה כל-כך של דיין התפוגגה, וזו של בן אמוץ כמו לא הייתה כלל, עד כמה חזקות היו לישראלים ולישראליות רבים. אך הן בפירוש היו גם היו.

עם זאת, היו שלא ראו בעין יפה את הסגנון החדש והישיר שהכניס בן אמוץ לרדיו ולעיתונות. ב-1958 פורסם מאמר בדבר שיצא נגד סגנון זה במילים חריפות[8].

לאחר מותו התפרסמה, בשנת 1992, הביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי ידידו ושותפו לכתיבה, אמנון דנקנר. בביוגרפיה זו, הוצג בן אמוץ כאדם נצלני, כילי[9], אכזרי ולא ישר. סערה התעוררה בעקבות טענתו של דנקנר כי בן אמוץ התוודה בפניו כי קיים יחסי מין עם אמו כאשר היה בן שלוש עשרה. סערה גדולה אף יותר עוררו טענות לפיהן קיים בן אמוץ יחסי מין עם קטינה בת שלוש עשרה[10], הסתייע בבחורות שסרסרו בנערות צעירות עבורו (בהקשר זה הוזכרו, בין השאר, שמותיהם של נריה בר ושרי אנסקי) ואף הציע לחבריו לחלוק את יצועם עם אותן נערות. טענות אלו הובילו לפתיחת חקירה משטרתית נגד כמה מחבריו של בן אמוץ.

יש הרואים בביוגרפיה של דנקנר את הסיבה לכך שהועם זכרו[11]. ספריו נעלמו מן המדפים, כמעט ואין מאזכרים את שמו, לחיוב או לשלילה, בכתיבה או בעל-פה; הרומנים שלו אינם נקראים, אינם נחקרים ואינם זוכים להערכה; ואפילו התרומה המרכזית שלו, לכאורה, להומור ולשפה העברית כמעט ונשכחה.

על השפעתו כתב דן בן אמוץ:

החלטתי להתעלם מהערכות השוואתיות, לוותר על המירוץ המטורף לאולימפוס ולעסוק לי בשקט בשלי למען עצמי ולא אכפת לי אם יום אחר מותי איש לא יזכור את תרומתי בתחום הגסטרונומיה, הנגרות או הספרות. עלא-זובי!

זיונים זה לא הכול עמ' 196, סוף פסקה ראשונה.

בשנת 2012 שודר בערוץ 8 הסרט התיעודי "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" בבימויו של לוי זיני, החוקר את דמותו. עם מותו של הביוגרף דנקנר עלה שוב למוקד הוויכוח הציבורי על דמותו של דב"א -חשיבותה, השכחתה -ונתפרסמו מאמרים רבים. אחדים מהם (למשל יגאל סרנה, רון מייברג, אריה קרישק ועוד) תבעו את עלבונו של בן-אמוץ, קורבנו של דנקנר לשיטתם.

הנצחה

  • בנובמבר 2010 נקבע ביוזמת עיריית תל אביב לוח הנצחה על הבית 24–28 ברחוב נתיב המזלות ביפו, שבו התגורר דן בן אמוץ.

ספריו

  • ארבעה וארבעה: סיפורים (1950)
  • ילקוט הכזבים (יחד עם חיים חפר) (1956)
  • מה נשמע (1959)
  • איך לעשות מה (1963)
  • לזכור ולשכוח (1968)
  • מילון עולמי לעברית מדוברת (יחד עם נתיבה בן-יהודה) (1972)
  • לא שם זין (1973)
  • ארץ ציון ירושלים (יחד עם שלמה שבא) (1973): לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
  • יופי של מלחמה (1974)
  • קריעה תמה (1974)
  • תפוש כמה שאתה יכול - סרט מתח מפורש, (1975)
  • ילקוט הכזבים השלם (יחד עם חיים חפר) (1979)
  • זיונים זה לא הכל (1979)
  • תל אביב הקטנה: חזיון (1980) עם חיים חפר
  • נשים כותבות לד.ב.א (1980) עריכה והקדמה: ורדה רזיאל ויזלטיר
  • זיוניוני הדרך (1981)
  • סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים (1982): אוסף אגדות ומשלים של ערביי ארץ ישראל. פורסם תחילה כטור ב"מעריב".
  • עוד איך לעשות מה (1982)
  • סיפורים פה סיפורים שם (1982)
  • משחק ילדים (1982) מהדורה מחודשת של 'תפוס כמה שאתה יכול'
  • תוספות ל-המילון העולמי לעברית מדוברת חלק ב. של נתיבה בן יהודה (1982)
  • כליל תפארת המליצה (1985): על תחיית השפה העברית
  • מה נשמע : שנות החמישים, שנות השישים (תל אביב : ספרי מציאות ליד זמורה-ביתן, תשמ"ט 1989)

תרגומיו

  • רקע טראגי, מאת ארסקין קולדוול (1949)
  • האיש שבא לארוחת ערב, מאת ג'ורג' קאופמן ומוס הארט (1954)
  • רקטה לירח: מחזה בשלוש מערכות, מאת קליפורד אודטס (1960)
  • לבלוב האהבה, מאת מוריי שיסגאל (1984)
  • עדיף מלפפון על הגבר מפני ש..., מאת מ. ל. ברוקס ואחרים (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים, נוסח עברי: דנקנר את בן אמוץ בע"מ
  • ספר הפלוץ והשכחה, מאת דונלד וורצל (1985). נוסח עברי: דנקנר את בן אמוץ בע"מ

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי הסדרה הדוקומנטרית "במדינת היהודים", פרק 2, כאן, תאגיד השידור
  2. ^ שהתקיימו אחת לחודש, ב-13 בחודש
  3. ^ רן יגיל, סיפור על הגמל והניצחון, באתר "יקוד", 10 באוקטובר 2015
  4. ^ ספרות בעקבות השואה
  5. ^ איה אורנשטיין, "דן בן אמוץ לא הסתפק בעיסוי", מעריב, 11 ביוני 1984
  6. ^ אריאל וולף, ‏גיטרה מחשמלת, באתר בשבע - ערוץ 7, 13 בנובמבר 2007
  7. ^ ספי רכלבסקי, אין גבול, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2008, עמ' 83 ואילך.
  8. ^ יואב, אלופי הדגדוג, דבר, 15 באוגוסט 1958, מתגובת בן אמוץ נראה שהכותב הוא ישעיהו אברך, ראו: דן בן אמוץ, אברכינו החמודים והעוקצנים, מעריב, 22 באוגוסט 1958; המשך
  9. ^ בתיה אפולו, שותפתו לחיים, טענה בראיון ל"הארץ" ב-2008 כי תכונת הקמצנות שיוחסה לבן אמוץ לא הייתה אלא שקר שהפיץ על עצמו.
  10. ^ ראו גם הבוהמה הישראלית תמיד הייתה בהמית, מתוך הבלוג של יודית שחר, שהתגוררה במשך תקופה מסוימת בביתו של בן אמוץ.
  11. ^ למה אין רחוב דן בן אמוץ?, מסגרת בתוך הכתבה של שירי לב ארי על אמנון דנקנר, "הארץ", 12/9/2008; דנקנר מצוטט שם כאומר: "אמר לי פעם חיים באר שהחברה הישראלית חייבת לי המון, כי אלמלא אני היו קוראים על שמו של דן בן אמוץ רחובות וכיכרות."
1989 בישראל

1989 בישראל (ה'תשמ"ט-ה'תש"ן) הייתה השנה בה חגגה 41 שנה מיום היווסדה.

אמנון דנקנר

אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 - 5 באפריל 2013) היה עיתונאי, פובליציסט, סופר ושחקן ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע", ועורך "מעריב" בשנים 2002–2007.

בצל ירוק (להקה)

בצל ירוק הייתה להקת תיאטרון ובידור אשר הקימו יוצאי להקת הנח"ל בשנת 1957. מן הבולטות ביותר בישראל בסוף שנות ה–50.

חיים טופול, אורי זוהר, נחמה הנדל, גליה טופול, אליהו ברקאי (ברקו) והאקורדיוניסט יוסף אורג (יוסל'ה) השתחררו מלהקת הנח"ל לאחר התוכנית "שמור על הגבול" והיוו את הגרעין המייסד של בצל ירוק. הלהקה החלה את דרכה בקיבוץ משמר דוד כ"קואופרטיב להצגות תיאטרון", אולם עברה תוך זמן קצר לתל אביב. הופעת הבכורה נערכה בסוף דצמבר 1957. התוכנית הראשונה הייתה הצלחה גדולה והועלתה למעלה מ-200 פעמים. למרות זאת כתב מבקר התיאטרון חיים גמזו ביקורת שלילית עליה. אברהם דשא (פשנל) שימש כמפיק הלהקה מן התוכנית השנייה במסגרת "התיאטרון העממי" ושמואל בונים שימש כבמאי הראשון.

בצל ירוק העלתה חמש תוכניות, וכן הוציאה אלבום משיריה בשנת 1959. הלהקה הפיקה את התוכניות ואת החומר כתבו חיים חפר, דן בן אמוץ, דן אלמגור, סשה ארגוב, משה וילנסקי, פרנק פלג, מאיר נוי, יחיאל מוהר, אריה לבנון, עמוס אטינגר, פוצ'ו ואפרים קישון. נעמי שמר, אשר שירתה אף היא בנח"ל, כתבה ללהקה את השירים "זמר נודד", "הי טירילי" ו"נועה".

הלהקה התפרקה בשנת 1961.

הוצאת ביתן

ביתן הוצאה לאור היא הוצאת ספרים שנוסדה על ידי אשר ביתן. הוצאת "ביתן" הייתה בעבר חלק מהוצאת זמורה-ביתן. מאז היווסדה, הוציאה ההוצאה כ-3,000 ספרים, כאשר הבולטים שבהם הם מלכוד 22 של ג'וזף הלר וספרים רבים של דן בן אמוץ. מאז 2006, הבעלים של ההוצאה הוא אייל דוד ליאני.

חדשות (עיתון)

חדשות היה עיתון יומי שיצא לאור בישראל בין השנים 1984–1993.

ט' בניסן

ט' בניסן הוא היום התשיעי בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הראשון

למניין החודשים מניסן.

ילקוט הכזבים

ילקוט הכזבים הוא אוסף סיפורים שנערך על ידי דן בן אמוץ וחיים חפר ופורסם בשנת 1956 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

האוסף זכה להצלחה גדולה ונחשב לאחד ממייצגיה החשובים ביותר של תרבות הפלמ"ח.

כותרת ראשית (שבועון)

כותרת ראשית היה שבועון חדשות ישראלי בעריכת נחום ברנע ותום שגב שיצא בשנים 1982–1988. השבועון חדל להופיע לאחר שהעיתון "דבר" נקלע לקשיים וחדל לממן את חלקו בהוצאתו לאור. בעקבות כך החליטו גם "ידיעות אחרונות" וחברת "כלל" למשוך ידם ממימון העיתון והוא נסגר.

בין הכותבים בשבועון היו דן בן אמוץ, אפרים סידון, דורון רוזנבלום, גבי ניצן, ארי שביט, מנחם פרי, דב אלפון, אהוד אשרי, נרי ליבנה, עירית לינור, שלמה אברמוביץ' ואבנר אברהמי (סגן-עורך ומעצבו הראשון). בראשית ימיו שכנה מערכת

השבועון בירושלים וב-1986 עברה לתל אביב.

"כותרת ראשית" התאפיין בכתיבה פוליטית או חברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים לצד עיסוק מעמיק בתרבות.

לא שם זין

לא שם זין הוא ספרו רב-המכר של דן בן אמוץ שיצא בשנת 1973. הספר עובד לסרט מצליח בבימויו של שמואל אימברמן שיצא לאקרנים בשנת 1987. עלילת הסרט שונה למדי מעלילת הספר.

הספר והסרט זכו להצלחה גדולה בעת יציאתם. הספר מבקר באופן מסוים את המצב בעת מלחמת ההתשה בו הייתה תחושה של רגיעה בעוד בגבול התחוללה מלחמה עם הזוועות הנלוות לה. מצב זה השתנה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מספר חודשים לאחר צאת הספר. שינוי זה הפך את הספר לפחות רלוונטי. שירים מתוך האלבום "לילה לא שקט" של שלמה ארצי ליוו מספר סצנות בסרט.

לילה לא שקט

לילה לא שקט הוא אלבום אולפן של הזמר והמוזיקאי הישראלי שלמה ארצי, אשר יצא בשנת 1986 בהפקתו של לואי להב ובעיבודים של רביב גזית.

באלבום זה כתב ארצי את כל השירים, שמהם התפרסמו "שדות של אירוסים", "לילה לא שקט" (המתייחס לנפילתו של חברו הטוב, טייס המסוקים סרן מירון גרנות במלחמת יום הכיפורים), "הרדיו הישן", "נרקוד נשכח" ו"סייסטה מקומית".

האלבום שחזר את ההצלחה של קודמו, "תרקוד", ובשנה שהאלבום יצא זכה ארצי בתואר "זמר השנה".

שירי האלבום עיטרו את הפסקול של סרט הקולנוע הישראלי "לא שם זין" (1987) בבימויו של שמואל אימברמן, על פי ספרו של דן בן-אמוץ.

התיאטרון הקאמרי הפיק ב-2010 מחזמר המבוסס על שיריו של ארצי בשם "לילה לא שקט" ובשיתוף פעולה עמו.

מועדון החמאם

מועדון החמאם ביפו היה מוסד תרבותי בולט בחיי התרבות של מדינת ישראל בשנות ה-60 של המאה העשרים.

מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי

מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי הוא שנתון בנושאי פולקלור של המרכז לחקר הפולקלור במכון למדעי היהדות ע"ש מנדל שבאוניברסיטה העברית בירושלים ושל התוכנית לפולקלור יהודי והשוואתי. הוא יוצא לאור בהוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס.

זהו כתב העת היחיד בעברית העוסק בתחומי פולקלור ותרבות עממית.

המאמרים דנים, בין היתר, בתאוריה של פולקלור, פולקלור של קבוצות אתניות בישראל, בספרות עממית, באמנות עממית, מנהג, ובקשרי גומלין בין ספרות לפולקלור.

הגיליון הראשון יצא בשנת תשמ"א (1980-1981).

בין הכותבים אפשר למנות את גלית חזן רוקם, עלי יסיף, דן בן אמוץ, אדוין סרוסי, שמואל רפאל, עליזה שנהר ושלום צבר.

מילון עולמי לעברית מדוברת

מילון עולמי לעברית מדוברת הוא מילון לסלנג עברי מאת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, שראה אור בהוצאת א. לוין אפשטיין בשנת 1972 (המילה "עולמי" בשמו של המילון איננה במשמעות התקנית שלה, אלא במשמעות הסלנג: "עצום! גדול מאוד! נפלא! מצוין!", כהגדרתה במילון).

חלוקת העבודה בין שני מחבריו של המילון מוצגת בסוף ההקדמה שלו:

המילון יצא לאור בשנת תשל"ב-1972, ובמרוצת העשור שלאחר מכן הופיע בכעשר מהדורות. בשנת תשמ"ב-1982 יצא בהוצאת זמורה-ביתן כרך המשך: "מילון אחול-מניוקי לעברית מדוברת", ובו אוסף נרחב נוסף של מונחי סלנג עבריים.

המילון בנוי במבנה המקובל, כלומר מציג את המונחים בסדר אלפביתי, שמו של כל מונח כתוב בניקוד מלא (משימה לא פשוטה ברבים מהמונחים), ולאחריו באות ההגדרה ודוגמאות להמחשתה. בשולי המילון מופיעים איורים, אך שלא כמקובל, האיור אינו סמוך להגדרה המתאימה, אלא מהווה הגדרה ויזואלית עצמאית (לעיתים קיימת הגדרה מקבילה במקום אחר במילון, ופעמים רבות הכיתוב מתחת לאיור הוא האזכור היחיד במילון למושג זה). המילון, ובמיוחד הדוגמאות העסיסיות והאיורים המלווים בכיתובים שנונים, מהווה שילוב חינני של מילון רציני עם הומור.

על הקריטריון שהנחה אותם בבחירת ערכים כתבו המחברים בהקדמתם:

"מילון עולמי לעברית מדוברת" לא היה מילון סלנג עברי ראשון - קדם לו "מילון הסלנג הישראלי", בעריכת רפאל ספן, שיצא לאור בשנת 1965. אף על פי כן, "מילון עולמי לעברית מדוברת" היווה פריצת דרך בתחום זה, משום שמילונו של ספן זכה לתפוצה מצומצמת, ואילו מילונם של בן אמוץ ובן יהודה זכה לתפוצה רחבה ביותר.

סיפורי אבו-נימר

"סיפורי אבו נימר" (בהרחבה: "סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים") הוא ספר סיפורים עממיים, פתגמים ומשלים מאת דן בן אמוץ. הסיפורים התפרסמו בתחילה כטור במעריב ויצאו בספר לראשונה בשנת 1982, בהוצאת זמורה ביתן מודן. מאז יצאו מספר מהדורות.

לפי דבריו של בן אמוץ בראיון פיקטיבי עם עצמו שפרסם בסוף הספר, מקורם של הסיפורים בשיחות שערך עם מספר סיפורים ערבי זקן מיפו, שאותו הכיר במהלך חתונה ובהמשך רשם את הסיפורים מפיו, בלשונו. בן אמוץ סירב לגלות מיהו "אבו נימר" המקורי והיכן בדיוק הוא מתגורר, ולפיכך הסברה היא שבן אמוץ כתב את הסיפורים מדמיונו לשונם של הסיפורים ציורית, מערבת עברית וערבית ושזורה ניבים והמצאות לשוניות.

בין גיבורי הסיפורים אבו נוואס המחוכם, השופט קרקאש האוויל, "שעושה משפט כמו שכתוב בספר" בלי להתחשב בטיעונים המובאים בפניו, הארמני הקמצן קרוטיאן ועוד גלריה של דמויות שסיפוריהן נטועים בימי האימפריה העות'מאנית ועד ימי ראשית מדינת ישראל. כמו כן משובצים בספר פתגמים עממיים ומשלי חיות.

הספר מעוטר בדמויות כרכוֹז וחג'יוואת, שני גיבורים עממיים מתוך תיאטרון צלליות שהיה נפוץ באימפריה העות'מאנית.

הסיפורים הועלו על הבמה פעמיים, פעם בהפקת תיאטרון צוותא, עם בסאם זועמוט כמספר, ופעם כמופע יחיד של דודו אלהרר.

פקצה

פָקַצָה (נכתב גם פקאצה), הוא כינוי שהופיע בעברית לראשונה ככל הנראה בתחילת שנות ה-80, והתבסס על ראשי תיבות של "פקידה צבאית" וסיומת הנקבה: ה. במילון העולמי לעברית מדוברת (1982) בעריכת דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה מופיעה המילה בנספח ככינוי לטירונית, אך במהרה גלש הביטוי והפך כינוי לנשים (צעירות או מבוגרות) או נערות או ילדות שהתנהגותן נחשבת סנובית, גסה, קיטשית, חסרת עידון ולעיתים גם חסרת מצפון וגם כפויית טובה.

בתחילת שנות ה-2000 נוסף לביטוי משמעות נוספת והיא כינוי גנאי לנערות בנות עשרה (תחת ראשי התיבות: פרחה קטנה וצעקנית, וסיומת הנקבה: ה) שמפגינות התלהבות מאופנה חולפת ונוהגות להתבטא בשפה רדודה, צווחנית ועתירת הגזמות, המוצאת ביטוי לרוב ברשת האינטרנט. שפתן של ה"פקצות", שאף זכתה לכינוי – "פקצית" – רווּיה בביטויים כתובים כמו "ס22ה" (סבבה), "פ33ה" (פצצה), "100מם" (מהמם), "כאילו", "מושי" (מושלם), "אומייגד" (Oh my God), "חיימשלי" (חיים שלי) ודומיהם. בלוגים של נערות אלו מתאפיינים בשפתם ה"פקצית" כמו שימוש בסיומת וּש לשמות ושמות עצם, ובהתמקדותם באלמנטים העיצוביים של הבלוג, שהבולט ביניהם הוא שימוש רב בצבע ורוד. מחקרים אקדמיים בנושא טוענים כי החלפת התווים אינה באה ליצור שפה מקודדת הבהירה רק ליודעי ח"ן, אלא נובעת משיקולים "נשיים" יותר של אסתטיקה ועיצוב.בעונה הרביעית של תוכנית הבידור הסאטירית ארץ נהדרת הוקדשה פינה קבועה בשם "הבלוג של מאי" אודות הרפתקאותיהן של שלוש בלוגריות "פקצות".

פרחה

פְרֵחָה הוא כינוי גנאי בסלנג הישראלי לתיאור אישה המונית, קלת דעת, גסה ולעיתים אף בריונית. הכינוי מוכר במיוחד כתיאור משפיל של נשים מזרחיות בישראל. בספר "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1982) בעריכת דן בן-אמוץ ונתיבה בן יהודה מוגדרת הפרחה כ"בחורה פשוטה, גסה, חסרת השכלה ועידון המתלבשת ומסתפרת לפי צו האופנה האחרונה".

הכינוי משמש כיום לעיתים גם ביחס לנשים שמוצאן אינו מארצות המזרח, לעיתים בצירוף "פרחה אשכנזייה" (המתאר את הצירוף פרחה ואשכנזי, יוצא אירופה), המעיד על כך שבמקורו הביטוי לא שימש לתיאור נשים אשכנזיות.

צ'חצ'ח

צ'חצ'ח הוא כינוי גנאי בסלנג לצעירים יוצאי ארצות אסיה ואפריקה המייחס להם התנהגות של פרחח – ילד, נער או אדם צעיר בריון ופרוע חסר דרך ארץ.

ככל הנראה הוא מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של עולים ממרוקו, שבו בולטות אותיות כמו צ' וח', באוזני העולים בני עדות אשכנז. במובן זה, הכינוי דומה לכינוי ברברים שהמציאו היוונים ביוון העתיקה להגדרת מי שאינם יוונים.[דרוש מקור] בשני המקרים, התבסס הכינוי על רעיון אונומטופאי דומה של חיקוי להג בלתי מוכר ("ווזווז" - מלשון המילה היידית וואָס (מבוטאת אצל יוצאי פולין ווּס - vus), שפירושה "מה", הוא שם גנאי לאשכנזי, שנוצר בדרך דומה). במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, "מילון עולמי לעברית מדוברת", מוגדרת המילה צ'חצ'ח כ"כינוי ליוצא צפון אפריקה".

שלישיית גשר הירקון

שלישיית גשר הירקון הייתה הרכב מוזיקלי שהתקיים בין השנים 1964–1966 בשני הרכבים. חברי ההרכב הראשון היו אריק איינשטיין, יהורם גאון ובני אמדורסקי. בתוכניתה השנייה של השלישייה החליף ישראל גוריון את יהורם גאון שעזב. היא קרויה על שם גשר הירקון בתל אביב שתמונתו אף הופיעה על עטיפות אלבומיהם. לשלישייה תרומה נכבדת לזמר העברי.

איינשטיין, אמדורסקי וגאון פעלו במסגרות אחרות קודם להקמת השלישייה. איינשטיין וגאון היו יוצאי להקת הנח"ל; אמדורסקי היה חבר בצמד הדודאים עם ישראל גוריון. הופעתם הפומבית הראשונה כ"גשר הירקון" הייתה בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1964, שם ביצעו את השיר "אותך". לאחר מכן הקליטה לרדיו מספר שירים, בהם חידושים לשירי להקת הצ'יזבטרון ושתי פרודיות על שירי הביטלס - "שייק" מתוך הסרט "דליה והמלחים", ו"למה את לא יוצאת איתי" אשר היה תרגום של חיים חפר לשיר "From Me to You".

הקהל לא קיבל היטב את ההופעות הראשונות של הלהקה, שהורכבו משירי ארץ ישראל נושנים כמו "כנרת שלי". כדי להציל את התוכנית הציעו מפיקי הלהקה, דן בן אמוץ וחיים חפר, לפנות לפזמונאית נעמי שמר, והיא תרמה לשלישייה שירים שהפכו ללהיטים כמו "לילה בחוף אכזיב", "איילת אהבים" ו"סרנדה לך". גם חיים חפר תרם ללהקה שירים מצליחים, כמו "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" ו"איזה יום יפה".

בשנת 1965 הקליטה השלישייה את האלבום "אהבה ראשונה" והעלתה תוכנית בשם זה בהפקה ועריכה של בן-אמוץ וחפר, עם הפקה מוזיקלית של יצחק גרציאני. השירים שנכללו באלבום ובמופע היו "לילה בחוף אכזיב", "איילת אהבים", "כשאור דולק בחלונך", "אם רק תבואי בחמש", "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" ועוד.

לאחר מכן פרש יהורם גאון מההרכב והחליף אותו ישראל גוריון. ב-1966 הוציאה השלישייה את אלבומה השני, "התוכנית החדשה", בו נכללו השירים "העיר באפור" (אותו כתבה נעמי שמר בעת שהותה בפריז במיוחד לשלישייה), "הכל בגלל האהבה" ו"סימן שאתה צעיר". סיפור משעשע מאותה תקופה סופר על ידי אריק איינשטיין, שסיפר כי חשב כי ישראל גוריון הוא זה שייחשב לחדש, בעוד למעשה הגיב הקהל דווקא לאריק איינשטיין בשאלה "מי זה הגבוה הזה שמפריע להרכב הדודאים?".

בפסטיבל הזמר באותה שנה זכתה השלישייה במקום השני עם השיר "ריח תפוח ואודם שני", וזמן קצר לאחר מכן התפרקה.

תל אביב הקטנה (מופע)

תל אביב הקטנה היא הצגה מוזיקלית בסגנון קברטי שעסקה בשנותיה הראשונות של תל אביב. היא כללה מערכונים קצרים מהווי החיים בתל אביב הקטנה יחד עם שירים מקוריים.

המופע נכתב ונערך על ידי חיים חפר ודן בן אמוץ בשנת 1958 לצורך הצגתו בתערוכת יוֹבֵל לתל אביב. מפאת קוצר הזמן שעמד לרשותם, חפר התאים שירים שכתב על הווי תל אביב הקטנה למנגינות זרות, בעיקר צרפתיות ואיטלקיות, בהם: "זה לא יחזור" (שבו נטען כי "עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה"), "שני בנאים" (שיר הומוריסטי על הבנאים שבונים את תל אביב), "טיטינה" (שיר צרפתי במקור, שבוצע בין היתר על ידי צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים" ואף בעברית בתיאטרון "המטאטא" ), "טנגו אמא אדמה" ו"בחולות" (על החולות שהיוו מוקד משיכה לזוגות הצעירים). כמו כן צורפו שני שירים ידועים של נתן אלתרמן משנות הארבעים שבוצעו במקור במטאטא ובלי לה לו: "רינה" ו"בכרמי תימן" וכן שלושה שירים שכתב בן-אמוץ.

ההצגה, בכיכובם של יוסי בנאי, יונה עטרי ואבנר חזקיהו ובבימויו של שמואל בונים, הועלתה לראשונה במתחם תערוכת 50 שנה לתל אביב בגני התערוכה ולאחר מכן במספר רב של הופעות במועדון החמאם ביפו, כשאת הצוות המקורי החליפו לאחר מכן אורי זוהר, אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. חיים חפר סיפר כי באמצע הופעת הבכורה ירד גשם והקהל, שסירב לעזוב, שם את השרפרפים על הראש, וכך הוא הבין שמדובר בשלאגר גדול. המופע הועלה בשלישית בתיאטרון בימות ב-1969 בהשתתפות חנן גולדבלט, אושיק לוי, רחל אטאס ואביבה בנו ובפעם הרביעית בשנת 1980 בתיאטרון הבימה בהשתתפות מוני מושונוב, סנדרה שדה, מיקי קם, גדעון זינגר, חנה רוט ומשה בקר ושוב ב-1999 ב"הבימה" עם יעל פוליאקוב ודני שטג.

שירי המופע המקורי הועלו על גבי תקליט ב-1958 ובשנות האלפיים הועלו על תקליטור, ביחד עם קטעים מההפקה השלישית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.