דמוקרטיה רפובליקנית

דמוקרטיה רפובליקנית היא הגדרה כללית לשיטות ממשל המנסות לשלב בין דמוקרטיה לבין רפובליקה. ברפובליקה הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, לעומת הדמוקרטיה הליברלית הרואה חשיבות בשמירה על זכויות היחיד והמיעוט, ושמה דגש על הגנת זכויות הפרט.

ישנה הסכמה רווחת כי מדינות האיחוד האירופי, יפן, קוריאה הדרומית, ארצות הברית, קנדה, הודו, דרום אפריקה, ברזיל,צ'ילה, אוסטרליה וניו זילנד, הן דמוקרטיות ליברליות בעוד מדינות עולם שלישי רבות מגדירות עצמן כדמוקרטיה רפובליקנית.

קיימת אי הסכמה לגבי הגדרה מדויקת של המונח דמוקרטיה רפובליקנית ומדינות שונות מגדירות את עצמן כרצונן.

שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
ליברטריאניזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה
מריטוקרטיה

פורטל מדע המדינה

קישורים חיצוניים

אוליגרכיה

אוליגרכיה היא צורת ממשל שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסייה (שהוא לרוב החזק ביותר גם במובנים אחרים – כלכלית או צבאית). המילה "אוליגרכיה" מגיעה מהמילים היווניות ל"שליטה" (ארכיה - ἄρχω – arkho) ו"מעט" (אוליגו - ὀλίγον – óligon).

יש תאורטיקנים פוליטיים שטענו כי כל חברה היא למעשה אוליגרכיה, גם אם חושבים שיש בה מערכת פוליטית אחרת.

פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהן במגמה שירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה. בניגוד לאריסטוקרטיה (ממשל "הטובים ביותר"), כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעיתים להישאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה. אומנם אריסטו הוא שהשתמש ראשון במושג כמציין שלטון של העשירים (ששמו המדויק הוא "פלוטוקרטיה"), אולם אוליגרכיה אינה תמיד שלטון העשירים, מכיוון שלפעמים האוליגרכים הם פשוט קבוצה מועדפת כלשהי. יש שהציעו כי מדינות דמוקרטיות ליברליות רבות הן בעצם אוליגרכיות, מכיוון שהנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים שלהם באמת.

חברה עשויה להיהפך לאוליגרכיה מתוך בריתות משתנות של מנהיגי שבטים שונים, אם כי כל צורת ממשל יכולה להפוך לאוליגרכיה בנקודה כלשהי בהתפתחותה. המנגנון השכיח ביותר לשינוי זה הוא ההצטברות ההדרגתית של כח כלכלי. אוליגרכיות עשויות גם להתפתח לצורות אוטוריטיות קלאסיות יותר של ממשל, לפעמים כתוצאה מכך שמשפחה אחת זוכה בכח רב יותר מאחרות. מונרכיות אירופאיות רבות שנוסדו בימי הביניים החלו את דרכן כך.

אוליגרכיות עשויות גם להיות הכלי לשינוי, כשהן מכריחות את המלכים או הדיקטטורים לחלוק בכוח שלהם, וכך פותחים פתח לחלוקת הכח עם אלמנטים אחרים של האוכלוסייה. דוגמה אחת לתהליך כזה הוא ההתאחדות של האצילים האנגלים נגד המלך ג'ון ב-1215 על מנת להכריח אותו לחתום על המגנה כרטה, הכרה למעשה של הירידה בכוחו הפוליטי של המלך ובקיומה של אוליגרכיה חזקה. עם התפתחותה של החברה האנגלית, המגנה כרטה שונתה פעמים רבות (1216, 1217, 1225), והבטיחה זכויות רבות יותר ליותר אנשים, וכך הכינו את הדרך למלוכה החוקתית הבריטית.

צורה של המילה "אוליגרכיה" חדרה לספרדית הדרום-אמריקאית והפורטוגזית מהצרפתית. שם היא משמשת גם לציון פקידים ממשלתיים וצבאיים, לבד מהעשירים.

אנרכיזם

אָנַרְכִיזְם הוא מושג כללי המתייחס למגוון פילוסופיות פוליטיות התומכות ביצירת חברה המבוססת על מוסדות התנדבותיים, בביטול מוסד המדינה ולעיתים גם בביטול כלל המבנים ההיררכיים בחברה. אידאולוגיות אנרכיסטיות שונות קמו במהלך ההיסטוריה בעיקר כביקורת אקטיבית על מוסדות ממשלתיים, או צורות ממשל שונות.

האנרכיסטים משמאל גורסים כי לכל מערכת חברתית היררכית תהיה השפעה שלילית משמעותית הן על הפרט הנמצא תחת סמכותה והן על בעל הסמכות באותה קבוצה.

אנרכיסטים מזרמים המתנגדים למוסר-הרכוש גורסים כי במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר - כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת בעיקר מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם.

דיקטטורה

דִּיקְטָטוּרָה (בעברית: רוֹדָנוּת), שיטת ממשל בה נשלטת המדינה על ידי אדם יחיד או קבוצת מיעוט של אנשים המרכזת בידה כוח מוחלט, ללא הפרדת רשויות, כך שהדיקטטור (הרודן) שולט בשלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. בדרך כלל, מבדילים בין דיקטטורה לבין מונרכיה (לרבות מונרכיה אבסולוטית, בה מרכז המונרך את כל סמכויות השלטון) שבה קיימת טענה ללגיטמיות השלטון מכוח ירושה או מסורת חוקתית.

דמוקרטיה

דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: Δημοκρατία שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת ממשל בה כוחם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי המדינה זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם או בעירם, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות של ימינו מעמידות במרכז גם את ההקפדה על שמירת זכויות אדם כמו: הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.

נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. כדי לממש שוויון כזה ניתן, למשל, להגביל את יכולתו של מועמד בבחירות לממן תעמולה מכיסו הפרטי ולמנוע יתרון של מועמדים עשירים או לדאוג לקלפיות נגישות ולאפשר הצבעה לאזרחים נכים וזקנים.

דמוקרטיה פרלמנטרית

דמוקרטיה פרלמנטרית היא שיטת ממשל דמוקרטית בלתי ישירה, שבה בוחר העם את נציגיו בפרלמנט, הרשות המחוקקת, אשר לפי שיוכם הפוליטי והצבעת רוב, ממנים את הממשלה (הרשות המבצעת) ובסמכותם גם להחליט על קיום בחירות חדשות.

דמוקרטיה פרלמנטרית יכולה להיות רפובליקה (כמו ישראל, איטליה, יוון, בולגריה, פולין, צ'כיה, הונגריה, גרמניה ואירלנד) או מונרכיה חוקתית (כמו ספרד, בלגיה, הולנד, בריטניה, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, לוקסמבורג, ויפן).

מונרכיה

מוֹנַרְכְיָה, ממלכה או מלוכה (ביוונית: μοναρχειν - "שלטון יחיד", μονος (מונוס) - יחיד, αρχειν (ארכיה) - לשלוט) היא שיטת ממשל שבה בראש המדינה עומד שליט יחיד המכהן, מרגע מינויו, לכל ימי חייו. לגיטימיות השלטון נובעת לרוב מכוח הורשה אך לעיתים גם מסיבות אחרות כגון מכוח המסורת והנוהג או מתוקף החוק. טענה זו ללגיטימיות היא המפרידה בין המונרכיה לדיקטטורה. ראש המדינה מכונה מונרך ולו מעמד טקסי מיוחד המלווה בתואר כבוד כגון: מלך, נסיך, קיסר, צאר, ברון, דוכס, רוזן, אמיר, סולטן, שאה, אפיפיור וכו'.

ביוון העתיקה, משמעותה של מונרכיה הייתה ריכוזו של כל הכוח הפוליטי בידיו של אדם אחד, שליט כל יכול. כיום, משמעות זו מיוחסת לשלטון אוטוקרטי או דיקטטורי, והמונח "מונרכיה" קיבל משמעות שונה במקצת. המונח יכול להתייחס לשיטת הממשל הנהוגה במדינות שהעומד בראשן טוען ללגיטימיות שאינה מנדט העם, טענה הנעשית לרוב, או לפחות מגובה, על ידי הכרזתו של השליט על עצמו כעל מלך, קיסר, או כל אחד מתארי הכבוד הניתנים למונרכים. לחלופין, המונח יכול להתייחס גם לשיטת הממשל במדינות שבהן תפקיד השליט או ראש המדינה מועבר בירושה, דבר המגובה לרוב בטענות השלטון ללגיטימיות אך לא תמיד. עמידה באחד משני תנאים אלו "מזכה", לעיתים, מדינה במעמד של מונרכיה על אף שאינה עומדת בכל התנאים המוזכרים בתחילת הערך.

המונח "מונרכיה" יכול לשמש גם לתיאור מדינה הדוגלת בשיטת השלטון המונרכית. לעומת זאת, מדינות כאלו מזהות עצמן באופן צר יותר לפי התואר בשימוש על ידי המונרך, לדוגמה: ממלכה, אמירות, נסיכות, קיסרות, סולטנות או דוכסות. גם הדרך שבה מגדירה המדינה את שיטת הממשל שבה, יכולה להשתנות כתלות בתואר המונרך, ולהיקרא מלוכה למשל.

מונרכיה חוקתית

מונרכיה חוקתית או מונרכיה קונסטיטוציונית או מלוכה חוקתית היא צורת שלטון המתבססת על מערכת חוקתית שמכירה במוסד המונרכיה ובהיות המונרך ראש המדינה. המלך (או בעל התואר המקביל) כפוף לחוקה שמגדירה את סמכויותיו וקובעת את קיומם של מוסדות שלטון נוספים כגון פרלמנט ומערכת משפט בלתי-תלויה. מידת הסמכות שקובעת החוקה למלך היא המבדיל בין מונרכיות חוקתיות שונות. באירופה יש כמה מונרכיות חוקתיות שבהן אין למלך סמכויות ביצועיות כלל, ומעמדו דומה למעמדו של הנשיא במדינת ישראל. במדינות אחרות הסמכויות מתחלקות באופן שווה בין המלך לבין הפרלמנט, או שבידי המלך נמצאות עיקר סמכויות השלטון.

במונרכיות חוקתית שבהן נהוג משטר דמוקרטי (למשל בממלכה המאוחדת), המונרך מוכר אמנם כראש המדינה, אך עיקר סמכויות השלטון נמצאות בידי הממשלה, ובפרט בידי ראש ממשלה, הנבחרים בבחירות חופשיות.

כיום, רוב המונרכיות החוקתיות מתנהלות כדמוקרטיות ייצוגיות (מה שמכונה "מונרכיה חוקתית דמוקרטית"), אך בעבר המצב היה שונה. היו מונרכיות במדינות בעלות חוקות פשיסטיות, כמו באיטליה, ספרד, ויפן, או במדינות דיקטטוריות, כמו בתאילנד.

ממשל

מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה.

ממשל צבאי

ממשל צבאי הוא שלטונו המאורגן של צבא באוכלוסייה אזרחית, בדרך כלל לאחר מלחמה וכיבוש. לרשות הממשל עומדת מערכת משפטית, הכוללת חוקים, תקנות ומוסדות, והיא מופעלת על ידיו.

ממשל צבאי מונהג בנסיבות הבאות:

הפיכה צבאית, שבה משתלטים קציני צבא על השלטון במדינה כלשהי.

תפיסה לוחמתית או כיבוש של שטח בידי צבא של מדינה זרה.

החלטה של ממשלה חוקית להעביר חלק מסמכויותיה לצבא הכפוף לה, עקב מצב חירום או משיקולים אחרים.ממשל צבאי מתאפיין בקשיחות יחסית, ובשיתוף מועט (אם בכלל) של הציבור הנשלט בהחלטות השלטון. כמו כן, בממשל צבאי אין הפרדת רשויות מלאה. מאז מלחמת העולם השנייה רואה הקהילה הבינלאומית בממשל צבאי כורח בל-יגונה שנועד למצבי חירום בלבד ואשר יש לסיימו במהירות האפשרית.

ממשל צבאי מבטל תמיד חלק מזכויות האזרח. ממשל כזה מגביל את זכות הקניין, את חופש התנועה, מקצר הליכים משפטיים מקובלים, מחמיר את הענישה, ולפעמים אף מחמיר את נטל המיסים. במדינות רבות, הממשל הצבאי מטיל עונש מוות גם על פשעים שעליהם בדרך כלל לא מוטל עונש כזה.

במדינות רבות ממשל צבאי אוכף חוקים מיוחדים, למשל עוצר. לעיתים קרובות, בממשל כזה, מערכת המשפט מוכפפת לצבא, כך שגם אזרחים נשפטים בבתי דין צבאיים. ממשל צבאי עשוי להנהיג מעצרים בלא משפט, ולהשעות צווי הביאס קורפוס.

מריטוקרטיה

מֶריטוקרטיה (באנגלית: Meritocracy) היא תפיסה פילוסופית-פוליטית-חברתית בה בעלי הכוח נבחרים או ממונים לתפקידם על בסיס יכולתם. העיקרון המריטוקרטי קובע שכל מי שיכול ורוצה - מצליח.התפיסה שוללת את הטענה כי בעלי הכוח נבחרים לפי עושרם, מעמדם החברתי, או בבחירה של ציבור האזרחים. בתחום השלטוני פוליטי, משמש המונח לציון מערכות שלטון בהן בחירתם של בעלי תפקידים מושפעת בעיקר מכישוריהם למלא את תפקידם. המונח נטבע ב־1958 על ידי מייקל יאנג בספרו "עליית המריטוקרטיה". יאנג טבע את המונח לגנאי, אך עם השנים זכה גם לפירוש בהקשר חיובי.

משטר צבאי

משטר צבאי הוא סוג של משטר בו הכוח הפוליטי נתון בידי הצבא והמדינה נשלטת ישירות בידי הצבא. כמו בכל דיקטטורה, משטר צבאי יכול להיות רשמי או לא רשמי (מספר שליטים צבאיים, כמו למשל שליט פנמה לשעבר מנואל נורייגה, אף הקימו ממשלה אזרחית הכפופה להם). במקרים מסוימים ישנו שילוב של משטר צבאי יחד עם ממשלה אזרחית כך שלצבא יש כוח רב אף כי ישנה ממשלה אזרחית.

המשטר הצבאי האופייני באמריקה הלטינית נשלטת על ידי חונטה (מילה שנגזרת מספרדית ופירושה ועדה) או על ידי ועדה של ראשי הצבא. במקרים אחרים המשטר הצבאי נשלט על ידי דיקטטור יחיד שהוא לרוב גם מפקד הצבא. בשני המקרים, הדיקטטור או ראש החונטה נחשב לראש המדינה.

במזרח התיכון ובאפריקה, המשטר הצבאי נשלט לעיתים קרובות יותר על ידי אדם יחיד ומהווה אוטוקרטיה בנוסף על היותו ממשל צבאי. מנהיגים כמו אידי אמין, מועמר קדאפי וגמאל עבד אל נאצר טיפחו פולחן אישיות והפכו להיות המייצגים של מדינתם בתוכה ומחוצה לה.

רוב המשטרים הצבאיים נוסדו לאחר הפיכה, אולם ישנן גם דוגמאות אחרות כמו סדאם חוסיין שייסד משטר צבאי על בסיס המשטר של מפלגת הבעת'.

בעבר, חונטות צבאיות הצדיקו את מעשיהם בצורך לייצב פוליטית את המדינה כנגד אידאולוגיות מסוכנות. דבר זה הוצדק על ידי בניית איום מאידאולוגיות אלו. באמריקה הלטינית היה מדובר לרוב בקומוניזם ואילו במזרח התיכון היה מדובר לרוב בישראל או מאוחר יותר בפחד מפני האסלם הקיצוני. משטרים צבאיים נטו לצייר את עצמם כנחוצים, כאלו שלוקחים את ההובלה בזמנים של מהומה ולצייר את השלטון האזרחי כמושחת ובלתי יעיל. אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של המשטר הצבאי הוא השלטת חוק צבאי או חוק חירום תמידי.

אף כי ישנם חריגים לכך, רוב המשטרים הצבאיים מייחסים חשיבות מעטה לזכויות האדם ועושים ככל שביכולתם להשתיק מתנגדים פוליטיים. משטר צבאי לעיתים נדירות מוותר על כוחו אלא אם כן הוא נדחף לכך על ידי תנועה עממית, פעילה או רוחשת.

המקומות הנפוצים ביותר בהם מוצאים משטרים צבאיים הם אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון. אחת הסיבות האפשריות לכך הוא שהצבא הוא יותר מלוכד ומאורגן מאשר רוב הגופים האזרחיים.

בדיקטטורות מסוגים אחרים יש גורמי כוח שמונעים מהצבא לתפוס את השלטון. למשל במשטרים קומוניסטיים, מרכז הכוח הוא בידי מפלגה פוליטית אזרחית ומנגנון מיוחד (קצינים פוליטיים או רוטציות) מונע מהצבא להקים מרכז כוח עצמאי.

החל משנות השבעים החלו המשטרים הצבאיים להיות פחות נפוצים. הסיבה לכך היא כנראה שאין יותר לגיטימציה בינלאומית להם. התמוטטות ברית המועצות וירידת המתח הבינגושי הקשתה על המשטרים הצבאיים להשתמש בקומוניזם להצדקת קיומם ולקבל תמיכה. כתוצאה מסיום המלחמה הקרה, רוב המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית נעלמו והוחלפו בדמוקרטיות. במזרח התיכון רוב המשטרים הצבאיים (כמו בסוריה ובמצרים) הפכו לסוגים אחרים של עריצות.

סוציאל-דמוקרטיה

סוֹצְיָאל-דֶמוֹקְרָטְיָה היא אידאולוגיה פוליטית השואפת להביא לרפורמות סוציאליסטיות באמצעים דמוקרטים. ראשית הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19, אם כי לאחר המהפכה הבולשביקית והיפרדות המפלגה הקומוניסטית מן התנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך של התמתנות אידאולוגית של התנועה תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. בהתפתחות זו אימצה התנועה הסוציאל-דמוקרטית עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בתאוריה המרקסיסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.

פשיזם

פשיזם (באיטלקית: fascismo) הוא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית טוטליטרית. האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באירופה, במיוחד בצרפת ובאיטליה, בשלהי המאה ה-19. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה.

מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית - צרור זמורות שעוטף גרזן ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה (האימפריום) של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

רפובליקה

רֶפּוּבְּלִיקָה (בלטינית: Res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בהתאם להחלטת האקדמיה ללשון העברית קרויה בעברית בשמה הלועזי. אליעזר בן יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר).

לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה).

בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר.

הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס. במשטר ברומא שלטו שני שליטים (קונסולים) והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו.

סן מרינו, אחת המדינות הקטנות ביותר בעולם, רואה בעצמה את הרפובליקה העתיקה בעולם. היא נוסדה כבר בשנת 301, והחוקה שלה - התקפה עד עצם היום הזה - נכתבה ב-1600. המהפכה הצרפתית ידועה בכך שהביאה לתחילת קץ עידן המונרכיות ששלטו באירופה עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

רפובליקה אסלאמית

רפובליקה אסלאמית היא צורת שלטון בה המדינה נמצאת תחת שלטון תאוקרטי-רפובליקאי הנתמך על ידי מנהיגים מוסלמים. צורת שלטון זו אופיינית למספר מדינות במזרח התיכון ובאפריקה.

הרפובליקה האסלאמית מבוססת על חוקי האסלאם, ואולם לא בכל הרפובליקות האסלאמיות חוקים אלו מעל חוקי המדינה.

רפובליקה פדרלית

רפובליקה פדרלית היא צורת ממשל המהווה פדרציה ורפובליקה גם יחד. ברפובליקה פדרלית מדינות אחדות מוותרות על חלק מריבונותן ועצמאותן לטובת שלטון מרכזי משותף. לא כל פדרציה היא רפובליקה פדרלית, קיימות פדרציות שהן מונרכיות חוקתיות.

ברפובליקה פדרלית קיים שלטון מרכזי שבסמכותו לכפות את רצונו על מדינות הפדרציה במקרה הצורך. ברפובליקה פדרלית קיים איחוד כלכלי מלא בין המדינות, המתבטא בין היתר במטבע אחיד, ביטול המכסים, ריבית אחידה, וכו'. ברפובליקות פדרליות צבא אחד משותף הנתון למרות השלטון הפדרלי, וחוקה משותפת התקפה בכל המדינות. על פי רוב, ניתנות למדינות הפדרציה חופש פעולה חלקי לפחות בתחום הבריאות, החינוך והתשתיות. עיר הבירה הפדרלית נמצאת במחוז עצמאי, ולכל מדינה עיר בירה משלה.

הפרלמנט במדינה פדרלית מורכב במקרים רבים משני בתים (הסנאט ובית הנבחרים בארצות הברית, הבונדסראט והבונדסטאג בגרמניה, ועוד), כאשר באחד הבתים מוענק ייצוג שווה לכל מדינה ובבית השני מוענק ייצוג לכל מדינה לפי גודל אוכלוסייתה. כל חוק חייב לעבור אישור של שני הבתים, מה שמבטיח שהחוקים לא יפלו מדינות גדולות/קטנות לטובה/לרעה, מאחר שבאחד הבתים יש למדינות הקטנות יותר כוח ובבית האחר יש למדינות הגדולות יותר כוח.

שיטת בחירות

שיטת בחירות היא אוסף של כללים וחוקים אשר מגדירים את אופן ההצבעה בבחירות ואיך נקבעים תוצאותיהן. שיטת מערכת בחירות פוליטית בדרך כלל מאורגנת על ידי הממשלה, בעוד ששיטת בחירות לא-פוליטית יכולה להתרחש בעסקים, במוסדות ללא כוונת רווח ובארגונים לא פורמליים.

שיטת הבחירות קובעת את כל האספקטים של תהליך ההצבעה: מתי הן תתרחשנה, למי ניתנת זכות בחירה, מי מורשה להיות מועמד, איך הקולות נספרים, הגבלות על מימון קמפניים (לדוגמת חוק מימון מפלגות) ופקטורים אחרים שיכולים להצביע על התוצאה. מבין האספקטים של שיטת בחירות, אופן ספירת הקולות נחשב כאספקט המדובר ביותר בישראל;[דרוש מקור] אף בתוכו יש הרבה אספקטים שונים כגון אחוז החסימה, אופן ההצבעה והבחירה בין בחירות אזוריות לבחירות ארציות. שיטת מערכת בחירות פוליטיות נקבעת בחוק ולעיתים קרובות נערכת על ידי ועדת בחירות. מערכת בחירות יכולה לכלול שיטות שונות לספירת הקולות לתפקידים שונים.

חלק משיטות בחירות בוחרות מנצח בודד לתפקיד ייחודי כמו נשיא, ראש ממשלה או מושל, בעוד שיטות בחירות אחרות בוחרים מספר מנצחים, כמו חברי כנסת או חברי דירקטוריונים. קיימות שיטות בחירה רבות מאוד, אבל הנפוצות ביותר הן השיטה הרובנית, שיטת שני הסיבובים השיטה היחסית והשיטה הדירוגית . ישנן שיטות בחירה מעורבות שמנסות לשלב את האספקטים החיוביים של שיטות יחסיות ולא יחסיות.

חקר שיטות הבחירה נקרא תורת הבחירה חברתית או תורת ההצבעה והוא יכול להיות במדע המדינה, כלכלה או מתמטיקה, ספציפית בתת-השדות של תורת המשחקים ותכנון מכניזמים. משפטי אי-התכנות כמו משפט ארו מציגים שכשלבוחר יש שלוש או יותר אופציות, לא ניתן לעצב בחירות בשיטה הדירוגית שמייצגות את העדפותיו של אינדווידואל בהעדפות עולמיות של הקהילה.

תאוקרטיה

תאוקרטיה (מיוונית: "תאוס" - אל, "קרטיה" - שלטון) היא שיטת ממשל הרואה באל את השליט הישיר של החברה והמדינה, והגורסת כי חוקיו הם החוקה הלגיטימית היחידה.

שלטונו של האל מתבצע באופן ישיר דרך שליט יחיד או, לרוב, דרך מוסדות שלטון המייצגים אותו כגון הכנסייה, המסגד או המקדש. מוסדות אלו שולטים בחברה האזרחית כנציגיו של האל.

השימוש הנפוץ במושג תאוקרטיה מתייחס למשטר שבו השליטים מייצגים את הדת השלטת; במשטר זה המדיניות השלטונית זהה או מושפעת באופן מהותי מעקרונות הדת. הממשל מבסס את שלטונו כנציג האל או כל כוח עליון אחר, בהתאם לדת המקומית.

תאוקרטיה יכולה להיות שלטון יחיד, אשר בו זהה ההיררכיה השלטונית להיררכיה הדתית, או לחלופין להכיל שתי זרועות, כאשר ההיררכיה הדתית שולטת בהיררכיה השלטונית ולא להפך.

תאוקרטיה נבדלת ממשטרים חילוניים שבהם מזדהה המדינה עם דת מסוימת, במשטרים אלו קיימת לרוב מערכת הסכמים בין ההיררכיה השלטונית לדת. התאוקרטיה גם נבדלת ממונרכיות שבהן ראש המדינה שואב את הלגיטימציה לשלטונו מחסדיו של האל ונוטה לבנות סביבו הילה קדושה; כל עוד מוסדות הדת כפופים לשלטונו של השליט אין להגדיר שלטון זה כתאוקרטיה, אך במקרים שבהם השלטון נזקק במידה רבה למוסדות הדת כבסיס לגיטימי לשלטונו נוטה המשטר להפוך לתאוקרטיה.

במשטרים תאוקרטים לרוב מערכת המשפט מותאמת גם היא לדת השולטת, ובתי המשפט פוסקים בהתאם. דוגמאות בולטות לכך הן המשפט העברי היהודי, השריעה המוסלמית, והמשפט הקאנוני הנוצרי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.