דלועיים

דלועיים (שם מדעי: Cucurbitaceae) היא משפחת צמחי פרחים מסדרת הדלועאים, הכוללת צמחי תרבות רבים וחשובים כדוגמת המלפפון. זוהי משפחה בינונית בגודלה, המונה כ-125 סוגים וכ-825 מינים. בצמחיית הבר של ארץ ישראל מיוצגת המשפחה על ידי 7 מיני צמחים.

תפוצתם בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. באופן כללי בני משפחה זו חובבי טמפרטורות ובתי גידול חמים. מיני משפחה זו נפוצים, באופן שווה, בעולם הישן (היבשות אסיה, אפריקה ואירופה) ובעולם החדש (יבשות אמריקה).

דלועיים
Cucumis sativus1
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו־פסיגיים
סדרה: דלועאים
משפחה: דלועיים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cucurbitaceae
ז'יסייה, 1789
2006-10-18Cucurbita pepo02
דלועיים

תיאור המשפחה

על פי המיון המודרני משפחה זו היא אחת משבע משפחות בסדרת הדלועאים. לעומת זאת, על פי החלוקה המסורתית נהגו לראות בדלועיים כמשפחה היחידה בסדרה.

על אף שצמחים רבים ממשפחה זו מהווים צמחי מאכל עבור האדם, רוב מיני משפחה זו רעילים עבור חרקים ובעלי חיים אחרים, ורק מינים שהסתגלו לרעל זה מסוגלים לאכול אותם. בכך מצטרפת משפחה זו למשפחות המצליבים וסולניים - משפחות שנפוצים בהם חומרי רעל, ולמרות זאת מרובים בהם צמחי מאכל ותרבות עבור האדם.

מאפיינים מורפולוגיים של המשפחה

צמחי משפחה זו הם לרוב עשבים חד שנתיים או רב שנתיים. מינים מועטים הם שיחים או עצים. מינים רבים ממשפחה זו הם צמחים מטפסים, המשתרגים על עצמים אחרים בעזרת קנוקנות. מינים רבים אחרים הם צמחים שרועים.

העלים של בני משפחה זו גזורים במקרים רבים ל-5 אונות, בצורה הדומה לכף יד. עורקי העלה ניכרים. בסוגים רבים העלים גדולים או גדולים מאוד. במיני הצמחים המטפסים, התפתחה במהלך האבולוציה קנוקנת - איבר מטמיע, דק וארוך, שבאופן טבעי מתפתל בצורה סלילית. הוא רגיש למגע של עצמים אחרים, ומסתלסל עליהם. בכך הצמח מטפס על גבי עצם אחר כדוגמת עץ אחר, סלעים וכן הלאה.

תכונת הטיפוס מסייעת לצמח להגיע למקור אור, והיא חשובה במיוחד ביערות וחורשים בהם אור השמש מוסתר על ידי צמחים אחרים. כמו כן, הצמח 'חוסך' לעצמו אנרגיה הכרוכה ביצירת גזע מרכזי, בכך שהוא נשען על עצמים אחרים.

העלים מסודרים באופן מסורג על הגבעול.

הפרח האופייני לבני משפחה זו הוא פרח שצבע כותרתו צהוב, מספר עלי הכותרת ושאר איברי הפרח - 5. הפרחים לעיתים קרובות יחידים ובמקרים אחרים מקובצים במספר פרחים.

תכונה המאפיינת את רוב סוגי המשפחה הוא היות הפרחים חד-מיניים, כלומר, בעלי איברים נקביים בפרח אחד, וזכריים בפרח אחר. חלק מהמינים הם חד-ביתיים, כלומר, כל פרחי הפרט הם מזוויג מסוים (זכר או נקבה) וחלק מהמינים הם דו ביתיים, כלומר, על אותו הצמח מתקיימים פרחים זכריים ונקביים.

הפרי הוא עסיסי, מטיפוס ענבה. קליפת הפרי לעיתים קשיחה ולעיתים רכה.

דלועיים כצמחי תועלת

עיקר ערכה של משפחה זו עבור האדם הוא בצמחי מאכל רבים, שהאדם אוכל את פריים. על משפחה זו נמנים הפירות המכונים מלפפון, קישוא, דלעת, דלורית, אבטיח ומלון. השם העממי אינו חופף ברוב המקרים לשייכות המדעית של הצמח, וחל בלבול, בציבור כמו גם במקורות מדעיים, באשר לסיווגם הסיסטמטי של זני המאכל לסוגים השונים. ליתר פירוט, מומלץ לקרוא בערכי המאכלים עצמם.

האדם נהנה מהפירות העסיסיים של משפחה זו, שהם מטיפוס ענבה. יש ונהוג לאכול את הפרי נא, כמו במלון, ויש שנהוג לבשלו, כמו דלעת. לעיתים הפרי טעמו נייטרלי, כמו בדלורית ולעיתים טעמו מתוק ולכן הוא משמש כדבר מתיקה, כמו אבטיח.

קיימים שימושים משניים נוספים בפירות משפחת הדלועיים. הנפוץ שבהם הוא שימוש בזרעים כחטיף אפוי או קלוי. אלו נקראים בשפה העממית "פיצוחים", ולרוב נמכרים לאחר המלחה מאסיבית. לצורך זה משמשים גרעיני דלעת, הקרויים 'גרעינים לבנים', לעומת גרעיני החמנייה ממשפחת המורכבים הקרויים "גרעינים שחורים". במידה פחותה משמשים לכך גם גרעיני אבטיח.

שימוש נפוץ נוסף הוא בפרחי משפחה זו לצורך מאכל. הנהוג ביותר הוא שימוש בפרח הענק של הקישוא לצורך מילויו במאכלים שונים. מאכל זה נחשב למזון משובח, בשל טעמו ובשל המחיר של חומר הגלם, שכן פרח הקישוא הוא בעל חיי מדף קצרים במיוחד.

שימושים נוספים נהוגים בעיקר בחברות מסורתיות. לדוגמה, תוכן הפרי הספוגי של הסוג לופה משמש לרחצה; שימוש זה הוא נפוץ, והפרי נמכר בהיקף מסחרי גם בימינו.

מינים וזנים שונים של דלעת משמשים למטרות נוי, בהיותם קלים לפיסול וחריטה, ונהוג לשרטט עליהם בעבודת יד איורים שונים, או לדמותם לראש אדם. אחת ממסורות החג הנוצרי ליל כל הקדושים, הוא יצירת דמות כזו. כמו כן, בחברות מסורתיות משתמשים בפרי הקשיח של זני דלעת מוארכים לאגירת מים, כבקבוק.

העדפתם של מיני משפחה זו למקומות ואזורים חמים באה לידי ביטוי בכך שבארץ ישראל נחשבים הדלועיים לגידולי קיץ, והם מגודלים גם מחוץ לעונתם בחממות.

דלועיים בתרבות

מיני דלועיים שונים מיוצגים במקרים רבים בתרבות הפופולרית, בעיקר משום גודלם העצום של הפירות. לדוגמה, שיר האיגיון 'אישה באבטיח', שכתבה נורית זרחי ושרה חוה אלברשטיין, מתאר אישה הגרה בתוך אבטיח.

הסיפור "הדלעת המופלאה" מאת הלסינג לנרט (Lennart Hellsing) מתאר דלעת ענקית המשמשת למגורים והיא מסוגלת להמריא.

הביטוי עונת המלפפונים הוא מונח תקשורתי המתאר את שיאו של הקיץ בו אין ידיעות מרעישות, והתקשורת עוסקת באירועים שוליים.

המנהג העממי לפצח את זרעי משפחת הדלועיים גורר איתו ביטויים והקשרים תרבותיים רבים, בעיקר כאלה הלועגים למנהג, הנחשב לוולגרי בשל היותו זול, ומלכלך. ספרה הרביעי של יוכי ברנדס קרוי 'גרעינים לבנים'.

הדלועיים בצמחיית הבר של ארץ ישראל

Bryonia syriaca male 1
דלעת-נחש סורית בפריחה

שבעה מינים ממשפחה זו מיוצגים בצמחיית הבר של ארץ ישראל, והם מסווגים לחמישה סוגים בסדר סיסטמטי:

דלועיים באמנות

דלועיים ממין יחיד או מכמה מינים שונים עוצבו על 23 פסיפסים מתוך 134 הפסיפסים מארץ ישראל בהם מעוטרים כלל הגידולים חקלאיים, בשכיחות גבוהה ומפתיעה (17%). הדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ריאליה חקלאית מקומית עשירה. מרבית העיטורים הוצגו על פסיפסים מאיכות גבוהה, שהאבנים המרכיבות אותם קטנות והרזולוציה של התמונה שלהם גבוהה. בפסיפסים איכותיים אלו, המעידים על עושרם ורווחתם הכלכלית של תושבי האתר, מוצג גם המגוון הגבוה ביותר של מיני הגידולים החקלאים בכלל, וניכר שאיכות הפסיפס מהווה פקטור חשוב לעיטור באמצעות פירות הדלועיים.

Kursi-S-15
מלונים עגולים מחורצים ומפוספסים ופירות מוארכים של מלוני עג'ור בפסיפס שבכנסיית כורסי

בפסיפסי ארץ ישראל מיוצגים שישה גידולים המשתייכים לארבעה מינים שונים של דלועיים: המלון (מלון עגול, פקוס ועג'ור), האבטיח, הקרא, והלופה. הנפוצים ביותר הם המלון העגול, מלון הפקוס, האבטיח, והלופה, לעומתם הקרא ומלון העג'ור מוצגים כל אחד בפסיפס אחד בלבד. מגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים הורטיקולטורה מפותחת ומגוונת והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההגיינה האישית בארץ ישראל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אבטיח

אֲבַטִּיחַ (שם מדעי: Citrullus lanatus) הוא מין של שיח שרוע חד-שנתי ממשפחת הדלועיים שפרותיו משמשים למאכל.

מוצאו של האבטיח באפריקה המשוונית והדרומית. אף על פי שהאבטיח התרבותי אוגר כמות מים גדולה בפירותיו, הוא גדל ללא השקיה בתנאי בעל. פרחי האבטיח גדולים ובודדים, וצבעם צהוב בהיר. הפריית האבטיח נעשית על פי רוב על ידי חרקים, בעיקר דבורים.

פרי האבטיח הוא ענבה גדולה המכילה זרעים רבים. טעמו, מתוק ועסיסי. משקל הפרי מגיע עד 20 ק"ג ורובו (כ-92%) עשוי מים.

צבע הירק ירוק מבחוץ ואדום או ורוד מבפנים. ניתן גם למצוא אבטיח עם קליפה או ליבה צהובה.

אבטיח הפקועה

אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה (שם מדעי: Citrullus Colocynthis), הידוע גם בשם חַנְדַל (בערבית: حنظل), הוא צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת הדלועים הצומח באזורי ערבה ומדבר.

דלועאים

סדרת הדלועאים (שם מדעי: Cucurbitales) היא סדרה של צמחים דו-פסיגיים, הקרובה לסדרת האלונאים.

דלורית

דלורית או דְּלַעַת הַגִּנָּה (שם מדעי: Cucurbita moschata) או בשמה הלועזי 'butternut squash' היא צמח ממשפחת הדלועיים המזכיר בצורתו אגרטל או אגס.

טעמה של הדלורית מתוק ואגוזי, בדומה לבטטה או לדלעת. קליפתה צהובה ובשרה כתום. כשהדלורית בשלה, צבע הקליפה משתנה מירוק לכתום כהה וטעמה נעשה עשיר ומתוק יותר. הדלורית גדלה כצמח מטפס, הדלורית נוצרת בבסיסו של הפרח, מקורה בצפון אמריקה. לרוב מקלפים את הקליפה ומוציאים את הזרעים ואוכלים את 'בשר' הדלורית, אולם הזרעים ניתנים לאכילה לאחר אפייה או קלייה.תחילת הגידול המסחרי בישראל - בתחילת שנות ה-80 כמצע גידול לחרקים מועילים בהדברה ביולוגית למספר מכונים במדינה. לאחר מכן נכנס כגידול מסחרי למאכל אדם ונקרא בתחילה "מיני דלעת" או "דילעית".

השם "דלורית" נטבע על ידי שוקי בן פורת, יהושע שלמון ושמואל כץ.

הדלורית עשויה לגרום לתגובה האלרגית דרמטיטיס במגע עם העור לאחר קילופה. בשימוש מסיבי בדלורית יש להשתמש בכפפות.

דלעת

דְּלַעַת (שם מדעי: Cucurbita כינוי נוסף: קלבסה/קלוסה) היא סוג צמח ממשפחת הדלועיים. משפחה זו כוללת צמחי גן מוכרים כגון קישוא, מלון, מלפפון ואחרים. "דלעת" הוא גם השם העממי של כמה ממיני סוג זה, ביניהם דלעת הגינה, דלעת גדולה ודלעת השדה. הדלעת שכיחה ביותר בצבעי כתום כאשר היא בשלה. הדלעת פופולרית בבישול, ומשמשת לפיסול ג'ק-או-לנטרן (ראו בהמשך) כחלק מחגיגות ליל כל הקדושים בארצות הברית, אירלנד וסקוטלנד.

דלעת הספגטי

דְּלַעַת הספגטי היא מצמח מזן תרבותי Vegetable marrow השייך למין Cucurbita pepo במשפחת הדלועיים, בעל פרחים צהובים ופירות בעלי צבע צהבהב-כתום, כשבמרכזם גרעינים גדולים.

כאשר אינו מבושל, פנים הפרי הוא קשה ודומה לדלעת. לאחר הבישול פנים הפרי הופך רך ומקבל מרקם חוטי המזכיר ספגטי ומכאן שמו.

דלעת ערמונים

דלעת ערמונים או דלעת הבלוט (שם מדעי: Cucurbita pepo var. turbinata), היא זן ישראלי של הדלעת האמריקאית Acorn (אייקורן) השייכת למין דלעת השדה בו כלולים כל זני הקישואים וחלק מזני הדלעות. דלעת ה-Acorn, בלוט בעברית, שייכת למשפחת הדלועיים ומוצאה באמריקה הצפונית. אל דלעת הבלוט נחשפו המתיישבים האירופאיים לראשונה בעקבות מפגשם עם האינדיאנים.

ירוקת חמור מצויה

ירוקת חמור מצויה (שם מדעי: Ecballium elaterium) היא מין יחיד בסוגו של עשב רב שנתי ממשפחת הדלועים, גדלה בר ופורחת בקיץ. פרחיה צהובים ופירותיה עסיסיים. כשהפרי מבשיל ניתק החיבור שבין העוקץ לגוף הפרי והציפה שבתוך הפרי ניתזת ומפיצה למרחוק את הזרעים שבציפה.

מקור השם במשנה: "האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית" (משנה, מסכת אהלות, פרק ח', משנה א'), הזיהוי נעשה לפי השם הערבי לצמח: קת'אא אלחמאר - קישוא החמור. בכתבי יד מסוימים של המשנה הנוסח: יריקת החמור וייתכן שלפי זה הכוונה לדרך הפצת זרעיו שנעשית במעין יריקה, בדומה לשמו הלטיני: Ecballium elaterium שגם בו ישנה משמעות של יריקה.

ברפואה העממית של ערביי ארץ-ישראל יש למוהל הפרי (שהינו רעיל) שימושים רפואיים רבים. הוא משמש כתרופה לצהבת, לקטרקט על העין, לנוזלים המצטברים בדרכי הנשימה, לדלקות אוזניים ולעצירות. כשהפרי בשל כל נגיעה קלה גורמת לו להתיז את תוכנו, במיץ הזה משתמשים כתרופה לסתימה חריפה בדרכי הנשימה.

לופה

הלופה (שם מדעי: Luffa; נקראת לעיתים ליפה) היא סוג של צמח מטפס הגדל באזורים טרופיים וסובטרופיים. הפירות של אחד מהמינים הקרוי לופה גלילית או במיה סינית, הוא מאכל פופולרי באסיה ובאפריקה.

הלופה היא המקור החשוב ביותר לייצור ספוג מן הצומח, וספוגי אמבטיה מכונים לעיתים "ליפה". הצמח משמש גם להכנת רהיטים, ומיץ הצמח משמש כתרופה טבעית נגד צהבת.

לעוסית

לעוסית (שם מדעי: Momordica) סוג של צמחים מטפסים ממשפחת הדלועיים. בני הסוג לעוסית הם ככלל חד-שנתיים ממוצא טרופי המניבים פרי מר דמוי קישוא. המינים מגודלים על ידי האדם מאפריקה עד סין ומשמשים לנוי, מאכל ורפואה עממית.

בישראל קיימים שני מינים, שהובאו כנראה על ידי עובדים זרים:

לעוסית מטפסת - Momordica balsamina, הרעילה.

מלון מר - Momordica charantia, המשמש כירק מאכל בארצות מסוימות, בדומה למלפפון.הלעוסית המטפסת היא מין פולש במטעים בישראל.

לעוסית מטפסת

לעוסית מטפסת (שם מדעי: Momordica balsamina) היא מין של מטפס חד-שנתי ממשפחת הדלועיים. מוצאו מאפריקה הטרופית, שם גדל גם קרובו, המלון המר, המשמש למאכל. פירותיה הכתומים של הלעוסית המטפסת, לעומת זאת, אינם אכילים. הלעוסית המטפסת היא מין פולש במטעים בישראל, בייחוד, בפרדסי הדרים, שם היא מצטרפת לארויה ומיני האספרג.

עלי הצמח משוננים ומאוצבעים קמעה, בדומה לעלי הגפן, אך קטנים בהרבה. הדמיון לגפן מחוזק על ידי הקנוקנות האופייניות למין. הפריחה מתחילה בעונת הקיץ. הפרחים קטנים, בצבע קרם ומואבקים על ידי חרקים. הפירות בגודל שזיף, אדומים-כתומים ומזכירים מעט פנס סיני בצורתם. הם נושאים שורות של קוצים רחבים ורכים. פנים הפרי מכיל זרעים שטוחים, עטופי ציפה אדומה דביקה. זמן ההבשלה הוא בסתיו עד סוף החורף. באותה תקופה הפרי נוטה להתבקע ולשחרר את הזרעים.

המין הובא לראשונה לאירופה בשנת 1568 ומאז הפך לצמח מעזבות שכיח בחלקים רבים של העולם, בייחוד באסיה ואוסטרליה.

מלון (פרי)

מֵלוֹן (שם מדעי: Citrullus melo) הוא צמח נושא פירות ממשפחת הדלועיים. המלון מכיל כ-90% מים, 8% סוכר וכן ויטמינים A ו-C. פרי המלון הוא פרי מאכל נפוץ האופייני לעונת הקיץ.

מלון הוא כינוי לפרי המלון ולצמח המלון כאחד. הצמח הוא עשב בעל מראה הדומה לגפן (מטפס) שטופח לראשונה לפני יותר מ-4,000 שנה (בערך במאה ה-20 לפנה"ס) בפרס ובאפריקה. צמח בעל פרחים זה מניב פרי משלים מסוג שהבוטנאים מכנים פרי מדומה. זני-תרבות רבים ושונים של מלון מיוצרים, אולי הנפוצים ביותר או הידועים ביותר הם הקנטלופ וטל הדבש.

מלון גליה

מלון "גליה" (ידוע גם בשם סרדה בדרום מזרח אסיה) הוא זן מכלוא מסוג F1 של מלון מקבוצת רטיקולטוס. מקורו הוא בהכלאה של מלון מזן "העוגן" שהוא ירוק ציפה ומלון מזן "קרימקה" שהוא בעל קליפה מרושתת. הזן גליה פותח במרכז מחקר נווה יער של מכון וולקני בישראל על ידי דר' צבי קרחי, שהתמחה בטיפוח מיני דלועיים (אניקה גוברס ואברהם פנטי היו שותפים בפיתוח). הזן יצא לשוק ב-1973 ונקרא בשמה של בתו של קרחי. מלונים מטיפוס ”גליה“ מטופחים גם כיום (נכון ל-2013) על ידי חברות זרעים בינלאומיות ונמכרים למדינות שונות ברחבי העולם.משקלו הממוצע של פרי בודד הוא קילוגרם אחד לערך. צורת הפרי היא עגולה וקליפתו מרושתת בקווים צפופים ומחוספסים. בהבשלה מלאה צבע הקליפה הוא צהוב. טעם מלון גליה נחשב כעשיר וארומטי והוא בעל תכולה גבוהה של מוצקים מסיסים (ערכים של עד 18% אפשריים, אם כי ערכים מעל 11% נחשבים כראויים לשיווק מסחרי). בשלותו נבחנת על ידי צבע הקליפה והריח ולא על ידי רכות או יובש הגבעול כפי שנעשה לעיתים בדלועיים. אם נשמר שלם בטמפרטורת החדר, הפרי שומר על איכותו, אך לאחר שנחתך, חלקים שלא נאכלו צריכים להיעטף ולהישמר בקרור כדי לשמור על טעמם.

מלון הגליה נחשב כנוח לגידול ומגודל במדינות רבות ברחבי העולם, בהן: פקיסטן, ברזיל, צ'ילה, גואטמלה, פורטוגל, ספרד, מרוקו, מדינות הדרום בארצות הברית, קוסטה ריקה, פנמה, הונדורס, יוון, טורקיה, מצרים וישראל.

נכון לשנת 2002, היקף גידול מלון גליה בעולם היה כ-300–500 אלף טונות לשנה.

מלון מר

מלון מר (שם מדעי: Momordica charantia) הוא מין של מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות. מוצא הפרי אינו ידוע, אך הוא נפוץ למדי בדרום ודרום-מזרח אסיה, סין, אפריקה והקריביים.

מלון עג'ור

מֵלוֹן עג'ור (שם מדעי: Cucumis melo var. chate; לעיתים נקרא גם "מלון הקַתַא") הוא פרי מאכל הנמנה עם משפחת הדלועיים.

הפרי שעיר וירוק, מעט מוארך, ויחסי האורך והרוחב שלו עומדים על 1:3 והוא משמש למאכל בהיותו צעיר ועסיסי. מלון העג'ור קרוי במצרית "עגור" והוא ה"קשוא" המוזכר במקרא ואליו התגעגעו בני ישראל בלכתם במדבר: "זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים" (במדבר י"א, ה'). הכינוי "מקשה" המוזכר במקרא בתקופת הבית הראשון, התייחס לשדות מיוחדים בהם גדלו 'קשואים'.

בעת העתיקה מלון העג'ור היה אחד מצורות המלונים החשובות בחקלאות המקומית. צורה זו של מלון הוחלפה בצורות חדשות שהחליפו אותה. כך, עם כניסת הקישוא המודרני לחקלאות, הוא קיבל את שמו המקראי של פרי העג'ור, והחליף אותו בחקלאות המקומית. עם זאת, מחוץ לישראל נוהגים לגדל את מלון העגור, למשל, באיטליה.

מלפפון

מְלָפְפוֹן (שם מדעי: Cucumis sativus, מוכר גם בתור קישוא הגינה) הוא צמח מטפס חד-שנתי קיצי ממשפחת הדלועיים, בסוג מלפפון. המלפפון אינו דורש השקיה מרובה, ופריו המוארך עסיסי ועשיר מאוד במים. צבעו ירוק (למעט המלפפון הלימוני האוסטרלי). נאכל חי, כבוש במלח או מוחמץ. מוצאו של הצמח בהודו, שם החלו בני אדם לגדל אותו לפני כ־3,000 שנה. כיום, המלפפון הוא ירק נפוץ ביותר, והוא גדל בחממות או בשדות פתוחים.

קישוא

קישׁוּא (שם מלא: דלעת הקישוא; שם מדעי: Cucurbita pepo var. cylindrica) הוא זן תרבותי (Cultivar) במשפחת הדלועיים. הקישוא הוא מאכל נפוץ הגדל במִקְשָׁה, ונפוץ בגני ירק, אך לפי הגדרה בוטנית הוא פרי.

שאיוט

שאיוט (שם מדעי: Sechium edule כינויים נוספים: שׁוּ שׁוּ,כּרִיסְטוֹפִין, יֶרֶק אַגָּס, מְלָפְפוֹן קוֹצִים ועוד) הוא סוג צמח ממשפחת הדלועיים. משפחה זו כוללת צמחי גן מוכרים כגון קישוא, מלון, מלפפון ואחרים. מקורו של השאיוט הוא במסו-אמריקה, וכיום מגדלים אותו בכל רחבי העולם. גידול השאיוט מתבצע בעיקר במדינות ברזיל, קוסטה ריקה, אבחזיה וגאורגיה המייצאות את היבולים לאירופה, וכן בווראקוס המייצאת את השאיוט לארצות הברית.

צמח השאיוט אכיל ביותר, כמעט כל חלקי הצמח ראויים למאכל.

רוב אוכלי השאיוט, מכירים את פירות הצמח. אך למעשה גם שאר חלקי הצמח: שורש, גזע, גבעולים, עלים וזרעים ראויים למאכל. חלקי הצמח הרכים משמשים כמרכיב בסלטים שונים, בעוד החלקים הקשים מתבשלים כמו ירקות שורש.

שדה (חקלאות)

שדה הוא שטח קרקע המשמש לגידולים חקלאיים. נהוג להבחין בין שני סוגים עיקריים: שדה בעל, ושדה שלחין. מִקְשָה הוא שדה בו מגדלים דלועיים כמו אבטיחים, מלונים, קישואים או מלפפונים.

בתקופת הקיץ מבשילים יבולי השדה, בעיקר הדגנים.

תהליך ניתוק היבול מהאדמה מכונה קציר. את התבואה מאחסנים במהלך הקציר במבנה בשטח השדה או סמוך אליו הנקרא אסם. לאחר עונת הקציר, מובילים את היבול מהשדה לעיבוד נוסף או לשימוש מיידי, תהליך המכונה אסיף.

המילה 'שדה' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.