דיני שומרים

דיני שומרים הם קבוצת דינים משפטיים במשפט העברי המתארים את חובותיהם ואת זכויותיהם של שומרים.

סוגי השומרים

"שומר" הוא מי שמחזיק עבור חברו ברכוש השייך לחברו. חובתו של השומר לשמור על הרכוש מפני נזק או גניבה.

ההלכה מבחינה בין ארבעה סוגי שומרים:

  1. שומר חינם - אדם שחברו הפקיד אצלו חפץ לשמירה, ללא תמורה.
  2. שומר שכר - אדם שחברו הפקיד אצלו חפץ לשמירה, תמורת שכר. בעת העתיקה, שמירה בשכר הייתה מקצוע. גם בעלי מקצוע נוספים נכללים בקטגוריה זו, כגון אמן שסיים עבודתו על חפץ לפני שבעל החפץ לוקח אותו.
  3. שוכר - אדם הלוקח חפץ מחברו בתשלום קבוע לצורך שימוש בחפץ. הלוקח נקרא שוכר.
  4. שואל - אדם הלוקח חפץ מחברו לצורך שימוש בחפץ, ללא תשלום. הלוקח נקרא שואל.

דיני השומרים

דיני השומרים עוסקים במצב בו "בעל הבית", כלומר בעל החפץ או בעל הכסף, תובע את רכושו בחזרה, והשומר לא יכול להחזיר אותו. הדינים מבדילים בין המקרים הבאים:

  • השומר שלח ידו בחפץ - השומר גנב את החפץ לעצמו ושיקר בבית הדין. במקרה זה דינו של השומר כדינו של גנב. כמו כן אם הוא השתמש בחפץ אף שלא במטרה לגוזלו, והחפץ נאנס, גם כן יהיה חייב השומר, כי מרגע השתמשותו בחפץ הרי הוא גזלן על החפץ.
  • השומר "פשע" - השומר התרשל בשמירה, כגון שלא שמר היטב על בעלי חיים או שם מטלטלין במקום שיהרסו אותו. במקרה זה השומר חייב לשלם לבעל הבית.
  • החפץ נגנב או אבד - שומר חינם נשבע שלא פשע, ולא משלם. שאר השומרים משלמים. אך אם השומר לא טוען שהחפץ אבד אך עם זאת אינו יודע היכן החפץ - זה נחשב לפשיעה ולא לאבידה וגם שומר חינם חייב לשלם.
  • החפץ "נאנס" - החפץ נפגע במקרה שלא בשליטת השומר, כגון שבעל החיים שניתן לשמירה מת מיתה טבעית ("מתה כדרכה"), או שהחפץ שניתן לשמירה נשבר, ללא כל פשע מצד השומר (כגון שנפגעה הבהמה מברק). במקרה זה שומר חינם, שומר שכר ושוכר נשבעים שלא פשעו, והם אינם משלמים.
  • החפץ "נאנס" וגם "בעליו עמו" (בעל החפץ נכח במקום) - כל השומרים פטורים, וגם השואל במקרה בו הבעלים עבד עבור השואל בזמן ההשאלה (כגון אם בעל השור עבד עבור השואל בזמן שמסר לידיו את השור).
  • "מתה מחמת מלאכה" - החפץ נתקלקל מחמת השימוש בו- שוכר ושואל פטורים. שומר חינם ושומר שכר הרי דינם כ"שולח יד" כלומר גזלן, וחייבים לשלם.

שבועת השומרים

שומר שפטור מלשלם על הנזק שקרה לחפץ הנשמר (שומר חינם בגנבה ואבדה ושומר שכר באונס) חייב להשבע ג שבועות א. נשבע שאכן החפץ אינו ברשותו ב. נשבע שהחפץ אכן נגנב או נאנס ג. נשבע שלא "שלח יד" בחפץ, כלומר, שלא נשתמש בחפץ שימוש כל שהוא לפני מקרה הגניבה או האונס. אם נשבע השומר ונפטר מתשלום ולאחר מכן נודע על ידי עדים ששיקר בשבועתו חייב לשלם לבעלים "קרן וחומש" כלומר את מחיר החפץ ותוספת חמישית (מלבר, כלומר רבע מהמחיר של החפץ) שומר חינם שטען שנגנב החפץ ונמצא משקר דינו "טוען טענת גנב" וחייב לשלם כפל כגנב עצמו. האמוראים נחלקו האם בטבח ומכר יתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה[1]

בנוסף, שומר שהודה שפשע בחפץ ומוכן לשלם לבעלים את שוויו, חייב להשבע שבועה שאין החפץ ברשותו, וזו, כדי למנוע מהשומר לתת עינו בחפץ ולכפות על הבעלים בעקיפין למכור לו את החפץ[2].

שומר שמסר לשומר

חכמי הגמרא תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"א, עמוד ב', הדעה השלישית מוזכרת רק בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו, עמוד א'. נחלקו האם מותר לשומר, למסור לשומר אחר את החפץ שנמסר לו.

לפי דעה אחת, הדבר מותר והוגן, ובכך הוא מקיים את שמירתו, שכן הוא מוסר את החפץ לאדם בן דעת ואחראי, ולכן גם במקרה שהוא עצמו היה שומר שכר ואילו השומר השני היה שומר חינם, ובהנחה ששומר חינם מבצע שמירה פחותה מזו של שומר שכר מכיוון שהאחריות המוטלת עליו קטנה יותר, גם אז הוא פטור. הסבר המוזכר בראשונים, הוא "אוקימנא גברא בחריקאי", כלומר יש כח משפטי לשומר הראשון להעמיד את השומר השני במקומו, כך שהשומר הראשון מסתלק לחלוטין מחיוב השמירה. ההסבר הוא ששמירתו של הראשון נמסרה כליל לשני, ולא ששניהם שומרים.

לפי דעה אחרת, הדבר אסור. ההסבר הוא בכך שכאשר אדם מפקיד בהמה אצל שומר, הוא מוסר זאת אצלו בהנחה שאם יארע לחפץ דבר כל שהוא, הוא יחייב את השומר שבועה, ואז, לפי היכרותו עם השומר ומהימנותו, הוא יודע שאם הבהמה אכן נאנסה בפשיעתו, הוא לא ישבע לשקר, ויקבל חזרה את התשלומים. אבל אדם אחר לא נאמן לו בשבועתו, ולכן אין רשות ביד השומר למסור את הדבר לאדם אחר. דין זה, המחייב את השומר השני במקרה שהוא מסר את החפץ לאדם אחר, נאמר גם אם השמירה השנייה מעולה יותר, שכן הראשון היה רק שומר חינם והשני הוא שומר שכר, שהאחריות המוטל עליו גדולה יותר, שכן הוא חייב לשלם גם במקרה של גניבה או אבידה ולא רק במקרה של אונס.

לפי דעה זו, שכמותה פוסק הרמב"ם[3], אם מדובר באדם שהמפקיד רגיל להפקיד אצלו, מותר לשומר למסור לו את החפץ שניתן לשמירה, אם כי בתנאי שהשמירה השנייה אינה פחותה יותר מהראשונה, כדוגמת שומר שכר המעביר את החפץ לשומר חינם. רבי חיים סולובייצ'יק[4] מסביר, שהעברת השמירה לאדם אחר מועילה מטעם שיש כח לשומר הראשון להעמיד את שומר השני במקומו, כך שהשומר הראשון מסתלק לחלוטין מחיוב השמירה. וזאת הוא דווקא אם האדם השני שהוא מעמיד במקומו הוא כדוגמת השומר הראשון, אך אם הוא אינו מבצע את אותה השמירה שהייתה מוטלת על האדם הראשון, לא נפטר הראשון משמירתו בכך, והעברת החפץ לאדם השני נחשבת כפשיעה.

דיעה שלישית, אוסרת למסור את החפץ לשומר אחר, אבל מטעם שונה, בהנחה שאדם אינו מסכים שיעבירו את חפציו לאדם אחר. הגמרא מתבטאת "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר". ולכן, העברת החפץ לאדם אחר שנעשית בניגוד להסכמת הראשון נחשבת לפשיעה בחפץ ואי קיום חיוב השמירה, דבר המעמיד את השומר באחריות מלאה לכל נזק שיגרם לחפץ.

חקיקה ישראלית

דיני השומרים במשפט העברי הועתקו לדיני השומרים במשפט הישראלי בחוק השומרים תשכ"ז-1967. הבדלי ניסוח וכללי פרשנות שונים, הביאו לתוצאות משפטיות שונות בין פסיקת בתי המשפט בישראל למשפט העברי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ספר שמות, פרק כב, פסוקים ו-יד
  • מסכת בבא מציעא, פרק ראשון (שנים אוחזין), פרק שלישי ("המפקיד"), ופרק שביעי ("השוכר את הפועלים")
  • דוד הנשקה, משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים - עיונים בדיני שומרים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997
  • הרב גדעון בנימין, "הפקדתי שומרים" - הלכות שמירה ופקדון, לפי סדר השולחן ערוך, תשס"ו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בבלי, בבא קמא, קו, ב
  2. ^ בבלי בבא מציעא, לד, ב
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שכירות, הלכות א, פרק ד'.
  4. ^ חידושי הגר"ח על הש"ס על מסכת בבא קמא סימן כ"ב עמ' י"ט.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

בבא מציעא

בָּבָא מְצִיעָא הוא החלק השני והאמצעי של מסכת נזיקין, הפותחת את סדר נזיקין שבמשנה. פירוש השם בארמית הוא "השער האמצעי", כאשר לפניה נמצאת בבא קמא - השער הראשון, ולאחריה בבא בתרא - השער האחרון.

חלוקת מסכת נזיקין לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 118 דפים.

מסכת בבא מציעא ככלל עוסקת בתביעות וטענות שבין אדם לחברו שלא מחמת נזק, כגון דיני אבידה ומציאה, דיני שומרים ואחריותם, דיני הלוואות, אונאה, ריבית ושכירות.

השאלה

השאלה היא מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום וללא שינוי של הבעלות על החפץ. להבדיל מהשכרה, שאף היא מסירת חפץ לשימוש זמני, אך תמורת תשלום והכרוכה בוויתור זמני על זכויות בעלות. בתום תקופת ההשאלה על השואל להחזיר את החפץ למשאיל. יש להבחין גם בין השאלה להלוואה - הלוואה היא מסירת דבר והחזרת דבר מקביל או שווה ערך, אם כסף ואם מוצר מתכלה - אדם שואל כלי מטבח משכנו ומשיב לו אותו כלי עצמו, אך הוא לווה ממנו כוס סוכר ומשיב לו כוס סוכר באותו גודל בדיוק, אך לא את הסוכר שבו השתמש.

השאלה מקובלת בין ידידים, כדרך לסיוע הדדי. השאלה נעשית לעיתים גם במסגרת פעילות עסקית (אם כי בה מקובלת יותר השכרה). ההשאלה גם תורמת לצמצום תרבות הצריכה, וצמצום השימוש במשאבי כדור הארץ כעזרה לאיכות הסביבה.

לעיתים, ובפרט בעולם המסחר בשוק ההון משתמשים במונח השאלה, אך למעשה מדובר בהלוואה בריבית אפס.

השאלה מקובלת גם בפעילות ציבורית. דוגמאות:

ספריית השאלה - ספרייה ציבורית המשאילה ספרים לקוראים החברים בה.

ארגון "יד שרה" עוסק בהשאלה של ציוד רפואי לחולים.

השאלה של מוצגים בין מוזיאונים, למשל לשם תצוגה רחבה של יצירותיו של אמן מסוים, יצירות הפזורות במוזיאונים רבים.

כלי נגינה יקרים, הנמצאים בבעלותם של אספנים, מושאלים לאמנים לשם נגינה בהם.במשמעות שונה מעט משמש המושג בהתייחסות להשאלה של עובד, שהיא העברה זמנית של עובד לפעילות אצל מעביד אחר, לקידומו של מיזם משותף לשני המעבידים. השאלה דומה מקובלת בקבוצות ספורט, שבהן ספורטאי מושאל לעונה אחת לקבוצה אחרת, ולאחר מכן חוזר לקבוצתו המקורית.

כל לא ידענא פשיעותא היא

במשפט העברי, כל לא ידענא פשיעותא היא (מארמית: כל איני יודע - פשיעה היא) הוא עיקרון הקובע כי שומר פיקדון ששכח היכן הניח את הפיקדון - נחשב כפושע ולא כשוגג, ועל כן הוא מחויב לשלם את שווי הפיקדון גם אם היה שומר חינם, זאת מאחר שהיה מוטל עליו לתת את דעתו ולזכור.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

פועל (משפט עברי)

במשפט העברי, פועל הוא אדם שנשכר לעשות מלאכה לאדם אחר. ההלכה מחלקת בין שני סוגי פועלים: פועל שכיר, שנשכר לעבוד עבודה במשך זמן מסוים והתשלום המשולם לו הוא עבור העבודה, לעומת קבלן, שהתשלום שמקבל הוא עבור התוצאה, הוא נשכר כדי לעשות מלאכה מסוימת, והוא יכול להחליט בעצמו מתי לעשות אותה.

פרשת משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים היא פרשת השבוע השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק י"ח. רוב הפרשה מפרטת מצוות ודינים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום המשפטי. מצוות אלו הן המשך לעשרת הדיברות והמצוות שנזכרו בסוף פרשת יתרו, שכולן יחד מהוות את ספר הברית שעליו נכרתת הברית בין בני ישראל לה'. בסוף הפרשה מסופר על מעמד כריתת הברית, ועל עליית משה להר סיני לקבלת לוחות הברית והציווי על הקמת המשכן.

ברוב השנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשיה הראשונה מ"ארבע פרשיות" - פרשת שקלים..

שבועה

שבועה היא הצהרה של אדם על דברי אמת, אשר במסגרתה מתחייב הנשבע בשם האל כי כל טענותיו אמת.

על מנת שהשבועה תהיה בבחינת כלי משפטי יעיל לבירור האמת, על הנשבע להאמין הן בקיום האל והן ביכולת האל להענישו אם ישבע לשקר.

בתורה מופיע האירוע בו נשבעו אברהם ואבימלך וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע".

מאז ומתמיד הייתה השבועה מתן תוקף מיוחד להתחייבות או לאמת דבר שבפי האדם. נראה שהרמת היד בשבועה מקורה כבר בזמן העתיק, להורות שנשבעים באל שבשמים, כפי שניתן לראות משבועה נוספת של אברהם ומחזיונו של הנביא דניאל.

שומר (מקצוע)

שוֹמר או מאבטח הוא אדם שתפקידו למנוע גישתם של אנשים לא מורשים לשטח מסוים, כדי להבטיח את ביטחונם של אנשים ורכוש הנמצאים בשטח זה.

מי שמופקד על שמירתו של אדם מסוים, בכל מקום שבו הוא נמצא, מכונה שומר ראש.

שמירת חפצים היא הפקדה של חפצים בידי אדם שמתחייב לא לאפשר גישת אנשים לא מורשים אליהם. בישראל מוסדרת שמירה זו באמצעות חוק השומרים.

שמור לי ואשמור לך

שמור לי ואשמור לך הוא ביטוי תנאי הלקוח מהמשנה. במקורו הוא עוסק בדיני שומרים, ולפיו האומר "שמור לי ואשמור לך" נחשב כשומר שכר.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס

במשפט העברי, תחילתו בפשיעה וסופו באונס היא שמה של סוגיה בדיני שומרים העוסקת בנזק שנגרם לפיקדון או לחפץ שהיה באחריות השומר באונס, אך כאשר האונס אירע כהמשך למעשה פשיעה של השומר. סוגיה זו נתונה במחלוקת אמוראים, אך להלכה נפסק בגמרא כי תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב.

מקובל ופשוט כי שומר שפשע בשמירתו חייב לשלם את הנזק שנגרם, וכן פשוט כי שומר שנאנס ולמרות שמירתו נגרם נזק לחפץ שעליו קיבל שמירה הוא פטור מלשלם (למעט שואל). השאלה היא רק מה הדין כאשר הנזק נגרם עקב אונס שהוא המשך של מעשה פשיעה של השומר.

הדוגמה בגמרא למקרה כעין זה הוא שומר שבאחריותו עמד פיקדון, והשומר בחר להטמין את הפיקדון בצריף שנעשה מערבות. שמירה זו היא שמירה מעולה מגנבים שאינם מעלים בדעתם לחפש במקום כזה, אך נחשבת לשמירה גרועה מפני אש שיכולה לשרוף את הצריף יחד עם הפקדון. בסופו של דבר נגנב סכום הכסף, כך שנזק נגרם, אך טענת השומר היא כי האשמה אינה תלויה בו, שהרי מדובר במקרה חריג מאוד שגנבים מחפשים כסף במקום כזה, ועל כן הוא יהיה פטור אחריות כמקרה אונס. מצד שני, טענת המפקיד היא כי היה פגם מהותי בדרך בה בחר השומר לשמור את הפיקדון שקיבל, פגם שבעקבותיו ארעה הגנבה. רב יוסף שנדרש למעשה פסק כי "תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב". לפסק זה הצטרף גם רבה[דרוש מקור]. עם זאת רבה צמצם את ההגדרה של כלל זה למקרים בהם ישנו קשר כלשהו בין הפשיעה לבין האונס, בעוד במקרים בהם אין כל קשר בין הפשיעה לבין האונס, השומר יהיה פטור[דרוש מקור]. לעומת זאת, במקרה והאונס הוא המשך ישיר ומחויב של הפשיעה, הכל מסכימים כי השומר חייב[דרוש מקור].

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסר • דיני שומרים • חזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.