דיני ממונות

בהלכה, דיני ממונות הם תחום נרחב בו עוסקת בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.

ההתייחסות לדיני ממונות

דיני המשפט העברי ניתנו עוד קודם מעמד הר סיני, וכבר בחניית בני ישראל ב"מרה" לימד אותם משה רבינו את דיני המשפט העברי. גם על גוי מוטלת החובה לעסוק בדיני ממונות (אך לא בהכרח לפי חוקי התורה), וזו היא אחת משבע מצוות בני נח[1]. לדיני הממונות מוקדש כבוד מיוחד בתלמוד, עד שאמרו "אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע""[2].

חלק ניכר במשפט העברי הוא ההתייחסות לדיני ממונות, כפי שהם נידונים בבתי הדין העבריים. במשפט העברי ההתייחסות לתביעה מכל סוג שהיא נידונת בכבוד ראש, ובהלכה נפסק כי "דין פרוטה כדין מאה", כלומר אין כל הבדל בהתייחסות ההלכתית לתביעה של פרוטה לבין פרוטה של סכום גדול, ואין להקדים בדין התורה את אחד מהשניים. בניגוד להלכה רגילה, שאדם שואל את הרב לידיעת הלכה למעשה, ובו הוא רשאי לשאול אדם אחר המוסמך לפסוק ואינו חייב לפנות לבית הדין, הרי שבדיני ממונות על בית דין הפוסק להיות בן הרכב של שלושה דיינים[3], אלא שנחלקו החכמים בדין זה, יש שסברו שמדובר בדין מהתורה, וקיימת דעה שמדובר בתקנת חכמים שתיקנו שיצטרכו שלושה דיינים, שאז אין חשש שמא הדיין עם הארץ, שהרי השניים האחרים בוחנים את דין התורה[4]. כמו כן, בניגוד לאיסורים בהם עד אחד נאמן, הרי שבדיני ממונות נצרכים שני עדים.

התחום היחיד לו מעניקה התורה חומרה יתרה מדיני ממונות, הם דיני נפשות, שבהם ההגבלות רבות וחמורות לאין ספור[5]. כמו כן, חלק מהחילוקים שבין דיני נפשות לדיני ממונות אינם מהתורה אלא מתקנת חכמים, כך למשל מהתורה כדי לקבל את עדות העדים יש צורך בדרישה וחקירה, אלא שתיקנו חז"ל שאין צורך בדרישה וחקירה כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות זה לזה.

דיני אדם ודיני שמים

ההלכה מחלקת בין שני הבטים של דיני ממונות, האחד דיני אדם - זו ההתייחסות לחיובי הממונות במשפט העברי, והשני דיני שמים. גם בין שני גדרים ברורים אלו, ישנם גדרי אמצע, והם "תרעומות" ו"מי שפרע".

המחייב העיקרי בדיני אדם הוא סברת ה"ממוני גבך. דינים המסתעפים מסברה הגיונית זו היו תקפים במשפט העברי גם ללא כל רמז בתורה לדינים אלו, והם המחייב בכל דיני ההלוואות, גזילות, גניבות ודומיהם. שונים מכך הם דיני הנזיקין, שבהם אדם ניזק על ידי אדם אחר, אך ממונו אינו קיים אצל המזיק כמובן, אלא אבד מהעולם. דינים אלו נתחדשו על ידי התורה למרות שאינם נלמדים מסברת "ממוני גבך", ולכן הם מוגדרים כחידוש[6].

לעומת זאת, קיימים גם דינים רבים שבהם אין המשפט העברי כופה על האדם לשלם, והם נזקים שנהיו על ידי "גרמא". כך למשל, אדם המבעית את חברו באמצע הלילה וגרם לו נזק נפשי, אינו חייב תשלום על הצער, אך הוא חייב בדיני שמים. דינים אלו הם חיוב של ממש, וקיימות דעות שעד שאינו משלם את הסכום המוטל עליו מדיני שמים, פסול המחויב לעדות[7].

לעיתים, קובע המשפט העברי כי יש על האדם התחייבות מוסרית לקיים את חובותיו, למרות שלא ניתן לכפות עליו, ואם לא - יש לצד השני תביעת "תרעומות"[8] כך למשל אדם שסיכם עם אדם אחר על עסקה, והוא סמך על כך והלווה כסף לשם כך, אך הלה ביטל את העסקה.[9] כך גם, אדם שמנע רווח מאדם אחר[10]. במקרים חמורים יותר, קבעו חז"ל כי האדם צפוי לקבל על כך עונש, וישנה דעה שאף מקללים אותו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד ב'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ה, עמוד ב'
  3. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ג', עמוד א'
  5. ^ ראו בארוכה בפרק הרביעי של מסכת סנהדרין
  6. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א'.
  7. ^ ראו בארוכה כאן, הערך "חייב בדיני שמים", באתר ויקישיבה.
  8. ^ ראו אודות תביעה זו "דין תרעומת בפועלים" באתר בית המדרש הווירטואלי
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ט, עמוד א'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"ו, עמוד ב'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אדם מועד לעולם

אדם מועד לעולם הוא כלל הלכתי בדיני אדם המזיק, שפירושו הוא שאדם אחראי על כל נזק שנעשה מחמתו, בין אם קרה בשוגג או אפילו באונס, ויישא בתוצאות מעשיו.

אין ספק מוציא מידי ודאי

אין ספק מוציא מידי ודאי הוא כלל הלכתי בדיני איסורים ובדיני ממונות הקובע כי דינים הבאים מכוח ספק אינם יכולים לערער דינים הבאים מכוח הוודאי.

לעומת זאת קיים כלל אחר, כי ספק - מוציא מידי ספק כלומר איסור או דין כל שהוא שחל מחמת ספק, מתבטל על ידי דין אחר גם אם הוא ספק.

אסמכתא (קניין)

אסמכתא (במשפט העברי) היא התחייבות התלויה בהתקיימות תנאי מסוים, כאשר המתחייב אינו מקבל תמורה הוגנת עבור ההתחייבות, ומתוקף הנסיבות ברור שאינו גומר בדעתו לקיים את התחייבותו.

המוציא מחברו עליו הראיה

המוציא מחברו - עליו הראיה הוא כלל ראייתי הקובע את המידה בה צריך צד למשפט אזרחי להוכיח את טענותיו. על כל צד במשפט מוטלים שני נטלים. האחד הוא "נטל הבאת הראיות", העוסק בשאלה איזה הוא הצד הפותח בהבאת ראיותיו, והשני הוא "נטל השכנוע", העוסק במידה בה צריך בעל דין לשכנע את בית המשפט ביסודות העובדתיים העומדים בבסיס טענותיו על מנת שיזכה בדינו.

כלל "המוציא מחברו", הלקוח מן המשפט העברי, קובע כי צד למשפט אזרחי צריך להוכיח את עיקרי העובדות המהוות את עילת תביעתו מן הבחינה המשפטית. רמת ההוכחה אינה כבמשפט הפלילי "מעבר לספק סביר", כי אם די בהוכחה כי גירסתו של הצד שעליו נטל ההוכחה סבירה יותר מאשר הגרסה השוללת אותה. נהוג לומר שנטל ההוכחה במשפט הפלילי הוא של 99% והוא מוטל על המאשים, ואילו במשפט האזרחי נושא התובע בנטל להוכיח תביעתו ברמת ודאות של 51%. לעיתים מטיל החוק על צד הרוצה להוכיח טענה מסוימת נטל הוכחה גבוה יותר. כך, למשל, ישנה פסיקה הקובעת כי הטוען לתרמית, חייב להוכיחה ברמת ודאות גבוהה מזו המקובלת במשפט האזרחי.

ישנן טענות הגנה המעבירות את נטל ההוכחה מן התובע אל הנתבע. כך, למשל, טענת "פרעתי", מעבירה את נטל ההוכחה מן התובע חוב כספי, אל הטוען כי פרע את החוב.

באשר לנטל הבאת הראיות, נטל זה הולך אחר הדין המהותי, וכך הצד שעליו מוטל נטל ההוכחה מבחינה מהותית, יהיה גם הצד שעליו לפתוח בהבאת הראיות בפני בית המשפט.

הפקר

במשפט העברי, הפקר הוא מעמד קנייני של חפץ, או הליך קנייני שתוצאתו מעמד ההפקר.

חפץ המוגדר כהפקר הוא חפץ שכל המעוניין רשאי ליטלו לעצמו.

הפקר בית דין הפקר

בהלכה, הפקר בית דין - הפקר הוא כלל המופיע בתלמוד בהתבסס על המשנה והמקרא, ולפיו בית דין יכול להפקיר רכוש מבעליו ללא הצדקה משפטית-פורמלית, לפי ראות עיניו.

לכלל זה תוצאות מרחיקות לכת, שכן על פיו ניתן פורמלית לעקור דברים להם תוקף מהתורה, באמצעות שינוי המצב הממוני שעליו חל דין התורה. לדוגמה: לפי אחת השיטות, הפקעת קידושין על ידי בית דין נעשית באמצעות הפקרת הכסף עמו קידש הבעל את האשה, וכך מתברר שהקידושין כלל לא חלו, כיוון שהאשה התקדשה בכסף שלא היה שייך לאיש המקדש. כמו כן חז"ל יכולים מתוקף דין זה לשנות את דיני הירושה הרגילים של התורה.

ישנו דיון הלכתי בשאלה האם בית דין יכול להעביר חפץ מאדם אחד לאחר, או שבכוחו רק להוציא חפץ להפקר. דיון נוסף עוסק בשאלה האם מעשה קנין שתוקן על ידי חכמים ותקפו רק מדרבנן, יהווה קנין גם לגבי דינים מדאורייתא מכח הפקר בית דין, כך שאפשר יהיה למשל לקדש בו אשה.השיטה מקובצת מסביר, כי כוח בית הדין להפקיר דבר מסוים, עדיין אינו מקנה אותה להם, אלא בית הדין רק מפקיר את החפץ מבעליו הראשונים, ונותן רשות לשני לקנות את החפץ.הר"ן הסביר על פי כלל זה את האפשרות של דיינים שאינם סמוכים לדון חלק מדיני ממונות.

כלל זה אף אפשר להצדיק את התקנת תקנות הקהל בקהילות היהודיות מבחינה הלכתית. הצדקה זו נעשתה באמצעות מספר היקשים. ראשית, ל"בית דין" יכולת להחליט דברים שלא מתוקף דין קבוע - הפקרת רכוש מהווה רק דוגמה לכך. שנית, בית דין הוא דוגמה למוסד המוסכם על הקהילה ומכאן ניתן לומר שנבחרי הקהילה אף הם עונים על קריטריון זה ועל כן יכולים להוסיף דין על הכתוב בתורה. זאת, כל עוד אינם עוברים על איסורים מפורשים שכתובים בתורה (מלבד התנאות על דיני ממון, אשר מותרות).

הצעת חוק דיני ממונות

הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, המכונה גם הקודקס האזרחי, היא הצעת חוק שיזם משרד המשפטים, במטרה לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי תחת מטריה אחת, שתהיה הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

מדובר במיזם גדול ומקיף שנטלו בו חלק משפטנים ואנשי אקדמיה בכירים, על בסיס התנדבותי, החל משנת 1968. בשנת 2004 הוצג המיזם כתזכיר חוק וב-2011 הפך להצעת חוק ועבר קריאה ראשונה.

השבת אבדה

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר אבדה לבעליה. במצווה זו מחויב המוצא כל זמן שהאבדה אצלו גם אם הבעלים התייאש מהאבדה (לאחר שמצאה), וכל זמן שלא רוצה להשיב את האבדה מבטל מצוות עשה. כמו כן יש מצוות לא תעשה האוסרת על המוצא להתעלם מהאבדה שמצא. וגם מי שלקח שלא על דעת להחזיר עבר באיסור זה. על פי ההלכה, חובת השבת אבדה כוללת הוראות אילו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבדה לבעליה, ובאילו מקרים עוברת האבדה לבעלות המוצא.

זה נהנה וזה לא חסר

"זה נהנה וזה לא חסר" הוא ביטוי המתאר מצב שבו אדם המוותר לזולתו אינו מפסיד דבר, אך בכך מאפשר לו ליהנות מתועלת הוויתור. הביטוי מתבסס על הסוגיה התלמודית שבה נקבע כי "זה נהנה וזה לא חסר - פטור". משמעות הכלל היא שבית דין יכול לכפות על אדם לוותר על תביעתו הכספית במקרה שלא נגרם נזק לתובע. הכלל רלוונטי אך ורק לאחר מעשה, ואם התובע במפורש סירב לוותר לפני התקרית כלל זה לא מספק הגנה לנתבע.

חושן משפט

חושן משפט או בקיצור חו"מ הוא שמו של החלק הרביעי והאחרון בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך.

מקור השם "חושן משפט" נובע מהפסוק "ועשית חושן משפט מעשה חושב" וזאת משום המילה משפט המורה על עיסוקו של הספר בדיני ממונות.

כיום משמש הביטוי חושן משפט למכלול הדינים הנוגעים לדיני ממונות.

יהא מונח עד שיבוא אליהו

בדיני ממונות, כשנושא הדיון אינו בר הכרעה, עמדה הלכתית לפיה אין לתיתו לאף אחד מהצדדים כל עוד אין ראיות נוספות, מכונה יהא מונח עד שיבוא אליהו. כלומר, יש לשמר את המצב הקיים עד זמן התבררות הספקות על ידי אליהו הנביא, שעל פי המסורת היהודית יבשר את ביאת המשיח: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (ספר מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ב).

ייאוש (משפט עברי)

במשפט העברי, ייאוש הוא מצב בו אדם איבד דבר מה מרכושו, והתייאש מהאפשרות שהרכוש ישוב אליו. על פי ההלכה, רכוש שבעליו התייאש ממנו נחשב כהפקר לכל, וכל אדם יכול לקחת אותו לעצמו. הלכה זו נוגעת למצוות השבת אבדה, שקיימת רק כאשר האבדה נמצאה לפני שבעליה התייאשו מלמוצאה. כמו כן, הלכה זו נוגעת למעמד המשפטי של רכוש גנוב.

כל דאלים גבר

כל דְּאַלִּים גָּבַר (בארמית: כל החזק - גובר) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא (דף ל"ד, עמ' ב'), ביחס למקרים שבהם אין כל דרך לבית הדין לברר את האמת, ופירושו: מי שבידיו הכוח - זוכה. בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר וצדק.

מי שפרע

מי שפרע הוא ביטוי של חז"ל בגמרא המקביל בין מידת יושרו של האדם שאינו עומד בדיבורו, לזו של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול. הביטוי המלא הוא קללה על ראש המשנה מדיבורו, שסופו יהיה זהה לסופם של הדורות החוטאים שנענשו בעונשים שונים.

מסכת סנהדרין

מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 112 דפים.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

עביד איניש דינא לנפשיה

עביד איניש דינא לנפשיה (בארמית: עושה אדם דין לעצמו) הוא דיון הלכתי בשאלה האם אדם יכול ליטול את החוק לידיו.

שאלה זו מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו.הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב). משמע מדבריו של הרמב"ם כי עשיית דין עצמאית היא מעשה רצוי, היות שכתב יש לאדם לעשות דין לעצמו.

לעיתים עשיית דין עצמאית מחליפה חוסר-אונים של מערכת אכיפת ההלכה. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גניבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו.

פשרה

פשרה היא מונח הבא לתאר השגת הסכם בין צדדים, במהלך סכסוך, באמצעות תקשורת ובדרך של הבנה וקבלה הדדית של תנאים – לעיתים קרובות הסכמה זו באה תוך ויתור על מטרות או רצונות. קיצוניות היא לעיתים ההפך מפשרה. פשרה באה לעיתים בסמיכות לאיזון וסובלנות. במובנה השלילי, יש המתייחסים לפשרה ככניעה הכרוכה בוויתור על מטרות, עקרונות ומשאבים חומריים במהלך משא ומתן להשגת הסכם.

המילה ל"פשרה", ברבות מן השפות האירופאיות, מקורה במילה compromis בצרפתית של ימי הביניים. התפיסה והמשמעות של המילה "פשרה" היא תלוית תרבות וסביבה. בבריטניה, אירלנד ומדינות חבר העמים הבריטי משמעות המילה "פשרה" (אנגלית compromise) היא חיובית ומציינת מצב שבו שני הצדדים זוכים מן ההסכם. בארצות הברית המילה עשויה לשאת משמעות שלילית ולפיה שני הצדדים הפסידו מן ההסכם. בברית המועצות לשעבר המונח פשרה היה כמעט ולא ידוע.

קנס (הלכה)

קנס הוא תשלום (בדרך כלל ממוני) שמוטל על האדם לשלם שלא כפיצוי ישיר על נזק אלא כעונש או כהרתעה.

שטר אדרכתא

אדרכתא הוא מונח הלכתי אשר משמעותו כתב הרשאה למלווה או למפקיד לרדת לנכסי הלווה או שומר הפיקדון ולהיפרע מקרקעותיהם, זאת במקרה שהם מסרבים לשלם את החוב או להחזיר את הפיקדון.

לפני כתיבת האדרכתא נותן בית הדין ללווה אורכה של 90 יום להתייצב לפניו ולהציג את ראיותיו. אם הודיע שאיננו בא - כותבים את האדרכתא מיד.

לאחר שמצא המלווה נכסים של הלווה, הוא בא לפני בית הדין והם מכריזים ברבים כי מי שרוצה לקנות את הנכסים יודיע לבית הדין (בדומה למהלך הוצאה לפועל). לאחר תשעים יום מוכרים את הקרקע לכל המרבה במחיר.

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.