דינה פורת

דינה פורת (נולדה ב-24 בספטמבר 1943) היא ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו, ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ' סליינר באוניברסיטת תל אביב.

דינה פורת
דינה פורת, 2008

ביוגרפיה

דינה פורת נולדה בשנת 1943 בארגנטינה, ועלתה לישראל בשנת 1950. אביה, משה קוסטרינסקי-קיטרון, יליד טלחן שליד פינסק, היה האב המייסד של תנועת "דרור" בדרום אמריקה וממנהיגי יהדות ארגנטינה. אמה, רות גולד, נולדה ברצקי שבליטא.

דינה פורת הגישה את התזה שלה לתואר השני בשנת 1973 בנושא: "ריכוז הפליטים היהודיים בוילנה בשנים 1939–1941: מאמצי היציאה". היא קיבלה את הדוקטורט שלה בשנת 1984 בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' דניאל קארפי בנושא: "חלקה של הנהלת הסוכנות בירושלים במאמצים להצלת יהודי אירופה בשנים 1942–1945".

פורת שימשה בתפקידים שונים באוניברסיטת תל אביב: כראש בית-הספר למדעי היהדות על-שם חיים רוזנברג (2004–2008), ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל (20002003) וראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות על שם סטפן רוט (1998–2010). היא מופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ. סליינר (מאז 1997) ומשמשת כראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו וכהיסטוריונית הראשית של יד ושם (מאז אוקטובר 2011).

פורת הייתה ב-1985 עמיתת מחקר במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, שימשה כחוקרת במרכז לחקר ישראל ויהדות באוניברסיטת קולומביה (1987–1988), ובסמינר של המכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם" (1995–1996). הייתה פרופסור אורח במרכזים ללימודים אירופיים וללימודים יהודיים באוניברסיטת הרווארד בשנת 1999, באוניברסיטת ניו יורק ב-2004, במכון לזכר השואה בפריז (אוקטובר 2007) ובאוניברסיטה הבינלאומית בוונציה (סתיו 2008) נבחרה למרצה המצטיינת בפקולטה למדעי הרוח לשנת 2004.

הנחתה 31 עבודות לתואר שני ו-20 לתואר שלישי.[1] מילאה את מקומו של פרופ' יהודה באואר כיועץ אקדמי של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (2005- 2010) והשתתפה בוועידות בינלאומיות של האו"ם.

ביולי 2018 יעצה בעניין ההצהרה המשותפת של ראשי ממשלות ישראל ופולין, שעליה נמתחה ביקורת רבה. היא אמרה שהתבקשה לתת ייעוץ אישי להצהרה ולא פעלה כהיסטוריונית ראשית של "יד ושם".[2]

ב-2018 זכתה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר על כתב היד לספרה, "לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר", אודות "הנוקמים".

נישאה ליהודה פורת. בנם עידו פורת הוא פרופסור למשפטים.

מחקריה

הנהגה במילכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945

הספר עוסק בשאלת תגובת היישוב בארץ והנהגתו לשואה באירופה בעצם התרחשותה. לאחר הקדמה המפרטת את מוסדות היישוב, הרכבו ודרכי פעולתו, באים שלושה חלקים. הראשון דן באופן שבו הגיעו הידיעות על השואה ארצה, ובקושי להבין אותן ואת האירועים חסרי התקדים שעליהם דיווחו. החלק ממשיך ודן בדרכי התגובה של היישוב לאחר שנודע שההשמדה היא שיטתית, מימי אבל ועצרות תפילה עד להקמת ועד ההצלה, ומאיסוף כספים ועד לשיגור נציגים לארצות הניטראליות. בחלק השני נידונות פעולותיהם של אותם נציגים, ותוכניות ההצלה שהעלו גורמים שונים ביישוב, כמו תוכניות חליפין, ניצול הסרטיפיקטים להצלת ילדים, תוכנית אירופה, פרשת "סחורה תחת דם", הפצצת אושוויץ, שיגור הצנחנים, ועוד. על כישלון הניסיון להציל קרוב ל-30 אלף ילדים, כתבה פורת: "זהו אחד המקרים שבהם מרגיש ההיסטוריון שהוא רוצה לזרוק הצִדה את כל הכללים שלימדוהו – לשון מאופקת, בדיקת מקורות מדוקדקת, הסקת מסקנות זהירה ומוצדקת – ופשוט לשבת תחתיו ולבכות".[3] החלק השלישי מנתח את מקומה של ההצלה במדיניות היישוב בזמן המלחמה והשואה, ביחסים שבין הארץ לקהילות ולתנועות הנוער באירופה, ומגיע למסקנות בדבר אמצעיו הצנועים של היישוב ויכולתו המוגבלת להציל בזמן מלחמה חובקת עולם ומול מכונת ההשמדה הנאצית, ובדבר החרדה למשפחות ולקהילות שנותרו באירופה ולהשלכות השואה על עתיד הארץ והעם. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1986 ובמהדורה שנייה ב-2004 הוא תורגם לאנגלית ולספרדית והוא הראשון שפורסם בארץ בנושא זה.

שלושה קבצים המשלימים את הספר:

  • "בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ-ישראל ושואת יהודי אירופה 1945-1939", קובץ תעודות רחב הקף ראשון מסוגו, המביאות לקהל הקוראים את התיעוד, העיתונות, הפרוטוקולים, המברקים וההתכתבויות המכריעים של הזמן. התעודות מאפשרות לעקוב כאילו בזמן אמת אחרי פעולותיהם של מוסדות היישוב, אחרי תגובת העיתונות, קליטתה של שארית הפליטה ודימויו העצמי של היישוב מול הגולה, כמי שבנה לה מקלט אך קצרה ידו להושיעה. הקובץ נערך יחד עם יחיעם ויץ, וכל אחד משני העורכים תרם לו תיעוד שאותו חקר.
  • "העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה, 1945-1939", זהו קובץ מחקרים על העיתונות בארץ בזמן השואה, והוא דן בעיתונות מפלגתית ותנועתית, בתגובות לאירועים מרכזיים כמו מרד גטו ורשה ורצח יהודי הונגריה, ובשאלה הממשיכה ומנקרת בדיון הציבורי עד היום והיא האופן שבו פורסמו הידיעות על השואה בעיתונות והאם ההנהגה התערבה בשיקולי עורכי העיתונים. הקובץ מאפשר לקוראיו לבחון את השאלות האלה על סמך מחקרים המפנים אותו גם אל החומר המקורי. הקובץ נערך יחד עם מרדכי נאור, שערך קבצים רבים בנושאים הנוגעים לארץ וליישוב.
  • "קפה הבוקר בריח העשן" – קובץ מאמרים פרי עטה של דינה פורת, שנכתבו ופורסמו במשך כעשרים שנה, דן במפגשיהם של היישוב והחברה הישראלית בשנותיה הראשונות עם השואה וניצוליה, ועומד לצאת לאור בהוצאת עם עובד ויד ושם. ספר מקביל כבר התפרסם באנגלית בהוצאת ולנטיין מיטשל, תחת הכותרת ("Israeli Society, The Holocaust and its Survivors, (2000. בקובץ, המחולק לשערים, נידונים נושאי מפתח כמו יחסה של החברה החרדית לציונות בזמן השואה, הוראת השואה לסטודנטים ישראלים, ההיסטוריוגרפיה על נושא היישוב והשואה, קשריהן של תנועות נוער וקהילות עם היישוב, קבוצת "אל דומי", סוגית העדות הראשונה שניתנה בארץ על השואה, ועוד. כל אלה מסתמכים על חומר ראשוני מגוון ורב הקף, ויוצרים תמונה מורכבת של נסיבות ואפשרויות.

מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר

ספר זה יצא לאור בשנת 2000. זוהי ביוגרפיה של חתן פרס ישראל הסופר והמשורר אבא קובנר (1918–1987). קובנר היה משורר, פרטיזן ואדם מרכזי בתקופת השואה ובחייה של המדינה. הוא גדל בוילנה שבין שתי המלחמות, עיר שבה חייה קהילה יהודית תוססת שפיתחה תרבות עשירה, למד שם בגימנסיה העברית ונעשה חבר בקן השומר הצעיר ועם זמן הפך לראש הקן; שהה בה תחת השלטון הסובייטי שסיפח את ליטא בתחילת מלחמת העולם השנייה, ותנועתו הפכה לתנועת מחתרת; כאשר פלשו הגרמנים והחלו האקציות התחבאו קובנר וכמה מחבריו במנזר סמוך לעיר, ושם כתב קובנר את הכרוז הידוע הקורא להתגונן ולא ללכת כצאן לטבח. לקראת סוף 1941 חזר לגטו שהוקם בינתיים בווילנה והיה ממקימי המחתרת בגטו וממפקדיה. בקיץ 1943, בזמן חיסול הגטו, לאחר שמפקדה הסגיר עצמו לגרמנים, יצאה המחתרת ליער, ושם פיקד קובנר על גדודי פרטיזנים יהודיים. עם תום המלחמה, ולאחר כישלונותיהם של הניסיונות להקים מחדש חיים יהודיים בוילנה, יצא קובנר דרומה ופתח בכך את קו "הבריחה" - היציאה מאירופה – הראשון. לאחר שהגיע אל הבריגדה היהודית בצפון איטליה בראש למעלה מאלף ניצולים פתח בניסיונות לנקום בגרמנים.

אבא קובנר הצטרף לקיבוץ עין החורש בו חי עד מותו. במלחמת השחרור היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי ואז כתב את דפי הקרב שעודדו להילחם, כולל הדף שגינה את כניעתה של ניצנים והליכתה בשבי. בקיבוצו ניהל במשך שנים את חיי התרבות, ותרם לחגים ולאירועים, כשהוא מנסה למסוך יהדות בציונות. ברוח זו של שמירה על מורשת יהודית תכנן והגה את בית התפוצות ומוזיאונים נוספים, ועד יומו האחרון כתב ויצר וניסה להשפיע על החלטות עקרוניות בחייה של הארץ. היה נואם בחסד, אוטודידקט, סופר ומשורר, איש שמשך אש של ביקורת קשה מזה והערצה עצומה מזה.

הספר זכה בפרס יצחק זנדמן מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים ובפרס בוכמן מטעם יד ושם. הוא תורגם לאנגלית, ופורסם על ידי הוצאת הספרים של אוניברסיטת סטנפורד ב-2009 תחת הכותרת THE FALL OF A SPARROW, THE LIFE AND TIMES OF ABBA KOVNER וקיבל את ה-NATIONAL JEWISH BOOK AWARD.

ספרים שכתבה

  • הנהגה במלכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945. תל אביב: אופקים, עם עובד, 1986.[4]
  • Dina Porat (Saul Friedlander- introduction), The Blue and the Yellow Star of David: the Zionist Leadership in Palestine and the Holocaust, 1939-1945. Cambridge, Mass. Harvard University Press, 1990,
  • מעֵבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, תל אביב: עם עובד ויד ושם, תש"ס-2000.[5]
  • :Dina Porat, The Fall of a Sparrow: The Life and Times of Abba Kovner ,(Elizabeth Yuval (Translator). Stanford University Press, 2009
  • Dina Porat, Israeli Society, the Holocaust and Its Survivors, Vallentine Mitchell, 2008.
  • קפה הבוקר ברוח העשן: מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה, הוצאות עם עובד ויד ושם, ירושלים, 2011.
  • בעת הזאת:מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015 - העוסק בהשפעת השואה על יחסי הכנסייה הקתולית והיהודים[6].

ספרים שערכה

  • אברהם תורי, גטו יום יום, יומן גטו קובנה 1944-1941. עריכה מדעית דינה פורת. תל אביב: מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל אביב, 1988.
  • עורכת עם רוני שטאובר את השנתון של המכון לחקר האנטישמיות והגזענות היוצא לאור מאז 1994 Anthisemism Worldwide.
  • אנטישמיות ותנועות קיצוניות בעולם: נתונים, אפיונים והערכות. עורכים: דינה פורת, רפאל ואגו, רוני שטאובר, תרגום אסתר ובמן. תל אביב: רמות - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
  • העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ב 2002. (יחד עם מרדכי נאור).
  • בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ ישראל ושואת יהודי אירופה 1945-1939. (יחד עם יחיעם ויץ) ירושלים: יד ושם, תשס"ב 2002.
  • Antisemitism and Terror. edited by Dina Porat and Roni Stauber. Tel-Aviv, Tel-Aviv University, 2003.
  • שואה ממרחק תבוא-אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאצים ולשואה, 1944-1933. יד בן-צבי, 2009.

פרסומים

מבחר מאמרים שכתבה דינה פורת:

  • סיבות וסיבות למתן ויזות מעבר סובייטיות לפליטי פולין היהודיים בוילנה בשנים 1940–1941, שבות 6, תשל"ט-1979, עמ' 54–67.
  • מרטין בובר בארץ-ישראל בשנות השואה, 1944-1942, יד ושם י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 29–63.
  • יהודי יוון – דוגמה לשאלת היחס בין מודעות להצלה בתקופת השואה, דפים לחקר תקופת השואה ח', 1990, עמ' 123–134.
  • צלע ב"משולש יהודי" באיטליה, מפגשם של יהודי איטליה עם ניצולי השואה ועם חיילים ושליחים של היישוב בשנים 1944–1946, ילקוט מורשת נ, תשנ"א 1991, עמ' 91–110.
  • האגדה על מאבקם של יהודים מן הרייך בפורט התשיעי ליד קובנה, 1942-1941, משואה כ', תשנ"ב 1992, עמ' 95-72

.

  • "בסליחה ובחסד", המפגש בין רוז’קה קורצ’אק לבין היישוב ומנהיגיו 1944–1946, ילקוט מורשת נ"ב, תשנ"ב 1992, עמ' 9–33.
  • סטריאוטיפים ישנים וחדשים – מה שינתה השואה?, מחניים 9, תשנ"ה-1995, עמ' 228–237.
  • דרבן – מתקפה אחרת על ישראל והעם היהודי – שנה לוועידה העולמית של האו"מ נגד גזענות בדרום-אפריקה, כיוונים חדשים 7, 2001, עמ' 51–60.
  • 'האיגרת הגיעה אל החוף’, איגרות שהוחלפו בין תלמידי הגימנסיה העברית בווילנה, פולין, לבין חניכות בית הספר הריאלי ותנועת הצופים בארץ ישראל בשנת תרצ"ג (1933), גלעד י"ח, תשס"ב, עמ' שכא-שכז.
  • ובכן, מה זו בעצם אנטישמיות?, כיוונים חדשים 8, 2003, עמ' 83–94.
  • עיתונות היישוב ורצח יהודי הונגריה, 19 במרס עד 19 ביולי 1944 - מה ידע היישוב?, העיתונות היהודית בארץ-ישראל נוכח השואה, תשס"ב-2002.
  • האם עשו שונא ליעקב, ולמה? האנטישמיות החדשה ומאפייניה, גשר 145, תשס"ו-2006.
  • מגמות בחקר הסיבות לשואה: 2000-1945, זמנים 97, 2007, עמ' 28–39.
  • משולש בזמן מלחמה ושואה: "הפרוטוקולים של אושוויץ" מגיעים אל ברלס, רונקלי ופיוס ה-12, ילקוט מורשת פ"ז, 2009, עמ' 105–123.

קישורים חיצוניים

מפרי עטה:

אחר:

הערות שוליים

  1. ^ לפי דברים שנשאה בתאריך 15 במרץ 2016 ביום עיון לרגל צאתו לאור של ספר היובל לכבודה.
  2. ^ ההיסטוריונית הראשית של יד ושם: "אפשר לחיות עם חלק מהמסמך המשותף לפולנים", באתר ynet, 9 ביולי 2018
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, פרק 2, עמ' 72; עמ' 489, הערה 1: דינה פורת, הנהגה במילכוד, עמ' 308.
  4. ^ ביקורת: דליה עופר, דינה פורת: הנהגה במילכוד, היישוב נוכח השואה 1942–1945, ציון נ"ד (ג), תשמ"ט, עמ' 369-365; דן דינר, ‏היישוב נוכח שואת יהודי אירופה, הציונות י"ג, 1988, עמ' 308-301
  5. ^ ביקורת: גדעון גרייף, מעבר לגשמי, פרשת חייו של אבא קובנר, בשביל הזיכרון 39, 2000, עמ' 49; דניאל בלטמן, [ביקורת], בשביל הזיכרון 40, 2001, עמ' 57-55.
  6. ^ מורדי מילר, ‏סקירת הספר, השילוח גיליון 1, אוקטובר 2016
אל נלך כצאן לטבח!

"אל נלך כצאן לטבח!" (במקור ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה) הוא כרוז שפורסם על ידי אבא קובנר בליל השנה החדשה 1942 (31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942) בגטו וילנה לקריאה למרד יהודי בשואה.

גטו וילנה

גטו וילנה היה גטו גדול בווילנה שבליטא שהוקם על ידי הנאצים.

דניאל קארפי

דניאל קארפי (Carpi;‏ 3 באוגוסט 1926 – 3 בדצמבר 2005) היה היסטוריון של יהודי איטליה, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

הכחשת השואה

הכחשת השואה היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים.

הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה. בישראל אין לפרסם פרסומים המהווים הכחשת השואה (או מביעים אהדה לפשעי הנאצים), ועונשה של הפרת הוראה זו הוא חמש שנות מאסר, בהתאם לחוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו-1986. נכון לשנת 2017, מעולם לא הורשע אדם בעבירה על חוק זה.

יש המבדילים בין "הכחשת שואה קשה" שמבטלת את התרחשות השואה מכל וכל, לבין "הכחשת שואה רכה" שטוענת שהתרחשה שואה, אם כי לא בממדים המדוברים, או שאיננה תופעה ייחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו לפניה. בנוסף להכחשת השואה בידי יחידים, היא ניכרת בעיקר בקרב קבוצות נאו נאציות וארגונים אנטישמיים, וכן בקרב גורמים מוסלמים ובמיוחד הרדיקלים שבהם.

הכנסייה הקתולית

הכנסייה הקתולית היא הכנסייה הנוצרית הגדולה בעולם. היא משתייכת לזרם הנצרות הקתולית ומנהיגהּ הוא האפיפיור. לפי הכנסייה, מניין החברים בה עולה על מיליארד. הכנסייה מגדירה את שליחותה להפיץ את הבשורה הנוצרית על פי ישו, וכן לנהל את הסקרמנטים הנוצרים ולעסוק בצדקה.

בוועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.

הכנסייה הנוצרית היא אחד מהמוסדות המתמשכים העתיקים בעולם, והיה לה תפקיד בולט בהיסטוריה של תרבות המערב. הכנסייה מלמדת כי היא נוסדה על ידי ישו ושהבישופים שלה הם ממשיכי דרכם של שנים-עשר השליחים שקיבלו עליהם להפיץ את בשורתו. כמו כן האפיפיור הוא יורשו של פטרוס הקדוש והוא מחזיק בעליונות כלל עולמית. לפי הכנסייה, הדוקטרינה שלה בלתי-ניתנת לערעור וזוכה להכוונה מאת רוח הקודש.במרכז המיסה של הכנסייה נמצאת האוכריסטיה בה לחם ויין עוברים טרנסובסטנציאציה לגופו ודמו של ישו. דוקטרינות ייחודיות נוספות הן האמונה בכור המצרף לנשמות, בעיבור ללא חטא של מרים, אם ישו ובעלייתה השמימה בגופה, והמגיסטריום עליו נשענת סמכות הממסד הכנסייתי.

הנוקמים

הנוקמים הוא שם כולל לקבוצות של יהודים ניצולי השואה, הפרטיזנים, ואנשי הבריגדה היהודית, שהתארגנו בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, לבצע מעשי נקם בנאצים. הרקע להתארגנות הוא הרצון של חלק מיהודי אירופה לבוא חשבון עם הנאצים על השמדת רוב יהודי אירופה בשואה. במסגרת התארגנויות אלו הוקמה בקרב אנשי הבריגדה היהודית "חוליית המוציאים לפועל" שפעלה מאיטליה, וחבריה הרגו עשרות אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. בולטת בקיצוניותה הייתה קבוצה "הנקם" אשר תיכננה הרעלה המונית, ופגעה בשבויים מן האס אס. שתי הקבוצות שתפו פעולה ביניהן. בנוסף להן, עסקו גם יחידים בפעולות נקם פרטיות.

חלומות (יצירת מחול)

חלומות היא יצירת מחול שבאה כתגובה של אנה סוקולוב לזוועות השואה, כפי שצפו ועלו במהלך משפט אייכמן. היצירה הועלתה לראשונה בניו יורק בשנת 1961, ומאוחר יותר הועלתה בישראל על ידי התיאטרון הלירי בביצוע להקת בת שבע ולהקת קול ודממה.ביצירה זו משתמשת סוקולוב באמצעים שונים, כגון: גבר שרץ מבלי לברוח; הושטת יד מבלי לגעת; משחק נטול רגש; זעקה ללא קול; 6-8 רקדנים לבושים בבגדים אפורים ופשוטים; רקדנית שמטפסת מעל ראשי הגברים הצועדים; בחורים קפואי מבט ורגש; בחורים שפוסעים מירכתי הבמה עד לקדמתה כשאישה צועדת מעליהם ודורכת על כתפיהם כחולמת להגיע רחוק; שלוש נערות שהגרמנים לקחו את גופן אבל לא את נשמתן, המסומלת באמצעות פרח קטן ואדום החבוי באגרופיהן הקמוצים; ילדה הלבושה בשמלה לבנה מאוד פשוטה שמרימה את ראשה מעלה ואת ידיה לצדדים ומתמוטטת אל זרועות האימה. בקטעים מסוימים נעשה שימוש גם במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך, אנטון וברן, תיאו מסרו.

יהודה באואר

יהודה באואר (נולד ב-6 באפריל 1926) הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר השואה. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2000, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח 1998, יקיר ירושלים לשנת תשס"ח 2008, זוכה פרס א.מ.ת בחקר השואה לשנת 2016.

יומנה של אנה פרנק

יומנה של אנה פרנק (בהולנדית: Het Achterhuis. Dagboekbrieven 14 Juni 1942 – 1 Augustus 1944 - "הבית האחורי רישומי יומן 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944", באנגלית: "The Diary of a Young Girl" - יומנה של נערה צעירה) הוא ספר שנכתב במקור בהולנדית, ומבוסס על היומן האישי שכתבה אנה פרנק בעת ששהתה עם משפחתה במחבוא, מאימת הצורר הנאצי באגף האחורי הנסתר של בית בעיר אמסטרדם בתקופת השואה בין השנים 1942 ל-1944.

היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר בספרות השואה, אך יותר מכך, זהו רב מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הספר נכלל ברשימות ספרים שונות כאחד הספרים החשובים של המאה העשרים.חוקרת הספרות העברית רחל ברנר כתבה במחקר על היומן כי הוא: "יצירה ספרותית יוצאת דופן שנכתבה על ידי סופרת יוצאת דופן ונכתב בנסיבות יוצאות דופן".

ישראל גוטמן

פרופ' ישראל גוטמן (20 במאי 1923 – 1 באוקטובר 2013) היה היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה.

מברק ריגנר

מברק ריגנר הוא כינויו של מברק שבו הביא גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ בעת מלחמת העולם השנייה, לידיעת העולם את הידיעה שמסר לו התעשיין הגרמני אדוארד שולטה, בדבר הפעלת הפתרון הסופי - תוכנית ההשמדה הטוטאלית של היהודים באירופה על ידי גרמניה הנאצית.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

משאית גז

משאיות גז (בגרמנית: Gaswagen) היוו אחד מאמצעי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".

ראול הילברג

ראול הילברג (Raul Hilberg;‏ 2 ביוני 1926 – 4 באוגוסט 2007) היה היסטוריון יהודי אמריקאי, אחד החוקרים הידועים ביותר של ההיסטוריה של רצח עם והשואה. ספרו בן שלושת הכרכים ו-1,273 העמודים The Destruction of the European Jews (יצא לאור בעברית בשם "חורבן יהודי אירופה") זכה להערכה כאחד המחקרים המשפיעים ביותר בנושא הפתרון הסופי של הנאצים. הוא נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-26 באפריל 2005.

שאול פרידלנדר

שאול פרידלנדר (Friedlaender; נולד ב-11 באוקטובר 1932) הוא היסטוריון, מומחה לחקר ההיסטוריה של השואה, וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ג 1983.

שואת יהודי צרפת

שואת יהודי צרפת היא ריכוזם של עשרות אלפי יהודים צרפתיים במחנות ריכוז בצרפת וגירושם על ידי שלטונות צרפת ואנשי אס אס גרמניים למחנות השמדה במזרח אירופה כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה.

תא גזים

תא גזים הוא מבנה או מתקן אטום אשר אליו מחובר מנגנון להזרמת גזים רעילים לצורך המתה של בני אדם או בעלי חיים.

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה החלה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, וראשית רדיפות היהודים המאורגנות בגרמניה הנאצית. ידיעות ראשונות על פגיעה חמורה ביהודי פולין הגיעו ליישוב היהודי בארץ ישראל כבר בשלהי שנת 1939, אך ידיעה מפורטת על ריכוז השמדת היהודים בשואה הגיעה רק בשלהי שנת 1942. בעקבות זאת נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי ארץ ישראל, ועיתוני היישוב הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. חרף מאמציו, במהלך השואה, היה היישוב היהודי בארץ ישראל חסר אונים ביכולת השפעתו על מלחמת העולם השנייה ורצח היהודים באירופה (רק כמה אלפים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד היהודי והתנועה הציונית), אך מנגד בני היישוב התגייסו בשיעורים גבוהים לצבא הבריטי שנלחם בגרמניה הנאצית ובבעלות בריתה (כ־38,000 מתנדבים, כ־9% מכלל הישוב היהודי בארץ דאז).

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמן • דינה פורת • שאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.