דיו קסיוס

דִּיוֹ קָסְיוּס קוֹקֵיָאנוּס (גם: קסיוס דיו, בלטינית: Cassius Dio Cocceianus, ביוונית: Δίων Κάσσιος Κοκκηϊανός, דיון קסיוס; 163 או 164 - אחרי שנת 229 לספירה) היה היסטוריון ומגיסטראט רומי ממוצא יווני.

דיו קסיוס

קורות חייו

רוב המידע אודות דיו קסיוס מגיע מכתביו שלו. הוא נולד בניקיאה שבביתיניה באסיה הקטנה. שנת הולדתו אינה ידועה בוודאות, ושנויה במחלוקת. במחקר העדכני יותר מקובל לחשוב שנולד בשנת 163 או 164 לספירה.[1] אביו, קסיוס אָפּרוֹניאנוס, היה סנאטור רומי, קונסול, ונציב בליקיה-פמפיליה, בקיליקיה ובדלמטיה.[2] ייתכן שאמו הייתה צאצאית של קוֹקֵיאנוס דיו מהעיר פּרוּסָה (הוא הנואם והפילוסוף דיו כריסוסטומוס ).[3] נראה שהיה נשׂוי והעמיד צאצאים, שכן ידוע קסיוס דיו נוסף, שהיה קונסול בשנת 291 לספירה ונציב העיר רומא (praefects urbi) ב-296/7,[4] שהיה נכדו או נינו של ההיסטוריון.

דיו הגיע לרומא בשנת 180, ובשנת 182/3 התלווה לאביו בזמן נציבותו בקיליקיה. נראה שכהן כקוואיסטור והצטרף לסנאט בשנת 188 או 189.[5] בימי שלטונו הקצרים של פרטינקס זכה לכיבודים רבים, ומונה כפראיטור לשנת 194. לאחר רציחתו של פרטינקס, הצליח דיו לשמור על מעמדו תחת דידיוס יוליאנוס, תמך בספטימיוס סוורוס עם הגיעו לרומא, וזכה לשמור על מינויו ולהשלים את כהונתו. דיו שמר על נאמנות לסוורוס, ובשנת 197, כאשר חזר הלה לרומא לאחר ניצחונו על קלוֹדיוס אָלבּינוס, הקדיש לקיסר המנצח חיבור היסטורי על מלחמת האזרחים שהסתיימה זה עתה. בהשראת חיבור זה החל לשקוד על ההיסטוריה הרומית שלו.[6]

לאחר מות הקיסר ספטימיוס סוורוס, שימש דיו כמושל העיר סמירנה (כיום איזמיר שבטורקיה). בשנת 205 לערך נבחר לקונסול ולפרוקונסול באפריקה ובפאנוניה. הקיסר אלכסנדר סוורוס העריך אותו מאוד ומינה אותו לקונסול לצדו בשנת 229 חרף התנגדות המשמר הפרטוריאני שראה בדיו קסיוס אדם תקיף מדי לטעמו. לאחר ששימש במשרה זו פרש אל מולדתו ושם מת.

יצירתו הספרותית

כתביו המוקדמים כללו חיבור על אותות וחלומות וחיבור נוסף על מלחמת האזרחים, שהוקדשו שניהם לספטימיוס סוורוס והתקבלו על ידיו בברכה.[7]

דיו כתב היסטוריה של רומא (ביוונית: Ῥωμαϊκὴ Ἱστορία, בלטינית: Historia Romana) בשפה היוונית ב-80 ספרים, יצירה עליה עמל במשך שנים רבות (לדעת אמיליו גאבה והיסטוריונים נוספים איסוף החומר לספר התחיל בשנת 194). החיבור מתאר את קורותיה של רומא מיום הגעתו של אניאס לאיטליה וייסוד העיר ועד שנת 229.

האירועים עד עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון מתוארים בצורה מתומצתת, ואלו המאוחרים לה מפורטים יותר. תקופת השנים מזמנו של הקיסר קומודוס מתוארת בפרוטרוט, ולמעשה מהווה עדות ראייה למאורעות.

מ-36 הספרים הראשונים נותרו חלקים בלבד. מספר 35 נותר תיאור מפורט על מלחמתו של לוקולוס במיתרידטס השישי, מלך פונטוס, ומן הספר השישי שרד תיאור של מלחמתו של פומפיוס בפיראטים ושל כיבושיו במזרח. מהספר ה-37 ועד הספר ה-54, העוסקים בתקופה שבין 65 לפנה"ס ל-12 לפנה"ס, או מכיבושי פומפיוס עד מות מרקוס ויפסניוס אגריפה, מצויים בידינו הספרים בשלמותם. הספר ה-55 אבד ברובו, אולם הספרים ה-56 עד הספר ה-60, דהיינו מתבוסתו של וארוס עד למותו של קלאודיוס, מצויים בידינו. לאחר מכן מצויים בידינו אך פרגמנטים מועטים של 20 הספרים הנוספים, לרבות קיצור שערך נזיר בשם יואנס קסיפילינוס במאה ה-11. הספר ה-80 שרד, והוא מתאר את תקופת שלטונו של אלכסנדר סוורוס בין שנת 222 עד שנת 229. מן הספרים האבודים נותרו חלקים, לעיתים רחבים למדי, המצוטטים בספרי היסטוריונים אחרים, כמו זונאראס.

דיו ראה בהיסטוריון תוקידידס מודל לחיקוי, אך הוא אינו משתווה אליו, לא באופן בו הוא מחלק את נושאי כתיבתו ומארגן את החומרים העומדים לרשותו ולא בתקפות נימוקיו ומסקנותיו ההיסטוריות. סגנונו בדרך כלל ברור. מקורו המשוער של דיו להיסטוריה של הרפובליקה הרומית המאוחרת היא ההיסטוריה של טיטוס ליוויוס.[8] דיו לעיתים קרובות צובע את ההיסטוריה שהוא כותב בהשקפותיו ובניסיונו שלו, במיוחד כאשר הנושא מעורר בו עניין, ללא קשר לזהות המקורות שלו, ובהתייחסותו לעבר, הוא אינו מתעלם מהקשר למצבים והשלכות בזמנו.[8]

דיו קסיוס על היהודים

חשיבות מרובה יש לדיו קסיוס לחקר ההיסטוריוגרפיה של תולדות עם ישראל. קטעים מסוימים בתיאורו מהווים את המקור הספרותי החשוב ביותר לאירועים חשובים מאד בהיסטוריה היהודית בתקופה הרומית - הוא אחד המקורות היחידים מהם ניתן ללמוד על מרד התפוצות ומרד בר כוכבא. דעותיו של דיו משקפות את החוג החברתי והתרבותי של הערים היווניות של אסיה הקטנה בסוף המאה ה-2 לספירה – מקומות שכבר התבססו בהם קשרים בין יוונים ויהודים. הוא אומר כי היהודים שונים משאר האנושות בכל פרט בחיים, אולם בניגוד לסופרים יוונים ולטינים שקדמו לו, הוא תופס את ההיבדלות היהודית ללא כל ממד שלילי[9] ואינו מנסה להסביר אותה במיזנתרופיה.[8] מצד שני, הוא גם מציין "שהעם הזה מריר מאד כשמביאים אותו לידי כעס", ומוסיף לכך, אם כי בנימה מכבדת,[8] שהיהודים היו "מגזימים מאד במסירותם לדת".[10] הוא מכנה בעקביות את השבת בשם "יום קרונוס" (סטורן, שבתאי),[11] אולם בניגוד לסופרים אחרים, הוא אינו מחשיב אותה כיום צום ואינו מבלבל את היום הזה עם יום הכיפורים.[8]

בספר 37 דיו מתאר את כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס (בשנת 63 לפנה"ס).[12] לדבריו, פומפיוס פלש ל"סוריה-פלשתינה, כי תושביה החריבו את פניקיה". דיו מנצל את ההזדמנות כדי להתייחס אל תושבי הארץ היהודים ולתאר את מאפייניה העיקריים של דתם: "יש להם גם שם נוסף שהם רכשו: הארץ נקראה יהודה, והאנשים עצמם יהודים. לא ידוע לי כיצד דבק בהם השם הזה, אך הוא תקף גם לגבי כל שאר בני האדם המאמצים את מנהגיהם, גם אם הם בני אומה זרה. הם נבדלים משאר האנושות בכל אורחות החיים כמעט, ובעיקר בעובדה שאינם מכבדים ולו אחד מבין האלים הרגילים, אלא מגלים יראת כבוד לאלוהות אחת מסוימת. מעולם לא היה להם פסל של אל זה בירושלים גופא, אלא בהאמינם כי לא ניתן לנקוב בשמו והוא בלתי נראה, הם סוגדים לו בצורה שאין יוצאת דופן ממנה עלי אדמות".[13] דיו מספר שהיהודים הקדישו לאלוהיהם "מקדש שהיה גדול מאד ויפה" ו"את היום הנקרא 'יום סטורן', שבו, בין פולחנים מוזרים מאד, הם אינם עוסקים בשום מלאכה רצינית". הוא מדווח כי גם בקרב הרומאים ישנם המאמצים את מנהגי היהודים, שעד לימיו התרבו מאד וזכו לחופש פולחן. דברים אלה יכולים לשמש הוכחה לכוחו המתמשך של הגיור גם בתקופת הקיסרים הסוורים.[11] בתיאורו את הכיבוש הרומי, הוא מספר על המלחמה בין שני שליטיהם של היהודים, האחים הורקנוס ואריסטובולוס, שנאבקו על "הכהונה (כך כינו את מלוכתם) לאלוהיהם, מי שהוא לא יהיה".

בספר 66 דיו מצטט את דבריו של "יהודי בשם יוספוס" לאספסיאנוס, בהם ניבא שיהפוך לקיסר.[14] בהמשך הספר הוא מתאר את דיכוי המרד הגדול של היהודים על ידי טיטוס ואת המצור שלו על ירושלים.[15] דיו הוא המקור היחיד[8] לכך שהיו חיילים רומאים שלקחו חלק במצור וערקו אל מחנה היהודים. בספר 68 דיו מדווח על מרד התפוצות בזמן הקיסר טראיאנוס,[16] כאשר תיאורו כולל בדותה על זוועות שבוצעו על ידי יהודים.[8]

בספר 69 דיו מספר על ייסוד איליה קפיטולינה במקום ירושלים והקמת מקדש ליופיטר במקום בית המקדש היהודי על ידי הקיסר אדריאנוס, על מרד בר כוכבא שפרץ בעקבות זאת, ועל החורבן שהתרחש בסופו.[17] חיבורו של דיו קסיוס הוא המקור היחיד שמקשר את פרוץ המרד עם ייסוד אליה קפיטולינה.[18] קטעים אלה מחיבורו, אפילו שהגיעו לידינו בקיצור דרך התקציר של קסיפילינוס, מהווים את הסקירה העקבית ביותר והעיקרית של המרד היהודי באדריאנוס, שקיימת בספרות העתיקה. נראה סביר שדיו השתמש במקור או מקורות ספרותיים לתיאורו את המלחמה. רק על ידי הנחה כזו, ניתן להסביר את קיומם של פרטים כגון הסימנים המבשרים שקדמו למרד. עם זאת, ייתכן שהציטוט ממכתבו של אדריאנוס, כמו גם מספר הנפגעים היהודים והמקומות שנכבשו, מקורם בדיווחיו של אדריאנוס לסנאט.[19]

תרגומי יצירותיו לעברית

  • סנקא - הדלעתו של קלאודיוס האלוהי. קאסיוס דיו - היסטוריה רומית ס-סא 4. תרגמה מרומית והוסיפה מבואות, הערות ומפתחות רחל בירנבאום. ירושלים, מוסד ביאליק, המפעל לתרגום ספרות מופת, תשע"ז 2016.

לקריאה נוספת

  • קארי = Cary Earnest. 1914-27. Dio's Roman History, 9 vols. Cambridge, Mass.: Loeb. (תרגום אנגלי והערות).
  • מילאר = Millar, Fergus. 1964. A Study of Cassius Dio. Oxford: Clarendon.
  • בארנס = Barnes, Timothy D. 1984. “The Composition of C. Dio's Roman History”, Phoenix 38: 240-255.
  • בירלי = Birley, Anthony R. “Cassius III 1”, in: Brill’s New Pauly, Antiquity volumes edited by: Hubert Cancik and, Helmuth Schneider.
  • מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXXII. Cassius Dio, pp. 347-407

על מרד בר-כוכבא

  • בנימין איזק, קסיוס דיו על מרד בר כוכבא, מתוך: מרד בר-כוכבא מחקרים חדשים, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ח, עמודים 106–112.
  • מרדכי גיחון, יחס המקורות הכתובים לבר-כוכבא ולמלחמתו ברומאים, מחקרי יהודה ושומרון יד (תשסה) 113-123, 2005.
  • M. Gichon, New Insight into the Bar Kokhba War and a Reappraisal of Dio Cassius 69.12-13, The Jewish Quarterly Review, New Ser., Vol. 77, No. 1. (Jul., 1986), pp. 15-43.
  • Isaac, Benjamin, Cassius Dio on the Revolt of Bar Kokhba, SCI 7 (1983-4), pp.68-76
  • Eliav, Yaron Z. Hadrian’s Actions in the Jerusalem Temple Mount According to Cassius Dio and Xiphilini Manus, Jewish Studies Quarterly 4 (1997) pp. 125-144

קישורים חיצוניים

  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in: LacusCurtius.

הערות שוליים

  1. ^ קארי א, vii; מילאר 13 (וסקירה ביבליוגרפית בהערה 4); בירלי, בריל-פאולי. במחקר המוקדם יותר רווחת יותר 155 כשנת הלידה.
  2. ^ מילאר 8
  3. ^ מילאר 11-12.
  4. ^ מילאר 13. דיו אינו מספר אם היה נשׂוי בעצמו. עם זאת, ייתכן שהביע את דעתו האישית בנאום הארוך בזכות נישׂואין והולדת ילדים, ששׂם בפי אוגוסטוס (56.2-9).
  5. ^ מילאר 13–15. גיל 25 היה מקובל לכהונה זו. יתר על כן, בהתייחסו לסנאט בשלוש השנים האחרונות של כהונת קומודוס (כלומר מ-188/9 ואילך) נוקט דיו בלשון ״אנחנו״, והמידע שלו מלא ומפורט ביחס לתקופה הקודמת.
  6. ^ מילאר 16-17.
  7. ^ בירלי.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 347-348
  9. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2 האל היהודי, עמ' 70.
  10. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיפים 6-3.
  11. ^ 11.0 11.1 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 352-353
  12. ^ Historia Romana, XXXVII, 15:2-17:4
  13. ^ תרגום מתוך: פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 2 האל היהודי, עמ' 69.
  14. ^ Historia Romana, LXVI, 1:4, apud: Xiphilinus
  15. ^ Historia Romana, LXVI, 4-7
  16. ^ Historia Romana, LXVIII, 32:1-3, apud: Xiphilinus
  17. ^ Historia Romana, LXIX, 12:1-14:3; 15:1, apud: Xiphilinus
  18. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 401
  19. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 393-394
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

אריאנוס

אריאנוס (יוונית: Ἀρριανός; ‏86–160 לספירה) היה היסטוריון, מפקד צבא ופילוסוף יווני.

אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השני (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

ארכלאוס (נשיא)

ארכלאוס (ביוונית: Ἀρχέλαος;‏ 23 לפנה"ס - 16 לספירה) היה נשיא העם ביהודה בין שנת 4 לפנה"ס ועד 6 לספירה, בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. אחיו מאמו היו הורדוס אנטיפס ואולימפיאס. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו.

צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם והפצירו בו שיבטל את עול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שיבצע רפורמות שונות בשלטון הפוליטי והדתי בממלכה. ארכלאוס, שידע שחג הפסח המתקרב מביא עמו אלפי עולי רגל לירושלים, חשש מגיוסם של עולי הרגל על ידי ראשי העם כנגדו ושלח פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והתגרה שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם, התנגשות שגבתה כ-3,000 קורבנות.

לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשה גם היא את סיפוח המחוז לנציבות הסורית. המשלחת מטעם ראשי העם קיבלה גם את תמיכתה של קהילת יהודי רומא. לצידו של ארכלאוס עמדה משלחת מטעם בית הורדוס, שדרשה לחלק את ממלכת הורדוס לפי צוואתו בין שלושה מבניו, או למוסרה בשלמותה לבנו הורדוס אנטיפס.

בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה להתפתח מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. בין מנהיגי הקבוצות המתקוממות היו יהודה בן חזקיה הגלילי, עבדו של המלך הורדוס שמעון מפראיה, ורועה בשם אתרונגאיוס, שעסק עם ארבעת אחיו בשוד ובביזה. כאשר המרד התפשט לכל חלקי הארץ (פולמוס וארוס), הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו, שהשליטו לבסוף שקט בממלכה. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה לאחר שהאחרון גילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. אחיו של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס, מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן לפיליפוס, הגולן והגליל לאנטיפס). ערי היוונים בארץ - עזה, גדר (חמת גדר) וסוסיתא - סופחו על פי דרישתן לנציבות הרומית בסוריה.

לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. בולמוס הבנייה שירש ארכלאוס מאביו לא פייס את העם ביהודה שסבל משלטונו הנוקשה. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס.

יוסף בן מתתיהו מציין (לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס בשנת 4 לפנה"ס) שארכלאוס גירש את אשתו, ששמה "מרים" (ייתכן וזו מרים בת אריסטובולוס), לטובת נישואין לגלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפודקיה.

נישואיו לגלפירה, שהייתה אלמנת אחיו ואם ילדיהם, עוררו עליו את זעמם של נתיניו היהודים בגלל שהיוו הפרה של חוקי היהדות.

לאחר שקיבל אוגוסטוס קיסר את המשלחות, הוא הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.

דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס

דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס (בלטינית: Decimus Iunius Brutus Albinus;‏ 27 באפריל, 85-81 לפנה"ס – 43 לפנה"ס) היה פוליטיקאי ומצביא רומאי, מראשי המתנקשים בחיי יוליוס קיסר. אין לבלבל בינו לבין ברוטוס מפורסם אחר, מרקוס ברוטוס, שנמנה גם הוא עם הקושרים.

המצור על ירושלים (70)

הַמָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם שהתרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן - ח' באלול ג'תת"ל), היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה. המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת

הצבא הרומי בתקופת הקיסרות היווה את בסיס כוחם הפוליטי של קיסרי רומא. מקורו בארגון מחדש של הצבא הרומי שנעשה לאחר ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. בניגוד לצבא הרומי בתקופת הרפובליקה הצבא בתקופת הקיסרות היה צבא מקצועי שישב דרך קבע בפרובינקיות.

עם תום מלחמת האזרחים וניצחונו של אוגוסטוס על מרקוס אנטוניוס, אוגוסטוס פנה לארגון מחדש של הצבא. מתוך 60 הלגיונות ששירתו, רק 28 נשארו לשרת כצבא הסדיר, בעוד שהשאר שוחררו. הצבא נשבע שבועת אמונים לפרינקפס, ושדרות הפיקוד הופקדו תמיד בידי בני משפחתו של אוגוסטוס. בכך הפך אוגוסטוס את הצבא לאלמנט שמרני התומך במשטר, ומנע אפשרות שמצביאים פופולריים ינצלו את כוחם הצבאי, לשם ניסיון הפיכה כנגד הממשלה, כפי שקרה מספר פעמים בימי הרפובליקה.

מלבד העובדה שהצבא היה כפוף למרות הקיסר, ושהחיילים בדרגות הזוטרות היו מתנדבים שראו בשירותם קריירה, הצבא הרומי בקיסרות היה ממשיכו של הצבא הרפובליקני, בתקופה שאחרי הרפורמות של גאיוס מריוס. אולם ההבדל הגדול הוא שעידן הכיבושים של שטחים חדשים הסתיים במידה רבה, בשלהי תקופת שלטונו של אוגוסטוס. לאחר מותו כמעט שלא נכבשו פרובינקיות חדשות. הצבא החל להתרכז בעיקר בשמירה על הקיים, בין אם בדיכוי מרידות של העמים הכבושים, ובין אם בקיום מסעות עונשין, כנגד הברברים שהעזו לחדור לשטחה של האימפריה.

לעובדה שהצבא בפרובינקיות הוצב ליד ערים, הייתה השפעה חשובה על תהליך הרומניזציה של האוכלוסייה המקומית. רבים מהלגיונרים בחרו להישאר בפרובינקיה עם שחרורם, ולהתחתן עם בנות המקום, ורבים מן המקומיים הועסקו בחיילות העזר ובכך ספגו את תרבותה של רומא. אולם לא תמיד הדבר היה כך, ויש מקומות שמחנות הלגיונות עוררו התמרמרות בקרב האוכלוסייה המקומית, והביאה אותה למרוד כנגד כוחה של רומא.

ההיסטוריון דיו קסיוס מצטט נאום של הקיסר מרקוס אורליוס בפני חייליו בשנת 175, בו הוא מתייחס לחייליו של המורד אבידיוס קסיוס - "קיליקיים, סורים, יהודים ומצרים". ייתכן ואזכור זה מלמד על כך שבתקופה זו יהודים עדיין שרתו לעיתים בצבאות הרומיים.

ונטים (גאליה)

הַוֶנֶטִים (בלטינית: Veneti) הוא השם שהעניקו הרומאים לעם קלטי יורד־ים שחי בתקופתם בחצי האי ברטאן שבצרפת, לחופי האוקיינוס האטלנטי. מקום מושבם נמצא בחבל הארץ שנקרא אז ארמוריקה. ב-56 לפנה"ס, במהלך מלחמת גאליה, ניצח אותם יוליוס קיסר בים וביבשה, הרג רבים מהם ואת הנותרים מכר לעבדים. על שמם קרויה העיר וַאן של ימינו.

יואנס קסיפילינוס

יואנס קסיפילינוס (ביוונית: Ἰωάννης Ξιφιλῖνος, בלטינית: Ioannes Xiphilinus) היה נזיר ביזנטי שכתב תקציר (אפיטומה) לספרו של ההיסטוריון דיו קסיוס "תולדות רומא" (Ῥωμαϊκὴ Ἱστορία, Historia Romana). הוא חי בקונסטנטינופוליס במחצית השנייה של המאה ה-11, והיה אחיינו של הפטריארך יואנס השמיני מקונסטנטינופוליס.האפיטומה של דיו קסיוס נכתבה בהוראת מיכאל השביעי דוקאס, קיסר ביזנטיון בין השנים 1071 ו-1078, אך כתיבתה לא הושלמה. היא כוללת את ספרים 80-36, העוסקים בתקופת השנים מימיהם של פומפיוס ויוליוס קיסר ועד הקיסר אלכסנדר סוורוס. בספר 70 חסרים, ככל הנראה, תיאורי תקופת שלטונו של אנטונינוס פיוס והשנים הראשונות לשלטונו של מרקוס אורליוס. ספרים 78 ו-79 נכתבו על סמך מקור משובש ולא שלם. קסיפילינוס חילק את יצירתו לכמה חלקים, כל חלק הוקדש לחייו של קיסר אחד. הוא השמיט את שמות הקונסולים ולעיתים שינה או תיקן את המקור. חלקים מחיבורו של דיו קסיוס שאבדו, אינם ידועים בשום מקום אחר זולת האפיטומה של קסיפילינוס, ומכאן חשיבותה.

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

מונבז השני

מונבז השני או מונבז המלך, היה בנם של הלני המלכה ומונבז הראשון, מלך חדייב. הוא התגייר כמו אמו ואחיו הצעיר, איזטס השני.

לאחר מותו של אחיו איזטס, בערך בשנת 55 לספירה, מונבז הפך למלך חדייב. תאריך מותו אינו ידוע, אך ידוע שהוא שלט כמלך בזמן המרד הגדול ברומאים (70-66 לספירה), ואף נתן סיוע למורדים היהודים נגד האימפריה הרומית.

ההיסטוריון דיו קסיוס מזכיר בספרו את מונבז, אולם בדומה לטקיטוס, אינו מזכיר את התיהדותה של שושלת המלוכה של חדייב.

במשנה מסופר שמונבז עשה ידיות מזהב לכל כלי יום הכיפורים בבית המקדש.

בגמרא במסכת בבא בתרא מסופר על צדקותו הגדולה במצוות צדקה, הון עתק שירש מאבותיו בזבז עבור כך, ונימק: אבותי חסכו למטה ואני למעלה, אבותי חסכו לאחרים ואני חסכתי לעצמי, אבותי שימרו במקום שניתן לגנוב ואני שימרתי במקום שלא ניתן לגנוב.

מרד בר כוכבא

מרד בר כוכבא (בכתבי חז"ל: פולמוס אחרון; בלטינית: expeditio Judaica, "מסע המלחמה ליהודה") היה המרד הגדול האחרון של יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית, שהתרחש בתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-‏136 לספירה.בראש המרד עמד שמעון בן כוסבה, שנודע בדיעבד כ"בר כוכבא". בר כוכבא קיבל את תמיכתו של רבי עקיבא, שאף הכריז עליו כמשיח, אם כי נראה שרוב התנאים התנגדו לו. בשלבים הראשונים של המרד זכה צבא המורדים להצלחות ניכרות. המורדים הביסו את חיל המצב הרומאי ביהודה, השתלטו על שטחים נרחבים במרכז ההררי של ארץ ישראל, וכוננו בהם שלטון יהודי עצמאי שבר כוכבא עמד בראשו כשהוא נושא בתואר "נשיא ישראל". ניסיונות השלטון הרומי לדכא את המרד, באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הסמוכות, נכשלו בשנתיים הראשונות של המרד. מאזן הכוחות הצבאי החל לנטות לרעת המורדים עם הגעתו לזירה של המצביא יוליוס סוורוס בסוף שנת 133 לספירה בראש כוחות צבא גדולים. במהלך השנתיים הבאות ניהלו הרומאים מסע מלחמה זהיר והרסני כנגד המורדים, כשהם מצמצמים בהדרגה את השטח שבשליטתם ודוחקים אותם לשטח קטן סביב העיר ביתר. בשלהי שנת 135 נפלה ביתר, מעוזם האחרון של המורדים, לאחר מצור ממושך, ובר כוכבא נהרג. דיכוי המרד הושלם, ככל הנראה, בחודשים הראשונים של שנת 136.

ההרס שנגרם בעת דיכוי ההתקוממות היה אדיר, והחוקרים מעריכים, שרבבות, אם לא מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודיים נהרגו במהלך דיכוי המרד ומאות מקומות יישוב נחרבו, אם כי יהדות ארץ ישראל השתקמה בהדרגה ואף חוותה פריחה זמן קצר לאחר מכן. אבדות כוחות הצבא הרומי שהשתתפו בדיכוי המרד היו כבדות אף הן, והמערכה בארץ ישראל הייתה כנראה הקשה ביותר מכל המערכות הצבאיות, שנערכו בתקופת שלטונו של אדריאנוס. המרד היה העימות הגדול האחרון בין היהודים בארץ ישראל לבין האימפריה הרומית, על אף שפעולות מרי בהיקפים קטנים המשיכו להתרחש גם אחרי כן. שנות מרד בר כוכבא היו הפעם האחרונה בה התקיימה עצמאות יהודית בשטח ארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל.

מרד התפוצות

מרד התפוצות או מרד הגלויות (לטינית: tumultus iudaicus, יוונית: Ιουδαϊκός ταράχος; "התקוממות היהודים") הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירה.

מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Αντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

צבא בר כוכבא

על צבא בר כוכבא אין מידע רב במקורות השונים וניתן בעיקר לנסות לשער את מקורותיו והיקפו משבבי מידע שנמסרו בכתובים ומעדויות עקיפות כמו עדויות ארכאולוגיות וממצאים אפיגראפים. שני המקורות העיקריים למרד: דיו קסיוס ואוסביוס מקיסריה מעדיפים למעט אם לא לשתוק בעניין זה, אף שנראה שהיה להם מידע מסוים. ניתן לשער כי צבא בן כוסבה (בר כוכבא) החל כקבוצה גרעינית, אחת מכמה, שעסקה בהטרדת הכוחות הרומיים (ליסטות מדינית), והתגלגלה למסגרת יותר מאורגנת, ואף לתוצר של גיוס כולל, של צבא אשר פעל בעת מרד בר כוכבא.

קירנה

קירנה (ביוונית Κυρήνη, קיריני) היא עיר עתיקה בתחומי לוב של ימינו. העיר נחשבת כמוקדמת והחשובה מבין חמש הערים היווניות (פֵּנְטַפּוֹלִיס) באזור, והיא העניקה למזרח לוב את שמו "קירנאיקה". קירנה שוכנת בעמק פורה ברמת אלג'בל אלאח'דר, ליד העיר שחאת, כ-10 ק"מ דרומית לחופי הים התיכון, וכ-200 ק"מ צפונית-מזרחית לבנגאזי, והיא נקראת על שם מעיין "קירה" (Κύρα) שהיוונים קידשו לאל אפולו.

בשנת 1982 הוכרו שרידי העיר כאתר מורשת עולמית.

קלאופטרה

קלאופטרה השביעית (תאה פילופטור, שמשמעותו "האלה אוהבת אביה"; ביוונית: Κλεοπάτρα Φιλοπάτωρ‏; 70 או 69 לפנה"ס - 12 באוגוסט 30 לפנה"ס) הייתה מלכת מצרים העתיקה, האחרונה בשושלת תלמי המוקדונית ששלטה במצרים התלמיית במשך קרוב ל-300 שנים. היא הייתה מאהבת של יוליוס קיסר, ובת זוג ומאהבת של מרקוס אנטוניוס. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה. עם מותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה הלהיבה את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.

קנטבריה

קנטבריה (בספרדית: Cantabria) היא קהילה אוטונומית בצפון ספרד. שטחה הוא בסביבות 5,000 קמ"ר, מה שהופך אותה לאחת משלוש הקהילות האוטונומיות הקטנות ביותר בשטחן (השתיים האחרות הן לה ריוחה והאיים הבלאריים). הפארק הלאומי פיקוס דה אירופה נמצא בחלק משטחה של קנטבריה.

קנטבריה נתחמת מצפון על ידי הים הקנטברי, ממזרח על ידי חבל הבסקים, ממערב על ידי אסטוריאס ומדרום על ידי קסטיליה ולאון.

קנטבריה כוללת מחוז (פרובינציה) אחד בלבד, הנקרא גם הוא קנטבריה.

בירתה של קנטבריה היא סנטנדר, בה מתגוררים כ-185,000 תושבים. העיר השנייה בגודלה בקנטבריה היא טורלבגה (Torrelavega) (כ-56,000 תושבים).

עוד לפני הכיבוש הרומי של ספרד כונו תושבי אזור קנטבריה בשם "קנטבריאנים". לגבי מקור השם הועלו מספר השערות. יש המשערים שמקור השם במילה cant שמשמעותה "אבן" בקלטית ומשמעות "קנטבריה" היא "שוכני ההרים". הקנטבריאנים היו ידועים כשכירי חרב ובין השאר שרתו בצבאו של חניבעל במלחמה הפונית השנייה. בשל המאפיינים הלשוניים והתרבותיים הקלטים ששרדו בקנטבריה, היא נחשבת לאחת מהאומות הקלטיות.

במאה הראשונה לפני הספירה, בין השנים 29-19 לפני הספירה, איחד קורוקוטה את הקנטברים ללחימה עיקשת נגד הפולשים הרומאים. הרומאים, אשר היו מעוניינים בזהב באזור אסטוריאס ובנחושת שנמצאת בקנטבריה, ביקשו לכבוש את קנטבריה, אולם נתקלו בהתנגדות של הקנטבריאנים.

בשנת 26 לפני הספירה הגיע הקיסר אוגוסטוס לאזור לנהל את הקרבות בעצמו. בתחילה הצליח למשוך את האסטוריאנים לצדו, אולם בהמשך הם העדיפו להלחם ביחד עם הקנטבריאנים. על פי דיו קסיוס, השתמשו הקנטבריאנים והאסטוריאנים בלוחמת גרילה בגלל נחיתותם המספרית לעומת הצבא הרומאי, שכלל מעל שמונה לגיונות ואת הצי הרומאי. הלחימה ארכה כעשר שנים. הרומאים לא לקחו שבויים מהקנטבריאנים, בין השאר בגלל שהקנטבריאנים העדיפו להתאבד ולא ליפול בשבי, ועל כן תוצאות הלחימה היו חיסול הגברים בגילאי הלחימה בקרב הקנטבריאנים.

הלחימה העיקרית נסתיימה בשנת 19 לפני הספירה, אך כיסי התנגדות קנטבריאנים המשיכו להתקיים עד שנת 16 לפני הספירה. גם לאחר הניצחון לא הצליחו הרומאים להשליט את חוקיהם בקנטבריה באופן מלא, ושני לגיונות הוצבו בקנטבריה דרך קבע למשך למעלה מ-70 שנה.

בשנת 1981 הוכרזה כקהילה אוטונומית.

קסיוס

קסיוס (בלטינית: Cassius) הייתה משפחה רומית עתיקה בזמן הרפובליקה הרומית.

בין בני המשפחה נכללים:

ספוריוס קסיוס - קונסול רומי בתחילת תקופת הרפובליקה הרומית, הוגה הסכם קסיוס - ברית בין הלטינים לבין הרומים.

לוקיוס קסיוס המינה - היסטוריון

לוקיוס קסיוס לונגינוס ראוולה - קונסול

קווינטוס קסיוס לונגינוס - קווסטור

גאיוס קסיוס לונגינוס - ראש הקושרים כנגד יוליוס קיסר

לוקיוס קסיוס לונגינוס - היה קונסול בצוותא עם גאיוס מריוס

קסיוס חאיריאה - ראש הקשר לרציחת הקיסר קליגולה

אווידיוס קסיוס - חייל רומי ושליט סוריה ומצרים לזמן קצר

דיו קסיוס קוקיאנוס - היסטוריון

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.