דיוקלטיאנוס

גַּאיוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּסלטינית: Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus; ‏245313) היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. באמצעות סדרה של רפורמות אדמיניסטרטיביות, צבאיות וכלכליות ייצב דיוקלטיאנוס את האימפריה הרומית לאחר מה שההיסטוריונים מכנים "משבר המאה השלישית". המגמה הכללית של הרפורמות הייתה הגברה של הריכוזיות בניהול האימפריה, וכך לעיתים מכנים את השלטון שכונן "דומינט", אדונות, להבדיל מן ה"פרינקיפאט" של אוגוסטוס קיסר ב-27 לפנה"ס שהציג, לפחות למראית עין, את הקיסר כראשון בין שווים.

דיוקלטיאנוס
Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus
Istanbul - Museo archeol. - Diocleziano (284-305 d.C.) - Foto G. Dall'Orto 28-5-2006
דיוקלטיאנוס
לידה 22 בדצמבר 244
סלונה , האימפריה הרומית
פטירה 3 בדצמבר 312 (בגיל 67)
ספלטום, האימפריה הרומית
שם מלא גאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס
קיסר האימפריה הרומית ה־51
20 בנובמבר 2841 במאי 305
(20 שנים)
שותף לשלטון מקסימיאנוס (292-305)

עלייה לשלטון

דיוקלטיאנוס נולד בשם דיוקלס בפרובינקיה דלמטיה (המשתרעת ברובה על שטחה של קרואטיה של ימינו) למשפחה אילירית לא מיוחסת. במקורות תלמודיים מסופר שבנערותו היה רועה חזירים. עם השנים טיפס במעלה מדרגות השלטון עד שהיה לקונסול. הצבא בחר בו ב-20 בנובמבר 284 לקיסר במקום נומריאנוס שמת. באביב 285 היה דיוקלטיאנוס לשליט יחיד, לאחר ההתנקשות בחייו של קארינוס. את השם דיוקלטיאנוס בחר לעצמו עם עלייתו לשלטון.

איש מהקיסרים שקדמו לו במאה השלישית לא הצליח לבסס את כוחו ולייצב את הקיסרות. בחצי המאה שבין 234 ל-285 ניתן למנות למעלה מעשרים קיסרים, ממוצע של קיסר אחד לשנתיים או שלוש שנים.

בתחילה נראה היה כי גורלו של דיוקלטיאנוס לא יהיה שונה מהם. סדרה של מלחמות ארוכות שהתפרשו מקצה האימפריה ועד קצהָ היו מנת חלקו של הקיסר שביקש להחזיק את גבולותיה הנרחבים של קיסרותו ולדכא את המרידות הרבות שפרצו בתחומה. אולם עד 298 הצליח דיוקלטיאנוס להניס את הצבאות הגרמאניים שחצו את הדנובה ואת הריין ופלשו לאימפריה, כמו גם את כוחות פרס שתקפו בסוריה ובארץ ישראל. יריביו הפוליטיים הפנימיים הובסו גם הם, במקביל.

רפורמות

ב-298 מצא דיוקלטיאנוס את עצמו במצב שאף קיסר לא היה בו זה חצי מאה: הוא ביסס את שלטונו ויכול היה להתפנות כעת לרפורמות מרחיקות הלכת שנדרשו כדי להבטיח את המשך קיומה של הקיסרות. הרפורמות כללו את חלוקת האימפריה לשתיים, שינוי האופן בו עובר השלטון מקיסר לקיסר, מעבר לשיטה אוטוקרטית בלא מראית עין אפילו של רפובליקה ונקיטת אמצעים כלכליים כנגד בעיית ההיפראינפלציה.

אוטוקרטיה

Diocletianus
דיוקלטיאנוס מקבל את הניצחון מיופיטר

קיסרי רומא היו בפועל רודנים הנשענים על כוח צבאי הרבה לפני זמנו של דיוקלטיאנוס. עם זאת ראו לנכון להסוות את רודנותם על ידי עשיית שימוש בתארים ומוסדות רפובליקניים עתיקים אשר שיוו אופי לגיטימי יותר לשלטון. החל מספטימיוס סוורוס ואילך הרשו הקיסרים לעצמם יותר ויותר להתנער אף ממראית העין של המוסדות החוקתיים הישנים ולהתנהג כרודנים צבאיים לכל דבר ועניין. דיוקלטיאנוס הבין שלאורך זמן חייב הקיסר להתבסס על דבר מה נוסף על כוחו הצבאי, אחרת לעולם לא ייהנה מיציבות והכרה. את הבסיס המבוקש מצא בדת המדינה כשהכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז את עצמו אל.

הטטררכיה

המהפכה הדיוקלטיאנית באימפריה לא התמצתה בסמלים ותארים. במישור המעשי הגיע דיוקלטיאנוס למסקנה שקיסר אחד פשוט אינו מסוגל לנהל בהצלחה את ענייניה של האימפריה כולה. הוא אינו יכול, למשל, להילחם בעת ובעונה אחת בפולשים כגון הברברים במרכז אירופה, ובאימפריה היריבה במזרח, האימפריה הססנית. הפתרון של דיוקלטיאנוס היה פשוט: חלוקת השלטון בין שליטים שותפים, כאשר כל אחד מנהל חלק אחר של האימפריה.

חלוקת השלטון נועדה גם להסדיר אחת ולתמיד את הנושא הבעייתי של העברת השלטון באימפריה הרומית. מאז ראשית ימי האימפריה לא היה ברור וידוע כיצד נבחר קיסר חדש. מפקדי הצבא האמינו בירושה ביולוגית של התואר והעברתו מאב לבן. הקיסרים מצידם נהגו לאמץ את ממשיכי דרכם כאשר לא היו להם צאצאים או כאשר בחרו להתעלם מהם. גורם נוסף שראה עצמו מוסמך לבחור את הקיסרים היה הסנאט. לא פעם היו שלושה מועמדים לגיטימיים במידה כלשהי לתפקיד והתוצאה הייתה מלחמות אזרחים עקובות מדם.

ההסדר שהציע דיוקלטיאנוס זכה לכינוי טטררכיה, או שלטון הארבעה. לכל אחד מחצאי האימפריה מונה שליט בכיר הנושא את התואר "אוגוסטוס" ומשנה הנושא את התואר הפחות בחשיבותו "קיסר". עם מותו או פרישתו של ה"אוגוסטוס" נועד ה"קיסר" סגנו להחליפו, ובידו הזכות הבלעדית למנות את המשנה החדש.

דיוקלטיאנוס הנהיג בפועל את השיטה החדשה ב-292. את עצמו מינה כאוגוסטוס האימפריה המזרחית ואת מקסימיאנוס לאוגוסטוס המערב. ב-293 בחרו השניים קיסרים תחתיהם: דיוקלטיאנוס את גלריוס ומקסימיאנוס את קונסטנטיוס כלורוס. הם אף אימצו אותם חוקית כיורשיהם. הקיסרים לא היו יורשי עצר בלבד. כל אחד מהם שלט למעשה על חלק מתאים מן הטריטוריה של האימפריה. כך הייתה לכל אחד מהארבעה סמכות על רבע מהאימפריה כולה.

האופי האופורטוניסטי של הפוליטיקה הרומאית מוטט את הטטררכיה תוך שלושה עשורים לאחר כינונה. ב-305 פרשו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס באופן מתואם. הקיסרים בשני חלקי האימפריה תפסו את מקומם, אולם מאבקי הכוח סביב העברת השלטון לא פסקו, ולמעשה הוכפלו פי ארבעה. ב-306 החל מאבק ממושך בין הטוענים למשרות הטטררכיה שהסתיים בהשתלטותו של קונסטנטינוס על המערב ב-312. ב-324 השתלט קונסטנטינוס גם על מזרח האימפריה ובכך איחד אותה מחדש תחת שלטונו. אולם האימפריה המאוחדת התפרקה שוב ב-395 והפעם לא שבה לשלמותה יותר.

רפורמות בכלכלה

התוכנית הכלכלית של דיוקלטיאנוס התמקדה במאבק באינפלציה שדהרה באימפריה לכל אורך המאה השלישית. ב-301 פורסם צו בכל רחבי האימפריה של מחירים מקסימליים למוצרים שונים שנקרא "אדיקט המחירים של דיוקלטיאנוס" אשר הקפיא את המשכורות ואת מחיריהם של למעלה מאלף מוצרים. סוחר שגבה מחיר גבוה מהמותר בצו הסתכן בגזר דין מוות.

הצו נכשל כדרכם של ניסיונות של פוליטיקאיים להכתיב לכלכלה בכח הזרוע. הוא לא הצליח לעצור את האינפלציה וסופו שהתעלמו ממנו. אך המסמך עצמו תרם רבות להבנתנו את הכלכלה הרומאית.

רפורמות בצבא

דיוקלטיאנוס הגדיל את כוחות הצבא מ-400,000 ל-450,000 לערך. את חייליו חילק לשני חלקים: כשני שלישים מהם היו מוצבים בחזיתות השונות באופן קבוע והיתר היו כוחות השדה הניידים, למעשה כוחות מילואים שעמדו לרשות הקיסרים והאוגוסטוסים בטריטוריות הפנימיות. קרבתם של הכוחות הניידים הפכה אותם לאיום פוליטי ועל כן היה שכרם גבוה יותר. אפליה זו גרמה להתמרמרות ומאוחר יותר לצרות.

את הלגיונות של כוחות השדה הפחית דיוקלטיאנוס ל-1,000 לוחמים, על מנת להשיג גמישות טקטית רבה יותר בלא חלוקת משנה נוספת. אך בחזית נותר גודל הלגיון בין 4,000 ל-6,000 איש.

ברומא ירדה קרנו של תפקיד מפקד המשמר הפרטוראני. כוחו עבר לשני מפקדים תחת כל אוגוסטוס: מגיסטר מיליטום שעל הצבא ומגיסטר אקוויטום שעל הפרשים. החלוקה הדואלית הפחיתה את האיום הפוליטי מצד הצבא על השלטון. מעבר לכך, היא סימלה את חשיבותו העולה של חיל הפרשים בצבא הרומאי.

הרפורמות הצבאיות של דיוקלטיאנוס הושלמו במידה רבה על ידי קונסטנטינוס, אשר פיזר לגמרי את המשמר הפרטוראני ב-314.

רדיפת הנוצרים

בשלבים המוקדמים של קיסרותו היה דיוקלטיאנוס עצמו מעורב פחות ברדיפות הנוצרים. גלריוס היה מי שחתר לצעדים מחמירים והולכים כנגד מאמיני הדת הנוצרית. אולם ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות זו כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.

הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

פרישה ומוות

ב-305, בגיל 59 ולאחר מחלה שכמעט והייתה קטלנית, פרש דיוקלטיאנוס לארמון שבנה מבעוד מועד בסלונה, לחוף הים האדריאטי. כשנתבקש לחזור לתפקיד מאוחר יותר סירב לעשות כן, ואמר "אילו ראיתם איזה כרוב נפלא אני מגדל בגני, לא הייתם פונים אלי בהצעה כזו".

דיוקלטיאנוס הוא הקיסר היחיד בהיסטוריה של רומא שהתפטר מרצונו מתפקידו. רוב האחרים מתו כקיסרים (חלקם מסיבות טבעיות וחלקם בידי מתנקשים) ומעט הודחו מהתפקיד בכוח.

שרידי ארמון דיוקלטיאנוס עודם עומדים בעיר ספליט שבקרואטיה שנבנתה בתוכו וסביבו. האתר הוא אתר מורשת עולמית מוכרז על ידי אונסק"ו.

מורשת

כלל הרפורמות שהנהיג דיוקלטיאנוס היו הגיוניות וסבירות בשעתו. די היה בהן כדי לעכב את התפוררות האימפריה, שהאריכה ימים עוד כמעט מאתיים שנה במערב ולמעלה מאלף במזרח. הטטררכיה שתפקדה באופן מרשים תחתיו לא האריכה ימים לאחר פרישתו, אולם רעיון החלוקה למזרח ומערב הפך בסופו של דבר לקבוע, עם חלוקת האימפריה בידי תיאודוסיוס הראשון ב-395 לאימפריה מזרחית ומערבית.

היבט אחד של מדיניותו שכשל באופן מוחלט היה ניסיונו לבלום את הנצרות. הנוצרים הנרדפים רק התחזקו למרות כל נסיונותיו להחלישם. התגברות כוחם בשילוב עם החידושים הדתיים המפקוקפקים של דיוקלטיאנוס כקיסר-על היו צעד בדרך לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית.

דמותו של דיוקלטיאנוס נותרה מלאה סתירות ומסתורית. קשה ליישב את העריץ שחתר לאבסולוטיזם וחיסל את שרידי הרפובליקה הרומית עם הזקן שפרש מרצונו והסתפק בחקלאות זעירה במחוזות ילדותו.

לקריאה נוספת

  • משה עמיתתולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
  • אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
  • Roger Rees, Diocletian and the Tetrarchy, Edinburgh University Press, 2004. ISBN 0748616616
  • Pat Southern, The Roman Empire from Severus to Constantine, Routledge, 2001. ISBN 0415239443
  • Adams, Charles, "Diocletian’s New Order" being Chapter 11 (pp. 111–118) of For Good and Evil: The Impact of Taxes on the Course of Civilization, Second Edition, Madison Books, 1999, ISBN 1568331231

קישורים חיצוניים

1 במרץ

1 במרץ הוא היום ה-60 בשנה (61 בשנה מעוברת), בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 305 ימים.

ארמון דיוקלטיאנוס

ארמון דיוקלטיאנוס (בקרואטית Dioklecijanova palača; באיטלקית Palazzo di Diocleziano) הוא קבוצת מבנים בעיר ספליט בקרואטיה, אשר נבנה בידי הקיסר דיוקלטיאנוס במאה ה-3 והרביעית כארמון אליו יפרוש לאחר שיוותר על השלטון ב-1 במאי 305. הארמון הוקם על גדתו הדרומית של חצי אי קטן החודר אל הים האדריאטי, כ-6 ק"מ מערבית לסלונה. כיום הארמון ממוקם בליבה של העיר ספליט ונודעת לו חשיבות רבה בשל ממדיו והעובדה שהוא השתמר במצב טוב. בשנת 1979 צורף הארמון, יחד עם המרכז ההיסטורי של העיר ספליט, אל רשימת אתרי המורשת העולמית.

גלריוס

גַּאיוּס גַּלֶרְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסִימִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (לטינית: Gaius Galerius Valerius Maximianus Augustus‏; 260–311) היה קיסר רומי, שהשתתף בטטררכיה הראשונה והשנייה.

דיוקסיה

דיוקסיה (בעברית "הגמונות" או "בישופות") הוא כינוי ליחידת מנהל טריטוריאלית המנוהלת בידי בישוף, בחלק מהכנסיות הנוצריות. בכנסייה הקתולית קרויה דיוקסיה המנוהלת בידי ארכיבישוף "ארכידיוקסיה" (בדרך כלל בשל גודל, משמעות היסטורית או שניהם). בשנת 2003 היו בכנסייה הקתולית 569 ארכידיוקסיות ו-2,014 דיוקסיות בעולם.

חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות כדוגמת הכנסייה האנגליקנית ירשו את מבנה הדיוקסיות במישרין במהלך הרפורמציה.

בתקופות האחרונות של האימפריה הרומית שולבו הפרובינקיות שהלכו והתפצלו, ביחידת מנהל גדולה יותר, הדיוקסיה - מלטינית dioecesis - מהמונח היווני διοίκησις, כלומר "מִנְהָל" (קיימת גם גרסה כי מקור המילה הוא שם הקיסר דיוקלטיאנוס שבימיו בוצעה חלוקה זו).

הכנסייה הקתולית ירשה במישרין את חלוקת הסמכות הרומאית במאה ה-5 ובמאה ה-6 לספירה, כשכל בישוף לקח לעצמו במלואו את התפקיד שמילא בעבר ה"פרפקט" הרומי. ההעברה התאפשרה בשל המנהג הנוצרי לקבוע את אזורי המנהל הכנסייתיים חופפים לאלו של המנהל האזרחי. בתקופה המודרנית משמרות דיוקסיות רבות (למרות חלוקות שבוצעו בשטחן במשך השנים) את הגבולות של החלוקה האדמיניסטרטיבית הרומאית העתיקה.

היספניה

היספניה (בלטינית: Hispania) הוא השם שהוענק בעת העתיקה לחצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל של ימינו) ומקור השם ספרד ברוב השפות. מקור השם היספניה אינו ידוע. בין ההשערות הנפוצות נמצא מקור פיניקי, במילים המקבילות ל"אי-שפנים" בעברית. ולראיה, ראו מטבעות מימי הקיסרים שנולדו בספרד טראיאנוס ובנו אדריאנוס; כדוגמה מטבע זהב המציג בצד אחד את אדריאנוס ובצד השני של המטבע את היספניה ישובה ולרגליה ארנבון. סברה אחרת שהמילה נגזרת מהמילה הפיניקית המקבילה ל"ספון", כלומר נסתר או מרוחק.

בתקופת הרפובליקה הרומית נחלקה היספניה לשתי פרובינקיות: היספניה קיטריור (Hispania Citerior, מילולית: היספניה הקרובה) והיספניה אולטריור (Hispania Ulterior, מילולית: היספניה המרוחקת). בתקופת אוגוסטוס חולקה היספניה אולטריור לשתי פרובינקיות חדשות, בייטיקה (Baetica) ולוסיטניה (Lusitania), ושמה של היספניה קיטריור הוחלף לטרקוננסיס (Tarraconensis). מאוחר יותר, בימי דיוקלטיאנוס ויורשיו, נוצרו הפרובינקיות החדשות קרתגיננסיס (Carthaginensis), גלאיקיה (Gallaecia) והאיים הבליאריים, שהשתייכו מבחינה מינהלית לדיוקסה בראשות ויקאריוס של היספניאי (Hispaniae, היינו הפרובינקיות הקלטיות).

טטררכיה

טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה". הסדר שלטוני שהונהג באימפריה הרומית בסוף המאה השלישית לספירה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס. על פי הסדר הזה מנוהלת האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומאטי ולמנות לעצמו סגן קיסר.

השיטה הונהגה ב-293 על ידי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס (284 - 305), בניסיונו לפתור את בעיית המאבקים המתמידים וההרסניים סביב חילופי הקיסרים במהלך המאה השלישית. הוא חילק את האימפריה הרומית לשני חלקים - מזרחי ומערבי, ובעוד הוא שולט על הצד המזרחי העשיר כשליט בכיר, מינה את חברו מקסימיאנוס הרקוליוס לשלוט על המערב החקלאי. שיתוף בפועל כבר ממילא היה בין השניים בזכות האמון ששרר ביניהם.

לכל אחד מהשליטים ניתן התואר "אוגוסטוס", ולכל אחד מהם מונה סגן שקיבל את התואר "קיסר" (CAESAR). הקיסר שהיה כפוף לדיוקלטיאנוס היה גלריוס, והקיסר שמתחת למקסימיאנוס היה גיוס קונסטנטיוס כלורוס.

על פי כוונתו של דיוקלטיאנוס, אמור היה כל אחד מה"אוגוסטי" לפרוש כעבור עשרים שנה ולפנות את כיסאו לסגנו הקיסר שיהפוך לאוגוסטוס. דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס עשו כן ופרשו שניהם ב-1 במאי בשנת 305, ויורשיהם תפסו את מקומותיהם. גלריוס נעשה אוגוסטוס במזרח ומינה כסגנו את מכסימינוס דאיה, וקונסטנטיוס כלורוס נעשה אוגוסטוס במערב וסגנו פלביוס וולריוס סוורוס. אלא שאז הטטררכיה החלה לאבד את יציבותה. בשנת 306 מת קונסטנטיוס כלורוס במפתיע בעת שהותו בעיר יורק (אבורקום) באנגליה (בריטניה), וחייליו הכריזו על בנו קונסטנטינוס כעל אוגוסטוס המערב, בניגוד להסדר הטטררכיה שהועיד את התפקיד לסוורוס הקיסר.

עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק אולי היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אולם מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה אשר זכתה לתמיכה ציבורית. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס.

לאחר שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מצא מקסימיאנוס מקלט אצל קונסטנטינוס, אולם משחתר תחתיו חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. הקיסרות הייתה בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.

מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס בשנת 311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. בשנת 312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, איבריה ואפריקה. בשנת 313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימינוס דאיה. דיוקלטיאנוס התאבד לאחר שהואשם בסיוע למקסנטיוס.

קונסטנטינוס במערב וליקיניוס במזרח שלטו באימפריה זה לצד זה משך כעשר שנים, אך סכסוך ביניהם היה צפוי. בשנת 314 קונסטנטינוס תקף את ליקיניוס בשל סכסוך על השליטה בבלקנים, אשר עברו אליו בהסכם שלום שנחתם בשנת 316. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 323, כשהגותים נכנסו לתחומי החלק המזרחי של הקיסרות, קונסטנטינוס הכניס לשם את צבאותיו במסווה של עזרה לליקיניוס. הוא הביס הן את הגותים והן את ליקיניוס, וב-324 היה לשליט היחיד של כל הקיסרות הרומית. הטטררכיה הגיעה לקצה.

ליקיניוס

לִיקִינְיוּס (Licinius) מונה על ידי גלריוס ל"אוגוסטוס" המערב ב-308, אם כי למעשה שלט רק על פאנוניה תראקיה ואילריקום במזרח האימפריה. לאחר מותו של גלריוס בשנת 311 משל יחד עם מקסימינוס דאיה על חלקה המזרחי של האימפריה. מ-30 באפריל 313 משל לבדו על האימפריה המזרחית במקביל לקונסטנטינוס שמשל באימפריה המערבית. ההתמודדות בין שני השליטים הביאה את האימפריה לכדי מלחמת אזרחים שנסתימה עם ניצחונו של קונסטנטינוס ומותו של ליקיניוס.

מקסימיאנוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסִימִיָאנוּס הֶרְקוּלִיוּס אוֹגוּסְטוּס (לטינית: Marcus Aurelius Valerius Maximianus Herculius Augustus; יולי 310-240) הידוע כמקסימיאנוס היה קיסר רומי מיולי 285 ואוגוסטוס מ-1 באפריל 286 לצד דיוקלטיאנוס, עד התפטרותם המשותפת ב-1 במאי 305. יחד עם דיוקלטיאנוס הוביל את הטטררכיה הראשונה באימפריה הרומית והיה אחד הנפשות הפועלות במהלך הטטררכיה השנייה ואחד הגורמים להתפרקותה.

לאחר תקופת שלטונו הקצובה לצידו של דיוקלטיאנוס וויתור מרצון על כיסא האוגוסטוס הוא חזר מפרישה ובסיבוב השני הכריז על עצמו אוגוסטוס בשנת 306, ולקח חלק פעיל בסיסכוכים בין שליטי הטטררכיה השנייה תחילה על מנת להבטיח את זכויות בנו מקסנטיוס ובהמשך הוא לחם לצד מתנגדיו. בשנת 308 הוא אולץ לוותר על תביעתו לתואר אוגוסטוס. בסיבוב שלישי הוא ניסה, שוב, את מזלו לאחוז במושכות השלטון בניסיון להדיח את קונסטנטינוס, ומשכשל והובס בקרב הוא אולץ בשנת 310 להתאבד. בסיכומו של דבר משירד מקסימיאנוס סופית מעל במת ההיסטוריה הוחזרו לו בדיעבד שמו הטוב ותארו והוא הוכרז כאל על פי מיטב המסורת הרומאית.

מקסימינוס דאיה

גַּאיוּס וַלֶרְיוּס גַּלֶרְיוּס מַקְסִימִינוּס, הידוע כמַקְסִימִינוּס דַּאיָה או מַקְסִימִינוּס השני (20 בנובמבר 270? - 313) היה קיסר רומא מ-305 ועד שנת 313.

משבר המאה ה-3

משבר המאה ה-3, הידוע גם בשמות האנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.

המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי.

בשיאו של המשבר, בשנת 268, האימפריה הייתה מחולקת לשלוש מדינות מתחרות: האימפריה הגאלית, הכוללת את הפרובינקיות של גאליה, בריטניה ולתקופה קצרה גם היספניה; האימפריה התדמורית, הכוללת את הפרובינקיות המזרחיות: סוריה פלשתינה ומצרים; והאימפריה הרומית העצמאית במרכז איטליה, בין שתי האימפריות האחרות. מאוחר יותר, אורליאנוס (270–275) איחד מחדש את האימפריה. המשבר הסתיים עם עלייתו של דיוקלטיאנוס והרפורמות שביצע בשנת 284.

המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. התקופה נתפסת, בעיני רוב ההיסטוריונים, כתקופת המעבר בין העת העתיקה הקלאסית, לבין שלהי העת העתיקה.

נומריאנוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס נוּמֶרִיוּס נוּמֶרִיָאנוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Numerius Numerianus; ‏253 - נובמבר 284) היה קיסר רומא בין קיץ 283 ועד הירצחו בנובמבר 284 ושלט על האימפריה הרומית לצד אחיו הבכור, קארינוס. בחלוקת הסמכויות בין השניים, היה נומריאנוס אחראי על הפרובינקיות המזרחיות. השניים היו בניו של קארוס, גאלי שהפך למפקד המשמר הפרטוריאני תחת שלטונו של פרובוס.

המקורות ההיסטוריים על חיי נומריאנוס בעייתיים ומסתמכים על המידע (השגוי בחלקו) בהיסטוריה אוגוסטה. נומריאנוס וקארינוס עלו לשלטון במהלך משבר המאה ה-3 באימפריה הרומית, לאחר מרד שיזמו לגיונות רומיים שהיו מוצבים במעלה הדנובה, ברייטיה ובנוריקום, נגד הקיסר הרומי פרובוס. כוחותיו של הקיסר שהיו מוצבים בסירמיום (כיום סרמסקה מיטרוביקה בסרביה) שינו את נאמנותם ורצחו את פרובוס. קארוס, שהיה כבר בן שישים, החליט להמליך את בניו לקיסרים, על מנת לייסד שושלת. נומריאנוס ואביו פנו להילחם באימפריה הסאסאנית בעוד שקארינוס לקח על עצמו את ניהול ענייני החלקים המערביים של האימפריה בתור אוגוסטוס.

בסתיו 284, במהלך מלחמותיו נגד הסאסאנים במזרח, נמצא נומריאנוס מתבוסס בדמו. מפקד המשמר הפרטורייני שלו וחותנו קצין בשם אפאר (Aper). הואשם במותו, אם כי נסיבות הירצחו אינן ברורות אך מחקרים היסטוריים של העת החדשה מעלים השערה כי הרוצח היה למעשה עושה דברם של קושרים ובראשם אחד משרי צבאו של נומריאנוס, דיוקלטיאנוס. לאחר שדיוקלטיאנוס הוציא להורג את אפאר הוא הכריז על עצמו כקיסר לצד ולמעשה כנגד קארינוס, למורת רוחו של זה האחרון. הדבר הוביל למאבקי כוח נוספים באימפריה הרומית, מהם יצא הקיסר החדש, דיוקלטיאנוס, כשידו על העליונה.

סן מרינו

הרפובליקה המרוממת של סן מרינו (באיטלקית: Serenissima Repubblica di San Marino) שוכנת בהרי האפנינים והיא אחת מהמדינות הקטנות בעולם (מיד אחרי קריית הוותיקן, מונקו והאיים נאורו וטובאלו). סן מרינו, השוכנת כולה בתוך גבולות איטליה, היא אחת מבין 45 מדינות בעולם להן אין גישה לים. היא אחת מבין שש המדינות הזעירות באירופה ואוכלוסייתה היא הקטנה ביותר מבין חברות מועצת אירופה.

סן מרינו מתיימרת להיות הרפובליקה העתיקה בעולם. לפי הטענה, היא הוקמה ב-3 בספטמבר 301 לספירה על ידי מרינוס הקדוש, סתת אבן נוצרי, מראב (כיום אי בקרואטיה) שנמלט מהקיסר הרומי דיוקלטיאנוס על רקע רדיפה דתית. חוקת המדינה, שנכתבה בשנת 1600, היא החוקה הכתובה העתיקה ביותר בעולם שעדיין בתוקף. סן מרינו היא הישות המדינית היחידה אשר המשפט הרומי (האזרחי) עדיין תקף בה, לעומת שאר מדינות אירופה בהן הוא חל בעבר אך תוקפו פג בעקבות חקיקת מערכות חוקים (קודקסים) מתקדמות יותר.

ספליט

ספליט (בקרואטית: Split; בלטינית: Spalatum; ביוונית: Ασπάλαθος; באיטלקית: Spalato) היא העיר המרכזית בדלמטיה ובירת המחוז ספליט-דלמטיה שבקרואטיה. העיר שוכנת בחצי אי לחופו המזרחי של הים האדריאטי. אוכלוסיית העיר מנתה 221,456 בשנת 2007, רובם ככולם (95%) קרואטים והשאר סרבים, מונטנגרים וסלובנים.

אקלימה של העיר, המוקפת הרים, הוא ים תיכוני, חם ויבש בקיץ וגשום (900 מ"מ בממוצע) בחורף. הצמחייה הים תיכונית הטיפוסית כוללת בין השאר עצי דקל וקקטוסים בסביבות העיר. גבעת מריאן שבמערבה מכוסה ביער.

פלביוס ולריוס סוורוס

פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס סֶוֶורוּס (? -16 בספטמבר 307) היה שליט הקיסרות הרומית המערבית בתואר "אוגוסטוס" בטטררכיה השנייה בשנת 306.

פרובינקיה רומית

פרובינקיה רומית היה שמה של יחידה מנהלתית בתחום שלטון החוץ של הרפובליקה הרומית ולאחר מכן של הקיסרות הרומית. כל השטחים שהיו תחת שליטת המדינה הרומית מחוץ לחצי האי האפניני חולקו למספר פרובינקיות, בצורה שאפשרה לרומא לשלוט על שטחים נרחבים אלה. שמות הפרובינקיות, מספרן, ושטחם השתנו לאורך ההיסטוריה של רומא, בייחוד לאחר המעבר משלטון הרפובליקה לשלטון הקיסרות.

בהוראתו המקורית שימש המונח "פרובינקיה" לציון מרחב סמכות של פקיד שלטון או מצביא. מרחב זה לא היה בהכרח מרחב גאוגרפי. ברבות הימים נעשה שימוש נפוץ יותר במונח לציון הוראתו הגאוגרפית-מנהלית.

בפרובינקיה משל בדרך כלל פוליטיקאי רומי בעל מעמד סנאטורי, כלומר קונסול או פראיטור לשעבר, שכיהן כנציב בפרובינקיה מתוקף היותו פרומגיסטראט.

בתקופת הרפובליקה הרומית מושלי הפרובינקיות מונו לתקופה של שנה אחת. בתחילתה של כל שנה חולקו הפרובינקיות השונות למושלים העתידיים על ידי הגרלה או מינוי ישיר של הסנאט הרומי. בדרך כלל הממשל בפרובינקיות הבעייתיות יותר, בהן הייתה סכנה למרידה פנימית או פלישה של כוח חיצוני, ניתן לקונסולים לשעבר, אישים בעלי ניסיון ויוקרה רבים. בהתאמה חולקו לגיונות הצבא הרומי בפרובינקיות השונות לפי מידת הסכנה הצבאית שהייתה טמונה בהם.

גודלן ומספרן של הפרובינקיות השתנה בהתאם למצב הפוליטי הפנימי של רומא. לדוגמה, בתקופת הקיסרות הרומית פוצלו פרובינקיות בהן הוצבו כוחות צבא גדולים על מנת למנוע ריכוז כוח אצל הנציב המקומי, כוח שיכול לשמש אותו נגד הקיסר.

עם ייסוד משטר הפרינקפס של אוגוסטוס ותחילת עידן הקיסרות הרומית, ריכז אוגוסטוס בידיו את הסמכויות למנות נציבים לפרובינקיות מסוימות. למעשה הפרובינקיות החשובות של האימפריה מבחינה אסטרטגית, אלו ששכנו בגבולות האימפריה, או היו בעלות חשיבות כלכלית כמו מצרים, הפכו לפרובינקיות קיסריות, שבהן לקיסר הייתה סמכות ניהולית וצבאית עליונה, דרך הנציב שמינה ששימש כבא כוחו. שאר הפרובינקיות זכו למעמד של פרובינקיות סנאטוריות, פרובינקיות שבהם הסנאט הרומי היה בעל זכות למנות את הנציבים. חלוקה זו לא מנעה מהקיסר להתערב בענייני הפרובינקיות הסנאטוריות כשראה צורך בכך, אולם היא נתנה לסנאט מידה מסוימת של השפעה, או לפחות מראית עין של כזו.

מצרים עצמה הייתה פרובינקיה מיוחדת במעמדה בתקופת הקיסרות, פרובינקיה אשר הייתה למעשה רכושו הפרטי של אוגוסטוס ולאחר מכן יורשיו, ונשלטה על ידי נציב ממעמד הפרשים.

עם מהלך השנים הלך ופחת מספר הפרובינקיות שנשלטו על ידי אנשים ממעמד סנאטורי, והתפתחו מעמדות חדשים של נציבים שמונו על ידי הקיסר הרומי מקרב הצבא, מעמד הפרשים ומקורביו. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית ניצלו נציבים רבים את הכוח הצבאי שעמד לרשותם בניסיון למרוד בקיסר הרומי ולמלוך במקומו. אחת הדוגמאות הבולטות לניסיון מוצלח כזה הוא של אספסיאנוס, מדכא המרד הגדול ונציב סוריה, שניצל את משאביו הצבאיים והטלטלה שעברה על רומא כדי להשתלט עליה.

הפרובינקיה הרומית הראשונה הייתה סיקיליה (האי סיציליה) שסופחה לשטחה של הרפובליקה בשנת 241 לפנה"ס, לאחר שנכבשה מידי קרתגו במהלך המלחמה הפונית הראשונה. הפרובינקיה השנייה שנוסדה הייתה קורסיקה וסרדיניה בשנת 231 לפנה"ס.

בזמן עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון היו קיימות בתחומה של הרפובליקה 14 פרובינקיות, 7 באירופה, חמש באסיה ושתיים באפריקה. קיסר ייסד בתקופת שלטונו עוד שלוש פרובינקיות חדשות. ב־120 לספירה היו קיימות באימפריה הרומית 49 פרובינקיות, מספר השיא של האימפריה. בימי הרפורמות של דיוקלטיאנוס בוטל הסדר הישן של הפרובינקיות ורוב הפרובינקיות עברו חלוקה מחדש לפרובינקיות קטנות יותר.

קונסטנטיוס כלורוס

קוֹנְסְטַנְטִיוּס כְלוֹרוּס, (קונסטנטיוס "החיוור" Kōnstantios Khlōrós) או קונסטנטיוס הראשון, בשמו המלא פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס קוֹנְסְטַנְטִיוּס הרקליוס אוגוסטוס, (Marcus Flavius Valerius Constantius Herculius Augustus) היה קיסר רומי בטטררכיה הראשונה ולאחר מכן גם אוגוסטוס. נולד בדרדניה ב-31 במרץ 250 ומת ב-25 ביולי 306 קונסטנטיוס ושלט כקיסר עם מקסימיאנוס בין השנים 293 ל-305 וכאוגוסטוס במערב עם גלריוס מ-305 עד למותו. היה אביו של אחד מגדולי הקיסרים של האימפריה הרומית, קונסטנטינוס הגדול.

קיסרי האימפריה הביזנטית

להלן רשימה של קיסרי האימפריה הביזנטית.

ישנה בעיה בקביעה מתי נפסקת שרשרת הקיסרים של האימפריה הרומית ומתחילה שרשרת קיסרי האימפריה הביזנטית, ולכן יש מידה של הקבלה בין שתי הרשימות בנקודות מסוימות. חלק מהמתארכים מתחילים את המניין בשליטים שעלו אחרי דיוקלטיאנוס שפיצל את האימפריה הרומית לחלק מזרחי ומערבי מסיבות מנהליות בשנת 284, כך שהמניין מבחינתם צריך להתחיל עם קונסטנטינוס. נקודת פיצול אחרת היא קרב אדריאנופול בשנת 378 בתקופת שלטונו של ואלנס ותיארוכים אחרים קובעים את הפיצול ברשימה רק החל מתקופת תאודוסיוס הראשון ובית תאודוסיוס שאחריו שעמו פוצלה האימפריה באופן סופי. ישנם עוד כאלו המתארכים את מועד תחילת המניין לתקופת הרקליוס, שהמיר את התואר האימפריאלי המסורתי אוגוסטוס בתואר בזילאוס (המלה היוונית למלך) והמיר את השימוש בלטינית בשימוש ביוונית.

רבי יהודה נשיאה השני

רבי יהודה נשיאה השני, בנו של רבן גמליאל הרביעי, היה נשיא בדור השני או השלישי לאמוראי ארץ ישראל. לפי ייחוסו, היה דור עשירי להלל הזקן.

אביו, רבן גמליאל הרביעי, לא נזכר בתלמוד הבבלי, אך מופיע מעט בתלמוד הירושלמי. הוא היה תלמידו של רבי יוחנן, ואחרי פטירת ר' יוחנן ישב ללמוד לפני ר' אמי.

בנו היה הלל נשיאה.

נראה שהמעשה בקיסר דיוקלטיאנוס, שקרא לנשיא ישראל לפתע (תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח'), מתייחס אליו, כי דיוקלטיאנוס הפך לקיסר בשנת 284, ור' יוחנן נפטר בשנת 279.

על פי ספרו של אפיפניוס מסלמיס "פנריון", פגש הלה יהודי מומר בשם יוסף הקומס שטען כי היה עוזרו של הנשיא (לפי המקובל במחקר כנראה היה זה רבי יהודה) וכי האחרון התנצר על ערש דווי.

שלהי העת העתיקה

שלהי העת העתיקה הוא תארוך כללי של תקופה שנמשכה בערך בין שנת 300 לשנת 700 עד 800 לספירה, בה רואים היסטוריונים את קיצה של העת העתיקה ותחילתם של ימי הביניים באירופה ובאגן הים התיכון. ערך זה, עם זאת, עוסק בהתפתחות ההיסטורית באירופה עד נפילת האימפריה הרומית. לתיאור ההתפתחות אחרי נפילתה, ראו הערך ראשית ימי הביניים.

במסגרת התקופה נכללת תקופת שקיעת האימפריה הרומית, החל בסוף המאה השלישית או תחילת הרביעית ועד כינונה הראשוני של התרבות המערבית תחת שלטונו של קרל הגדול באירופה, חליפות בגדד במזרח התיכון והשתלטות האימפריה הביזנטית על שטחי אסיה הקטנה ומזרח אירופה.

היסטוריונים בעבר נטו להתייחס לתקופת שלהי העת העתיקה כאילו הורכבה מגושים גדולים וחד-משמעיים יחסית של התרחשות: האימפריה הרומית, נפילתה, עליית אימפריות אחרות, וכדומה. כיום, מקובלת יותר גישה המדגישה את ההמשכיות וההשתנות ההדרגתית. נדידת העמים במאה הרביעית והחמישית נתפשת היום כהליך של דעיכה הדרגתית של שלטון ישן ועליית יורשים כמו האוסטרוגותים והויזיגותים. כמו כן, ישנם היסטוריונים המבחינים בעליית דפוסים חברתיים המאפיינים את ימי הביניים כבר בתקופת האימפריה הרומית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.