דיודוטוס טריפון

דיודוטוס טריפוןיוונית: Διόδοτος Τρύφων) היה שליט בממלכה הסלאוקית בין השנים 138-145/6 לפנה"ס.

הוא נולד בקסיאנה, בקרבת אפאמיאה. בנעוריו היה מקורב לחצר המלכות, ובבגרותו היה לאחד הקצינים הסלאוקים בעלי המעמד בצבאו של אלכסנדר באלאס. בשנת 167 למניין בית סלאוקוס (145/146 לפנה"ס) יצא כנגד דמטריוס השני (ניקאטור) שהיה השליט הסלאוקי, בשם בנו של אלכסנדר באלאס, אנטיוכוס השישי. מהלך זה חילק את הממלכה הסלאוקית לשניים. בשנת 142/143 לפנה"ס (שנת 179 למב"ס) הכתיר עצמו למלך. במהלך שלטונו רצח את אנטיוכוס השישי. תקופת שלטונו כמלך נמשכה עד שנת 138 לפנה"ס כאשר נחל מפלה באפמאיה על ידי אנטיוכוס השביעי. משהפסיד בקרב נאלץ להתאבד.

Tryphon
מטבע של דיודוטוס טריפון.

עלייתו של טריפון לשלטון

דיודוטוס היה אחד הקצינים הבכירים בצבאו של אלכסנדר באלאס. יחד עם קצין נוסף (הִיֵראכּס) בגד בבאלאס והסגיר את אנטיוכיה הבירה לידי תלמי פילומטור ובן בריתו דמטריוס השני, תוך כדי שהציעו את הכתר של סוריה לתלמי, אשר מצד אימו קלאופטרה הראשונה היה בן לבית סלאוקוס ונכדו של אנטיוכוס השלישי "הגדול". תלמי נמנע מלקבל את ההצעה, והגיע להסדר עם דמטריוס השני, לפיו תחזור חילת-סוריה לשלטון תלמי, ודמטריוס ימלוך בארץ אבותיו.[1] אלכסנדר באלאס ניסה עוד את מזלו בשׂדה הקרב מול דמטריוס השני, אך הובס, נמלט, ונרצח בידי שניים מקציניו. דמטריוס השני נותר לבדו על כס הממלכה הסלאוקית.

משעלה לשלטון דמטריוס השני בשנת 146 לפנה"ס היו יחסיו עם ותיקי הצבא הסלאוקי עכורים. דיודוטוס החל להתסיס את הצבא כנגד מלכו, ובשנת 144/145 לפנה"ס הכריז על אנטיוכוס השישי, בנו הצעיר של אלכסנדר באלאס, כמלך, החל לטבוע מטבעות בשמו ולפעול מטעמו. הוא זכה בתמיכתם של המתיישבים הצבאים באזור לאריסה, השתלט על קסיאנה ואפמאיה (מחוז הולדתו) ועל חלק ניכר ממקורות הכוח הצבאי של ההתיישבות המקדונית-יוונית בסוריה. חלק מאנשי הצבא שסולקו על ידי דמטריוס השני הצטרפו לשורותיו. יחסיו הקשים של דמטריוס עם אוכלוסיית הבירה אנטיוכיה לאחר דיכוי קשה של ניסיון מרידה, תרמו אף הם לנפילתה בידי כוחותיו של דיודוטוס, והוא השתלט גם על הפילים שקיבל דמטריוס מידי תלמי.

"אחרי כן שב טריפון ועימו אנטיוכוס הילד הצעיר. וימלוך וישים כתר. ויאסף אליו את כל הצבא אשר נטש דמטריוס, וילחמו כנגדו וינגף. ויקח טריפון את החיות (הפילים) וימשול באנטיוכיה".[2]

הניצחון על דמטריוס לא היה מוחלט. הוא המשיך להחזיק בחלקים שונים של הממלכה כגון הפחות המזרחיות שמעבר לפרת, בעיר הנמל סלאוקיה, בצור, בצידון וכנראה בחלק מקיליקיה. בשנת 143/144 לפנה"ס השתלט דיודוטוס על עכו- פטולמאיס, ובשנת 142/143 לפנה"ס המליך עצמו דיודוטוס למלך, לקח לעצמו את השם "טריפון", והטביע מטבעות בשם זה.[3] במהלך תקופת שלטונו כמלך, רצח טריפון את אנטיוכוס השישי. לפי ההיסטוריון הרומי ליוויוס שחד טריפון את רופאיו של אנטיוכוס לבצע בו ניתוח בלתי-נחוץ, ולהמיתו על שולחן הניתוחים.[4] הדעות בין החוקרים חלוקות לגבי העיתוי המדויק.

טריפון ושודדי הים הקיליקיים

Map Anatolia ancient regions-en
מיקומה של קיליקיה (Cilicia)

על- פי ההיסטוריון היווני סטראבו (Strabo) יזם טריפון את פעולות שודדי הים הקיליקיים, אשר פעלו באגן המזרחי של הים התיכון, כדי להחליש את כוחו של דמטריוס אשר החזיק בכל רצועת החוף הסורית מסלאוקיה ועד ללבנון.[5] לטענת ההיסטוריון אומרוד (Omerod) טריפון עודד והגביר את הפעולות, אולם לא יזם אותן. בין אם יזם או עודד, על פי מקורות אלו, הפך טריפון את המבצר החזק ששכן על רצועת החוף בחבל אנטליה (טורקיה של ימינו), מבצר קוראקסיום (Coracesium), לבסיס לפשיטות פיראטיות כנגד החוף הסורי. בעידודו ובפיקוחו הכוח הפיראטי גדל.[6]

טריפון ויהודה החשמונאית

ביהודה שלט בתקופה זו יונתן הוופסי. בתחילה הוא תמך בדמטריוס השני ואף נטל חלק פעיל בדיכוי מרידת אנשי אנטיוכיה כנגדו כאשר נענה לבקשת עזרה ושלח חיל משלוח יהודי אשר מנה שלושת אלפים איש אשר נטלו חלק בקרבות הדיכוי. לאחר השתלטות טריפון על עכו-פטולמאיס, הוא שלח איגרת אל יונתן מטעם אנטיוכוס השישי. במסמך זה הוא אישר מחדש את תפקידו של יונתן כתפקיד הכהן הגדול, כמו גם את השינויים הטריטוריאליים שהתרחשו בתקופת אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני. בנוסף, ובמישור אישי, כיבד דיודוטוס את יונתן בזכויות השייכות לגינוני המלכות הסלאוקית:"ויכתוב אנטיוכוס הצעיר אל יונתן לאמור: נותן אני את הכהונה הגדולה וממנה אותך על ארבעת הפלכים ושתהיה מרעי המלך. וישלח (המלך) לו כלי זהב וכלי שולחן, ויתן לו רשות לשתות בכלי זהב וללבוש ארגמן ולשאת סיכה".[7]
בעקבות התרחשויות אלו, העביר יונתן את תמיכתו לטריפון. טריפון מינה את אחיו של יונתן, שמעון התרסי, לשמש סטרטגוס (מושל) של רצועת החוף מסולמה של צור עד נחל מצרים. למעשה מינוי זה היה עבור שטח שהיה נתון בשליטתו של דמטריוס השני. על יונתן ושמעון הוטל לכבוש שטח זה על מנת לממש את מינויו של טריפון. בכך יצר טריפון מצב בו יונתן ושמעון נלחמים כנגד אויביו.

התקדמותה המדינית והצבאית של יהודה החשמונאית, ערערה את שלטונו של טריפון בארץ-ישראל, ולפיכך יצא עד מהרה למסע כדי להשתלט על יהודה. הוא התקדם עם צבאו לעבר בית שאן אולם העימות הצבאי נמנע. דיודוטוס טריפון, באמתלא של פיוס והרחבת סמכויות וויתורים, הצליח למשוך את יונתן לעכו, שם שבה אותו וטבח את אלף מלויו. הוא השתמש ביונתן השבוי כבקלף מיקוח לסחיטת כספים ולאחר מכן, משלא הצליח להשתלט על יהודה, הוציאו להורג (143 לפנה"ס). שמעון שנותר להנהיג את יהודה חסם את ניסיונו של טריפון לכבוש את יהודה וכרת ברית עם דמטריוס השני מול טריפון. כך למעשה בוטלה האחיזה של הממלכה הסלאוקית בהנהגתו של טריפון ביהודה (142 לפנה"ס).

נפילתו של טריפון

Apamea Syria, cardo maxima
שרידי קארדו באפמיאה שבסוריה.

בשנת 139 לפנה"ס נשבה דמטריוס בידי הפרתים, ובכך נדמה היה כי בהיעדר מתנגדו העיקרי נסללה דרכו של טריפון להשתלטות על כל הממלכה. אולם, קלאופטרה תאה (אשתו של דמטריוס השני) קראה לאנטיוכוס השביעי, נישאה לו ומסרה לידיו את השלטון באופן הפגנתי (138-139 לפנה"ס). צבאו של טריפון שב והעניק תמיכתו למלך מן השושלת המסורתית של בית סלאוקוס - אנטיוכוס. כבר בשנה הראשונה להופעתו של אנטיוכוס בסוריה איבד טריפון את אנטיוכיה הבירה ואת דמשק. הוא נסוג והתבצר בדור (דאר). לאחר הטלת מצור על העיר נמלט לעכו, ממנה יצא בספינה לאותוסיה (מצפון מזרח לטריפולי) ולאחר מכן לאפמיאה שבסוריה. לאחר שהובס בקרב שם (138 לפנה"ס) נטל גורלו בכפו והתאבד.

לקריאה נוספת

  • ברק י., "החשמונאים", מסד עם ישראל ומורשתו סדרת חוברות על-פי האנציקלופדיה העברית, עורכים: ד"ר בן יהודה ב., ושוחט י., הוצאת מסדה בע"מ, רמת- גן, 1973.
  • שטרן מ., יהודה החשמונאית בעולם ההלניסטי פרקים בהיסטוריה מדינית, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1995.
  • רפפורט א., ספר מקבים א' : מבוא תרגום ופרוש, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, 2004.
  • evan E.R., The House of Seleucus, Vol. 2, London, 1966 (מהדורה ראשונה: 1902)
  • Schurer E., The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ 175 B.C.-A.D. 135, Vol. 1, trans. and edts. Vermes G., Millar F., Goodman M., Biddles Ltd, King’s Lynn, 2004 v (מהדורה ראשונה: 1973)
  • Gera, Dov. "Tryphon's Sling Bullet from Dor," Israel Exploration Journal 1985 (35): 153-163.
  • Grainger, John D. A Seleukid Prosopography and Gazetteer, Leiden: Brill, 1997, p. 70.
  • Avidov A., "Were the cilicians a nation of pirates?", Mediterranean Historical Review, 12:1, 5-55, 2008.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דיודורוס סיקולוס ספר 32 פרק 9c
  2. ^ ספר מקבים א', יא נד'-נו'.
  3. ^ לפי גריינג'ר 1997: 69.
  4. ^ ליוויוס, תקציר לספר 55, פסקא 11
  5. ^ מתוך: Bevan E.R., The House of Seleucus, Vol. 2, London, 1966, p. 227.
  6. ^ קיימת מחלוקת לגבי תיארוך תחילת פעילותם של שודדי ים אלו. כותבים קדומים רבים נוטים לראות את תחילת הפיראטיות הקיליקית בתקופה מאוחרת יותר.
  7. ^ ספר מקבים א', יא נז'-נח'.
140-149 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 149 - 140 לפנה"ס, ג'תרי"א - ג'תר"כ

אלניה

אלניה (טורקית: Alanya) היא עיר נופש בפרובינציה של אנטליה בדרום טורקיה. העיר ממוקמת במפרץ אנטליה במישור החופי של פמפיליה וגובלת בהרי הטאורוס המקיפים אותה מצפון. אלניה נחשבת לחלק של הריביירה הטורקית שלחופי הים התיכון ונמצאת במרחק כ-120 קילומטר מזרחה מהעיר אנטליה. העיר מחולקת לאזור הנמל ולחוף הרחצה של קלאופטרה.

אוכלוסיית העיר מונה כ-264,000 תושבים, אך בעונת התיירות מבקרים בעיר ובסביבותיה למעלה ממיליון תיירים. התיירות היא מקור ההכנסה העיקרי של העיר, אך היא נודעת גם בשל גידולי החקלאות שלה ובהם לימונים, תפוזים, עגבניות ומלפפונים.

העיר נוסדה על ידי היוונים העתיקים שכינו אותה קלונורוס (כלומר: הר יפה). מספר היסטוריונים טוענים כי במאה השנייה לפנה"ס שודדי ים מקיליקיה הפכו את המקום לבסיס שממנו יצאו לשדוד את חופי פמפיליה. על פי ההיסטוריון סטראבו, דיודוטוס טריפון יזם ועודד את פעילות שודדי הים במקום על מנת להחליש את כוחו של דמטריוס השני (ניקטור), יריבו לשלטון הסלאוקי, אשר החזיק בכל רצועת החוף הסורי מ- Seleucia ועד ללבנון. הוא הפך את המבצר החזק ששכן על רצועת החוף לבסיס לפשיטות פיראטיות כנגד החוף הסורי. ההיסטוריון אומרד מסתייג מהקביעה של היזמות אולם גם הוא תומך בטענה כי היה זה טריפון אשר עודד את פעילות שודדי הים. היסטוריונים אחרים חולקים על קביעה זו ונוטים לראות את תחילת הפיראטיות בתקופה מאוחרת יותר. הרומאים החליטו להשתלט על המקום ושלחו את פומפיוס שהדביר את שודדי הים ב-67 לפנה"ס. מרקוס אנטוניוס נתן את העיר במתנה לקלאופטרה השביעית, מלכת מצרים ב-37 לפנה"ס. ב- 1221 לספירה נפלה העיר בידי הסולטאן הסלג'וקי אלאדין קייקובאד שנתן לה את השם אלניה. רוב הבניינים ההיסטוריים שבעיר נבנו בתקופה זו. ב- 1427 נמכרה אלניה לשושלת הממלוכית וב-1471 התאחדה עם האימפריה העות'מאנית. החל ב-1571 הייתה חלק של הפרובינציה של קפריסין, ומ-1868 היא שייכת לפרובינציה של אנטליה.

אנטיוכוס השביעי

אנטיוכוס השביעי (איומנס) (כונה אנטיוכוס סידטס, כלומר "אנטיוכוס מסידה", על שם העיר בחוף אנטליה; ? - 129 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 138 ל-129 לפנה"ס.

אנטיוכוס השביעי היה המלך הסלאוקי האחרון בעל חשיבות היסטורית כלשהי. הוא היה אחיו של דמטריוס השני, ועלה למלוכה לאחר שדמטריוס נפל בשבי הפרתים. הוא גם נשא לאשה את אשתו של דמטריוס, קלאופטרה תאה, ולפיכך בנם, אנטיוכוס התשיעי, היה גם אח-למחצה וגם בן-דוד של סלאוקוס החמישי ושל אנטיוכוס השמיני.

אנטיוכוס השביעי הביס את המורד דיודוטוס טריפון ובשנת 134 לפנה"ס הטיל מצור על ירושלים, אז, על-פי האגדה, קנה המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון הסכם-שלום עמו בעזרת אוצרות שחפר מקברו של דוד המלך.

המצור על ירושלים תואר לראשונה ככל הנראה על ידי טימוכארס, היסטוריון חצר של אנטיוכוס.

בהמשך תקף אנטיוכוס את הפרתים, וכבש מחדש את מסופוטמיה לזמן קצר לפני שנהרג במארב. בשלב זה כבר שוחרר אחיו דמטריוס השני, אולם מהממלכה הסלאוקית נותרה כעת סוריה בלבד.

ידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא אליו בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".

אנטיוכוס השישי

אנטיוכוס השישי (דיוניסוס) (בערך 148 - 138 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית. הוא היה בנם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תיאה, בתו של תלמי השישי.

אנטיוכוס השישי מעולם לא מלך בפועל. הוא מונה ב-144 לפנה"ס בידי הגנרל דיודוטוס טריפון כיורש העצר, כדי לשמש אופוזיציה לדמטריוס השני. בשנת 142 לפנה"ס הדיח אותו דיודוטוס והחליפו כמלך, ובשנת 138 לפנה"ס הרגו.

בית סלאוקוס

שושלת בית סלאוקוס שלטו בממלכה הסלאוקית, שנוסדה בידי אבי השושלת, סלאוקוס הראשון (ניקטור, "המנצח"; חי בשנים 358 עד 281 לפנה"ס לערך). סלאוקוס הראשון היה אחד מהגנרלים של אלכסנדר הגדול, והוא ייסד את הממלכה הסלאוקית לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס. בתחילה השתרעה הממלכה על שטחי מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, המישור האיראני, ועד לנהר האינדוס (בפקיסטן של ימינו). הוא ייסד את בירת הממלכה, סלאוקיה על החידקל, בשנת 305 לפנה"ס בערך.

דמטריוס השני

דמטריוס השני (ניקטור) (ביוונית עתיקה: Δημήτριος Β מבוטא: Dēmḗtrios B; מת ב-125 לפנה"ס) - בנו של דמטריוס הראשון ואחיו של אנטיוכוס השביעי, היה מלך בממלכה הסלאוקית במחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס. הוא שלט באימפריה הסלווקית בשתי תקופות (הראשונה 145-138, והשנייה 129-126), שהופרדו על ידי כתשע שנות בשבי בהורקניה שבפרתיה.

הצבא הסלאוקי

הצבא של הממלכה הסלווקית היה המכשיר העיקרי שבאמצעותו הפעיל השלטון המרכזי את סמכותו. בשיאו היה זה אחד הצבאות הגדולים והחזקים ביותר במזרח התיכון. היו בו עשרות אלפי פרשים, עשרות אלפי רגלים ומאות פילים. צבא זה ידע עליות ומורדות בהתאם למצבה של הממלכה הסלאוקית.

מקורות כוח האדם הלכו והתדלדלו במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. האוטונומיה ביהודה ולאחר מכן ניתוקה הסופי מהשלטון המרכזי, בגידת מושלים במזרח ומרידתם במלכות, הלחץ הפרתי ובעיקר הסכסוכים מבית, רצח המלכים על ידי אחיהם וקרובי משפחתם, מלחמות אזרחים עקובות מדם כל אלה החלישו את הממלכה הסלאוקית וגדעו את יכולתה הכלכלית. האויבים הרבים קמו עליה וקרעו לחתיכות את הממלכה. בסופו של דבר כבש פומפיוס את השאריות שנותרו מהממלכה בשנת 63 לפנה"ס והן הפכו לפרובינקיה רומית בשם סוריה.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

טריפון (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

יונתן הוופסי

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים ושליט החשמונאים. יונתן היה מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים, כהן גדול, ונציב יהודה מטעם הממלכה הסלאוקית. בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, החשמונאים בהנהגתו הפכו ממורדים נרדפים, לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.

עכו

עַכּוֹ (בערבית: عكا – "עכא") היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. בשנת 2016 התגוררו בעיר כ-48,000 תושבים, כשני שלישים מהם יהודים.

עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. עכו הגיעה לשיאה כאשר שימשה כבירת ממלכת ירושלים במאה ה-13 וכבירתו של אחמד אל-ג'זאר בסוף המאה ה-18. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה של העיר איטית בהשוואה לזו של חיפה.

בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוכרזו המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית נוסף. חלק מהם, ובכלל זה המקום הקדוש ביותר לדת הבהאית – אל-באהג'ה, שוכנים בעכו ובסביבותיה. העיר היא לפיכך האתר היחידי בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות כ"אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו.

תל חדיד

תֵּל-חָדִיד הוא תל הנמצא מצָפון ליער בן שמן ולכביש 443 ודרומית לנחל נטוף. התל ממוקם בקו הגבעות הראשון מעל מישור החוף באזור בן שמן וממנו תצפית על כל גוש דן. שביל ישראל, קטע מס' 20, עובר בתל חדיד.

בית סלאוקוס
סלאוקוס הראשוןאנטיוכוס הראשוןאנטיוכוס השניסלאוקוס השניסלאוקוס השלישיאנטיוכוס השלישי (הגדול)סלאוקוס הרביעיאנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס)אנטיוכוס החמישידמטריוס הראשוןאלכסנדר הראשוןדמטריוס השניאנטיוכוס השישי • דיודוטוס טריפון • אנטיוכוס השביעידמטריוס השני • אלכסנדר השני • קלאופטרה תאה • סלאוקוס החמישי • אנטיוכוס השמיניאנטיוכוס התשיעי • סלאוקוס השישי • אנטיוכוס העשירי • דמטריוס השלישי • אנטיוכוס האחד עשר • פיליפוס הראשון • אנטיוכוס השנים עשראנטיוכוס השלושה עשר • פיליפוס השני • סלאוקוס השביעי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.