דיגלוסיה

דִּיגְלוֹסְיָהיוונית διγλωσσία, "שפה כפולה") היא מצב לשוני־חברתי לא-שכיח, שבו הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת גדול מאוד, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו־לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים.

המונחים "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" אינם מדויקים לגמרי בהקשר זה. "השפה הכתובה" אמנם משמשת בעיקר בטקסטים כתובים, אולם היא משמשת במצבים מסוימים גם בדיבור. באותו אופן, "השפה המדוברת" משמשת בעיקר בדיבור, אולם לעיתים היא מועלית על הכתב. מסיבה זו יש המעדיפים את המונחים "שפה גבוהה" ו"שפה נמוכה" במקום "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" בהתאמה, אולם אין להבין מכך כאילו השפה המדוברת נחותה לעומת השפה הכתובה. בקהילות מסוימות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, "השפה המדוברת" אכן נתפסת כנחותה, אולם זה לא תמיד המצב, ובכל מקרה התפיסה הזו עשויה להשתנות במהלך ההיסטוריה. אפשר לומר כי "השפה הכתובה" או "הגבוהה" משמשת בעיקר במצבים רשמיים, בעוד "השפה המדוברת" או "הנמוכה" משמשת בנסיבות פאמיליאריות ופופולריות.

קהילות שמקיימות דיגלוסיה או קיימו דיגלוסיה בעבר

ארצות ערב

מצב של דיגלוסיה קיים כיום בארצות ערב. בארצות אלה משמשת השפה הערבית הספרותית (اللغة الفـُصْحى, השפה המשמרת במידה רבה את לשון הקוראן והמסורות העתיקות) כלשון הכתיבה בספרים, בעיתונים, בנאומים, בקריינות של מהדורות חדשות ושל הודעות רשמיות ברדיו ובטלוויזיה וכיוצא באלה, בעוד ששפת הדיבור היומיומית היא אחד הניבים הערביים המקומיים, המשתנים ממקום למקום.

לוקסמבורג והקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ

דיגלוסיה קיימת כיום גם בקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ, שבהן משמשת הגרמנית ה"גבוהה" (Hochdeutsch, הניב הנפוץ בגרמניה) כשפת הכתיבה, בעוד שפת הדיבור היומיומית היא גרמנית שווייצרית (Schweizerdeutsch). מצב דומה קיים גם בלוקסמבורג, אם כי בשנות ה־80 קיבלה הלוקסמבורגית מעמד של שפה רשמית נפרדת בלוקסמבורג בצד הגרמנית והצרפתית. על כל פנים, השפה הלוקסמבורגית, שאין לה מסורת כתובה, משמשת עדיין כמעט אך ורק כשפת דיבור, אם כי הועלתה גם על הכתב[1].

יוון

עד שנת 1976 הייתה נהוגה דיגלוסיה גם ביוון. שפת הלימוד בבתי הספר ושפת הכתיבה, הייתה על-פי רוב "קתרבוסה" (Καθαρεύουσα), שפה שנוצרה מתוך ניסיון לשמר את השפה היוונית הקלאסית, בעוד שפת הדיבור היומיומית כונתה "דימוטיקי" (Δημοτική), שהיא בעצם סדרה של ניבים יווניים שהתפתחו במהלך הדורות, תוך השפעה של שפות בלקניות אחרות, בעיקר טורקית. מאז שנות ה־80 של המאה ה-20, שפת הלימוד בבתי הספר היווניים, ושפת ההודעות הרשמיות היא "דימוטיקי", והשימוש ב"קתרבוסה" דועך.

ארץ ישראל במאות 2–4 לספירה

בארץ ישראל, בסוף המאה ה־2 לספירה, דעך השימוש בלשון חז"ל כשפת דיבור, והשימוש בארמית נעשה נפוץ. עם זאת, עדיין נכתבו חיבורים בלשון חז"ל במשך כ־200 שנה אחרי שהדיבור בה כמעט פסק. חוקרי עברית משערים, שהחל מסוף המאה ה־2 ובמשך 200 שנה בערך, נוצר בקרב היהודים בארץ ישראל מצב של דיגלוסיה – שפת הכתיבה, או השפה ה"גבוהה" הייתה עברית (לשון חז"ל), בעוד שפת הדיבור היומיומית הייתה ארמית (למעט כמה קהילות יהודיות קטנות). ארמית ועברית בלשון חז"ל הן שפות קרובות, הן מבחינת המוצא והן מבחינת ההשפעה ההדדית, ולפיכך המצב הלשוני הזה מתאים להגדרה של דיגלוסיה. החל מהמאה ה־5 לספירה דעך השימוש בלשון חז"ל גם כשפה כתובה והארמית החלה לשמש את היהודים בארץ ישראל בכל תחומי החיים.

אירופה הנוצרית בימי הביניים

באירופה הנוצרית של ימי הביניים נעשה שימוש נרחב בלטינית כשפת כתיבה, אף על פי שהלטינית עצמה חדלה להתקיים כשפת דיבור, והיא התפצלה למספר שפות (איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, רומנית ועוד), שכבר היו שונות ממנה במידה ניכרת. השימוש בלטינית כשפת כתיבה החל לדעוך רק בראשית העת החדשה, ובתקופת הרנסאנס כבר נכתבו ספרים באיטלקית ובשפות אירופיות מדוברות אחרות. לטינית הייתה גם שפת התפילה של הנוצרים הקתוליים. הדיגלוסיה שירתה במידה רבה את האינטרס של הכנסייה בימים ההם - פשוטי העם לא יכלו לקרוא את כתבי הקודש ואת ספרי הפרשנות באופן ישיר, אלא רק בתיווך איש דת. אחד הצעדים הראשונים שבהם נקט מרטין לותר כשיצא נגד הכנסייה הקתולית היה תרגום כתבי הקודש הנוצריים לגרמנית.

דיגלוסיה בצרפת הימי ביניימית

באזורים הרומאניים ובכללם צרפת, השפה הלטינית הייתה הדומיננטית בהיווצרות השפה המקומית, משמע שבצרפתית יש יותר יסודות רומיים מאשר גרמאניים. בצרפת לא הייתה אחידות בניב בימי הביניים. בכל צרפת השפה המדוברת הייתה הצרפתית, אם כי בניב שונה בכל אזור, למשל בנורמנדיה ניב נורמני, בדוכסות בורגונדיה ניב בורגונדי (רק במהפכה הצרפתית הניב הפריזאי ניצח והשתלט על כל הצרפתית). השפה השנייה - השפה העליונה - הייתה הלטינית, בה השתמשו לצורכי פולחן, כנסייה, סקרמנטים, שפת התרבות ובאותיותיה כתבו, והיא נחשבה לשפת המשכילים ואנשי הכנסייה.

היהודים בימי הביניים

בקרב יהודי ימי הביניים התקימה תופעה שניתן לכנותה דיגלוסיה (אם כי ניתן לראותה גם כדו לשוניות, כי לא מדובר בשני משלבים של אותה שפה): השפה המדוברת אצל היהודים הייתה השפה המקומית (גרמנית, צרפתית וכדומה), ומימי הביניים המאוחרים ניבים יהודיים של השפות המקומיות, ואילו שפות הכתיבה היו עברית וארמית (אצל יהודים אשכנזים מכונות שתי השפות "לשון הקודש"). כיוון שיהודים למדו לקרוא ולכתוב עברית, הם השתמשו באותיות העבריות גם לכתיבת הניב המקומי שבו דיברו. לפיכך שפות יהודיות כגון יידיש, לאדינו או ערבית יהודית נכתבות באותיות עבריות. לעברית הייתה יוקרה תרבותית ומבחינה דתית נחשבה לקדושה, שכן זו שפת התורה וספרי הקודש. היא נחשבה גם לשפה מקורית ועליונה. את השפה העברית ידעו בעיקר הגברים.

דיגלוסיה בחברה היהודית-צרפתית בימי הביניים

פרשן המקרא היהודי-צרפתי רש"י כתב את פירושיו לתורה ולתלמוד בעברית. כיוון שגם היהודים שידעו עברית, לא הבינו מילים נדירות, קשות או עתיקות בשפה העברית רש"י תרגם אותן ללועזית, כלומר לשפה הצרפתית. למשל לפסוק ב' בפרק א' בבראשית נמצאת המילה "תוהו" שהיא קשה להבנה, לכן ראה רש"י צורך לתרגם אותה לצרפתית כדי שהיהודים הצרפתים יבינו את משמעותה. רש"י השתמש בלעזים (שימוש במילים משפת הארץ באותיות עבריות) 1,300 פעמים בפירושו לתורה ו-2,500 פעמים בפירושו לגמרא. התרומה הגדולה של הלעזים לבני התקופה היא בכך שהם סייעו ללימוד העברית ואם אוספים את כל הלעזים הרי לפנינו מילון של מילים עבריות קשות ולא שכיחות[2][3].

לא כל הטקסטים הדתיים נכתבו בעברית, שכן פיוטים נכתבו והושרו בשפת המקום, ואפילו הותר לקרוא את ההפטרה ואת הפרשה בלועזית כדי שהקוראים יבינו, ובמיוחד עבור הנשים שרובן לא ידעו עברית.

ההשלכות החברתיות של הדיגלוסיה

הבחנה חדה בין "מצבים לשוניים" שונים

מבחינה חברתית־תרבותית יוצרת הדיגלוסיה הבחנה ברורה וחדה בין מצבים לשוניים שונים, מצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הגבוהה" (הכתובה) ומצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הנמוכה" (המדוברת). כך, למשל, כתיבת מכתב למשרד ממשלתי היא מצב לשוני של "השפה הגבוהה", לעומת שיחה בין ידידים שהיא מצב לשוני של "השפה הנמוכה". ההבחנה הזאת קיימת גם לגבי פעולה זהה בהקשרים שונים, למשל, כתיבת מכתב רשמי תהיה מצב של "שפה גבוהה" בעוד כתיבת מכתב לידיד תהיה מצב של "שפה נמוכה". אמנם, גם בקהילות לשוניות שאין בהן דיגלוסיה קיימת הבחנה בין רמות שונות של השפה, אבל ההבחנה ביניהן אינה כה חדה כמו בקהילה שמקיימת דיגלוסיה. ההבחנה החדה הזאת עלולה אף להביא למבוכה במצבי־ביניים. בעולם הערבי ניטש בעבר ויכוח, האם דיאלוגים בספרות יפה או במחזות יכולים להיכתב בשפה המדוברת, כדי שיישמעו אותנטיים, או שחובה לכתוב גם אותם בשפה הספרותית (בסופו של דבר התקבלו שתי הגישות, אם כי הגישה הרווחת יותר היום היא כתיבת דיאלוגים בשפה המדוברת, בייחוד כשמדובר במחזות ובסרטים). בטלוויזיה וברדיו מתנהלים ראיונות תוך עירוב של שתי השפות, בהתאם למצב הלשוני המסוים שאליו נקלע הריאיון (למשל: דיון באידאולוגיה, לעומת ענייני דיומא). מעקב אחרי שיחות וראיונות מסוג זה בקהילות לשוניות שמקיימות דיגלוסיה מצריך מיומנות לשונית גבוהה.

קושי ברכישת מיומנויות אורייניות

דיגלוסיה מקשה על רכישת מיומנויות אורייניות. קריאה וכתיבה מחייבות לא רק לימוד של שיטת הכתב גרידא, ולא רק העשרת אוצר המילים, אלא לימוד של שפה חדשה, שגם כשיש לה קשר לשפה המדוברת, היא שונה ממנה במידה ניכרת. אחת המיומנויות האורייניות החשובות היא היכולת להבחין בין המצבים הלשוניים השונים, המחייבים כל אחד שפה אחרת, והיכולת לעבור בצורה חופשית בין מצב למצב (במקרים רבים, המעבר בין "השפה הנמוכה" ל"שפה הגבוהה" ולהפך הוא מהיר ובלתי־צפוי). במדינות מפותחות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, נלמדת השפה הכתובה ("הגבוהה") בעל־פה, עוד לפני שהושלם לימוד האלפבית. תוכניות טלוויזיה לילדים בגיל בית־הספר כוללות דיאלוגים בשפה הכתובה כדי לסייע לתלמידים לרכוש אותה גם אם הם עדיין אינם שולטים בקריאה וכתיבה.

השלכות על המחקר הבלשני

במחקר הבלשני ההיסטורי דיגלוסיה נחשבת למצב המקשה מאוד על חקירת שלבי ההתפתחות של השפה. שינויים בשפה המדוברת כמעט שאינם באים לידי ביטוי בשפה הכתובה "הגבוהה", והטקסטים שנכתבים בשפה המדוברת הם מעטים, ולפעמים אין בהם די כדי לתאר בצורה אמינה את השינויים שעברה השפה במהלך הדורות. מצד שני, מעט הטקסטים שנכתבים בשפה המדוברת מציגים תמונה אמינה יותר של השפה בתקופה שבה נכתבו, מאשר טקסטים דומים שנכתבו בסביבה לשונית שאין בה דיגלוסיה. בקהילות שמקיימות דיגלוסיה נעשה מאמץ רב לשמר את השפה הכתובה וליצור גרסה אחידה ומקובלת שלה. לעומת זאת, אם וכאשר נכתב טקסט בשפה המדוברת, הוא נכתב בצורה חופשית לפי מיטב הבנתו של הכותב, ולפיכך הוא משקף בצורה טובה את האופן שבו הוא משתמש בשפה.

הערות שוליים

  1. ^ ויקיפדיה בשפה הלוקסמבורגית
  2. ^ משה קטן, אוצר לעזי רש"י לתנ"ך
  3. ^ משה קטן, אוצר לעזי רש"י לתלמוד
אירית

אירית או גאלית אירית (באירית: Gaeilge או Gaeilge na hEireann; באנגלית: Irish או Irish Gaelic) היא שפה ממשפחת השפות הקלטיות שנוצרה באי אירלנד ומדוברת על ידי העם האירי. לאירית מעמד חוקתי כשפה הרשמית הראשונה של אירלנד, על אף שרק מיעוט מהאוכלוסייה דובר אותה כשפת אם; לעומת זאת, תושבים רבים דוברים אותה כשפה שנייה. בצפון אירלנד, האירית מוכרת כשפת מיעוט ובאיחוד האירופי היא משמשת כשפה רשמית. הפורס נא גייליגה הוא הגוף הציבורי באירלנד האחראי לשימור ולהפצתה של השפה ברחבי האי. השפה האירית הייתה לשפתו העיקרית של העם האירי לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת שלו, והם אף הפיצו אותה לאזורים אחרים, כמו סקוטלנד והאי מאן, בהם התפתחו ממנה הגאלית סקוטית והמאנית בהתאמה. הספרות בשפה האירית היא העתיקה ביותר מבין שפות מערב אירופה.

אלג'יריה

אלג'יריה (בערבית: أَلْجَزَائِر, תעתיק מדויק: אַלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בקבילית: ⴷⵣⴰⵢⴻⵔ, בצרפתית: Algérie), או בשמה המלא: הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית (בערבית: الجمهوريّة الجزائريّة الديمقراطيّة الشعبيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלְגַ'זָאאִרִיַּה אלדִּימֻקְרָאטִיַּה אלשַּעְבִיַּה), היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי ובמאוריטניה ובמערב – במרוקו. בירתה של אלג'יריה היא אלג'יר. כמעט כל האלג'יראים הם מוסלמים.

אפוס לאומי

אפוס לאומי הוא, לרוב הדעות, יצירה ספרותית (בדרך כלל מבטאת כחלק משירה אפית או פואמה), בעלת היקף לשוני נרחב, שבו האומה מוצאת את המאפיינים ייחודיים שלה מתוך ביטויים שביצירה. האפוס הלאומי יכול להשתייך למדינת לאום, לקבוצה אתנית או דתית. לאפוס הלאומי חשיבות בשל העובדה שלרוב הוא מזכיר את מקור האומה, חלק מתולדותיה או אירוע מכריע שהביא להתגבשות הזהות הלאומית, כגון סמלים לאומיים, גיבורים, קרבות חשובים וכיוצא בזה. כמו כן יש לאפוס הלאומי גם מובנים רחבים יותר, כך למשל אפוס לאומי יכול לאפיין קבוצה תרבותית נחרבת יותר מאומה אחת ומספר אומות במקביל ואף ציוויליזציות שלמות.

במדינות ותרביות רבות ברחבי העולם, נהוג ליחס יצירה ספרותית אחת או יותר כמקור הספרותי או האירוע היסטורי מכונן שהשפיעה רבות על תרבות או אומה מסיומת. כך למשל בקרב דוברי עברית, התנ"ך נחשב ליצירה הספרותית והלשונית החשובה ביותר בתרבות הציונית והיהודית הן בשל תוכנו והן בשל צורת כתיבתו. כך גם בתרבות הערבית יחס זהה קיים לגבי הקוראן, אשר תופס ממד חשוב כיצירה לשונית הצחה ביותר בשפה הערבית. אומנם בתרביות אחרות נהוג ליחס חשיבות רבה יותר ליצירות ספרותיות חילוניות מאשר דתיות. כך למשל "פאוסט" של גתה נחשבת ליצירה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה בשפה הגרמנית, באיטליה "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, בגיאורגיה זכה עוטה "עור הנמר" של שותא רוסתוולי וביוון המודרנית תופסים כבעבר עדיין מקומם של שתי השירות האפיות, האיליאדה והאודיסאה מאת הומרוס. שפתם של הטקסטים נחשבה עד שנות השבעים לשפה התקנית היחידה שניתן לכתוב ביוונית לצד השפה המדוברת (ראו: דיגלוסיה).

דיגלוסיה בשפה הערבית

דיגלוסיה בשפה הערבית (בערבית: ازدواجية اللغة العربية או الازدواجية في اللغة العربية) הוא מונח המתאר את השימוש בשתי הצורות של השפה הערבית - ערבית ספרותית (اللّغة العربيّة الفصحى) וערבית מדוברת (اللّغة العربيّة المحكيّة/ العاميّة ), כל אחת בנסיבות השימוש המתאימות לה.

האימפריה הרומית

האימפריה הרומית או הקיסרות הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימי אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. האימפריה הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). האימפריה הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

ישנם כמה אירועים המקובלים על ההיסטוריונים כנקודת המפתח למעבר בין הרפובליקה לקיסרות, בהם: מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור בשנת 44 לפנה"ס, קרב אקטיום (2 בספטמבר 31 לפנה"ס), והחלטת הסנאט להעניק לאוקטביאנוס את תואר הכבוד אוגוסטוס (ב-4 בינואר 27 לפנה"ס).

את התפשטותה החלה רומא העתיקה עוד בימי הרפובליקה, אך היא הגיעה לשיאה בימיו של הקיסר טראיאנוס, כאשר חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר. בימי שלטונו של הקיסר הבא, הדריאנוס, נוהגים רבים לראות את ימי שיא עצמתה ושגשוגה התרבותי של האימפריה. מורשתה של האימפריה הרומית ניכרת בשפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים והממשל באומות רבות ברחבי העולם עד עצם היום הזה.

לקראת אמצע המאה השלישית נקלעה האימפריה הרומית למשבר קשה עקב אי יציבות שלטונית, איומים צבאיים מחוץ לאימפריה וקשיים כלכליים. בסוף המאה הצליח הקיסר דיוקלטיאנוס לייצב את האימפריה, אך שיטת השלטון שהנהיג ב-293, הטטרארכיה, שחילקה את הנהגת האימפריה בין ארבעה שליטים שותפים, רמזה כבר על התפרקותה העתידית של האימפריה. ב-324 איחד הקיסר קונסטנטינוס שוב את האימפריה תחת שלטון של קיסר יחיד. הוא אף העביר את בירת האימפריה מרומא לקונסטנטינופוליס (ביזנטיון) שבפתח מיצר הבוספורוס. ב-395 הוריש הקיסר תיאודוסיוס הראשון את האימפריה לשני בניו, שקיבלו כל אחד מחצית האימפריה. כך נוצרו שתי ישויות: האימפריה הרומית המערבית שבירתה רומא, והאימפריה הרומית המזרחית שבירתה קונסטנטינופול.

הקיסרות הרומית המערבית התפוררה בהדרגה בלחץ פלישות העמים הברבריים, ורומא איבדה את שליטתה על רוב שטחיה. בשנת 476, כאשר הקיסר האחרון רומולוס אוגוסטולוס הודח על ידי אודואקר, היא חדלה להתקיים. הקיסרות הרומית המזרחית, או כפי שהיא מכונה בפי היסטוריונים מודרניים, הקיסרות הביזנטית, התקיימה עד לשנת 1453 עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של מהמט השני. עם מותו של הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר, בקרב על העיר חדלה להתקיים גם הקיסרות הרומית המזרחית.

יוונית ביזנטית

יוונית ביזנטית, יוונית מדיבלית (ביוונית: Μεσαιωνική Ελληνική) או יוונית של ימי הביניים, הם מושגים בלשניים שמתארים את התקופה הרביעית בהיסטוריה של השפה היוונית, תקופה שנמשכה מהעברת בירת האימפריה הרומית מרומא לקונסטנטינופול ב-330, ועד נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ב-1453.

יוונית מודרנית

יוונית מודרנית (Νέα Ελληνικά או Νεοελληνική, כלומר נאו-הלנית; ידועה גם כ-Ρωμαίικα, כלומר רומאית) היא מונח לניבי השפה היוונית המדוברים כיום. יוונית מדוברת כיום בפי 17 מיליוני אנשים, בעיקר ביוון ובקפריסין, אך גם בפי מיעוטים רבים ברחבי העולם. בפרספקטיבה היסטורית, מייצג המונח "יוונית מודרנית" את כל סוגי היוונית שדוברו בתקופה שבין נפילת האימפריה הביזנטית (1453) ועד ימינו. זאת, בניגוד לממצאי מחקרים שונים, הגורסים כי תקופה זו החלה כבר בשנת 1204 (נפילת קונסטנטינופול בידי הצלבנים, במסגרת מסע הצלב הרביעי). במהלך רוב הזמן הזה, השפה התקיימה במצב של דיגלוסיה, כאשר הניבים האזוריים התקיימו זה לצד זה. בייחוד, במהלך רוב המאות ה-19 וה-20, היא נודעה בסוגיה השונים של ניביה, כמו גם ב"קאתארבוסה" הנלמדת. כיום, יוונית מודרנית סטנדרטית, המבוססת בעיקר על ניביה העממיים, היא השפה הרשמית ביוון ובקפריסין.

כתיבת ערבית בצ'אט

בקרב גולשי אינטרנט דוברי ערבית התפתחה שיטת כתיבה מיוחדת של ערבית באותיות לטיניות, המכונה בערבית "ערביית א-דרדשה" (عربية الدردشة), כלומר "ערבית של צ'אט". ייחודה של השיטה שהיא משתמשת רק בסימנים המופיעים על מקלדת QWERTY סטנדרטית. השיטה מערבת אותיות לטיניות, מספרים וסימנים אחרים, והיא משמשת לכתיבה בניבים שונים של ערבית. כיום השיטה נפוצה גם בכתיבת מסרונים (הודעות SMS) בטלפונים סלולריים.

לשון קודש

לשון קודש היא שפה, לעיתים שפה מתה, המשמשת לצרכים דתיים, ואינה משמשת כשפת דיבור יומיומית.

משלב

בבלשנות, מִשְלָב או משלב לשוני הוא אופן שימוש בשפה, התואם לנסיבות מסוימות. על פי רוב, זו מידת הרשמיות (פורמליות) או התקניות הדקדוקית או הסמנטית (או ההגייתית) של טקסט מדובר, כתוב, או מסומן.במשלב בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון – כורח הנסיבות והסיטואציה הספציפית שבה נאמרו, נכתבו או סומנו הדברים. אדם עשוי לשנות את משלב שפתו לפי בחירתו וראות עיניו ובהתאם לנסיבות. למשל כאשר אדם משוחח עם אשתו או ילדיו סביר שרמת הרשמיות של השיח תהיה נמוכה (משלב נמוך), ואילו אם אותו אדם יישא נאום בטקס רשמי סביר שיבחר להעלות את רמת לשונו (משלב גבוה).מגזרים שונים ואוכלוסיות שונות משתמשות במשלבים שונים.

מקובל לקבוע את המשלב בהשפעת כמה גורמים:

תחום השיח: ישנם תחומים שמאלצים שימוש במשלב יותר גבוה לעומת תחומים אחרים, למשל שיח בתחום המשפט או הרפואה לעומת שיח בתחום הספורט.

המדיום (האמצעי) התקשורתי: רמת הרשמיות הנדרשת בכתיבת מכתב למשל, שונה מהרמה הנדרשת בשיחה שבעל פה (גם כאשר מדובר באותם מוען ונמען).

תפקיד המשתתפים במסרים: כאמור, אופי השפה הוא שונה כאשר מדובר למשל בשיחה בין בעל לאישה לעומת מפקד וחייל, מראיין ומרואיין וכו'.

מידת הפורמליות של השיח: משלב בטקס רשמי הוא שונה ממשלב של שיחה אינטימית, משלב של מאמר מדעי שונה ממשלב של רשימת קניות, משלב של מכתב הממוען לחבר שונה ממשלב של מכתב הממוען למרצה באקדמיה וכו'.

ניבים בערבית בישראל

הניב הערבי בישראל הוא אחד הניבים הערבים, כאשר האוכלוסייה הערבית בישראל מדברת בניב הפלסטיני הדומה לסוריה ולבנון, למעט הבדואים, כשהדרומיים מהם מדברים בניב הבדואי הדומה לניב המדובר בסיני והבדואים הצפונים מדברים בניב בדואי הדומה לניב המדובר במזרח סוריה ועיראק. בנוסף לשוני זה קיימים הבדלים רבים בין הגיית המילים והאותיות בין אזור גאוגרפי לאזור אחר כמו, ערים לכפרים, כפרים לכפרים אחרים ועיר לעיר אחרת, כך שהמיעוט הערבי בישראל מדבר במספר ניבים ולא בניב אחיד, כאשר לכל אזור יש ניב שמייחד אותו ולעיתים בעיר או בכפר מסוים קיים יותר מניב אחד.

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

קאתארבוסה

קאתארבוסה (ביוונית: Καθαρεύουσα; קתרוס, καθαρός = טהור. קרי, [השפה] הטהורה, וגם יוונית ספרותית) היא סוציולקט חצי-מלאכותי שנוצר במאה ה-19 בעת הקמתה של המדינה היוונית המודרנית (במהלך ביסוס עצמאותה של יוון מהאימפריה העות'מאנית), כמיזוג בין שפה כתובה ארכאית הקרובה יותר ליוונית עתיקה, ליוונית עממית מודרנית (ביוונית: Δημοτική דימוטיקי, Dimotiki ).

קאתארבוסה הייתה בעיקר שפת האינטלקטואלים, והאליטה האינטלקטואלית בעיקר היא ששלטה בה. אינטלקטואלים אלה היו מעוניינים לחזור לשפה היוונית "הטהורה" של יוון הקלאסית כחלק מהתחייה הלאומית היוונית והרצון להישען על עבר יווני מפואר. היוזם של הקאתארבוסה היה מלומד הומניסטי ודמות מרכזית בתנועת ההשכלה היוונית, אדאמנטיוס קוראיס (1748–1833). אנציקלופדיה בריטניקה מציינת כי "השפעתו על השפה היוונית המודרנית ועל התרבות היוונית אף הושוותה לזו של דנטה על האיטלקית ומרטין לותר על הגרמנית". תרומתו הגדולה ביותר הייתה יצירת שפה ספרותית חדשה תוך כדי טיהורה של השפה הדמוטית המדוברת מיסודות זרים ושילובה ביוונית הקלאסית. האטקטה (ביוונית: Ἄτακτα) שלו שחוברה בין השנים 1828–1835 היה המילון היווני המודרני הראשון. באמצעות הקאתארבוסה נטבעו במאה ה-19 הרבה מילים חדשות שכיבדו את היוונית העתיקה. קוראיס יצר, למשל, את המילה politismos, πολιτισμός, עבור המילה "ציוויליזציה", בעוד ש-famelia הפכה ל- oikogeneia ,οικογένεια (משפחה), kontrabando - ל-lathremporio, λαθρεμπόριο (הברחה), ואילו ministros - ל-ypourgos, υπουργούς (שרים).אחרי עצמאותה של יוון, קאתארבוסה פרחה באסכולה הספרותית הרומנטית של אתונה. הדבר בא לידי הביטוי באודות הקלאסיות, בהמנונים, בבלדות, בפואמות נרטיביות, בטרגדיות ובקומדיות של המחבר היווני אלכסנדרוס ריזוס ראנגאוי? (1810–1892) ובפיוטים של המשורר היווני אכילאס פאראסכוס (1838–1895). שפתו הנמלצת של פאראסכוס חבה רבות למשוררי הפנרים שאת מסורתם הוא המשיך. המשורר, הנובליסט והסופר היווני הנודע אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס (1851–1911) שנחשב לאבי הספרות היוונית המודרנית, כתב עשרות רבות של סיפורים קצרים בשפת הקאתארבוסה (מלבד הדיאלוגים שנכתבו בדמוטית). כמו כן שימשה קאתארבוסה למטרות משפט, מנהל ותקשורת רשמית. לעומת זאת, העם הפשוט נשאר דובר דיאלקטים שונים – עובדה שיצרה פער גדול בין השפה הכתובה למדוברת.

ביוון היה מצב לשוני ייחודי המכונה "דיגלוסיה", שבו קיים פער גדול בין השפה הכתובה לשפה המדוברת (בדומה במקצת להבדל בין ערבית מדוברת לערבית ספרותית), ובמצב זה נאלצו דוברי השפה ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה.

שפת הדיבור היומיומית ביוון הייתה הדימוטיקי, שהיא בעצם סדרת ניבים יווניים שהתפתחו במהלך הדורות, תוך השפעה של שפות נוספות של עמים אשר כבשו את יוון או היו עמה בקשרים. בין השאר הושפעה הדימוטיקי מטורקית, איטלקית, לטינית וסרבית. לדוגמה, המילה "דלת" בדימוטיקי היא πόρτα - "פורטה" (מאיטלקית, porta) ו"עצלן" הוא τεμπέλης - "טֶמְבֶּלִיס" (מטורקית, tembel; בערבית - تنبل). המילה "נמל" היא λιμάνι - "לימָאני" (מטורקית, liman); המילה "מטרייה" היא ομπρέλα - "אוֹמבְּרֶלָה" (מאיטלקית, ombrello); המילה "גן עדן" היא παράδεισος - "פָּרָאדִיסוֹס" (מפרסית אווסטית, pairi.daêza); ואילו המילה "מעיל" היא παλτό - "פַּלְטוֹ" (בצרפתית, paletot; ברוסית - пальто).בעוד שביוונית עממית ישנן מילים שאולות משפות אחרות, בקאתארבוסה מרבית המילים הללו טוהרו מן השפה. זאת ועוד, ניב הקאתארבוסה נכתב בכתב יווני פוליטוני.

במהלך המאה ה-20, השימוש בדימוטיקי התרחב אט אט והיא חדרה בהדרגה ליותר ויותר תחומים של החיים, כולל ספרות וחלקים מסוימים של העיתונות והחינוך. לאחר מלחמת העולם השנייה נקשר הוויכוח הפוליטי ביוון לסוגיית השפה: בעוד שהקומוניסטים וחוגי השמאל תמכו בדימוטיקי, הימין השמרני צידד בקאתארבוסה. אף שדימוטיקי הייתה נהוגה בחינוך היסודי כמעט באופן רצוף מאז 1917, הקאתארבוסה נשארה השפה הסטנדרטית של החינוך התיכוני והאוניברסיטאי עד 1976. בשנים 1967–1974, בתקופת "משטר הקולונלים", נעשה ניסיון לכפות את הקאתארבוסה ולאסור את הוראת הדימוטיקי.ב-1976 הוכרעה שאלת השפה (קרי, התחרות בין דימוטיקי לקאתארבוסה) ביוון לטובת הדימוטיקי (קאתארבוסה הייתה השפה הכתובה הרשמית של יוון עד 1976). בשנה זו (על פי νόμος - חוק - 1976/306), לאחר סיום שלטון הקצינים, הפכה היוונית המודרנית (הדימוטיקי) לשפה הרשמית של הרפובליקה ההלנית: תחילה כשפה רשמית בחינוך (1976) ושנה לאחר מכן כשפת המינהל הציבורי (1977). אנדראס פפנדראו, בהיותו ראש ממשלת יוון, ביטל בשנת 1981 את השיטה הפוליטונית של הכתיבה. מאז שנות ה־80 שפת הלימוד בבתי הספר היווניים ושפת ההודעות הרשמיות היא דימוטיקי, והשימוש בקאתארבוסה דועך. ואולם, הדימוטיקי של ימינו איננה שפה דימוטית טהורה, שכן היא משלבת בתוכה תכונות של קאתארבוסה, מה שהביא לצמיחתה, בפי הבלשנים, של "יוונית מודרנית סטנדרטית" (ביוונית: Κοινή Νεοελληνική) או "קוינה המודרנית" ("יוונית מודרנית סטנדרטית" נמצאת כיום בשימוש בחינוך, במדיה ובמסמכים ציבוריים של קפריסין).

הכנסייה היוונית, הכנסייה הקפריסאית, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של קונסטנטינופוליס, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של אלכסנדריה, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, עדיין משתמשות בקאתארבוסה לתקשורת רשמית. כמו כן התפילות וקריאה בכתבי קודש שעורך כומר בטקסי הליטורגיה הקדושה נעשים לעיתים בשפת הקאתארבוסה.

ידיעת שפת הקאתארבוסה עדיין הכרחית בימינו לצורך עיון בספרים ישנים, בחוקים, בפרסומים ממשלתיים ובמסמכי כנסייה.

קפריסין

קפריסין (ביוונית: Κυπρος, בטורקית: Kıbrıs) היא מדינת אי הממוקמת בים התיכון, מדרום לטורקיה וממערב לסוריה. שמה הרשמי כיום הוא רפובליקת קפריסין.

היא ממוקמת על אי בעל אותו שם. למרות שיוכו הגאוגרפי של האי לאסיה, נחשבת קפריסין לחלק מאירופה מסיבות היסטוריות ותרבותיות.

רב-לשוניות

רב־לשוניות היא מונח בבלשנות המתאר שתי תופעות:

אדם הדובר ברמה סבירה לפחות שתי שפות;

קהילה שבה נעשה שימוש במספר שפות.בעולם ישנם יותר אנשים רב־לשוניים מאשר אנשים הדוברים שפה אחת בלבד.

שאלת השפה ביוון

שאלת השפה ביוון היה מאבק שסבב אודות השאלה האם שפתה הרשמית של הרפובליקה היוונית תהיה השפה המדוברת, היא יוונית עממית (דימוטיקי) או יוונית ספרותית (קאתארבוסה), שפה כתובה ארכאית הקרובה יותר ליוונית עתיקה. במהלך עליית הלאומיות היוונית במאות ה-19 וה-20 הנושא עורר מחלוקת רבה. בשנת 1976 הוכרזה הדימוטיקי, השפה המדוברת, כשפה הרשמית של יוון.

ששון סומך

ששון סומך (21 בספטמבר 1933 – 18 באוגוסט 2019) היה פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם שבאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת תשס"ה 2005 ופרס א.מ.ת למזרחנות לשנת 2008.

תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך[דרושה הבהרה]; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש (במידה מסוימת גם על הארמית התלמודית, הערבית ושפות נוספות). הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו.

תרגום בכתוביות

תרגום בכתוביות (או תרגום בכותרות) הוא שיטה להצגת טקסט תרגום בסרטי קולנוע, בתוכניות טלוויזיה או בקטעי וידאו, וכן שיטה להפיכתו של קטע אור-קולי כזה לנגיש לחירשים וכבדי שמיעה. בשיטה זו מופיעות בשולי המסך כתוביות מתחלפות שבהן התמליל הנאמר בפסקול, או תרגומו לשפה אחרת, לעיתים בתוספת תיאורים כתובים לצלילים שונים הנשמעים בפסקול. לעיתים נדירות כוללות הכתוביות גם הערות שנועדו לסייע לצופים להבין פרטים מסוימים בסרט, בהנחה שהפער התרבותי אינו מאפשר הבנה מלאה של הטקסט.

תרגום בכתוביות יכול לשמש גם במופעים חיים, כגון באופרה, כאשר לצד המופע מציבים מסך שעליו מוקרנות הכתוביות. בשנת 2010 חוקק בארצות הברית חוק פדרלי בשם Communications and Video Accessibility Act of 2010, שמחייב כתוביות נגישות לחירשים וכבדי שמיעה במשדרי וידאו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.