דיאלוג

דִּיאָלוֹגעברית: דּוּ שִׂיחַ) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית, והיא מורכבת משתי מילים: דיא (διά) = דרך, ולוגוס (λόγος) = מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעית כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות התחילית, המובנת בטעות כדי (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.

סוגה ספרותית ופילוסופית

בספרות הכתובה משמש הדיאלוג למטרות של בידור והנחיה רטוריים. שימוש זה מזוהה עם הספרות של יוון העתיקה ושל הודו.

דיאלוג ספרותי מכיל דרמה במשפט, והוא משמש כותבים המבקשים לצנזר או לגלות מידע בצורה שאינה נמסרת באופן ישיר על ידם. הדיאלוג מביע את התנועה הגלית של המחשבה האנושית באופן ספונטני, המשכיח כמעט את הצורך בניתוחו. על פי רוב מהווה הדיאלוג הספרותי רשומה המכילה את מילותיהם של יצורים קיימים או דמיוניים המוצגת בפורמט של דו-שיח.

תת-סוגה נוספת בספרות הדיאלוג היא הדיאלוג האגליטרי, צורת דיון שבה נשקלות תרומות בהתאם לתקפות הטיעונים, ולא בהתאם לעמדות הכוח של הטוענים.

ימי קדם וימי הביניים

במזרח, נמצאה הסוגה הספרותית כבר בדיאלוגים ופולמוסים שומריים מן האלף ה-2 לפנה"ס, כמו גם באפוס ההודי "מהאבאראטה". במערב, היה אפלטון הפילוסוף הראשון להציג את השימוש בדיאלוג כצורה ספרותית עצמאית. הניסוי הראשון שלו בסוגה זו הוא היצירה "לכס". עם זאת, ניתן למצוא עדויות לדיאלוגים ביצירותיהם של סופרון ואפיכרמוס הסיציליאנים כחצי מאה קודם לכן, אשר לא שרדו עד לימינו.

אפלטון פישט את צורת הדיאלוג לכדי טיעון לוגי טהור, תוך שמירה על שלמות הדמות הספרותית. מרבית הכתבים האפלטוניים משתמשים בכלי הדיאלוגי, ובעקבות אפלטון החלו רבים בעת העתיקה להשתמש בכלי זה כסוגה ספרותי. זמן לא רב אחרי אפלטון כתב קסנופון את ה"סימפוזיון". נאמר כי אריסטו כתב מספר דיאלוגים בסגנון אפלטוני, אך אף אחד מהם לא שרד.

קיקרו כתב מספר יצירות חשובות בסוגה זו, בהן "על הרפובליקה", "על הנואם" ויצירתו האבודה "הורטניוס".

במאה ה-2 לספירה זכה לוקיאנוס מסאמוסאטה להצלחה רבה עם כתביו האירוניים "שיחות אלים" ו"שיחות מתים". בדיאלוגים אלו תקף בהומור סרקסטי אמונות טפלות ושגיאות פילוסופיות.

גם בקרב כותבים נוצרים נעשה הדיאלוג לסוגה שכיחה, כדוגמת אוריגנס, אוגוסטינוס ויוסטינוס מרטיר. דיאלוג מוכר יחסית הוא "נחמת הפילוסופיה" לבואתיוס.

הסוגה הדיאלוגית שרדה עד מחצית ימי הביניים. בין יצירות מאוחרות אלו ניתן למצוא את "דיאלוג עם יהודי, נוצרי ופילוסוף" מאת פייר אבלר.

בהמשך ירדה קרנה של הסוגה הדיאלוגית, כאשר בעקבות כתביהם של תומאס אקווינס ובונאוונצ'ר אומצה הסוגה התמציתית כסוגה שתוביל את ההגות הפילוסופית העתידית.

התקופה המודרנית עד ימינו

גלילאו גליליי חיבר מספר דיאלוגים מחקריים, כאשר המפורסם שבהם הוא דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות, בו הציג את המודל ההליוצנטרי. הספר זכה להשפעה רבה והיה לרב מכר.

שני כותבים צרפתיים – ברנאר דה פונטנל (1683) ופרנסואה פנלון (1712) – השתמשו בשם יצירתו של לוקיאן "שיחות המתים" בדיאלוגים שפרסמו. באותהּ העת פרסם הפילוסוף הצרפתי ניקולה מלבראנש ב-1688 את יצירתו "דיאלוגים על מטאפיזיקה ודת".

הדיאלוג זכה לתחייה בבריטניה בשנת 1713, אז חיבר ג'ורג' ברקלי את יצירתו "שלושה דיאלוגים בין הילאס לפילונוס". "שיחות מן הדמיון" (Imaginary Conversations) של וולטר סוואג' לנדור הן הדוגמה המוכרת ביותר לדיאלוגים אנגליים במאה ה-19, על אף שגם הדיאלוגים של ארתור הלפס זכו לתשומת לב רבה.

בגרמניה אימץ את הסוגה הדיאלוגית כריסטוף מרטין ווילנד ביצירותיו הסאטיריות שפורסמו בין השנים 17801799. בספרות הספרדית מצוינות שתי יצירות משמעותיות – "הדיאלוגים" לחואן דה ולדס (1528) ו"ציור" מאת וינצ'נצו קרדוצ'י.

לאחרונה שבו הכותבים הצרפתים ליישום המקורי של הדיאלוג: יצירותיהם של ז'יף ושל אנרי לבדאן משתמשות בדיאלוג על מנת למסור אנקדוטות באמצעות שיחה בין הדמויות. צורת דיאלוג זו הופיעה גם בספרות האנגלית, לדוגמה ביצירתו של תומאס אנסטי גות'רי. ארנסט רנן, פילוסוף צרפתי בן המאה ה-19, חיבר גם הוא את כתביו הפילוסופיים בצורה של דיאלוג.

הדיאלוג האפלטוני חזר גם הוא לשימוש במאה האחרונה, בין היתר על ידי ג'ורג' סנטיאנה ביצירתו "דיאלוגים בלימבו" ואיריס מרדוק ביצירתהּ "אקסטואים: שני דיאלוגים אפלטוניים". יוצרים אלו גם שילבו דמויות מתוך יצירותיו של אפלטון ביצירותיהם, והאחרונה אף שילבה את אפלטון עצמו כדובר.

דיאלוג אפלטוני

אפלטון חיבר סדרת דיאלוגים, בעיקר בין סוקרטס לאנשים אחרים, שמהם עולה אי-הסכמה מפורשת או מרומזת שמטרת הדיאלוג לפתור אותהּ. בדרך כלל חוקר סוקרטס את חברו לגבי אמונותיו וקו מחשבתו, עד הגעה לידי סתירה עם האמונה או הרעיון שבמחלוקת דבר שיוצר הפרכה משתמעת. כך מתוודע בן השיח לחוסר הסבירות של ההיפותזה שלו, ומנסה להציג היפותזה חלופית – המתקבלת על ידי סוקרטס בחקירה נוספת. מרבית הדיאלוגים הללו מסתיימים ללא הסכמה בין הצדדים. המבוכה הנוצרת מהדיאלוג משמשת ככלי רטורי ופילוסופי הנקרא אפוריה.

הדיאלוג ביהדות

היצירה היהודית הפילוסופית הגדולה ביותר היא הדיאלוג המצוי בספר איוב, שנכלל בתנ"ך; בספר מובא ויכוח נרחב בשאלות תורת הגמול, בחירה חופשית, השגחה עליונה וכדומה. עד היום נחשב הדיאלוג בין איוב לרעיו כיצירה מכוננת בשאלת התאודיציה.

במהלך תור הזהב של יהודי ספרד חיבר רבי יהודה הלוי את ספר הכוזרי, המגולל דו-שיח בדיוני בין פילוסוף יהודי ובין מלך כוזר, בסופו משוכנע המלך להתגייר ולהפוך ליהודי מאמין. הספר עורר הדים רבים בתחום המחשבה היהודית, והוא נתקבל כספר יסוד עד לימינו.

במאה ה-13 כתב רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה את "איגרת הוויכוח", דיאלוג בין חסיד לחכם בענייני היהדות.

עם התפתחות הפולמוס היהודי-נוצרי, שהתבסס על ויכוחים פומביים בין רבנים יהודיים לאנשי דת נוצריים, תועדו רבים מהוויכוחים הללו ונרשמו בספרי הפולמוס היהודי. כך נוצרו "ספר הברית", שחיבר פרשן המקרא והפולמוסן הפרובנסאלי רבי יוסף קמחי על מנת לשלול את הפרשנות הכריסטולוגית לתנ"ך; "ספר הוויכוח" ("מלחמת ה' ") שכתב הרמב"ן, המתאר את הדיאלוג שלו עם פבלו כריסטיאני בוויכוח ברצלונה, שהסתיים בניצחונו של הרמב"ן; 'ויכוח רבינו יחיאל מפאריז' (לבוב תרפ"ח), המתעד את טענות רבי יחיאל מפריז כנגד ניקולס דונין במהלך משפט פריז; תיעודי הדיאלוגים בין המומר יהושע הלורקי לקבוצת רבנים ובראשם רבי יוסף אלבו ורבי פרופייט דוראן "האפודי", בשעת ויכוח טורטוסה; ועוד. ויכוחים אלו ואחרים נאספו בקבצים 'מלחמת חובה' (קושטא ת"ע), 'אוצר ויכוחים' (ניו יורק 1928 והלאה) ועוד.

ירידת קרן סוגת הדיאלוג בסוף ימי הביניים השפיעה גם על הדיאלוגים היהודיים, אך עם זאת המשיכה הסוגה להוות חלק מרכזי בספרות מחשבת ישראל.

דוגמאות לדיאלוגים הגותיים בתקופת האחרונים הם "שיחות על האהבה" של הפילוסוף היהודי בן איטליה רבי יהודה אברבנאל, הדיאלוג "מטה דן - כוזרי שני" שחיבר רבי דוד ניטו בעקבות ספר הכוזרי, הדיאלוג הפילוסופי-קבלי "שומר אמונים" מאת רבי יוסף אירגס, ורבים אחרים.

הוגה יהודי מרכזי שעסק בחיבור דיאלוגים הוא הרמח"ל, שניסח את הגותו בעשרות ספרים שהשפעתם נפוצה בכל העולם היהודי. ביניהם מפורסמים דעת תבונות, דיאלוג בין הנפש לשכל; 'מאמר הוויכוח', 'מלחמת משה' ו'חוקר ומקובל', דיאלוגים בין פילוסוף לחכם מקובל יהודי (וכן הדיאלוג 'ויכוח מר ינוקא ומר קשישא', שערך תלמידו רבי יקותיאל גורדון, ומבוסס על 'מאמר הוויכוח'); ובמיוחד ספר היסוד 'מסילת ישרים - סדר ויכוח', בו מסודרים טיעוני ספר 'מסילת ישרים' בצורת דיאלוג.

במאה ה-19 חיבר רש"ר הירש את הדיאלוג הייחודי איגרות צפון, המנוסח כחליפת מכתבים בין שני צעירים יהודים-גרמניים, ונחל הצלחה רבה.

בעקבותיו הלך נכדו, הרב יצחק ברויאר, שחיבר את הספר "הכוזרי החדש", בו הציג את משנתו הרעיונית והמעשית להגשמת האידיאלים של סבו רש"ר הירש בצורה של דיאלוגים מרובים בין נער יהודי גרמני לבין מגוון אנשים מזרמים שונים. הדיאלוגים עוסקים בקשת רחבה של נושאים, בין פילוסופיה (תחום בו נוקט ברויאר בדרכה של הפילוסופיה הקאנטיאנית) לפולמוסים מעשיים אודות שמירת המצוות, היחס לתורה, ואף היחס הראוי לפי דעתו של ברויאר לציונות ולאגודת ישראל.

ראו גם

אופרטה

האופרטה (מאיטלקית: Operetta) היא סוג של אמנות במה הדומה לאופרה, אך היא עוסקת בנושאים פחות רציניים ועמוקים, ועל פי רוב מילות השירה מועברות באמצעות דיבור ולא באמצעות שירה. במקום לעבור מסוג מוזיקלי אחד לאחר (אריה, רצ'יטטיב, פזמון), הזמרים מחברים אותם באמצעות קטעים של דיאלוג אשר לא שרים אותם והם אינם מלווים במוזיקה. האופרטה נחשבת לפחות "רצינית" מאופרה, מכיוון שיש לה יותר קשר לעלילות, שהן בדרך כלל קומיות, מאשר למוזיקה.

האופרטה היא למעשה הז'אנר שממנו יצא המחזמר. בעוד שהאופרטה היא סוג של אופרה קלה המלווה במשחק, המחזמר הוא מחזה המלווה במוזיקה ובשירה.

ז'אק אופנבאך נחשב למלחין האופרטות הראשון, לדוגמה האופרטה "הלנה היפה" (1864).

אינטראקטיביות

אינטראקטיביות הוא מונח המציין את היכולת של המערכת ליצירת דיאלוג עם מפעיליה.

אינטראקטיביות היא טכנולוגיה חווייתית המהווה חלק מרכזי בחיי היומיום במאה ה-21. פעולות אינטראקטיביות יכולות להיות גלישה באינטרנט, הורדת רינגטון לסלולרי, הזמנת סרטים, קניית מוצר באינטרנט וכיוצא בזה. בעידן האינטראקטיביות לכל גולש קיימת היכולת להגיב לכתבה בעיתון ובאינטרנט, להביע את עמדתו, להשפיע על כיוון הדיון ולצור שיחה עם גולשים אחרים בנושא.

בכל תרחיש אינטראקטיבי מתקיימת אינטראקציה אך לא בכל מצב בו קיימת אינטראקציה מתקיימת אינטראקטיביות.

דוגמה קלאסית לתרחיש אינטראקטיבי היא דיאלוג. דו-שיח בין לפחות שני משתתפים מייצג את התפיסה שבו תגובה גוררת

תגובה במעגל אין סופי. לעומת לחיצה על כפתור בטלוויזיה בה אנו באים במגע עם חפץ אבל לא מופעלים בחזרה, רק מפעילים.

הדיאלוג הזה יכול להיות קולי, תנועתי, צבעוני, צורני ומחשבתי. כל משחק מחשב, הוא למעשה דו-שיח של המשתתף עם סביבתו

או עם מציאות מדומה בה הוא נמצא. העקרונות הבסיסיים של הדיאלוג מתקיימים ומבטיחים עניין, תשומת לב, ריגוש ואתגר.

אפלטון

אַפְּלָֿטוֹן (ביוונית: Πλάτων, פּלאטון; 347-427 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, אשר כתביו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית אחריו. תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה.

בחייו הקדיש אפלטון את מיטב זמנו להרצאה באקדמיה, אך הוא גם כתב על נושאים פילוסופיים רבים. כיום נותרו לנו כתביו הפילוסופיים-דרמטיים, אשר נשמרו בכתב-ידו ושוחזרו ונערכו במהדורות ותרגומים רבים. רובם המוחלט של כתביו מורכבים מדיאלוגים, אולם מיוחסים לו גם מספר מכתמים ומכתבים. כל הדיאלוגים של אפלטון שרדו, אולם מהדורות מודרניות של יצירותיו מכילות בדרך כלל דיאלוגים אשר האותנטיות שלהם מוטלת בספק על ידי רוב החוקרים (כגון אלקיביאדס או קליטופון), או אף נדחית על ידיהם באופן חד-משמעי (כגון דמודוקוס או אלקיביאדס השני).

דמותו של סוקרטס מופיעה לעיתים קרובות כמשתתף הראשי בדיאלוגים של אפלטון, אך לא תמיד קל להכריע מתי ועד כמה דבריו משקפים את דעותיו של סוקרטס ההיסטורי ומתי הוא משמש לשם הצגת רעיונותיו של אפלטון עצמו. בעיה זו נקראת הבעיה הסוקרטית.

אתנחתא קומית

אתנחתא קומית היא הכללה של דמות הומוריסטית, סצנה או דיאלוג שנון ביצירה רצינית (כגון סרט קולנוע או ספר) כדי להפיג באופן זמני את המתח.

במאי

במאי הוא אמן המתמחה באמנות הבמה. תפקידו לעבד טקסט ולהופכו לתוצר אמנותי.

ישנם ארבעה סוגים עיקריים של במאים:

במאי קולנוע - אמן שתפקידו לפרש תסריט עד להקרנתו על מסך הקולנוע.

במאי תיאטרון - אמן שתפקידו לפרש מחזה עד להצגתו בתיאטרון.

במאי טלוויזיה - אמן שתפקידו לפרש יצירה כלשהי ולהביא אותה למופע בתוכנית טלוויזיה (לדוגמה: סדרה המבוססת על ספר).

במאי רדיו - אמן שמעבד יצירות כך שיתאימו לשידור רדיו.

במאי קולנוע

במאי קולנוע הוא אדם שתפקידו לקחת תסריט ולבצע עמו סרט קולנוע. פעילות זו קרובה לזו של במאי טלוויזיה, אך שונה ונפרדת מזו של במאי תיאטרון.

לבמאי הקולנוע תפקיד מרכזי ביצירתו של סרט קולנוע, ולו ההשפעה העיקרית על אופיו של הסרט. מובן שהבמאי זוכה למקום של כבוד ברשימת יוצרי הסרט, המופיעה בתחילת הסרט ובפרסומים אודותיו. לעיתים פורץ סכסוך בין הבמאי, כוכב הסרט והאולפן, שגורם לכך שהבמאי אינו רואה בסרט את המוצר שלו התכוון, ומסרב לחתום עליו. בשנים 1969–1999 היה נהוג בארצות הברית, במקרה כזה, שהבמאי חותם בשם אלן סמית'י. בחלק ממדינות אירופה, הבמאי נתפס לעיתים גם כמחברו של הסרט.

הבמאי נותן כיוון לשחקנים ולצוות ויוצר חזון כולל שדרכו הסרט בסופו של דבר הופך למובן. הבמאים צריכים להיות מסוגלים לפתור את ההתנגשויות שבין החזון היצירתי לבין הגבולות התקציביים של הסרט. לאדם יש מסלולים רבים בשביל להפוך לבמאי. אחת הדרכים היא בדרך של למידה מקצועית - במסגרת בתי ספר לקולנוע ובמסגרת החוג לקולנוע באוניברסיטה או במכללה. כמה מהבמאים התחילו כתסריטאים, עורכי סרט (כמו טים ברטון) או שחקנים. במאי קולנוע אחרים אינם למדו בבתי ספר לקולנוע כמו סטיבן ספילברג שיצר סרטים קצרים עוד בנעוריו.

לבמאים שונים יש גישות שונות ומרובות ביחסם לעבודת הבימוי. חלקם מתווים קו עלילה כללי ונותנים לשחקנים לאלתר דיאלוג, ואילו אחרים שולטים בכל היבט, ודורשים מהשחקנים והצוות לעקוב אחר ההוראות במדויק. במאים מסוימים גם כותבים באופן חלקי או מלא את התסריט.

מהבמאים הבולטים בהיסטוריה: האחים כהן, וודי אלן, קתרין ביגלו, גיירמו דל טורו, לוק בסון, ספייק ג'ונז, גרטה גרוויג, רומן פולנסקי, רוברט זמקיס ,אליה סולימאן, סטנלי קובריק ,סטיבן ספילברג, אלפרד היצ'קוק, מרטין סקורסזה, וס אנדרסון, קוונטין טרנטינו, כריסטופר נולאן.

מהבאים הבולטים בישראל בימינו: שבי גביזון, רמה בורשטין, ארי פולמן, מייסלון חמוד, יוסף סידר, ניר ברגמן, ג'ולי שלז, דרור שאול, דובר קוסאשווילי, שירה גפן, יובל שפרמן, טליה לביא, עילית זקצר, ערן קולירין, רם נהרי, מיכל בת-אדם, קרן ידעיה, טל גרניט ושרון מימון.

ג'ון סקוטוס

ג'ון סקוטוס אריאוגנה (באנגלית: John Scotus Eriugena)‏ (815–877 בקירוב) היה פילוסוף, תאולוג ומשורר אירי.

נולד באירלנד בשנת 815 בקירוב. לאחר שרכש לעצמו השכלה קלאסית נרחבת, עבר בסביבות גיל שלושים להשתקע בצרפת, על-פי הזמנתו של המלך שארל הקירח. בצרפת לימד, תרגם כתבים יוונים קלאסיים ללטינית, וכתב את רוב כתביו. על פי מקורות מסוימים, באחרית ימיו עזב את צרפת ועבר לאנגליה, על פי הזמנת המלך אלפרד הראשון, אבל דבר זה מוטל בספק, ויש המשערים כי נשאר בצרפת עד יום מותו. בהגותו הושפע מאוד מאוגוסטינוס והמשיך את דרכו של שילוב רעיונות נאופלטוניסטים בתאולוגיה הנוצרית.

ספרו החשוב ביותר הוא "החלוקה של הטבע", אשר נכתב בצורת דיאלוג בין תלמיד ורבו.

טענתו המרכזית היא: הכל הוא אחד, אלוהים, אולם כיוון שבני האדם הם בעלי תפיסה סופית יש צורך במהלך דידקטי, הפרדה בין חלקיו של האל. סקוטוס מגדיר את הטבע, ככל הניתן לתפיסה על ידי הדעת האנושית, בין אם קיים או לאו. לפיכך, החלוקה של הטבע היא גם החלוקה (המדומה) של אלוהים.

ארבעת חלקי הטבע הם:

1. היוצר אשר לא נברא, אלוהים כמקור כל הדברים.

2. הנברא אשר יוצר, צורות החיים, בדומה לאידיאות האפלטוניות.

3. הנברא אשר לא יוצר, העולם הנגלה, תופעות.

4. האין- אשר לא נברא ואינו יוצר, אלוהים כתכלית כל הדברים, כנקודת ההתכנסות.

דרמה

דרמה (Drama) היא סוגה ספרותית, תיאטרלית, שנועדה לביצוע על ידי שחקנים. דרמה ניתנת לביצוע באמצעות מחזה, סרטים, או טלוויזיה.

מקור המילה "דרמה" (δράμα) במילה היוונית דראן (δραν) שמשמעה "עשייה", מהפועל (בניב הדורי) "לעשות".

היוונים השתמשו במילה זו לתאר את הטרגדיות היווניות.

האוניברסיטה הפתוחה

האוניברסיטה הפתוחה (מכונה בראשי תיבות האו"פ) היא אחת מתשע האוניברסיטאות בישראל המוכרות על ידי המועצה להשכלה גבוהה. ייחודה של האוניברסיטה הפתוחה הוא בקבלת כל אדם ללימודי תואר ראשון, ללא תנאים מוקדמים כגון: תעודת בגרות, ציון פסיכומטרי או עמידה בבחינות קבלה.

שיטת הלימוד באוניברסיטה הפתוחה משלבת הוראה בלמידה מרחוק באמצעות טכנולוגיות ומפגשים פרונטליים למעוניינים. מרכזי לימוד של האוניברסיטה הפתוחה פזורים ברחבי ישראל. קבלת התואר באוניברסיטה הפתוחה מותנה בעמידה בהצלחה בדרישות הקורסים השונים, ובעיקר בהצלחה בבחינות. כמו כן, נדרשת ידיעת השפה האנגלית. עיקר התארים שהאוניברסיטה מציעה הם תארים ראשונים, אך ישנם גם מספר מועט של תארים שניים, ודרישות הקבלה אליהם דומות למקובל ברוב האוניברסיטאות האחרות.

סגל האוניברסיטה הפתוחה (נכון לשנת הלימודים תשע"ח) כולל 2,089 עובדים (מתוכם: 1,302 נשים ו-787 גברים): חברי סגל אקדמי בכיר – 97. חברי סגל זוטר מרכזי הוראה - 309. חברי סגל זוטר מנחים - 801. חברי סגל מנהלי – 881. מספר המשרות המלאות עומד על כ-1,080 משרות (למעט מנחים).

הכוזרי

ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת (ערבית: كتاب الحجة والدليل في نصر الدين الذليل, כִּתָּאבּ אלחַגׇ'ה ואלדׇּלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַ'לִיל) הידוע כספר הכוזרי, הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, כונה "ספר הכוזרי" וכך רכש את שמו המפורסם. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

המדינה (דיאלוג אפלטוני)

החיבור המדינה, המוכר לקורא העברי גם בשמות "הפוליטאה" או "הרפובליקה" (ביוונית Πολιτεα), נחשב כיום לחיבור החשוב ביותר של הפילוסוף היווני אפלטון. הוא נכתב סביב שנת 390 לפנה"ס. הדיאלוג עוסק ב"פילוסופיה של הדברים האנושיים" ("פילוסופיה פרי תה אנתורפינה"), והוא מקיף נושאים בכלכלה, סוציולוגיה פוליטית, פילוסופיה פוליטית, אתיקה, צדק וידע. הרעיונות הפוליטיים מוצגים דרך ה"עיר הטובה", פרדיגמה שהיא הרקע להופעתן של ערי-מדינה רבות בהיסטוריה. אם כי נראה שהמסקנה של אפלטון היא שהמדינה האידיאלית היא זו הנשלטת על ידי מלך-פילוסוף. ספר זה הוא מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית.

הכותרת המקורית של החיבור הוא המילה היוונית פוליטיאה. "המדינה", שהוא התרגום המקובל לכותרת זו, הוא למעשה תרגום מוטעה במקצת, שמקורו באופן שבו תרגם הפילוסוף הרומי קיקרו את כותרת הספר ללטינית. תרגום טוב יותר לעברית בת-זמננו עשוי להיות "אזרחות".

חניכה

חניכה היא מערכת יחסים המכוונת להתפתחות אישית, שבה אדם מנוסה או בעל ידע רב יותר מסייע בהנחייתו של אדם בעל ידע או ניסיון מצומצמים יותר.

החניכה היא יותר ממתן סיוע או מענה על שאלות. החניכה היא קשר בין אישי מתמשך של למידה, דיאלוג ואתגר.

טימון מפליוס

טימון מפליוס (ביוונית עתיקה: Τίμων‏, 320 לפנה"ס לערך, פליוס - 230 לפנה"ס לערך, אתונה), פילוסוף יווני קדום, משורר סאטירי ודרשן נודד.

טימון למד פילוסופיה אצל סטילפון ממגארה ואצל פירון מאליס, מייסד זרם הספקנות, אשר השפיע עליו עמוקות. לאחר שהתפרסם ואף התעשר ממשרות הוראה ונאום בפומבי בחלדקון, העביר את שארית חייו בעיקר באתונה, שבה מת. הוא חיבר יצירות רבות בפרוזה ובשירה, ביניהן אפוסים, טרגדיות, קומדיות ומחזות סאטיריים, זאת לפי דיווחיו של דיוגנס לארטיוס. מבין יצירותיו שרדו רק קטעים בודדים.

טימון התפרסם בעיקר בזכות שירו סילוי, שיר סאטירי במשקל הקסמטר בשלושה כרכים, ששימש גם כפרודיה על האפוסים של הומרוס. בשיר לועג טימון לכל הפילוסופים שקדמו לפירון מאליס על ימרתם ושחצנותם לדעת הכל, בעוד שלמעשה לא ידעו כלום ולא הכירו בחכמה אמיתית כשנתקלו בה. רק מקסנופאנס נחסך הלעג, משום שטימון החשיב אותו לישר ביותר שבין הפילוסופים, ומוצג ב"סילוי" כמי שמוביל בבטחה בתוך רעיונות־העוועים של ההוגים האחרים. את הכבוד הגדול ביותר שומר טימון לפירון, שאותו הוא מכנה בהערצה ה"שמש".

גם מ"סילוי" שרדו רק קטעים בודדים. ביצירה אחרת של טימון, דיאלוג בשם "פיתון" בין טימון ואחד ממוריו בלכתם אל האורקל מדלפי, שגם בו זוכה פירון לכבוד רב. משום שפירון עצמו לא הותיר אחריו שום כתובים, היה טימון לשופרו של פירון והשפיע מאוד על התקבלותה של הספקנות הפירונית.

אין לבלבל בין טימון מפליוס ובין המיזנתרופ טימון מאתונה. בדיווחים אנקדוטליים מאוחרים יותר התאחדו דמויותיהם. טימון זה, בן הכלאיים, שימש השראה למחזהו של ויליאם שייקספיר, "טימון איש אתונה", שאין בו הרבה יסודות היסטוריים הקשורים לחיי טימון מפליוס.

מונולוג

מונולוג הוא שיחת יחיד, אשר מתרחשת כאשר אדם משוחח בלי בן זוג לשיחה. מקור הביטוי ביוונית, (מונו = "יחיד", לוגוס = "שיחה"). כאשר מצטרף משתתף נוסף לשיחה הוא הופך אותה לדו-שיח –דיאלוג.

המונולוג קשור בעיקר לתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון

לעיתים גם רפליקה ארוכה, מעל שתי דקות, מכונה מונולוג, על אף שהיא מופנית לפרטנר ולא לקהל.

ניצב (אמנות הבמה)

ניצב, ולעיתים סטטיסט, הוא שחקן בתפקיד שולי אשר אינו מערב מלל או יכולות משחק מיוחדות, שלרוב מופיע כדמות אחת מתוך רבות ברקע ההתרחשות המצולמת, בלא שדמותו נושאת השפעה עלילתית, כי אם משלימה אווירה מבוקשת זו או אחרת, ולכן קרוי בתעשיית הבמה גם "Non-actor". ניצב שמבצע קטע דיבור, או שורת דיאלוג, קרוי "ביט" (Bit Part).

הפקות שדורשות ניצבים שוכרות אותם על-פי רוב ליום צילומים אחד או יותר, ובוחרות אותם, לרוב, על פי מראה חיצוני ומאפיינים פיזיים התואמים את סוג הדמויות שאותן מבקש התסריט לשזור ברקע מאחורי הדמויות הראשיות.

הפקות מסוגים שונים דורשות היקף משתנה של ניצבים: סרטי-מלחמה לדוגמה, דרמות היסטוריות רחבות-יריעה או לחלופין אופרות-ענק, עושים שימוש במספר רב של ניצבים – לעיתים מאות. השחקנים הזוטרים נקראים לבוא על-פי רוב עם בגדיהם היומיומיים, בהתאם לצורכי הסצנה שבה הם יופיעו, ובמידת הצורך מולבשים במקום, וברוב המקרים משולמים על פי יום עבודה. לעיתים קרובות יום כזה עשוי לארוך שעות רבות ולכלול רק אפיזודות צילום מועטות, שביניהן הפוגות ארוכות שבהן הניצב נותר על הסט.

רבים מהשחקנים הידועים ביותר על המסך החלו את דרכם כניצבים: בראד פיט, שירלי טמפל, סילבסטר סטאלון ואחרים, ודי להזכיר את הופעותיו של אלפרד היצ'קוק בסרטיו הוא.

במרבית הפעמים סוכנויות שחקנים או אף סוכנויות-ניצבים ייעודיות מספקות את הניצבים להפקות השונות, כאשר באחדות מארצות המערב, האחרונים זוכים להגנתם של איגודים מקצועיים.

בישראל פועלות סוכנויות שחקנים המגייסות ניצבים לסרטוני פרסומת, לסדרות טלוויזיה, לסרטי קולנוע ולמגוון הפקות מקור.

סטנד-אפ

מופע סטנד-אפ (בעברית: מִצְחָק) הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. המונח "סטנד-אפ" הוא תעתיק חלקי של Stand-up comedy באנגלית, קרי סְטֵנְד-אָפּ קוֹמֵדִי, כלומר "קומדיה בעמידה", שכן הקומיקאי לרוב עומד בעת המופע.

סטריאו

סטריאו (Stereo) הוא מושג בטכנולוגיית קול ושמע המתייחס להקלטת או השמעת צליל בשני ערוצים נפרדים. הקלטת סטריאו מושמעת באמצעות שני רמקולים בתצורה סימטרית, הנותנת הרגשה שהצלילים נשמעים מכיוונים שונים כמו בשמיעה טבעית כשאנו חשים ב"תמונה" מרחבית של הצליל. המושג הנתפס כמנוגד לסטריאו הוא מונו - הקלטה בערוץ אחד.

בשפה יום-יומית יש המשתמשים במושג סטריאו כקיצור של מערכת סטריאו, מכשיר משולב המכיל כמה אמצעים להשמעת מוזיקה (נגן קלטות, נגן תקליטורים, פטיפון וכדומה), מגבר (מכשיר המנקז אליו את האותות המגיעים ממכשירי הניגון השונים ומגביר את עוצמתם) ורמקולים.

מספר הרמקולים עצמו אינו יכול להפוך לסטריאו צליל שהוקלט במונו; אדם יכול לחבר למערכת השמע שלו מספר בלתי מוגבל של רמקולים, אך אם ההקלטה לה הוא מאזין הוקלטה במונו, הרי שהצליל שיבקע מכל אחד מהרמקולים יהיה זהה.

הקלטת סטריאו מותאמת למערכת השמיעה האנושית, המורכבת משתי אוזניים. הקלטת סטריאו הופכת את המוזיקה למלאה ועשירה, וניתן ליצור באמצעותה אפקטים קוליים. בשירים רבים, בוקע צליל התופים מרמקול אחד וצליל הגיטרות, למשל, מהרמקול השני; לעיתים, בקטעים בהם שני קולות שירה (שני זמרים, או זמר אחד שקולו נשמע "כפול") יבקע הקול האחד מהרמקול האחד, והקול השני מהרמקול השני. שני אפקטים אלו מפתיעים את השומע, וכן יוצרים לעיתים אפקט של "דיאלוג" (בין שני זמרים או בין שני כלי נגינה).

בראשית ימי ההקלטות (בתחילת המאה ה-20) בוצעו כל ההקלטות במונו; ב-1957 פותחה הקלטת הסטריאו ומאז זהו הסטנדרט. במרוצת הזמן, פותחו אפשרויות הקלטה במספר רב יותר של ערוצים (קוודרו, למשל, בו קיימים ארבעה ערוצים), אך הקלטת סטריאו נותרה הנפוצה ביותר. בימינו ישנו מעבר הדרגתי ממערכת בעלת שני רמקולים למערכת רב-ערוצית המקיפה את המאזין ונותנת אפקט הנקרא סראונד כמו סט רמקולים של 5.1 עד 7.1. התמיכה קיימת בנגני DVD, במשחקים ובמערכות קולנוע ביתי. כמו כן, נוצרו אף אוזניות מרובות רמקולים (3-4 רמקולים בכל אוזנית), כאשר מבחינת עיבוד, זוג רמקולים קדמי אחד מדמה את הרמקול המרכזי (הראשון בסט 5.1).

פרוטגורס

פרוטגורס (ביוונית Πρωταγόρας; ‏490–420 לפנה"ס) היה הפילוסוף הסופיסטי החשוב ביותר בזמנו.

פרוטגורס נולד בעיר אבדרה שהייתה בתראקיה (לחופו הצפוני של הים האגאי). הוא נחשב לפילוסוף קדם סוקראטי, ומחשבתו הפילוסופית קרובה לזו של דמוקריטוס, שהיה בן עירו הצעיר. פרוטגורס היה דמות ידועה באתונה וחברו של פריקלס, שבאמצעותו עלה בידו להשפיע על המחשבה המדינית באתונה של תקופתו. בסביבות שנת 444 לפני הספירה הוטל עליו לכונן את חוקיה של המושבה היוונית שנוסדה בתוריי. נודע כמורה שלימד נושאים הקשורים במידות הטובות, ועסק במיוחד בשאלה אם ניתן ללמדן. ניסה לעמוד בקווים כלליים על תופעות אנושיות כגון חינוך ושפה. גילה עניין בשימוש נכון במילים (נושא הקשור יותר בשמו של חברו הסופיסט פרודיקוס). בשטח הרטוריקה גרס שעל התלמידים לעמוד משני הצדדים של המתרס ולטעון בעד וכנגד, כהכנה ללימוד המשפטים.

פרוטגורס נודע כבעל השקפה אגנוסטית. בספרו "על האלים" כתב: "ואשר לאלים, אין בידי כל אמצעי לדעת אם הם קיימים, בשל אי בהירותו של הנושא, ובשל חייהם הקצרים של בני אדם". על פי המסורת, אנשי אתונה נבהלו מדבריו אלה, גירשו אותו מן העיר, אספו את ספריו ושרפו אותם בכיכר השוק. פרוטגורס נמלט לסיציליה וטבע בים בדרכו לשם. אולם, חוקרים רבים הטילו ספק במסורת זו, לאור עדותו של אפלטון כי פרוטגורס זכה להערכה וכבוד באתונה בחייו ולאחר מותו.

מספריו של פרוטגורס: "על האלים" "על ההוויה" "על הניגודים" "על ההפרכה" ו- "על האמת", לא שרד דבר מלבד כמה קטעים (פרגמנטים) שמהם אנו למדים על תורתו. אפלטון מייחס לפרוטגורס דיאלוג שבו הוא מתאר שיחה דמיונית בינו לבין סוקרטס בדבר מקורה של האמת.

פרוטגורס מפורסם בשל אמרתו "האדם הוא מידת כל הדברים", ובכך התכוון שהכל נתון לפרשנות ואין אמת אחת (בעיקר לא בתחומי מדע המדינה והמוסר). המיתוס שמספר פרוטגורס גרס שזאוס שלח את הרמס לחלק לכל בני האדם צדק ובושה, על מנת שיארגנו את עצמם בצורת חברות ומדינות; כיוון שהאלים נטעו באדם את רגש הצדק ורגש הבושה יכול כל אדם להיות צדיק ומוסרי ואין זה משנה מה הוא משלח ידו ומעלותיו השכליות. לפיכך, כל אזרח מוכשר להביע את דעתו בענייני מדינה. למרות שצדק ומוסר הן תכונות מולדות באדם, יש לטפח אותן וללמוד אותן.

בנוסף הבחין פרוטגורס בין חוק (ביוונית νομυς) ובין טבע (ביוונית φυσις) וטען כי לכל בני האדם טבע אחד הדומה בכל מקום ומקום; לעומת זאת, חוקים הם דבר משתנה (וכאן התייחס פרוטגורס לחוקי מדינה) והראייה לכך הוא סוגי המשטרים השונים הקיימים. לפיכך, מדינה היא דבר מלאכותי.

מספר חוקרים כתבו כי פרוטגורס היה היחיד שניסח הצדקה אידאולוגית לדמוקרטיה, והיא מיוחסת אליו בדיאלוג של אפלטון.

תיאטרונטו

תיאטרונטו הוא פסטיבל תיאטרון להצגות יחיד (מונודרמה) המתקיים בתל אביב-יפו, החל משנת 1990. בפסטיבל נוצר דיאלוג ישיר בין השחקן היחיד לקהל.

שם הפסטיבל מצביע על מטרתו. הֶלחֵם המילים תיאטרון + נטו, מכוונים להצגה הנשענת, בדומה לימיו הראשונים של התיאטרון, על המילים הכתובות ויכולתו של שחקן לעורר אותן לכדי סיפור והצגה. תיאטרון זה נעדר פירוטכניקה ועזרים מתקדמים שילוו אותו.

התיאטרונטו מתקיים בכל שנה בחודש אפריל במהלך חול המועד פסח, ובמרכזו מתקיימת תחרות שאל שלביה הסופיים מגיעות הצגות בודדות. יוזם ומנכ"ל הפסטיבל הוא יעקב אגמון שצוטט באשר למשנתו על ייחודיות התיאטרונטו:

בראשית פעילות הפסטיבל הוא התקיים במרכז סוזן דלל בנווה צדק, בהפקתו של אגמון ובשיתוף עם תיאטרון הקאמרי, אולם עם עזיבתו של אגמון לניהול תיאטרון הבימה, נדד יחד איתו גם הפסטיבל והפך למזוהה עם הבימה. בשנת 2005, לאחר פרישתו של אגמון מהבימה, חזר הפסטיבל לסוזן דלאל, ואף לשנה אחת לעכו. החל משנת 2008 הוא מתקיים במתחם יפו העתיקה בשיתוף עם הנמל והתיאטרון הערבי-עברי. בשנת 2009 התרחב הפסטיבל ונוספה לו תחרות להצגות ילדים כחלק מהתיאטרונטו הכללי.

משנת 2011 הפסטיבל הרחיב את פעילותו הבינלאומית והעלה גם הצגות אורחות מרחבי העולם.

כל ההצגות בפסטיבל הן של יוצרים עצמאיים.

הפסטיבל מעניק את "פרס התיאטרונטו" על שם נסים עזיקרי (ממומן על ידי קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב ופרויקט מת"ן) לאמנים שנבחרים על ידי חבר שופטים.

סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה • דמות שלישית בחשיבותה • סיידקיקאנטגוניסטנבל-עלדמות משנהדוברגיבוראנטי-גיבור
עלילה דיאלוג • מצג • מבנה דרמטי • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • נקודת שיא • עימות • תת-עלילהפלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיהאוטופיהיקום בדיוניהיסטוריה
תמה מוטיבלייטמוטיבסאבטקסטמוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיבייםטכניקות ספרותיותנקודת תצפיתהשעיית הספקסימבוליזםאתנחתא קומית
סיפורת משלמעשייהסיפורת בזקרומןנובלהמחזהשירהתסריטסיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורירומן ריאליסטירומן רומנטירומן ביוגרפירומן מכתביםרומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן אירוטי • רומן חניכהסאגהפנטזיה (אפלה, חרב וכושפות) • ספרות בלשיתספרות אימהריאליזם קסוםסאטירהמדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחןספרות ספקולטיביתספרות זולהקומיקס
נושאים קשורים זרם התודעהקהלמחברתורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיהרטוריקה
פורטל: ספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.