דחק

דְּחָק (עָקָה, או בשם העממי - לחץ, באנגלית: Stress ובעקבותיו נפוץ גם התעתיק "סטרס") הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב האיזון (הומאוסטזה, Homeostasis) של האדם או החיה, כתוצאה מגירוי חיצוני מוחשי ופיזי או פסיכולוגי. במצב זה עשוי להיווצר קושי בהתמודדות עם גורם הדחק וחוסר הסתגלות התנהגותי, פסיכולוגי (כגון תחושות פחד, דאגה וחרדה) או פיזיולוגי (כגון פגיעה במערכת העיכול, לחץ דם גבוה ודיכוי המערכת החיסונית). הגירוי היוצר את הדחק עשוי להתקיים במציאות או אף רק בתודעתו או במחשבתו של אדם, והוא נתפס כמסכן או כמאיים על השלמות הפיזית או הנפשית שלו, ישירות או בעקיפין, דרך איום או סיכון של משאבים ואינטרסים.

Headache-1557872 960 720
מצבים מלחיצים יכולים לעורר כאבי ראש.

מקור המושג

את המונח דחק טבע הנס סלייה (Hans Selye), אנדוקרינולוג אוסטרו-קנדי, כחלק מפרדיגמה שפורסמה ב- 1936 תחת השם (GAS) [1] General Adaptation Syndrome. מקור השם דחק בעברית בהקשר דומה למונח הפסיכולוגי, נזכר כבר במקורות קדומים, "וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם" (הגדה של פסח), וייתכן שהוא שימש כמקור השראה לקובעי המונח הפסיכולוגי בעברית.

סלייה הגדיר את המונח "לחץ" במספר אופנים במרוצת השנים: "סך השינויים הלא ספציפיים שנגרמו על ידי נזק" (1950)- הכוונה היא בתגובת האורגניזם ללחץ ולא לגירוי עצמו; "תגובה גופנית הגנתית לדרישות הסביבה" (1956); "תשובה לא ספציפית ולא מאובחנת של האורגניזם לדרישה כלשהי המופעלת עליו" (1961).

נסיבות הדחק

Time Management Cartoon
סדר יום עמוס יכול לגרום למצבי לחץ.

היכולת לנבא התרחשות מעוררת דחק מקלה על ההתמודדות עימה. לכך ניתן לתת שני טעמים: ראשית, אם יודעים על בואו המתקרב של המצב הלא נעים, ניתן להיערך לקראתו. שנית, אפשר לחוש רגיעה וביטחון בתקופה שבה יודעים שהדחק אינו צפוי לבוא. אפילו עכברים שהוכנסו לתוך מערך ניסויי מתאים הפגינו העדפה לדחק בר ניבוי על פני דחק שאינו בר ניבוי.

עומס כמקור לחץ

עומס הוא מצב בו גירוי מסוים מאופיין בעוצמה גבוהה עד שאין ביכולת האדם להסתגל אליו.

  • יש גבול ליכולת ההסתגלות שלנו, וכאשר גירוי עובר את הגבול אנו חשים לחץ.
  • שילוב של עוצמת הגירויים המלחיצים ומשך הזמן שלהם קובעים את עוצמת הלחץ.

דילמה כמקור לחץ

דילמה היא מצב שבו אדם צריך לבחור באפשרות אחת מתוך שתיים או יותר, או כאשר שני רצונות או צרכים פנימיים מתנגשים, כך שלכל בחירה יש מחיר.

  • דילמה מתרחשת כאשר מתעוררות אצל הפרט שתי נטיות של תגובה: התקרבות והתרחקות.
  • דילמה יוצרת לחץ גם אצל בעלי חיים.

חוסר שליטה כמקור לחץ

עצם תחושת השליטה או היעדרה משפיעה על רמת הלחץ – מצב מאיים עלול להיות מלחיץ כאשר אנו חשים בחוסר שליטה. גם אם בפועל אין לנו שליטה, עצם התחושה שהיא קיימת מפחיתה לחץ.

שינויים כמקור לחץ

אדם זקוק לריגושים בחייו, לעוררות ולגיוון. אולם, שינויים גדולים מדי, בייחוד כשהם מתרחשים בסמיכות זה לזה, עלולים להלחיץ. כל אירוע שמהווה שינוי מהותי בחיי הפרט, בין אם הוא שלילי ובין אם הוא חיובי, עלול לגרום ללחץ, שכן הוא עלול להיתפס כמאיים על שלומו של הפרט או כאתגר שאין ביטחון שניתן להתמודד איתו.

השפעות על גוף האדם

תגובת הגוף לדחק מתבטאת בשני מישורים, המקיימים קשרי גומלין רבים זה עם זה. המישור הראשון הוא [2] הפעלה של ציר ה-HPA, ציר הורמונלי בעל פעילות ארוכת טווח אשר נועד להכין את הגוף לסיטואציות עקה, אשר המיינד מנבא שקרבות לבוא. הציר מתחיל בקליטת מידע, שלאחר עיבוד במוח סווג כמעיד על עקה שקרבה לבוא. המידע מועבר במוח לגרעין בהיפותלמוס, הגורם לבלוטת יתרת המוח לאותתת לבלוטת יותרת הכליה לשחרר למחזור הדם הורמונים קטקולמינים (אדרנלין ונוראדרנלין) והורמונים גלוקוקורטיקואידים (קורטיזול וקורטיזון). הורמונים אלו נקשרים לקולטנים בתאי מטרה בגוף, הגורמים לשינויים פיסיולוגים שמתאימים את הגוף למצב הישרדותי. שינויים אלו מתבטאים לדוגמה בהגברת פעילות אזורים במוח הקשורים לדריכות כמו האמיגדלה, בהפחתת פעילות הקיבה, בעצירת הצמיחה לגובה ובהפחתת כמות המשאבים המופנים למערכת החיסונית.

המישור השני הוא הפעלת מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic). מערכת זו פעילה בעיקר בעיתות חירום, כאשר האדם נמצא להערכתו במצב של לחץ ואיום פתאומי וקיומי בהווה, ואינה יכולה להישאר פעילה לאורך זמן רב. היא אחראית להפעלת "תגובת הילחם או ברח", שמטרתן התמודדות עם מצב חירום המאיים על בריאות, שלמות, הישרדות או אף על טובתו של האדם.

במצב כזה ישנו ניתוב מחדש של מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ובאיברים החיוניים להכרעתו של המצב הקיומי העכשווי על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית.

הפעילות הסימפתטית כוללת עלייה בקצב פעילות הלב, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד ובמקביל להפסקת פעילויות העיכול, התחזוקה תאית והחיסונית, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום מפגיעה, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין (המוליך העצבי נוראדרנלין), הרחבת אישונים ועוד. פעילות זאת באה על חשבון מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic) האחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים ובנייה עצמית והתחזקות.

לפי אחת התיאוריות תפקידן של התופעות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות המופיעות עם עלייתו של הלחץ, מקורן ביצר ההישרדות: כאשר מערכות החושים השונות מזהות מצב לחץ הן מכינות את האורגניזם להתמודד עם סכנות או איומים. הגוף מכין את עצמו לאיומים פיזיים כפי שנחוו בתולדות חיי האדם, עוד מתקופת האדם הקדמון, אך כאשר מרבית גורמי הלחץ הם נפשיים, כמו בימינו, התגובות הפיזיולוגיות של מצב 'הילחם או ברח' אינן תורמות לתפקוד האדם בעודו במתח. למעשה התגובות יכולות אף להקשות עליו את ההתמודדות עימם.

בשנים האחרונות ישנו שימוש בעולם המחקר ברגש הלחץ כניתוח מצבים שלאו-דווקא כרוכים בתחושת איום או סכנה קיומית, אלא כהסתגלות מחודשת לאירועי החיים במישור האישי והחברתי[דרושה הבהרה].

הבעות פנים

תחושת לחץ באה לידי ביטוי במספר סממנים חיצוניים:

  • הופעתו של קמט במרכז המצח.
  • פה פתוח.
  • הופעת לבן מעל לקשתית העין.
  • שפתיים קפוצות ומתוחות.
  • גבות מורמות.
  • אישונים מורחבים.

תהליכי הדחק

מודל התגובה (הרב-שלבית) המוכללת

General Adaptation Syndrome- Selye
מודל התגובה הרב שלבית המוכללת

בסדרה של ניסויי מעבדה קליניים על חיות מעבדה וחשיפתן לגירוי שלילי (אברסיבי) כמו גרימת כאב ונזק גופני, לשם בדיקת תגובתן, מצא סלייה שתגובות בעלי החיים השונים לגירויים השונים יוצרות דפוס דומה, ברור וקבוע המחולק לשלושה שלבים מובחנים:

שלב ראשון, מצוקה/סכנה

כאשר מזוהה גירויי חיצוני כמאיים, נכנס הגוף למצב מוכנות, הנקרא גם "תגובת הילחם או ברח" רווי אדרנלין וקורטיזול - בעקבות פעילות בציר ה-HPA‏ (Hypothalamic-pituitary-adrenal_axis) – כחלק מאשד של שינויים קיצוניים בגוף שמפעילה מערכת העצבים הסימפתטית. זהו חלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, שמכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית, על ידי ניתוב מחדש של מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של האיום, על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות מול הסכנה.

שלב שני, התמודדות/התנגדות

שלב ההתמודדות מול הגירוי האברסיבי וניסיון להכריעו. המשך ניסיון של מנגנוני הגוף להעניק עוד ועוד משאבים חיוניים כדי להתאים את היכולות לצורך ולהתגבר על הסכנה. מנגנוני ההישרדות ממשיכים להזרים משאבי גוף כדי להתמודד עם האיום הנתפס, כל עוד זה לא הוכרע או עד שמשאבי הגוף אוזלים.

שלב שלישי, אפיסת-כוחות

השלב האחרון, המוגדר כשלב בו אוזלים משאבי הגוף להתמודד עם מצב הסכנה ובפרט לתפקד כראוי. לרוב מופיעים מחדש סימפטומים פיזיולוגיים של מערכת העצבים האוטונומית, כמו הזעה ועלייה נוספת בדופק, בניסיון נואש ואחרון של הגוף להכרעה. אם שלב זה מתארך והגירוי האברסיבי מתמיד, מתחיל ומצטבר נזק ארוך-טווח למערכות הגוף,[3] ובפרט למנגנוני התגובה, כתוצאה מתהליכי פיצוי, בהם ירידה בתפקוד הבלוטות, המערכת החיסונית, וברשימה ארוכה של חוליים שנמצאו כקשורים בדחק, ובהשפעות קוגניטיביות (כמו בעיות ריכוז, קשב וזיכרון) ונפשיות (דיכאון ופגיעות למחלות נפש).

סוגי דחק

ריצ'רד לזרוס (Richard Lazarus) חילק את הדחק לשני סוגים. על-פי המודל שהציע ב- 1974, כאשר דחק מניע לפעולה (Enhances Function), בין אם פיזית או מחשבתית, או לפעילות לשיפור כתגובה, כאתגר או כאימון - יש לראות בו "לחץ חיובי" או "מתח טוב" (Eustress). לעומת זאת, כאשר דחק אינו נפתר בדרך של תגובה, שינוי או התרגלות והתאמה - הוא נחשב כ"לחץ שלילי" (Distress) מאחר שאינו מניע לפעילות אלא דווקא להתנהגויות נסיגה קליניות כמו דיכאון וחרדה.

ההבדלים בחוויה הסובייקטיביים תלויים בפערים שבין החוויה (האמיתית או הנתפסת) לבין הציפיות האישיות מחד ומשאבי ההתמודדות מאידך.

דחק כתוצאה מפערים אלו ניתן לכן לפתור (לרוב באופן לא מודע) על ידי שינוי (או הנמכת) ציפיות, והתאמתן למציאות או לחוויה הנוכחית ולתנאיה.

בין האירועים יוצרי תחושת הדחק ניתן למנות טראומות, אירועים מְשָנֵי חיים כגון שכול וגירושים, ומצב כרוני של קושי ואי שביעות רצון, כמו בעבודה מתסכלת ובנישואים לא מאושרים, ואף חוויות דרמטיות פחות כמו פקק תנועה או התנגשות מקרית.

ככל שמאורע הוא פחות נשלט, כך הוא יוצר תחושת דחק רבה יותר. ניסויי מעבדה הראו כי נבדקים שנחשפו לאירוע העורר לחץ הגיבו טוב יותר, אם ניתנה להם האפשרות להפסיק את החשיפה, גם אם לא עשו בפועל שימוש באופציה זו וגם אם תחושת השליטה הייתה נתפסת בלבד ובפועל לפעולתם לא הייתה השפעה אמיתית על החשיפה.

אירועים משני חיים הם בדרך כלל מעוררי לחץ. סולם המועקה,[4] שהגדירו הפסיכולוגים הולמס וריי (Holmes and Rahe stress scale) דירג את מידת השינוי שמביאים עימם אירועים בחיי הפרט. תחת ההסתייגות שנמצאו הבדלים בין אישיים גדולים בסקלה זו, במבט חברתי כולל - נמצא שאובדן בן-זוג הוא המאורע הנתפס כמעורר הלחץ ביותר, אחריו, ובהתאמה, גירושין, כליאה, מחלה, נישואין, פיטורין, לידה, קשיים בחיי המין, בעיות בעבודה ועוד.

אסכולות בהסבר הדחק

הגישה הפסיכואנליטית מקשרת את הדחק לקונפליקטים המתרחשים בנפש האדם בין האיד המייצג את דחפיו ותשוקותיו של האדם לבין הסופר אגו השואף לרסן אותן, כאשר האגו מנסה ככל יכולתו לפשר בין הדרישות המנוגדות.

לעומת הגישה הפסיכולאנליטית, גישות ביהביוריסטיות, סבורות שדחק הוא נלמד ונרכש כתוצאה מהתניות שליליות, וגישות קוגניטיביות מסבירות דחק באמצעות תאוריות ייחוס.[5] לפי הגישה הקוגניטיבית, אנשים הנוטים להילחץ הם בעלי דפוסי ייחוס פסימיים, המפרשים כישלון כנובע מסיבות יציבות, פנימיות וגלובליות (לדוגמה - אדם שחושב שלא הצליח במבחן במתמטיקה משום שהוא טיפש בכל תחום), לעומת אחרים שימצאו לקושי נימוקים בני חלוף, חיצוניים ולא גלובליים (לדוגמה - אדם שיאמר שנכשל במבחן משום שבכיתת הבחינה היה ריח לא נעים, ובכלל - במקצועות שאינם מתמטיקה אין סיכוי שייכשל).
נמצא קשר בין דפוסי ייחוס פסימיים ופסימיות בכלל להתגברותן של מחלות ובעיות בריאות שונות. אופטימיות, מצד שני, היא לרוב בעלת תרומה חיובית.

התאוריה הקוגניטיבית מדגישה גם את החשיבות של מציאת משמעות בקושי, ואכן, רבים שעברו אירוע חיים טראומטי מדווחים שיצאו ממנו מחוזקים במידה כלשהי. מתברר שבעלי תחושה כזו ייפגעו פחות מהטראומה. גם כאן רואים קשר בין דרך החשיבה לבין מצב הבריאות. ניתן לראות זאת גם בתחום הבעיה הפסיכופיזית.

גישה אחרת מחלקת בין טיפוסים המאופיינים בקולניות, בתזזיתיות ובנמרצות יתר, טיפוסי Type A, לבין טיפוסים שלווים ורגועים שנקראים TYPE B. בני הטיפוס הראשון צפויים ליותר התקפי לב ולחיים לחוצים יותר. היום מקובל יותר להניח שלא התזזיתיות כשלעצמה היא הבעייתית, אלא דפוסים של כעס ותוקפנות המתלווים אליה לפעמים, ושבנוסף לנזקיהם הפיזיולוגיים גם מצמצמים את המעגל החברתי של האדם.

עוררות

Stress
הקשר בין מידת הדחק לרמת הביצוע

ישנם הסבורים כי ראיית התהליכים האמורים כשריד אבולוציוני מיושן ומיותר היא מוטעית מעיקרה. אומנם, מנגנונים אלו מעט גסים ולא מותאמים לסביבת החיים המודרנית בה אנו נתקלים בנמר או בדוב לעיתים נדירות בלבד, אך לעיתים בתנאי שהם אינם ברמות גבוהות מדי הם יכולים לסייע בשימור פעילות תקינה ויעילה של חשיבה והתנהגות. ללא שימור רמות תקינות של עוררות, לא תתאפשר יציאה מההומסטזיס שכופה מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic nervous system) על הגוף. רמות מוגזמות של עוררות, מצד שני, יכולים לפגוע בתפקוד.

מאזן זה, הידוע בשם חוק יארקס-דודסון (Yerkes-Dodson law),[6] הנושא את שמם של הפסיכולוגים החוקרים רוברט יארקס (Robert M. Yerkes) וג'. ד. דודסון (J. D. Dodson), שפרסמו ב-1908 את העיקרון המדעי המעוגן בתחומי הביופסיכולוגיה והנוירופסיכולוגיה - מתאר את מערכת הקשרים העדינה והמורכבת שבין עוררות וביצוע.

כראייה לכך, שיעור חשוב כיצד היו נראים חיינו ללא "מינונים בריאים" של תגובות לדחק, ניתן ללמוד מסבלם של בעלי פגיעה תפקודית בבלוטת האדרנל (Adrenal Insufficiency) - מחלה גנטית נדירה שכתוצאה מאורח החיים המודרני והלחוץ החלה ללכוד קורבנות נוספים, ובאה לידי-ביטוי בעייפות כרונית, אפטיות ודיכאון.

בלא פעילות תקינה של שלל מערכות העוררות (ובפרט חשיפה לגריה ולדחק), היה זה גורל כולם.

מודל Circumplex

גיימס ראסל הגה את מודל "מעגל הרגשות" (מודל Circumplex), לפיו ניתן לראות את רמת העוררות של כל רגש ואת רמת העוררות של כל רגש.

מודל זה כולל שני צירים- נעימות גבוהה (חיובי) מול נעימות נמוכה (שלילי), והציר השני מבטא עוררות גבוהה מול עוררות נמוכה. על המעגל ישנם רגשות שונים והם מחולקים לרגשות חיוביים עם עוררות גבוהה, רגשות שליליים עם עוררות גבוהה, רגשות חיוביים עם עוררות נמוכה ורגשות שליליים עם עוררות נמוכה. 

הרגש "לחץ" אינו מופיע במודל זה בשל העובדה שהוא עשוי להיתפס כבעל פן חיובי ושלילי כאחד, ולכן הוא יופיע ככל הנראה בחצי העליון של המעגל, שכן זהו רגש המאופיין בעוררות גבוהה.

במרבית המקרים "לחץ" נתפס כבעל קונוטציה שלילית ולכן נמקם אותו ברבע השמאלי העליון (רגש לא נעים ובעצמה רבה).

תוצאות הדחק

תגובות לדחק

התגובה הקשה ביותר לדחק, המתפתחת כתוצאה מאירועים כמו מלחמה (הלם קרב), אונס, ואחרים, שעוצמתם דומה, היא הפרעת דחק פוסט טראומטית.

תגובה אחרת היא תוקפנות, האופיינית במיוחד לתחושת תסכול. "זעם הדרכים", שגילוייו הם התפרצויות אלימות הקורות בתנאים של פקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. כאשר האדם אינו מסוגל להתעמת עם מקור התסכול, הוא עלול לפרוק את כעסו על אחרים.

תיתכן גם תגובה הפוכה, של אדישות ודיכאון. תגובה זאת קשורה על-פי רוב לתופעה אחרת, הנקראת חוסר אונים נרכש ,[7] שגילויה וחקירתה בידי הפסיכולוג מרטין זליגמן (Martin Seligman) דרשה חשיבה חלוצית ואמיצה, מאחר שהשערותיה מנוגדות (והפוכות) לחשיבה הביהביוריסטית לפי גישת סקינר ששלטה אז; זליגמן, כחלק משורה של מחקרים שביצע בחקר הדיכאון,[8] גילה שניתן בדרך של התניה ללמד חוסר-אונים וליצור באורגניזם תפיסה של חוסר-אונים. חיות שהוכנסו לכלוב וקיבלו נזעי חשמל (שוקים חשמליים) (בצמוד לגירוי נייטרלי), בלי שניתנה להם דרך לשלוט או להימנע מהם, פיתחו אפתיה לנזעי החשמל ולגירוי הנייטרלי הנלווה. כאשר מאוחר יותר ניתנה להם הזדמנות לנסות וללמוד כיצד להימנע מהגירוי האברסיבי או להפסיקו, הן לא יכלו לעשות כן.
יש הטוענים שתחושת חוסר-ישע זו פוגעת בין השאר גם ברבות מהנשים המוכות, שלעיתים נטען שאינן מנסות לשפר את תנאי גורלן.

במחקרים נמצא כי תגובה של אי-הסתגלות, המצליחה זמנית להקל על האורגניזם, עלולה להפוך להרגל. דוגמאות להתנהגויות כאלה נמצאו אצל חיות מעבדה: אכילת צואה, תלישת שיער עצמית, נשיכה עצמית ותנועות חוזרות טיפוסיות.

נטיות התנהגותיות

ניתן לראות את השפעותיו של הלחץ על התנהגותם של מבוגרים וילדים כאחד;

  • הפחתה ניכרת של רמת הפעילות: אצל ילדים היא תתבטא בעיקר בתחום הלימודים והקשרים החברתיים, ואילו אצל מבוגרים היא תתבטא בעיקר בתחום העבודה, המחויבויות המשפחתיות ובילויים של שעות פנאי.
  • ירידה במצב הרוח הכללי, תחושת ריקנות, איבוד התלהבות מפעילויות שונות.
  • תחושת פסימיות לא מוסברת, ובמקרים קיצוניים – תחושת סכנה קיומית מבלי שניתן לקשר אותו לאירוע מסוים.
  • התפרצויות זעם/התנהגות תוקפנית שלא מאפיינת את האדם בדרך-כלל

דחק ושחיקה

שחיקה (Burnout) מתארת הוויה של הידללות משאבים כרונית כתוצאה מדחק מתמשך, המביא למצב של תשישות נפשית (רגשית) או פיזית. יש להבחין בין תופעת הדחק והשחיקה; שחיקה יכולה להיות תוצאה של דחק מתמשך, אך אינה זהה לחוויה של דחק עודף. דחק הוא תוצר של חציית סף מסוים של יותר מדי גירויים או של יותר מדי דרישות, התנהגותיות או פסיכולוגיות. אנשים "לחוצים" (הנמצאים במצב של דחק) עדיין מאמינים בעצמם וביכולותיהם ושבהינתן משאבים נוספים תהיה הקלה במצבם, ובפרט אם תינתן בידם השליטה הם ירגישו טוב יותר. שחיקה, לעומת זאת, מבוססת על תחושה של ריקנות, חוסר באנרגיה, בכוחות ובמוטיבציה, המשולבת לרוב בתחושות קשות של דיכאון, הגוררות עימן את איבוד הביטחון העצמי ואת מעט המשאבים שעוד נותרו זמינים.

על-כן, זיהוי והבנה טובה יותר של הגורמים שבכוחם לגרום, לזרז או לעודד את הדחק לעומת להפוך לשחיקה, ולמצוא פתרונות כיצד למנוע מתהליך זה מלהתרחש כלל, הם קריטיים לאדם בכלל וכעובד בשוק העבודה בפרט.

השפעות בריאותיות

דחק ובפרט דחק מתמשך פוגעים בבריאות. רבות מהמחלות המוכרות קשורות בלחץ (Stress-Related). זאת משום שמערכת החיסון בעצמה היא הראשונה שפעילותה נפגעת מחשיפה לדחק. דוגמה מעניינת לכך היא העלייה במקרי השפעת אצל הסטודנטים בתקופות המבחנים.

הבנת תהליכים אלה תאפשר להסביר ולהבין תופעות חשובות ורלונטיות לחיינו שעשויות להיראות מפתיעות. למשל, נמצא שקבוצת הסיכון למחלות קשורות-דחק אינה מורכבת לרוב ממנהלים בכירים וראשי ארגונים, למרות הלחץ הרב עמו הם מתמודדים, אלא דווקא עובדים מדרגות נמוכות יותר, שנמצאו פגיעים במיוחד לבעיות בריאות פיזית ונפשית בגלל הדחק. במחקר של אוניברסיטת קופנהגן, שמדד את הקשר בין מקרי מוות ומערכות יחסים הגורמות לדחק, עלה כי התמותה בגילאי 36–52 עלתה פי 2 עד 3 אצל אלו שהיו נתונים במערכות שגרמו לדחק.[9]

בטבע נמצא שהצלחתם של קופים שולטים להתגבר על מצבי לחץ, קשורה להתאוששות מהירה במיוחד של מאזן הטסטוסטרון בגופם.

דרך אחרת בה מתמודדים אנשים עם דחק (ובפרט עם חוסר שליטה) היא על ידי השגת שליטה במימד אחר זמין - על גופם שלהם - גם במחיר בריאותם ובמקרים קיצוניים חייהם. כך צריכה מוגברת של משקאות חריפים, עישון, חוסר שינה והזנחת הכושר הגופני הם סימפטומים מוכרים וקלים יותר של התופעה, שעלולה להתבטא גם לעיתים באנורקסיה, במין לא מוגן ובשימוש בסמים מסוכנים.

דרכי התמודדות

יש כמה דרכים להתמודד עם דחק. ישנן דרכי ניהול לחצים מסוגים שונים. דרך אחת היא מוכוונת בעיה - האדם מתכנן את הטכניקות שבאמצעותן יתגבר על הקושי שלפניו. החיסרון בשיטה זו הוא שלא לכל בעיה יש פתרון פשוט. גם מצב רוחו הירוד של האדם שבדחק מכביד על סיכויי הצלחתו למצוא תשובה לבעייתו.

אלו המנסים לנקוט בהתמודדות מוכוונת רגש, מתמקדים בניסיון להקל על הרגשות השליליים המתלווים לדחק. שיחה עם חברים והיעזרות בהם, וכן העלאת הדברים על הכתב הן שיטות יעילות ואף תורמות לבריאות. מנגד, שקיעה בהרהורים אודות הצרה רק מפחיתה מרווחתו של הפרט.

הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי מעודד שימוש יעיל בסוגי ההתמודדות השונים ובנוסף מנסה לחולל שינוי בדפוסי ייחוס פסימיים, שכאמור לעיל מאפיינים אנשים לחוצים במיוחד.[10]

טיפולים שמטרתם לסייע לטיפוסי Type A מבוססים על יצירת שינוי בדפוסי החשיבה שלהם (האם תחרותיות כל כך חשובה? האם מי שלא ממהר מפסיד?) וכן על אימונם במטלות הדורשות סבלנות (למשל עמידה ממושכת בשורה). לטיפולים כאלו יש הצלחה גדולה בהורדת שיעור מחלות הלב בקרבם.

בין השיטות היעילות נגד דחק נמצאות גם פעילות גופנית, המפחיתה הן את הדחק עצמו והן את סכנותיו הבריאותיות, וכן שיטת הביופידבק המלמדת לשלוט במערכת הסימפתטית ולהפחית את התגובות הפיזיולוגיות הנובעות מתחושת הלחץ.

טכניקת הרפיה יכולה לסייע בהתמודדות עם דחק.

במצבי דחק נקודתיים, כמו במקרה של ראיון עבודה, צורך לתת הרצאה או הופעה בפני קהל, ניתן ליטול תרופה ממשפחת חוסמי בטא (הניתנת במרשם רופא) כדי לבטל את התופעות הפיזיולוגיות הקשורות בדחק.
במצבי דחק מתמשכים, ניתן ליטול תרופה (הניתנת במרשם רופא) מקבוצת התרופות נוגדות החרדה או תרופת הרגעה.

השפעה חברתית

קיימת נטייה לחלק את ההשפעה החברתית של כל רגש לארבע רמות חברתיות שונות:

  • Individual Level- ברמה האישית: שינוי התנהגות והימנעות מביצוע משימות. חוויה של תחושת לחץ עשויה לגרום לפרט להימנע מפעילות שעומדת בפניו או לחוש רצון לוותר על מעשה כדי להימנע מתחושת הלחץ שמאפיינת פעולה זו.
  • Dyadic Level- ברמה הזוגית: לחץ הוא רגש בעל רמות גבוהות של הדבקות רגשית, אך מנגד אדם קרוב יכול לסייע לפרט החווה תחושות לחץ להפיגן.
  • Group Level- ברמה הקבוצתית: דומה להשפעות הרגש ברמה הזוגית.
  • Cultural Level- ברמה התרבותית: תחושת לחץ משינויים או מביצוע פעולה מסוימת של הפרטים בתרבות עשויים להשפיע עליה ועל עתידה, לדוגמה במשאל עם לפני מבצע או שינוי גדול.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Seligman, M.E.P. (1990). Learned Optimism. New York: Knopf. (Reissue edition, 1998, Free Press, ISBN 0-671-01911-2)
  • Rippetoe-Kilgore, Mark and Lon. 2006. Practical Programming for Strength Training. ISBN 0-9768-0540-5
  • יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Seyle, Hans (1936). "A syndrome produced by diverse nocuous agents". Nature 138 (July): 32
  2. ^ Ron de Kloet, E; Joels M. & Holsboer F. (2005). "Stress and the brain: from adaptation to disease". Nature Reviews Neuroscience 6 (6): 463-475. PMID 15891777
  3. ^ Seyle, Hans (1950). "Diseases of adaptation". Wisconsin medical journal 49 (6).
  4. ^ Holmes, T.H. and Rahe, R.H. (1967). The social readjustments rating scales. Journal of Psychosomatic Reasearch 11:213-218
  5. ^ לפיכך יש המגדירים דחק (כגון ד"ר יגאל גליקסמן) כפירוש שנותן האדם לגירוי או מצב אליו הוא נחשף בעולמו החיצוני או הפנימי
  6. ^ Anderson, K. J., Revelle, W., & Lynch, M. J. (1989). Caffeine, impulsivity, and memory scanning: A comparison of two explanations for the Yerkes-Dodson Effect. Motivation and Emotion 13:1-20
  7. ^ Petersen, C., Maier, S.F., Seligman, M.E.P. (1995). Learned Helplessness: A Theory for the Age of Personal Control. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-504467-3
  8. ^ Seligman, M.E.P. (1975). Helplessness: On Depression, Development, and Death. San Francisco: W.H. Freeman. ISBN 0-7167-2328-X
  9. ^ Rikke Lund, Ulla Christensen, Charlotte Juul Nilsson, Margit Kriegbaum, Naja Hulvej Rod (2014) Stressful social relations and mortality: a prospective cohort study. The Journal of Epidemiology and Community Health
  10. ^ שרית סגל, חנה עזר ויצחק גילת, (2011). לחץ בהכשרה להוראה והשלכותיו על המתכשר להוראה. בתוך: עזר, ח., גילת, י., שגיא, ר., (עורכים), התמודדות צעירים בישראל עם מצבי לחץ ומצוקה (עמ' 199–233). תל אביב: מכון מופת. אני מרגיש לגמרי לבד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוניית קיטור

אוניית קיטור או ספינת קיטור היא אונייה המשתמשת במנוע קיטור ימי כמקור הנעה. אוניות הקיטור היו נפוצות בראשית המאה ה-19, עד שאת מקומם תפסו אוניות המונעות באמצעות טורבינת קיטור ומנוע דיזל.

מקור השימוש בקיטור להפקת אנרגיה נעוץ בהמצאתו של דני פפן, שפיתח מנוע קיטור בוכנאי ראשון מסוגו. מאוחר יותר תומאס ניוקומן פיתח ב-1712 את מנוע הקיטור הראשון שבא לידי שימוש מעשי. השכלולים והשיפורים שהגה ויישם ג'יימס ואט במחצית השנייה של המאה ה-18 הגדילו בשיעור ניכר את נצילות מנוע הקיטור ובה בעת הקטינו את ממדיו. השימוש המסחרי המוצלח הראשון במנוע קיטור להנעת כלי שיט אירע כמאה שנים אחרי ניוקומן, ב-1802, כאשר המהנדס הסקוטי ויליאם סימינגטון בנה את "ספינת הקיטור השימושית" הראשונה בעולם – "שארלוט דאנדס" (Charlotte Dundas). ב-1807 בנה רוברט פולטון האמריקני את ספינת הקיטור הראשונה בעולם שזכתה להצלחה מסחרית, הלא היא "נורת' ריבר" (North River Steamboat) – המוכרת יותר בשם "קלרמונט", שהונעה על ידי מנוע קיטור של ואט.

בעקבות הצלחתו של פולטון התפתחה במהירות בנייתן של ספינות קיטור משני עברי האוקיינוס האטלנטי. טווח הפלגתן של ספינות הקיטור הראשונות היה קצר ויכולות השיט שלהן לקויות בשל משקלן הרב, ההספק הנמוך של מנועיהן ונטייתן להתקלקל לעיתים תכופות, אך למרות זאת פעלו בהצלחה לא מבוטלת בנהרות ותעלות ובהפלגות קצרות לאורך החופים. אוניית הקיטור הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי הייתה "סבנה" (SS Savannah), שהפליגה ב-1819 מסבנה שבג'ורג'יה אל ליברפול באנגליה, אך היא ניצלה גם את אנרגיית הרוח בעת ההפלגה. אוניית הקיטור הראשונה שערכה הפלגות טרנס-אטלנטיות סדירות הייתה אוניית המשוטות "גרייט וסטרן" (Great Western), ב-1838.‏בד בבד עם ההתקדמות הטכנולוגית במאה ה-19 התפתחה גם ספינת הקיטור. ההנעה באמצעות גלגלי משוטות פינתה את מקומה בהדרגה להנעה באמצעות מדחף. השימוש בברזל ואחר כך בפלדה לבניית אוניות דחק את מסורת הבנייה מעץ ואיפשר להגדיל עוד יותר את ממדיהן.במהלך המאה ה-20 קטן השימוש באוניות המונעות בקיטור, לטובת השימוש במנועי דיזל ומנועים מודרניים אחרים. כיום, תחילת המאה ה-21, השימוש באוניות קיטור מוגבל לרוב לצרכים תיירותיים בלבד, כמו גם במדינות בלתי מפותחות.

אמיגדלה

אמיגדלה (מיוונית: αμυγδαλή - שקד) היא מבנה דמוי שקד, המורכב מכ-13 גרעינים. האמיגדלה נמצאת בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח של בעלי חוליות מורכבים, כולל האדם.

האמיגדלה מעורבת בתהליכי בקרה רגשיים וביצירה של זיכרונות רגשיים.

דחק - כתב עת לספרות טובה

דְּחָק - כתב עת לספרות טובה הוא כתב עת עברי לספרות, עיון, ביקורת ואמנות בעריכת יהודה ויזן, היוצא לאור מאז 2011. עד כה ראו אור אחד עשר כרכים של כתב העת.

דיכאון קליני

דיכאון קליני (קרוי גם: דיכאון מז'ורי, מצב דיכאוני מז'ורי או אפיזודה דיכאונית מז'ורית; וכן בשם העברי התקני דיכאון רבא. באנגלית: Major Depression או Major Depressive Episode; בעבר נקרא גם "דיכאון אנדוגני") הוא הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (בדרך כלל שבועות וחודשים) של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות – עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדניות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. לפעמים מופיע גם בהרגשה של ריקנות וחוסר רגש. אוסף תסמינים זה קיבל את שמו המקצועי, תואר וסווג כהפרעת מצב רוח במהדורה משנת 1980 של ספר האבחנות של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (ה-DSM). מחלה זו שכיחה וכיום אף מופיעה בקרב צעירים יותר מכפי שהיה בעבר. דיכאון מופיע בקרב 15-20% מהאוכלוסייה. המחלה יכולה להתפרץ בכל גיל. לפי מחקרים, נשים לוקות בדיכאון יותר מאשר גברים.

המצב הדיכאוני המז'ורי יכול להיות אפיזודה חד-פעמית או אחת מהאפיזודות או ההתלקחויות החוזרות של ההפרעה הדיכאונית המז'ורית (Major Depressive Disorder או MDD) הידועה כ"דיכאון חד-קוטבי" (Unipolar Depression) או יותר נכון ההפרעה האפקטיבית החד-קוטבית (Unipolar Affective Disorder ,Unipolar Mood Disorder). כמו כן יכול מצב דיכאוני מז'ורי להיות התקף דיכאוני במסגרת הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית (מַנְיָה-דֶּפְּרֶסְיָה). במקרים קיצוניים המצב הדיכאוני יכול ללבוש אף צורה פסיכוטית, עם מחשבות שווא של אשמה, למשל.

המונח "דיכאון" יכול להתייחס גם להפרעות אחרות שבהן מצב הרוח ירוד – כמו התגובה הדיכאונית למצבי דחק (הפרעת הסתגלות עם ביטוי דיכאוני), דיכאון עונתי, צורות של דכדוך אחרי לידה, דיסתימיה, הפרעות דיכאוניות על רקע הפרעה "גופנית" גרידא ("דיכאון אורגני") ובלשון היום יום נהוג לקרוא בשם דיכאון לרגעים של ירידה במצב רוח או דכדוך המהווים חלק משגרת החיים הנורמלית אצל רוב האנשים.

דיכאון קליני הוא מצב משתק רגשית המשפיע לרעה על מגוון תחומים בחיי האדם כגון משפחה, עבודה ולימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ-3.4% מהלוקים בדיכאון קליני מתאבדים, ועד 60% מהמתאבדים סבלו מדיכאון קליני או הפרעת מצב רוח אחרת.אבחון דיכאון קליני מתבסס על חוויית המטופל לפי דיווחו העצמי, התנהגותו לפי דיווח קרובי משפחה או חברים, ובדיקת מצב פסיכיאטרי על ידי איש מקצוע. אין בדיקת מעבדה המאבחנת דיכאון קליני, עם זאת כאשר החולה סובל מהתסמינים במשך תקופה של שבועיים או יותר רופאים נוהגים לערוך בדיקות כדי לשלול מצבים פיזיים שעלולים לגרום לתסמינים דומים וכדי לוודא את מצבו הגופני של המטופל לקראת הטיפול הביולוגי. הזמן השכיח ביותר להופעה ראשונית של תסמיני דיכאון קליני הוא בגיל 20–30, ברוב המקרים יש מופע נוסף בגיל מבוגר יותר.

דיסוציאציה

דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק) מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות. דיסוציאציה יכולה לתאר פגיעה זמנית, קלה או חמורה, בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית או התחושתית שלו אך משמשת גם ככלי טיפולי. במהלך פגיעה דיסוציאציטיבית קיימת פגיעה באינטגרציה בין אחד או יותר ממרכיבי המודעות: התנהגות, רגש, תחושות וידע.מצבים דיסוציאטיבים עשויים להופיע במצבים נורמטיביים (כגון שקיעה בהרהורים או בספר, היפנוזה), כתוצאה משימוש בסמים הזייתיים, או בשל מצבים גופניים (כגון אפילפסיה או הרעלה), אולם בצורתם הנפוצה ביותר מופיעים מצבים אלו כתוצאה ממצב דחק או מאורע טראומטי, ועל כן מופיעה בעיקר בצמידות להפרעת דחק פוסט טראומטית. דיסוציאציה מהווה תסמין מרכזי בהפרעות הדיסוציאטיביות.

החתולה השחורה

החתולה השחורה (באנגלית: Black Cat) היא דמות בדיונית של אנטי גיבורה המופיעה בחוברות הקומיקס ספיידרמן ביקום מארוול קומיקס. דמותה הופיעה לראשונה בחוברת Amazing Spider-Man #194 מיולי 1979 ונוצרה על ידי הכותב מארב וולפמן והמאייר קית' פולארד.

החתולה השחורה היא האלטר אגו של פלישה הארדי, אשר נולדה בקווינס, ניו יורק. אביה, וולטר הארדי, היה פורץ בעל שם עולמי במסווה של סוכן נסיעות, שלפני מעצרו, דחק בה להשתדל לטוב ביותר. פלישה למדה באוניברסיטת האמפייר סטייט, שם סטודנט שתוי בשם רפפורט ניסה לאנוס אותה. תלמיד בשם ראיין הציל אותה, ולאחר שנעשו ידידים, ראיין דרש שמערכת היחסים שלהם תיעשה פיזית. זועמת, פלישה נשבעה להורגו ויצאה ללמוד אמנויות לחימה; עם זאת, לפני שהגיעה אליו, ראיין נהרג כתוצאה מנהיגה בשכרות. היא לבשה תחפושת שחורה ואימצה את שם-הקוד החתולה השחורה, ויצאה לחלץ את אביה מהכלא. לרוע מזלה, אביה נפטר, ובעקבות כך היא זייפה את מותה שלה. למרות סלידתה מגברים, פלישה התיידדה עם גיבור מקומי בשם ספיידרמן בטענה שהוא הגבר היחיד שניתן לסמוך עליו. פלישה האמינה כי היא למעשה אוהבת את ספיידרמן, ועשתה ככל יכולתה על מנת להרוויח את אמונו. היא המשיכה להתנהל בתור החתולה השחורה כניסיון מוטעה למשוך את חיבתו. ספיידרמן, רואה טוב בפלישה, עשה כל ניסיון כדי למחוק את עברה הפלילי. היא נלקחה למוסד לחולי נפש, וברחה כדי לעזור לספיידרמן נגד המאגיה. לבסוף, היא זייפה את מותה שנית.כאשר נודע כי הקינגפין שולט במטען נפץ רב עוצמה, פלישה הוכיחה את כישוריה. בעוד הינשוף תיכנן לחטוף בני ערובה באמצעותו, דוקטור אוקטופוס רצה להשמיד את העיר לחלוטין; פלישה גנבה את מטען הנפץ והגנה על עצמה מהאחרים. היא מסרה את המטען לספיידרמן, והפכה ליעד נקמתו של אוקטופוס. אף על פי שספיידרמן תלש כמה מחלקיו המכניים, אוקטופוס נשאר בשליטה מנטאלית ואנשיו פתחו באש. ספיידרמן חילץ אותה לבית החולים, והבין עד כמה הוא דואג לה. ספיידרמן חשף אליה את זהותו, והיא לא הבינה מדוע הוא מנהל חיים אזרחיים. זמן רב לאחר מכן, וזאת אחרי שנדחתה על ידי האוונג'רס וארבעת המופלאים, הוצע לה לעבור את התהליך שנתן לזבוב האנושי ולעקרב כוחות על. כנקמה על שוד שביצעה, הקינגפין ואנשיו ערכו על פלישה ניסוי שהעניק לה כוח על: מניפולציה ושליטה על ההסתברות ועל המזל. מתביישת מהעובדה שפושע העניק לה כוחות, היא שמרה על כוחותיה בסוד מספיידרמן. כאשר הוא נעלם באירוע המלחמות הסודיות, פלישה חיפשה אותו באחוזת האוונג'רס, וסירבה להצעתו של ויז'ן להצטרף לקבוצה. כוחה התברר כמדבק, והחל לחדור אל ספיידרמן שחזר (שהיה באותה עת תחת כוונתו של ראש המאפיה). מרגיש כי קיר סודות מפריד בין שניהם, ספיידרמן נפרד מפלישה, שהפכה לפורעת חוק בסגנון רובין הוד. היא קיבלה כוחות זמניים על ידי דוקטור סטריינג' וניצלה מסייברטות' על ידי ספיידרמן. זמן מה לאחר מכן, היא גילתה בקרב נגד ונום כי ספיידרמן התחתן עם מרי ג'יין ווטסון. היא החלה להטריד את הזוג, וניסתה לגרום לספיידרמן לקנא בה כשיצאה עם חברו, פלאש תומפסון.באירוע מלחמת אזרחים, פלישה הצטרפה לקבוצת גיבורים להשכרה, ומיסטי נייט חשבה שהיא שם רק למען הכסף. היא אחת מהדמויות הראשיות במיני-סדרה Marvel Divas (הדיוות של מארוול, פארודיה על סקס והעיר הגדולה) יחד עם כוכב אש, פולסר והלקאט. היא השתתפה באירועי "ספיידר איילנד", ועבדה לצד דרדוויל. בהרצת הכותרים המחודשת "מארוול עכשיו!", פלישה סייעה לדפנדרס חסרי הפחד, ונתקלה בספיידרמן העליון. הם נפגשו כאשר פלישה ביצעה שוד בנק וניסתה לפלרטט עם ספיידרמן העליון, שתקף אותה, שבר לה שן ומסר אותה לידי הרשויות. כאשר אלקטרו פוצץ את הכלא בו שהתה, פלישה נצלה הודות לכוחותיה. נחושה בדעתה להביסו, פלישה תוקפת את ספיידרמן כשהוא מנסה לחלץ אנשים מבניין בוער. לאחר מכן, פונה פלישה לאלקטרו והשניים חוברים להבסת ספיידרמן. בהמשך, נותן ספיידרמן כפיטר פארקר ראיון לערוץ הטלוויזיה, ואלקטרו תוקף את האולפן. פלישה מתפרצת גם היא למקום, ומודיעה כי אם ספיידרמן לא יופיע בתוך כעשר דקות, היא תהרוג את פיטר. סילק מגיעה למקום, נאבקת בפלישה ונותנת לפיטר זמן לברוח ולהשתנות לספיידרמן. לאחר מכן, קרב אלים מתחיל כאשר סילק נאבקת באלקטרו וספיידרמן בפלישה, כאשר הכל מתועד ומועבר בשידור חי לטלוויזיה. במהלך הקרב, מנסה ספיידרמן לשכנע את פלישה כי הוא כבר אינו ספיידרמן העליון, אך היא אינה מאמינה לו ואף מצליחה להוריד את המסיכה שלו, ומכוונת את מצלמת האולפן לפניו. בדיוק בזמן, מסיתה סילק את המצלמה מפניו של ספיידרמן, מרחיקה ממנו את פלישה ונותנת לו להחזיר אל פניו את המסיכה. בסוף הקרב, מאבד אלקטרו את כוחותיו ופלישה מובסת על ספיידרמן וסילק, אך עדיין נחושה בנקמה שלה כנגד ספיידרמן.את דמותה של פלישה הארדי בסרט הלייב אקשן "ספיידרמן המופלא 2" מגלמת השחקנית פליסיטי ג'ונס. היא תוכננה להופיע בסרט ההמשך לספיידרמן 3 בגילומה של השחקנית אן האת'ווי כגרסה נשית של הנשר, אך סדרת סרטי ספיידרמן אותחלה והפרויקט בוטל.

הפרעה טורדנית-כפייתית

טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית (בלעז: הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית או OCD) היא הפרעה נפשית המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות טורדניות הגורמות סבל. הסובלים מההפרעה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, והם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, ולעיתים הן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאוד את תחושת החרדה ויוצרת תחושת דיכאון.

במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים סווגה ההפרעה בעבר כהפרעת חרדה, אך במהדורות החדשות של מדריכים אלו שונה הסיווג. במדריך DSM-5 של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, הופרדה קבוצת ההפרעה הטורדנית הכפייתית וההפרעות המקורבות לה לקבוצה נפרדת, הכוללת גם את הפרעת האגירה, הפרעת גוף דיסמורפית, טריכוטילומניה, דרמטילומניה (פציעת העור העצמית הטורדנית), וההפרעות הטורדניות-כפייתיות הנגרמות על ידי מחלות "גופניות", תרופות או סמים וכו'. במדריך ICD-10 סווגה ההפרעה בתוך הקטגוריה "הפרעות נוירוטיות, תלויות-דחק וסומטופורמיות".

השם בשפה האנגלית של הפרעה זו Obsessive Compulsive Disorder, ידוע גם בראשי התיבות OCD. שם זה מתורגם לעברית באופן רשמי כ"הפרעה טֵירדונית כפייתית" ("טירדון" הוא התרגום הרשמי ל"אובססיה"), אולם בציבור מקובל הרבה יותר השם "טורדנות כפייתית".

הפרעה נפשית

הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD-10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית" ; מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית (באנגלית: Mental disorder או Psychiatric Disorder), ובעבר - מחלת נפש או "מחלה נפשית" (באנגלית: Mental Illness) היא מערך מובנה של תסמינים המופיעים אצל האדם בו זמנית לפחות חלק מהזמן ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי, או צירופים של ממדים אלה.

ההפרעה הנפשית משקפת תפקוד לא נורמלי מבחינה פסיכולוגית, ביולוגית או התפתחותית, והיא באה לידי ביטוי במצוקה משמעותית של האדם ו/או גורמת להפרעה משמעותית בתיפוקודיו השונים בחיי היומיום. בחלק מהמקרים הפרעה נפשית היא תגובה אנושית למקרה קיצוני של דחק או אובדן. תחולת המושג הפרעה נפשית קשורה קשר הדוק למושג סטייה חברתית, המשתנה מתרבות אחת לאחרת. לכן מה שנחשב כנורמלי בתרבות אחת יכול להיחשב כלא נורמלי בתרבות אחרת.

קשת רחבה של מצבים רגשיים התנהגותיים ומחשבתיים סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סוטים מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארצות הברית הוא המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

ההפרעות הנפשיות יכולות להיות בדרגות חומרה שונות: קלות, בינוניות, חמורות, זמניות או כרוניות.

בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית, לרוב כשמתלווים תסמינים פסיכוטיים. בישראל המונח "חולה נפש" ו"מחלת נפש" מופיע בחוקי המדינה. המונחים המשפטיים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" צרים במובנם ומתייחסים למצב פסיכוטי בחוק הטיפול בחולי נפש, האחרון בשנת 1991, ובחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם). מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000. המושגים "טירוף הדעת","בלתי שפוי בדעתו", המתייחסים למצבים פסיכוטיים או פגיעות נפשיות חמורות אחרות, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית

הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית (או הַלֶּמֶת; או הפרעת דחק בתר־חבלתית; באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder, בקיצור: PTSD) או בקיצור פוסט-טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה (Stress-and-trauma-related disorders), המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם (טראומה), כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על-פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית תאובחן רק כאשר הסימפטומים נמשכים יותר מחודש. כאשר ישנה תגובה נפשית חריפה אשר נמשכת פחות מחודש, תופעה זו תיקרא תגובת דחק חריפה - Acute stress reaction.

זנות

זנות היא קיום פעילות מינית (לרוב יחסי מין) תמורת תשלום או תמורת טובות הנאה. מרבית העוסקים בזנות הן נשים, אך קיימת גם זנות גברית, בין אם עבור גברים אחרים ובין אם עבור נשים. זנות מתרחשת במספר צורות. בתי בושת הם מוסדות אשר מיועדים במיוחד לזנות. בזנות של נערות ליווי יחסי המין מתבצעים במגורים שלה או של הלקוח, או בחדר בית מלון אשר נשכר לשם כך. לעיתים זנות מתבצעת ברחוב.

מעמדה החוקי של הזנות, קרי האחריות הפלילית של האנשים במעגל הזנות, משתנה בין מדינה למדינה, ולעיתים בין אזורים שונים בתוך אותה מדינה. מנעד החוקיות של הזנות נע בין היתר חוקי ללא רגולציה, דרך עבירה פלילית שנאכפת או לא נאכפת ועד לעיסוק שנמצא תחת רגולציה ממשלתית.

היחס לזנות נתון במחלוקת חברתית. העוסקים בזנות חווים לעיתים ניצול, פגיעות נפשיות וגופניות. העוסקים בזנות שאינם עובדים באופן עצמאי הם לפעמים קורבנות לתופעות כמו סרסרות, סחר בבני אדם וחשופים לקלון חברתי. במספר מדינות שבהן הזנות עצמה חוקית, בהן ישראל, עולים קולות מחד למיסוד הזנות ( זה יכול לכלול לגליזציה של פעילות שאסורה), ומאידך להפללת לקוחותיה, (או ביטול אי-ההפללה).

במדינות שונות ובהן ישראל חלים איסורים על פעילויות שמעודדות זנות, ובהן איסור על הבאת אדם לידי מעשה או עיסוק בזנות, איסור פרסום שירותי זנות ועוד.

בשנת 1999 עבר בשוודיה חוק שאוסר רכישת שירותי זנות, וחקיקה דומה נעשתה במדינות נוספות בהן אירלנד, צרפת, נורווגיה, צפון אירלנד, קנדה ומדינות בארצות הברית. בישראל חוקק חוק איסור צריכת זנות, שייכנס לתוקף ביולי 2020, המטיל קנס על צריכת מעשי זנות ועל הימצאות במקום המשמש למעשה זנות.

חיל שריון

חיל השריון (בראשי תיבות: חש"ן) הוא אחד מארבעת חילות השדה העיקריים בחילות העולם, יחד עם חיל הרגלים, חיל ההנדסה וחיל התותחנים (בצה"ל קיים חיל שדה חמישי - חיל האיסוף הקרבי). עיקר תפקידו של חיל השריון הוא הפעלת טנקים - כלי רכב קרביים משוריינים זחליים החמושים בתותח ומקלעים, ומשלבים בין יסוד התמרון (ניידות), כוח אש ושרידות (הגנה).

היחידה הלוחמת הבסיסית בחיל השריון היא הטנק (על צוותו). יחידה בסיסית זו פועלת בשדה הקרב במסגרות גדולות יותר: מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה ואוגדה. גודל היחידה הלוחמת נגזר מקלות השליטה בה ומהשטח אותו היא מסוגלת לכסות. במבצע קדש, למשל, כשלא לכל הטנקים היו עדיין מכשירי קשר, פלוגה הורכבה מארבע מחלקות של ארבעה טנקים כל-אחד. במלחמת יום הכיפורים, הגודל התקני של פלוגת טנקים בצה"ל היה כבר אחד-עשר טנקים.

חיל השריון נחשב לחיל בעל חשיבות מכרעת בשדה הקרב.

חיל השריון הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה בה השתמשו הבריטים בכמה עשרות טנקים כדי לפרוץ את מערכי החי"ר המחופרים בשוחות. חיל השריון דחק בהדרגה את חילות הפרשים החוצה מהזירה. עד מלחמת העולם השנייה התפתחו הטנקים בעיקר ללוחמה נגד חי"ר (הדגש היה על שריון וריבוי מקלעים, כאשר התותח הראשי היה קטן יחסית) ומטרת חיל השריון הייתה פריצת מערכי האויב והכרעת הקרב.

ברם, כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה, הוא החל בבנייה מסיבית של טנקים (בעיקר מסוג פנצר) ומשחיתי-טנקים כדי לכבוש בקלות את אירופה ולהכניע את חילות השריון האירופאים. מהפכת השריון התאפשרה הודות לפיתוחים טכנולוגיים כדוגמת טבעות צידוד, שאפשרו מיקום התותח על-גבי צריח מצטודד, מטען חלול, שאפשר לטנק יכולת לחדור ביצורי בטון (וטנקים אחרים), תותח 88 מ"מ, ועוד.

בעקבות הצלחת השריון הגרמני ב-1940, הקימו צבאות בעלות הברית חילות שריון ענקיים שהתנגשו בקרבות הטנקים הגדולים בהיסטוריה. הקרב הבולט ביותר בזמן זה ובעצם קרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה הוא קרב קורסק שהתרחש ב-1943, בו ניצחו הכוחות הסובייטים את צבא היטלר וציינו פרק חדש בתולדות חיל השריון בכך שהם קבעו את תפקידו המרכזי של חיל השריון ב-40 השנים הבאות: השמדת חיל השריון של האויב. תוצאה ישירה מכך היה מרוץ חימוש שבו עובה השריון של הטנק, קליבר התותח הראשי גדל ופותחו סוגי חימוש חדשים.

צבא ההגנה לישראל הדגים באופן מוחץ את חשיבות חיל השריון להכרעת המערכה כאשר ניצח את צבאות ערב (שהיו בעלי יתרון מספרי, ולעיתים גם בעלי יתרון בחימוש) בסדרה של מלחמות, ובהן מבצע קדש שבו הובקעו מערכי חי"ר בשטח פתוח, מלחמת ששת הימים שבה הובקעו מערכי חי"ר ושריון מחופרים ומלחמת יום כיפור שבה התרחשו קרבות שריון-בשריון הגדולים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה.

מצביאי שריון ישראלים זכו להערכה רבה על תמרוניהם המזהירים בסיני וברמת הגולן. האלופים ישראל טל ("טליק") ומשה ("מוסה") פלד אף זכו להנצחה בקיר "מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון השריון בוושינגטון.

מעמדו של חיל השריון דעך במקצת בעקבות הופעת הנשק האנטי-טנקי המתקדם, בעיקר טילי נ"ט אישיים ומסוקי קרב שהתמחו בציד טנקים מהאוויר. מאז תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, הדוקטרינה השלטת בצבאות מערביים היא הקרב המשולב בו פועל חש"ן לצד חי"ר, הנדסה קרבית, ארטילריה ועוד גורמים מסייעים.

במלחמת עיראק (2003) הדגים צבא ארצות הברית גרסה עדכנית של הקרב המשולב, בשם קרב התקדמות, בו דיוויזיית חי"ר השיגה קצב התקדמות של עד 200 ק"מ ליום, כאשר המודיעין הקרבי ומרבית ההתקלויות מנוהלים בידי גדוד סיור חש"ן.

כיום חיל השריון בצה"ל עוסק בעיקר בבניין הכח, הכשרת צוותי ומפקדי טנקים ושריון, אימונם והחזקת הטנקים. בעבר הייתה בצה"ל מפקדת גייסות השריון שהייתה אחראית על לוחמת הטנקים ומאוחר יותר פורקה וסמכות הפעלת הטנקים בשדה הקרב והפיקוד עליהם עברו לחטיבות והאוגדות השונות של צה"ל.

טכנולוגיה

טכנולוגיה (מיוונית: טכנו (Τεχνο) = אומנות, לוגיה (Λογία) = תורה; כלומר: תורת האומנות) היא תחום דעת העוסק בחיפוש פתרונות מעשיים כמענה לרצונות וצרכים, תוך ניצול חידושי המדע. טכנולוגיה קשורה במקרים רבים לייצור כלים.

טראומה נפשית

טראומה נפשית, ובעברית: "בהלת" (ביוונית: τραῦμα, פצע) או פסיכוטראומה היא נזק שנגרם לנפש בעקבות חוויה או חוויות קשות במיוחד. החוויה הטראומטית עשויה להיות חד-פעמית או חוזרת ונשנית, והיא מכניסה את האדם למצב של הלם, בו הוא אינו מסוגל להתמודד ולספוג בו את הרעיונות והרגשות הקשורים בחוויה.

יהודה ויזן

יהודה ויזן (נולד ב-28 ביולי 1985) הוא משורר, מתרגם, מבקר שירה ישראלי ועורכו של כתב העת "דחק".

כאב

כאב הוא תחושת סבל ואי-נוחות, המחווה על פגיעה ברקמות הגוף וממוקמת באזור מסוים בו. לפי האגודה הבינלאומית למחקר כאב, כאב מוגדר כ"תחושה וחוויה נפשית לא נעימה הקשורה בנזק ממשי או אפשרי לרקמה, או המתוארת במונחים של נזק מסוג זה". בשל ההבנה חוצת התרבויות כי כאב נקשר בפגיעה גופנית, ומאחר שהוא עלול לפגוע במידה ניכרת באיכות החיים של הפרט, זהו התסמין הנפוץ ביותר המביא לפנייה לרופא.

עם זאת, יתרונו האבולוציוני[דרוש מקור] של הכאב הוא בכך שהוא מתריע בפני האדם או בעל החיים על סכנה מידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח צפויים, ועל כן הוא דוחק בפרט להימנע מן הסכנה ולקרוא לעזרה. נוסף על כך, הוא מסייע בהחלמה מפציעה בכך שהוא מאלץ מנוחה לאיבר הפגוע, ומלבד תרומתו לפרט הוא גם מועיל לקולקטיב, בכך שתשדורת המצוקה מצד הפרט מעודדת את הקולקטיב לנקוט אמצעי זהירות כהגנה מפני הסכנה.

תחושת הכאב הגופני טומנת בחובה גם היבט של סבל רגשי, ולא זו בלבד, אלא שככל שגוברת עצמת הכאב, כך הכאב מלווה בחרדה ודחף להפסיק את תחושת הכאב. דבר זה מגדיר את הכאב הן כתחושה והן כרגש. כאב, במיוחד כאב חריף, הוא גורם דחק המוביל לעוררות ולתגובה גופנית אופיינית המתבטאת, למשל, בעליית לחץ הדם והדופק.

על אף ההבנה שכאב נקשר בפגיעה גופנית, ובשל העובדה שכאב הוא תחושה סובייקטיבית, קיים קושי פעמים רבות לתאר את הכאב במילים. נוסף על כך, קיימים הבדלים תרבותיים בתפישת הכאב אשר משפיעים על חוויית הכאב. דוגמאות לכך הן היעדר תחושת הכאב בקרב ספורטאים בתחרויות או לוחמים בקרב, גם בהינתן פציעות משמעותיות, ומנגד חרדה ממחטים המגבירה את עצמת הכאב בעת בדיקת דם. כמו כן, באמצעות סוגסטיה ניתן לשכך את עצמת הכאב, עיקרון שבא לידי ביטוי באפקט פלצבו.

נוירוזה

נוירוזה (באנגלית: Neurosis, Neuroticism; ידועה גם בשם הפרעה נירוטית), היא מונח המגדיר חוסר איזון נפשי אשר פוגע באיכות החיים, ביכולת התפקוד וההתמודדות. בשונה מהפסיכוזה, אין הנוירוזה גורמת לנתק מהמציאות או לחוסר תפקוד מלא, ואינה פוגמת ביכולת החשיבה הרציונלית. המונח נמצא בשימוש נרחב בענף הפסיכואנליזה.

פסיכוזה

פסיכוזה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה, המתארת מצב קיצוני של אובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות המתבטא בפגיעה בבוחן מציאות. הפסיכוזה מאופיינת בהתנהגות הנחווית כמוזרה או חריגה ובלתי מובנת, העלולה לעורר לעיתים רגשות חרדה ודחייה מצד החברה.

לפי הגדרה רחבה, חולה נפש הוא במצב פסיכוטי כאשר עקב העדר ביקורת מציאות הוא מתקשה לתפקד בחיי היום יום, מופיעות מחשבות שווא והזיות לפרק זמן של חודש לפחות, וקיימת הפרעה חמורה בתחומי החשיבה, התפיסה וההתנהגויות הדרושות לניהול אורח חיים תקין. בתקופה האחרונה המושג

"חולה נפש" הוא בשימוש יותר בפסיכיאטריה המשפטית מאשר בתחום הקליני - טיפולי.

הפרעה פסיכוטית מצביעה למעשה תמיד על קיום תפקוד לקוי באחד או יותר מן התחומים הבאים: תחושה, תפיסה, תקשורת, חשיבה, רגש או בכל התחומים האלה יחד. לפעמים הסיבות לכך ידועות ולפעמים לא.

חלק מההפרעות הפסיכוטיות מקורן "אורגני", בעיקר במחלות הגופניות או מצבי נזק גופני (למשל הרעלה, זיהום, התייבשות וכו) הפוגעים ישירות במוח.

ישנן שלוש קבוצות של הפרעות פסיכוטיות שכיחות יותר, איתן משולבות כמה הפרעות פסיכוטיות דומות מתוך הנחה שהן קשורות לסכיזופרניה, ביניהן הפרעות פסיכוטיות חריפות וחולפות, הפרעות דלוזיות והפרעות סכיזואפקטיביות.

רוגע

רוגע הוא מצב שבו האדם חופשי מתחושות גופניות ורגשיות של דחק וחרדה. תחושת הרוגע אינה ייחודית לבני אדם והיא מופיעה גם אצל בעלי חיים.

תטולה

בביולוגיה, תְּטוּלָה היא כלל הביצים בהטלה אחת, לרוב של עופות, אך לפעמים גם של זוחלים, דו-חיים או חרקים. גודל התטולה משתנה בין המינים בשל השינויים הגנטיים והפיזיולוגיים, ואף בתוך המין עצמו, כתוצאה מבית הגידול, בריאות ותזונת הפרט, זמינות המזון המיועד לצאצאים, דחק (כמו מטורפים ואסונות טבע), תקופה בשנה, מרחק הנדידה וכו'. גודל התטולה עלול לשקף גם את אורח חייו של המין: מינים מאריכי חיים נוטים להטיל מספר קטן יותר של ביצים מאשר מינים קצרי חיים, ומינים החיים באזורים הטרופיים נוטים להטיל פחות ביצים מאשר מינים החיים באזורים בעלי אקלים ממוזג.

ישנם מינים המטילים יותר ביצים מאשר יוכלו לטפל בהן, כמו העגור האמריקאי, אשר מטיל שתי ביצים אך מטפל לרוב רק בגוזל אחד. ככל הנראה, תופעה זו נובעת ממאמץ קטן ביותר להטלת הביצה השנייה, וכ"ביטוח" מפני אובדן הביצה הראשונה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.