דו-ערכיות

דוּ-עֶרְכִּיּוּת[1]לועזית: אַמְבִּיוָולֶנְטִיוּת) היא מצב שבו מתקיימים בו-זמנית רגשות, רעיונות, עמדות או דרכי-פעולה מנוגדות (או שמיוחס להן יחד ערך חיובי ושלילי) כלפי מישהו או משהו[2][3].

אנשים שונים זה מזה במידת מודעותם לאמבווילנטיות הקיימת בתוכם. אנשים שנוטים להדחיק קונפליקטים מתוך רצון למנוע עמימות ומתוך שאיפה לשלמות יתקשו יותר מאחרים לקבל סתירות פנימיות הנמצאות בתוכם.

נורמטיבית

דוגמה נפוצה לכך היא הרגשת אהבה ושנאה כלפי אדם מסוים. המונח מתייחס גם למצבים שבהם נחווים "רגשות מעורבים" מסוג כללי יותר, או כשאדם חווה אי-ודאות או הססנות ביחס למשהו. הביטויים "חצוי בדעתו", "פוסח על שתי הסעיפים", "יושב על הגדר" משמשים לעיתים קרובות לתיאור דו-ערכיות. על פי תפיסתו של פרויד כל אדם חש רגשות אמבוולינטים כלפי האנשים הקרובים לו, ויכולת להכיל רגשות מנוגדים אלו מסייעים לחוסנו הנפשי של האדם. לעיתים הרגשות האמבוולינטים חבויים בלא מודע ויכולים להביא לנוירוזה, אם לא מעלים אותן על פני השטח.

בתחום הפתולוגיה הנפשית

ניתן לעיתים לראות דו-ערכיות או אמביוולנציה פתולוגית בתמונה הקלינית של מצב פסיכוטי חריף או ממושך של סכיזופרניה שנובעת לעיתים מתוך חוסר יכולת להכיל ניגודים. היא מופיעה בסממנים של סכיזופרניה שתוארו על ידי בלוילר.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ על פי האקדמיה ללשון העברית: דּוּ-עֶרְכוּת.
  2. ^ http://www.oxforddictionaries.com/definition/english/ambivalence
  3. ^ http://www.merriam-webster.com/dictionary/ambivalence
אדישות

אֲדִישׁוּת או אִדָּשׁוֹן (בלעז: אַפַּתְיָה) היא מונח פסיכולוגי למצב שבו הפרט אינו מגיב לכל ההיבטים הרגשיים, החברתיים והפיזיים השזורים בחייו. אדישות קלינית היא דרגה גבוהה של אפתיה. דרגה בינונית של אדישות עשויה להיות התגלמות של דיכאון, דרגה קיצונית של אדישות עשויה להיות מאובחנת כמוגבלות דיסוציאטיבית. ההיבט הפיזי של האדישות, אשר כרוך בהתדרדרות פיזית, אובדן מסת שריר וחוסר אנרגיה, מכונה עייפות.

אדישות עשויה להיות מכוונת אדם, פעילות או סביבה. היא מהווה תגובה שכיחה לדחק פסיכולוגי ובמקרה זה היא מגולמת כ"חוסר אונים נרכש" אשר קשור לרוב בדיכאון קליני. האדישות עשויה לשקף חוסר עניין, שאינו פתולוגי, בעניינים בהם הפרט אינו מוצא חשיבות.

אומץ

אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום. ניתן לחלק את ביטויי האומץ ל"אומץ פיזי" – היכולת להתמודד עם כאב פיזי, סבל גופני וסכנת מוות ול"אומץ מוסרי" – היכולת להביע דעה לא פופולרית או להתמודד עם ביקורת, בושה, שערורייה ורפיון ידיים.

אימה

אֵימָה היא רגש חזק שאנשים חווים כאשר הם פוחדים, נבהלים, מבועתים או מזדעזעים, בעקבות סיטואציה שהם נמצאים בה. הסיטואציה יכולה לכלול שמיעת בשורה רעה, צפייה באירוע שלילי ובכל מקרה בו ההשפעה על האדם במישור הפיזי או הנפשי היא שלילית ומיידית.

כאשר אנשים חשים תחושה זו באופן טבעי בגלל אירוע מציאותי, היא לרוב שלילית. עם זאת, מקובל בעולם לגרום לרגש זה להתעורר באופן יזום על ידי מגוון פעולות ותחביבים, על-מנת להעלות את רמת האדרנלין בגוף, לחוש את הסכנה וליהנות, בלי להיות במצב מסכן חיים באמת. למשל: סרטי אימה, רכבות שדים, ספרות אימה ועוד.

אמון

אמון הוא תודעה, המבטאת יחס כלפי המציאות, בו מאמין נותן האמון כי הגורם בו ניתן האמון, יכיל תכונה מוגדרת אחת או יותר בעתיד. לדוגמה, לרוב נוטים להעניק בני אדם, ויצורים חיים אחרים, אמון בכוח המשיכה, כלומר, מניחים כי תכונת החפצים ליפול באין משען, תתקיים בעתיד.

אמון בין בני אדם, הוא הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת, יתנהג בצורה מסוימת בעתיד, או יחוש יחס מסוים כלפי המציאות. לדוגמה, אדם יכול לתת אמון ברעהו, כי הוא מסוגל לבצע מטלה מסוימת (יכולת), יסכים לבצעה (התנהגות מסוימת), וישמח לבצעה (יחוש יחס כלפי המציאות).

געגוע

געגוע הוא רגש המורגש כאשר קיימת תחושת נוסטלגיות, כמיהה או תשוקה לאדם מסוים, לרעיון מסוים או לזיכרון מסוים, אשר לא נמצא בסביבת המרגיש. הגעגוע מובע במספר דרכים, בהן בשירה ובספרות, והוא מלווה ברגשות עצבות ובתחושת חיסרון או אובדן.

הגעגוע נצפה גם בבעלי חיים ובחיות מחמד. הכלב לדוגמה מביע את הגעגוע באמצעות יללות.

דאגה

דאגה היא חשש מפני מצב שלילי שעלול לבוא.

טענה נפוצה שנאמרה על ידי ליברט ומוריס בשנת 1967 מציעה שחרדה נגרמת כתוצאה משני מרכיבים: דאגה ורגשנות. רגשנות מיוחסת לתסמינים פסיכולוגים כמו זיעה, דופק לב מואץ ולחץ דם גבוה. דאגה מיוחסת כהפרעה שלילית שמסיחה את הדעת מפתירת הבעיה.

לדוגמה, כאשר תלמידים נהיים מודאגים בזמן מבחן, הם לעיתים יחזרו ויאמרו לעצמם שהם ייכשלו, או שהם אינם זוכרים את החומר למבחן או שהמורה שלהם יכעס עליהם. מחשבות אלו משתמשות בחלק מהמוח שאמור להיות בשימוש בחלקים מהמבחן ולכן נוצר ליקוי בביצוע המבחן.

דאגה מיוחסת גם כדאגה למצבו של אדם אחר. לדוגמה, אם יכולה לומר "אני מודאגת" אם בנה לא מגיע לביתו בזמן שהוא היה צריך להגיע אליו. דאגה יכולה להיות מיוחסת גם לפעולות מסוימות או לחוסר בפעולות מסוימות. לדוגמה, "אני מודאג כי הוא לא אוכל ירקות".

הערצה

הערצה היא רגש אנושי שבו אדם מגלה הערכה רבה, לרוב לא ביקורתית, כלפי אדם אחר, תופעה או עצם. הערצה קשורה בדרך כלל להתפעלות רבה מהאחר וממעשיו. המעריץ נוטה לייחס לנערץ כמעט אך ורק תכונות חיוביות, ונוטה להתעלם, להדחיק או להכחיש קיום תכונות שליליות בנערץ. פן אופייני אחר של הערצה הוא נטייה לביטול עצמי, ולהעמדת המעריץ מול הנערץ כמי שערכו פחות במידה ניכרת מזה של הנערץ, או לאמוד את רצונותיו כחשובים פחות מאלו של הנערץ.

חיבה

חיבה היא רגש חיובי של שייכות וקירבה כלפי מישהו או כלפי דבר-מה.

החיבה יכולה להתעורר בשל סיבות רבות, למשל: זהות, דמיון, מציאת חן, או קבלה מידי האחר. הרגש נחשב מינורי לעומת רגש האהבה, ולעיתים אפשר לראות בו את הניצוץ הראשון של אהבה.

מילים נרדפות לרגש זה הן אהדה וסימפתיה.

ייאוש

ייאוש הוא רגש של אובדן תקווה בעניין שחשוב לאדם. בעקבותיו ייתכנו תחושות של עצב, אכזבה או דיכאון.

הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר בחייו של המיואש. ייאוש יכול להתרחש בעקבות כישלון או אכזבה חוזרים ונשנים בהגשמת החלומות והשאיפות, ותחושתו של האדם שאין באפשרותו לשנות דברים חשובים בחייו, או בעקבות סבל מתמשך שהאדם אינו מוצא דרך לצאת ממנו. הרגש ההפכי לייאוש הוא תקווה.

כמיהה

כמיהה היא תחושה סובייקטיבית של מחסור פנימי אל מול אובייקט חיצוני, וצורך עז לקבלו או להיות קרוב אליו. אל הכמיהה מתלווה פנטזיה, דימוי תודעתי, של האובייקט ה"חסר". למשל סיגריה, ידיעה, איש או אישה, מקום.

לפי תאוריות פסיכולוגיות מסוימות, כמיהה נפשית עמוקה מקורה בתחושה שה"אני" אינו מרגיש שלם ללא האובייקט החיצוני.[דרוש מקור]בתנ"ך ישנה הופעה יחידאית של הרגש, שבו המשורר מתאר את כמיהתו אל האל:

"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם:" (תהילים, ס"ג, ב')

סיפוק

סיפוק הוא רגש הגורם לאדם הרגשה חיובית ומאשרת לאחר ביצוע מעשה ומעודדו לחזור ולעשות זאת שוב.

קבלה (רגש)

קבלה הוא מונח המתייחס למצב בו אדם חווה אירוע או מצב (לרוב אירוע בעל קונוטציות שליליות), מבלי לנסות לשנות אותו, למחות או להתרחק ממנו.

המונח נמצא בשימוש בדתות מזרחיות, דוגמת בודהיזם, וכמו כן בפסיכולוגיה מערבית. יש הטוענים כי מטרה מרכזית של דתות שונות וכן גישות פסיכולוגיות שונות היא לסייע בהתוויית הדרך לקבלה של מצב על ידי האדם, כשמדובר במצבים שאינם רצויים ואינם ניתנים לשינוי.

המילה קבלה מתארת חוסר פעולה חיצוני שמטרתו שינוי של מצב כלשהו, משמשת גם לתיאור של מצב נפשי-קוגניטיבי.

ניתן לסווג את תהליכי ההגעה לקבלה למספר קבוצות, כאשר העיקריות הן: קבלה עצמית, קבלה חברתית וקבלה של אובדן. כמו כן קיים מצב של קבלה הדורשת שינויים חיצוניים, המכונה קבלה מותנית.

על פי המודל של קובלר ורוס, קבלה היא השלב החמישי והאחרון בהתמודדות מול האובדן (לרוב מוות). ארבעת השלבים המובילים לקבלה הם הכחשה, זעם, התמקחות ודיכאון; ארבעת השלבים הראשונים הם סכמתיים ולעיתים יש דילוגים על חלקם, אך כאשר לא נצפית התקדמות בין השלבים, עולה בעייתיות ותחושת "תקיעות" של האדם בתהליך התגברותו על האובדן.

רוגע

רוגע הוא מצב שבו האדם חופשי מתחושות גופניות ורגשיות של דחק וחרדה. תחושת הרוגע אינה ייחודית לבני אדם והיא מופיעה גם אצל בעלי חיים.

רחמים

רחמים הם מצב רגשי חברתי, המתעורר בתגובה למצוקתו של אחר, ומדרבן את הפרט לעזור לבעל המצוקה.

הרחמים נועדו לשרת את המבנה החברתי על ידי מתן תמיכה אנסטינקטיבית לבן החברה שחווה נפילה ארעית - קרי מצוקה - שבהינתן העזרה הוא ישוב למעמד הקודם.

שכול

שְׁכוֹל הוא מצב של אבל בו נמצא מי שיַלדוֹ מת. תחושה זו נחשבת קשה יותר מתחושת אבלות של אדם קרוב אחר, כגון בן משפחה

או חבר, מכיוון שהאהבה הגדולה בעולם היא אהבת הורים לבנם, ומוות בטרם עת הוא בלתי טבעי. אף שבדרך כלל מדובר בתגובה הרגשית, הרי שהדיון בשכול כולל גם היבטים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ופילוסופיים. הורים שאיבדו את ילדיהם מכונים הורים שַׁכּוּלים.

שלווה

שלווה היא מצב נפשי של רוגע ללא אי-שקט, התרגשות, או הפרעות. זהו מצב שבו האדם חסר דאגות או מתחים.

שעמום

שעמום הוא רגש שלילי שקיים אצל מרבית היונקים ונובע מחוסר עניין בגירויים הפיזיים והרגשיים באותו רגע.

זהו רגש מכאיב, אשר מתעורר באדם כאשר אין לו עניין בעולמו הפנימי והחיצוני. בהתאם לכך, השעמום הוא מצב של אדישות או אפתיה החודר לתודעה כאשר האדם חש כי אין שום דבר מעניין או משמעותי לעשות. הביטוי החיצוני לשעמום הוא בדרך כלל ירידה בתנועתיות ולעיתים בהייה בעצם מסוים.

השעמום מלווה לעיתים קרובות בתחושת דיכאון ובחוסר אנרגיה ויוזמה.

תבוסתנות

תְּבוּסְתָּנוּת (נקרא גם דֵּפִיטִיזְם, לוּזֵרִיּוּת, מַפְסִידָנוּת) היא נטייה במהלך מאבק בין שני צדדים, לעבר ויתור וקבלת ההפסד ללא התנגדות. תבוסתנות מתוארת לרוב עם קונוטציות שליליות. מבחינה פסיכולוגית, הנטייה לתבוסתנות יכולה להיות קשורה לפסימיות, אף על פי שאין הכרח בקשר זה.

תקווה

תקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות, טוב ואושר.

שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ, להיות חזק; יש המקשרים זאת עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן..." (יהושע, ב', י"ח).

ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים - לא מתה התקווה". "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.