דורש ציון

דורש ציון היה תלמוד תורה, בית מדרש ובית ספר בירושלים. "כמעט שלא היה רב ספרדי שלא קיבל את חינוכו בבית ספר זה".[1]

Doresh Zion 1951
בית הספר במשכנו ברחוב ישעיהו, 1951

ראשית המוסד

בית הספר נפתח בשנת 1866 במטרה להיות תלמוד תורה משותף לאשכנזים וספרדים שיילמד בנוסף ללימודי קודש גם לימודים אשר יאפשרו לבוגריו להתפרנס (כלומר בעיקר את "שפת המדינה" כלומר ערבית וחשבון). לא היה זה הניסיון הראשון למוסד כזה, קדם לו בכעשר שנים בית הספר למל, אך הוא נתקל בהתנגדות קשה וכאשר נפתח "דורש ציון" נחשב כמוסד העומד בפני סגירה.

יוזמי התלמוד תורה היו הרב האשכנזי יצחק פראג אופלטקה (שהתחבר לספרדים בכל אורחות חייו, בלבושו, בנוסח התפילה, בשפת הלאדינו שדיבר ועוד) והנדבן רבי יוסף בלומנטל מצרפת, שחיפש ב-1866 אפיק תרומה והשקעה בארץ ישראל לשיקום היישוב במיוחד לאחר מגפת החולרע מראשית שנת תרכ"ו.

בגיליון "הלבנון" מיום י"ג בכסלו תרכ"ו כתב בלומנטל:

וכתבתי להחכם מורנו הרב יצחק פראג נ"י, שישכור בית אחד או שני בתים ויושיב בהם מלמדי תינוקות: באחד ילמדו בני האשכנזים תנ"ך ומשנה וגמרא בלשון אשכנז (גרמנית) זך ונקי, לא בלשון מבולבל בלתי מובן לכל העולם (יידיש), ובשני ילמדו בני הספרדים כנזכר בלשון ערבי או ספניש (ספרדית) ורק זך ונקי (לא לדינו).

ר' יצחק פראג (אופלטקה) צירף אליו את חבריו ר' יונה ליב מנדלסון ור' משה אהרן קרמזיר (בוימגארטן), מישיבת החתם סופר, ואת הרב דוד בן שמעון (הצו"ף דבש) ראש עדת המערביים. הם עזרו לו בארגון המוסד ואחר כך גם הורו בו. נוסף עליהם מינה ר' יצחק את טובי המורים והמחנכים להוראה במוסד, ולתלמידים בני העניים נתנו בו אף ארוחות צהרים וערב והלבשה.

בניין בית הספר (שנקרא בפי האשכנזים "בלומענטהאל שולע" ובפי הספרדים "לה אישקולה די פראג") נרכש בצמוד לכיכר בתי מחסה ברובע היהודי ונפתח ב-1869 במעמד הראשון לציון הרב אברהם אשכנזי, המופתי של ירושלים, והקונסולים הבריטי והפרוסי.

בציבור האשכנזי ראו בפתיחת בית הספר אסון ואף כתבו והחתימו כתב חרם נגד בית המדרש, אך ללא החתימות של ראשי הציבור האשכנזי. הקיצונים, לדברי פנחס גרייבסקי, "העמידו אצל דלתות ביתו (של ר' יצחק פראג) את מיטת המתים (של החברה קדישא)"[2]. שיטה זו, של העמדת מיטת מת ליד דלת אדם סימלה חרם על אותו אדם והרמז היה גלוי לציבור.

"הלבנון" מיום ב' בשבט תרכ"ט מספר על חרם האשכנזים על המוסד:

ויהי בלילה הזה יצאו העכברים מחוריהם, ולעטלפים היה אור, ויסובו ויהמו בעיר, ותקעו והריעו בשופרות, והלכו ועמדו תחת חלוני בית הרב אויערבאך (הרב מאיר אויערבאך - רבה האשכנזי של ירושלים), ושם תקעו תקיעה גדולה, ויקללו קללות נמרצות. ויהי בבקר וילכו שני האחים (המסיתים נגד המוסד) לבית הספר הזה, ויחלו להכות בילדים ובמלמדיהם. והרב פראג ציוה להילדים שישיבו אל חיק מכיהם גמולם בראשם, וירימו איש איש אבן ומקל יד, ויבריחו את שני זנבות האודים האלה, והילדים ניצלו מידם.

אך ר' יצחק עצמו נפגע מהפורעים, כעדותו בספר חידושיו פרי יצחק- "רק שבעו"ה זדים קמו עלי והזיקו אותי". כתוצאה מהחרם הפסיקו כמעט אשכנזים לשלוח את ילדיהם למוסד, ופרט למספר יתומים הכיל המוסד בני ספרדים בלבד. כמו כן הופסק לימוד "שפת המדינה". בלומנטל הקציב סכום עבור לבוש ומזון ליתומים. הוא גם הדגיש שאין להכות ולהעניש את הילדים בעונשים משפילים, כפי שהיה נהוג בתלמודי התורה הספרדים והאשכנזים.

בית ספר לספרדים

בלומנטל נפטר ב-1870 כאשר הוא מותיר קרן והוראות לרוטשילד ולארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם לתמוך בבית הספר שלו. ב-1878 הקציב משה מונטיפיורי סכום ייעודי עבור שכירת מורה ללימוד ערבית.

בשנת 1878 מנה בית הספר 58 תלמידים, ובשנת 1889 היו בו 87 תלמידים בשש כיתות, בחמש למדו בלאדינו, ובאחת למדו בערבית, עבור התלמידים מעדת המערביים (מוגרבים, יוצאי צפון אפריקה) בתמיכת ועד העדה המערבית בירושלים. תוכנית הלימודים הורכבה מלימודי קודש: תלמוד, תנ"ך, דינים ושולחן ערוך ולימודים כלליים, עברית, כתיבה תמה, חשבון, ערבית ("שפת הארץ") וטורקית ("שפת הממשלה"). הלימודים נמשכו 12 שעות ביום ובחורף יצאו הילדים מבית הספר ונרות בידיהם. גם בחגים ובשבתות לא בטלו מלימוד לימודי קודש ותפילה בבית הכנסת המרכזי של העדה, בית הכנסת יוחנן בן זכאי. הביקוש היה רב והמוסד התרחב ושכר עוד מבנה בסמוך לכיכר בתי מחסה, בסימטה המחברת לבית הכנסת יוחנן בן זכאי.

"ראש המורים" היה ר' יוסף חיים אופלטקא, שאף ניהל את ביהמ"ד מאז מות אביו. אחריו, מאז 1907, הטביע חותם על הלימודים במוסד, ובפרט על לימודי העברית, יצחק ישראל שיריזלי, בן-דודו של המדפיס שלמה ישראל שיריזלי (שי"ש), שהוציא לאור, בין היתר, את כתבי אליעזר בן יהודה. בתקופתו נוספו לתוכנית הלימודים למודי טבע, תולדות עם ישראל וכן מקצועות מעשיים כגון שחיטה וחזנות.

ב-1912 יצא המוסד אל מחוץ לחומות העיר העתיקה ועבר לשכון ברחוב יפו. אחרי מלחמת העולם הראשונה היו בבית הספר עשר כיתות ונוספו אז מקצועות כגון אלגברה, הנדסה, אנגלית, ציור, התעמלות ושירה (ביוזמת ר' יהודה קאסטיל, אביו של הצייר משה קסטל). בשנת 1921 עמד בראש בית הספר יעקב ישראל דה האן. לאחר הרצחו של דה האן, בשנת 1924, נטל את ניהול בית הספר ד"ר משה וולך, מנהלו של בית החולים שערי צדק.

בשנת 1929 עבר בית הספר למבנה ששימש את בית המדרש למורים בשכונת זיכרון משה ליד מבנה בית הספר "למל" (ברחוב ישעיהו). בשנת 1940 למדו בבית הספר 350 תלמידים והוא כלל גם שתי כיתות תיכון, הוקם גם בית ספר לבנות בשם "מרגליות".

ב-1951 הפך בית הספר לבית ספר ממלכתי-דתי רגיל, כעבור כעשרים שנה נסגר מחוסר ביקוש. המבנה משמש כיום ישיבה חרדית.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ לעיל, יעקב יהושע, עמוד 109
  2. ^ גרייבסקי, "זיכרון לחובבים ראשונים" חוברת ט'
אברהם מרדכי אלתר

רבי אברהם מרדכי אַלְתֶּר (ז' בטבת ה'תרכ"ו - שבועות תש"ח, 1866–1948), היה בנו הבכור של רבי יהודה אריה לייב אלתר, ה"שפת אמת". במשך 43 שנה שימש כאדמו"ר של חסידות גור וכאחד ממנהיגי היהדות החרדית כולה. בימיו הגיעה חסידות גור לשיא התפשטותה, ויש האומדים את מספר חסידיו לפני השואה ביותר ממאה אלף. נודע כתלמיד חכם גדול וכביבליוגרף. בספרייתו שאבדה בשואה היו עשרות אלפי ספרים. מכונה האמרי אמת על שם ספרו שיצא לאור אחר פטירתו.

רבי אברהם מרדכי הנהיג את עדתו בין שתי מלחמות העולם, אחת התקופות הקשות ליהדות פולין החרדית שנאבקה בתופעות המודרנה והחילון שחדרו לפולין בעוצמה רבה. הוא פעל לביצור חיי הדת בצד הקמת מוסדות וארגונים חדשים בהתאם לרוח התקופה. היה ממייסדי אגודת ישראל ועמד בראש מועצת גדולי התורה של התנועה. גבולות השפעתו חרגו אף מעבר לחסידות גור. לפעילותו במשך שנותיו הארוכות כאדמו"ר יש חלק מרכזי בעיצוב פניה של חסידות גור ושל היהדות החרדית כולה עד היום.

ביקר בארץ ישראל חמש פעמים והתכונן לעלות אליה, אבל נאלץ לחזור בלחץ חסידיו בפולין. בהשפעתו עלו מאות משפחות מחסידי גור בתקופת העלייה הרביעית. ב-1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מפולין ולעלות לארץ ישראל, ובשנותיו האחרונות התגורר בירושלים. רבים מצאצאיו ומחסידיו נספו בשואת יהודי פולין.

אברהם פילוסוף

הרב אברהם פילוסוף (אוגוסט 1864–21 ביולי 1940) היה איש ציבור ירושלמי, ראש ישיבת תפארת ירושלים, מנהל ונשיא בית היתומים הספרדי, חבר ועד העדה הספרדית בירושלים, אב בית הדין של העדה בעיר וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

אריה מורגנשטרן

ד"ר אריה מורגנשטרן (נולד בשנת 1937) הוא היסטוריון של תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, במיוחד של העליות וצמיחת היישוב הישן, במאות ה-18 עד ה-20.

בית הכנסת אחדות ישראל

בית הכנסת אחדות ישראל על שם עולי הגרדום הוקם במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי התנועה הדתית-רויזיוניסטית "אחדות ישראל" ובו התפללו לוחמי האצ"ל והלח"י. הוא נמצא במרכז ירושלים, בחצר בית היתומים הספרדי הישן שמאחורי מרכז כלל.

עד היום מתפללים בו ותיקי המחתרות לצד צעירים מהאזור, שבאים ומחיים את התפילה.

בן-ציון טרגן

בן-ציון טָרָגָן (נכתב גם: טראגאן, טאראגאן) (‏ 18 ביוני 1870, י"ט בסיון תר"ל – 26 ביולי 1953, י"ד באב תשי"ג) היה עיתונאי, מחנך, מתרגם לדינו, פעיל ציוני ומלומד יהודי-ספרדי, אשר היה שותף בכמה ממפעליו הגדולים של אליעזר בן יהודה למען החייאת העברית.

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון ה'תר"ם, 23 במאי 1880 - כ"ד באלול ה'תשי"ג, 4 בספטמבר 1953) היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בן-ציון מוצפי

הרב בן ציון מוצפי (נולד בכ"ג בניסן תש"ו, 24 באפריל 1946) הוא פוסק הלכה, מקובל ודרשן. עומד בראש ישיבת "בני ציון" בירושלים ובראש "בד"ץ בני ציון".

חזקיה שבתי

הרב חזקיהו שבתי (יהושע) (ה'תרכ"ב, 1862 – ה'תשט"ו, 1955) היה שד"ר, אב בית דין העדה הספרדית בירושלים, ממלא מקום החכם באשי ביפו, וחכם באשי בטריפולי שבלוב ובחלב שבסוריה.

יהוסף שוורץ

הרב יהוסף שוורץ (נכתב גם שווארץ; בגרמנית: Joseph Schwarz;‏ 28 באוקטובר 1804 – 5 בפברואר 1865 כ"ג בחשוון ה'תקס"ה - ט' בשבט ה'תרכ"ה) היה שד"ר, תלמיד חכם, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

יעקב ישראל דה האן

ד"ר יעקב ישראל דה האן (31 בדצמבר 1881 – 30 ביוני 1924, אור לכ"ט בסיוון תרפ"ד) היה משפטן, עיתונאי, משורר וסופר בשפה ההולנדית, יהודי יליד הולנד, פעיל ציוני שהתחרד בארץ ישראל ופעל בהמשך נגד התנועה הציונית. היה קורבן של מה שנחשב כרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני.

יצחק פראג אופלטקה

הרב יצחק פראג אופלטקה (או אופלטקא) (תקע"ט, 1819 - י"א בשבט תר"ס, 1900) היה רב, מרפא ואיש ציבור ירושלמי, פעל בעיקר לקירוב לבבות בין העדות בירושלים.

נולד בפראג, אביו היה סוחר בדים. הוא התחנך אצל החת"ם סופר בפרשבורג, וזה דחפו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בירושלים. פראג-אופלטקה הגיע לירושלים בגפו ב-1838, בניגוד לדעת משפחתו והתקבל על ידי רבי ברוך עייאש (נכדו של הראשון לציון הרב יעקב משה עייאש) שאירח אותו בביתו . עד מהרה סיגל לו יצחק פראג אופלטקה את לשון הלאדינו, את נוסח הספרדים בתפילה ואת הלבוש המקובל בעדה הספרדית. הרב עייאש השיא לו את בתו, וידא-חנה.

הרב אופלטקה לא עזב מימיו את ירושלים. הוא טיפל בחולים בדרכים שונות, ביניהן מיני תרופות ועשבים ואף באמצעות היפנוזה (ב-1917 הקים נכדו אליעזר את אחד מבתי המרקחת המודרניים הראשונים בירושלים, "אופלטקה" ברחוב יפו). הוריו שלחו לו סכומי כסף מהם התקיים ונידב לאחרים. היה מיוזמי הקמת כולל הו"ד, ניהל את בית החולים מאיר רוטשילד ושימש בא-כוחו של משה מונטיפיורי. ביוזמת הנדיב יוסף בלומנטל מפריז, הקים וניהל בשנת תרכ"ו 1866 את התלמוד תורה "דורש ציון" (שאמור היה להיות משותף אשכנזי-ספרדי, אך לבסוף היה ספרדי לגמרי) וניהלו עד מותו. קנאי ירושלים שהתנגדו למוסדות חינוך מודרניים פגעו בו ואף כתבו נגדו כתב חרם (תרכ"ט) שלא פורסם.,

עם מותו ב-1900 התקיים ויכוח בין העדות היכן יקבר, כיוון שנולד כאשכנזי וחי כספרדי. לבסוף הוחלט לקברו לצד אשתו בחלקה הספרדית בבית הקברות בהר הזיתים. ב-2015 קברם נחשף והמצבות חודשו על פי הנוסח המקורי . שרידים מחידושיו התורניים הודפסו לאחר מותו בספר פרי יצחק (תרס"ט, ירושלים) אך רוב כתבי היד אבדו אצל המדפיס.

בנו ר' רחמים יוסף חיים אופלטקה המשיך אחריו בניהול בית המדרש עד מותו ב-1907.

הרב אופלטקה הוא סב-אמו של יעקב יהושע, אביו של הסופר א.ב. יהושע.

מאיר בניהו

מאיר בניהו (28 בנובמבר 1926, כ"ב בכסלו תרפ"ז – 26 באפריל 2009, ב' באייר תשס"ט) היה חוקר ההיסטוריה של הקבלה והשבתאות, חוקר הפזורה הספרדית המזרחית, וחוקר הספרות הרבנית במזרח ובאיטליה.

מנחם שם טוב הכהן חסיד

הרב מנחם שם טוב הכהן חסיד (1851–1911) היה איש ציבור, דיין ופוסק, ממייסדי בית החולים משגב לדך ומנהלו, חבר ועד העדה הספרדית בירושלים וחבר בית הדין של העדה בעיר, ממנהלי בית המדרש דורש ציון ומהרבנים הבולטים בקהילה הספרדית בירושלים. נודע בסגנונו המליצי והעשיר בכתיבת דרשות, ברכות והספדים.

מסע וילהלם השני לארץ ישראל

מסעו של קיסר גרמניה וילהלם השני לארץ ישראל בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898 היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ובתולדות הציונות.

במהלך המסע, שנמשך מ-11 באוקטובר עד 26 בנובמבר 1898, ביקר הקיסר בערים קונסטנטינופול, חיפה, יפו, ירושלים וביירות כולן תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. וילהלם השני ביקש לחזק את יציבותו של השלטון העות'מאני, שנחלש בעקבות המשבר בבלקן בשנים 1877–1878, לתמוך במעמדה של הנצרות, ובמיוחד של הכנסייה הפרוטסטנטית, וכן לעודד את המתיישבים הנוצרים והיהודים בארץ ישראל. במהלך הביקור נפגש הקיסר עם בנימין זאב הרצל.

משה ריבלין

הרב משה ריבלין (מכונה משה מגיד ריבלין; אלול ה'תק"ם, קיץ 1780 - כ"ח באלול ה'תר"ו, 19 בספטמבר 1846) היה מגיד מישרים ומנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים בשנים תר"א - תר"ו (1841–1846).

נסים קורקידי

נסים גרשון קורקידי (ברגאמה, האימפריה העות'מאנית, 1872 - תל אביב, 30 באוקטובר 1937) סוחר, חזן ואיש ציבור ממייסדי תל אביב. נודע בכישורי הגישור שלו וכונה "חכם", על אף שהיה רב מוסמך, סירב לעסוק ברבנות כמקצוע.

עובדיה הדאיה

הרב עובדיה הדאיה (חנוכה תר"ן, סוף דצמבר 1889 - כ' בשבט תשכ"ט, 8 בפברואר 1969), היה דיין ומקובל. שימש ראש ישיבת המקובלים בית אל, כחבר מועצת הרבנות הראשית וכחבר בית הדין הרבני הגדול, רבה הספרדי של פתח תקווה וחתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשכ"ח.

עזרא ציון מלמד

הרב פרופ' עזרא ציון מלמד-כהן (ה'תרס"ג 1903 - כ"ו באדר ה'תשנ"ד, 9 במרץ 1994) היה פילולוג וחוקר מקרא ותלמוד, ספרדי ירושלמי. חתן פרס ישראל ל"פרשנות המקורות וספרות תורנית" (לשנת תשמ"ז 1987), ופרס הרב קוק (לשנת תשל"ג 1973). נחשב לאחד ממעצבי האסכולה האקדמית ירושלמית למחקר היהדות, וכן לתלמידו המובהק של פרופ' ר' יעקב נחום הלוי אפשטיין.

רפאל אהרן בן שמעון

הרב רפאל אהרן בן שמעון (4 ביולי 1848 רבאט, מרוקו - 24 באוקטובר 1928 תל אביב, ארץ ישראל) היה פוסק הלכה חשוב ששימש כרבה הראשי של קהיר וכנשיא בית הדין הרבני בעיר למשך כ-30 שנים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.