דורון רוזנבלום

דורון רוזנבלום (נולד בספטמבר 1947) הוא עיתונאי, סאטיריקן, כותב ופובליציסט ישראלי. חתן פרס סוקולוב (1998) ופרס שווימר (1973) לעיתונות.

היה חבר מערכת, כותב רפורטז'ות, פובליציסט, מבקר ובעל טור בעיתונים "דבר", "הארץ", "כותרת ראשית" ו"חדשות". השתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה וכתב לבמות שונות.

דורון רוזנבלום
לידה ספטמבר 1947 (בן 72)
מדינה ישראל  ישראל
קישורים חיצוניים
טוויטר dorosenblum

קורות חיים

דורון רוזנבלום נולד בחיפה בספטמבר 1947. את שנות לימודיו עשה במרכז חינוך ליאו באק, והתחנך בו מהעממי ועד לסוף התיכון.

גר בתל אביב, גרוש ואב לשתי בנות.

קריירה עיתונאית

בשירותו הצבאי שירת בין השאר בביטאון חיל האוויר. עם שחרורו מהצבא למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והתקבל לעיתון "דבר" בעריכתה של חנה זמר, וכבר בגיל 22 שימש כמבקר הטלוויזיה של העיתון וככותב רפורטאז'ות במוסף "דבר השבוע", אליו התקבל כחבר המערכת מן השורה תחת עריכתו של אהד זמורה.

בשנת 1973 עבר לעיתון "הארץ", שם כתב מאמרי דעה, לצד רפורטאז'ות וטור הומוריסטי אישי בשם "מה יש" ב"מוסף הארץ".  

בשנת 1982 הצטרף לשבועון "כותרת ראשית" כחבר מערכת וכתב בו טור אישי וביקורות טלוויזיה.

בשנת 1987 עבר לעיתון "חדשות" כבעל טור וככותב רפורטאז'ות מיוחדות בארץ ובחו"ל. בין כתבותיו הבולטות באותה תקופה: "שאלו שלום תוגת ירושלים" (1988), שחזתה את שינוי הלך הרוח בישראל מחילוניות עברית לקהילתיות יהודית; מסע לביתו של ג'ון דמיאניוק בקליבלנד אוהיו בעת משפטו בישראל, מסע לאולפני סדרות האיכות של הטלוויזיה הבריטית, כולל נוכחות על הסט של "רמפול, פרקליט פלילי"; פגישות עם מהגרי-מצפון ישראלים בפריז ובלונדון. כמו כן כתב ביקורות הומוריסטיות על דיסקים קלאסיים תחת שם העט "ד"ר גרדה אולבריכט סיטון".   

בשנת 1992 חזר לעיתון "הארץ" כבעל טור במוסף, ככותב מאמרי דעות ומאמרים ראשיים, וכחבר הנהלת המערכת. במסגרת סדרתו "מסעות של צליין חילוני", כתב רשמי מסע אישיים מביקורים באייקונים תרבותיים שעניינו אותו, כגון "בית המפל" של פרנק לויד רייט בפנסילבניה, מסע בעקבות "ורטיגו" ו"הציפורים" של היצ'קוק בקליפורניה, וביקור במקום מגוריו של ולדימיר נבוקוב במונטרה, שווייץ.

בשנת 2013 פרש מכתיבה שבועית ב"הארץ". בטור הפרידה שלו[1] קישר בין תחושת המיצוי האישית שלו לאחר יותר מ-40 שנה בעיתונות המודפסת ובין מעמדה המידרדר של עיתונות זו בעידן הרשת והדיגיטל. בין השאר כתב:  "עתונים גוועו ומתו, אחרים זהרו, התרחבו והתכוצו, דור שלם של אנשי תקשורת מצא עצמו תמיד בתזוזה, נע ונד בסערות... מזחיחות של שפע מדומה לעצב של התכווצות, מתרוצץ משמועה לשמועה, חותר לאיזו הצלה, יירא מכוכב-המוות, מוצא עצמו בלי שמחת ה'וורד', ועמוק בתוך תוגת ה'אקסל'".

ספרים ובמות שונות

בשנות ה-70 כתב מערכונים ללהקת חיל הים ול"רביעיית בנות מועדון התיאטרון" בבימוי שמואל בונים. ערך והגיש בגלי צה"ל שורה של תוכניות וראיונות, בעיקר בנושאי תרבות וספרות.

בין השנים 1981-1980 הגיש תוכנית רדיו שבועית בשם "פגישה אישית עם דורון רוזנבלום" ברשת ב', כממשיכם של נעמי שמר וחיים חפר בתוכנית זו. 

בשנת 1996 יצא בהוצאת עם עובד ספרו "תוגת הישראליות", ובו אסופת רשימות וטורים שכתב בעיתונות.

בשנת 2006 הועלתה בתיאטרון בית ליסין, בהשראת "תוגת הישראליות", הצגת היחיד "מיומנו של ישראלי שפוי", אותה עיבד לבמה וביצע יוסי בנאי. ההצגה הוקלטה לטלוויזיה על ידי "טלעד". בהצגה קטעים מעובדים של רוזנבלום וקטעים חדשים שנכתבו על ידו במיוחד לערב זה. המונולוג "שש בערב", המסיים את הערב, נכתב על ידי רוזנבלום לעיתון "חדשות" בשנת 1990 והתפרסם לראשונה תחת הכותרת "געגועים להווה". קטע זה, הסוגר גם את הספר "תוגת הישראליות", זכה להתייחסויות ולציטוטים רבים,  וגם הולחן בידי רמי הראל והוקלט על ידי הזמרת רונית אופיר.

רוזנבלום השתתף בתוכניות אקטואליה ובסדרות דוקומנטריות בטלוויזיה, בין השאר בסדרה של ענת זלצר ומודי בראון על ההומור הישראלי, בסדרה "הנרגנים", ובסדרה של רוגל אלפר "אתם שם בבית" על תולדות הפריים טיים בישראל, ששודרה בערוץ 8. כמו כן היה בעל טור בתוכנית "תיק תקשורת" שהופקה בטלוויזיה הלימודית, ב"שישי" בערוץ 10, ועוד. מדי פעם הוא מתבטא בענייני השעה בטוויטר ובדף הפופולרי שלו בפייסבוק.

סגנון ואידאולוגיה

בנימוקים לפרס סוקולוב ציינו השופטים את האיכויות הספרותיות והאירוניות של כתיבתו של רוזנבלום, והוא עצמו ציין בהקדמה לספרו "תוגת הישראליות" את תחושת נבדלותו מ"היקום התקשורתי הנברא יום יום מחדש רק כדי להתפוגג בערבו", ואת הדחף שלו "לבחון ולהבין כל מה שהוא עקרוני, מהותי, קבוע".

בכתיבתו הפובליציסטית קידם בהתמדה את רעיון הלאום הישראלי והפרדת הדת מהמדינה, והתנגד לתפיסתה האתנוצנטרית, הרואה בישראל קהילה יהודית חמושה. את עיסוקו בשאלת הזהות הישראלית ואת תהייתו על האינרציה הציונית התחיל בשנת 1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, במאמר בשם "נא להחליט" ("האם אנו יהודים? ישראלים? ציונים?"), שהתווה את המשך עיסוקו והעמקתו בנושא. התמקדותו בנושא הזהות העצמית הישראלית מבדילה אותו מעט מהדיכוטומיה המקובלת בין "שמאל" ו"ימין", ומעמיקה מעבר ל"שאלת השטחים" שנכבשו במלחמת ששת הימים.

כתיבתו רוויה בהומור מגוון, הנע בין סאטירה, אירוניה ופארודיה, ואינה תמיד צפויה או דוגמטית. ברוח זו טבע מספר ביטויים שהפכו למטבעות לשון, בהם "עמישראל" (כינוי ל"עם ישראל" הטרנסצנדנטלי והרטורי, כניגודו של העם הישראלי הממשי), או "אסמול" (עיוות מכוון ומקטין של "השמאל").

הוקרה

  • פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה (1998)
  • פרס שווימר לעיתונות (1973)

לקריאה נוספת

  • על ההומור של דורון רוזנבלום ואחרים - בספר "מושב ליצים - הרטוריקה של הסאטירה העברית" מאת גידי נבו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010.
  • פרק על דורון רוזנבלום בספר "אדוני התרבות, אנטומיה של יצרני תרבות ישראליים", הוצאת "עם עובד", 2003.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דורון רוזנבלום, טור פרידה, באתר הארץ, 7 ביוני 2013
אילות

אֵילוֹת הוא קיבוץ בדרום הערבה, השוכן כ-3 ק"מ מצפון לאילת, ומשתייך למועצה אזורית חבל אילות.

בטאון חיל האוויר

בטאון חיל האוויר הוא מגזין תעופה ישראלי היוצא לאור מדי חודשיים, והוא המגזין הרשמי של חיל האוויר הישראלי.

הביטאון הוא יחידה צבאית של חיל האוויר.

הכתבים, הצלמים והגרפיקאים הם חיילים בשירות חובה, וחלק מהעורכים הם אזרחים עובדי צה"ל שעבדו קודם לכן במערכות תקשורת שונות. כתבי הביטאון אמונים גם על עדכון חדשות חיל האוויר באתר האינטרנט של חיל האוויר.

בעל טור

בעל טור (באנגלית: Columnist) הוא תואר לעיתונאי המפרסם טור קבוע בעיתון או בכתב עת, טור המתאפיין בסגנון ייחודי ובתחומי עניין ייחודיים. בין בעלי הטורים יש העוסקים בפובליציסטיקה, אך יש העוסקים בנושאים אחרים. מרטין גרדנר, למשל, עסק בטורו ב"סיינטיפיק אמריקן" במתמטיקה, ו"בשער", טורו של עלי מוהר, במקומון "העיר", עסק בכדורגל.

מהעיתונות הכתובה עברו בעלי טורים גם לעיתונות האלקטרונית (שבה הטור קרוי "פינה"), ברדיו ובטלוויזיה. דוגמה לכך היא פינתו של יאיר גרבוז בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", שבה הוא עוסק באופן סאטירי בתחלואי התקשורת הישראלית. עם התפתחות הבלוגים באינטרנט, יש בין בעלי הטור שפתחו בלוג, כתוספת לטור שלהם בעיתונות הכתובה.

טורו של בעל טור מתאפיין בזיהוי קבוע: מיקום קבוע בעיתון, ולעיתים גם שם מזהה לטור, כגון "חץ מסילבי קשת" של סילבי קשת, "מדרש ביתי לפרשת השבוע" של ג'קי לוי ו"אזור הדמדומים" של גדעון לוי; אך יש גם טורים רבים ללא שם. לעיתים מכונסים הטורים בספר. דוגמה בולטת לכך הם טורי "חד גדיא" של אפרים קישון וטורי "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

דבר השבוע

דְּבַר השבוע היה שבועון חדשות מצולם מבית ההוצאה לאור של העיתון "דבר", שיצא לאור באופן סדיר משנת 1946 ועד לשנת 1996.

הארץ

הארץ הוא היומון הוותיק ביותר הפועל בישראל. נוסד בשנת 1918 ונקרא בשם הנוכחי החל משנת 1919. העיתון היה בבעלות משפחת שוקן מאז שנת 1935, ובשנים האחרונות נמכרו 40% ממניות קבוצת הארץ, החברה שמוציאה אותו לאור, לאלפרד דומונט (20%) ולאוניד נבזלין (20%). העורך הראשי כיום הוא אלוף בן ומנכ"ל קבוצת הארץ הוא רמי גז. נכון לינואר 2018 שיעור החשיפה של העיתון עומד על 4.9% בימות השבוע ו-5.9% בסופי שבוע.

הבורגנים

הבורגנים היא סדרת טלוויזיה ישראלית. הסדרה שודרה בערוץ 2 במשך שלוש עונות בין שנים 2004-2000, במסגרת "שידורי קשת" ובמסגרת ערוץ yes+.

הסדרה שודרה גם בשידורים חוזרים בערוץ הוט 3, בערוץ 10, בערוץ 2, ובערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית. בסדרה שיחקו כל שחקני "החמישייה הקאמרית" (אם כי מנשה נוי פרש לאחר העונה הראשונה וחזר רק לתפקיד אורח בעונה השלישית) ועל ידי הבמאי איתן צור והתסריטאי אסף צפור. לאחר תום צילומי הסדרה התפרסם כי בכוונת קשת ליצור סרט קולנוע שעלילתו תמשיך את עלילת הסדרה, אולם הרעיון נגנז בטרם החלו הצילומים.

העיר

"העיר" היה מקומון תל אביבי של רשת שוקן, שיצא לאור אחת לשבוע. ביום חמישי צורף לעיתון "הארץ", המופץ למנויי העיתון באזור תל אביב, וביום שישי הופץ לחנויות. תפוצתו בשיאה הייתה 115,000 עותקים. ב-16 בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר". באוגוסט 2017 החליטה קבוצת "הארץ" להפסיק את הדפסת "עכבר העיר".

העיר הלבנה

העיר הלבנה הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב, בהם שוכנים למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבינלאומי באדריכלות – הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד הקמת המדינה, על ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה. עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום (לאורך שדרות רוטשילד), נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003 קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. מהנדס העיר בתקופת הקמתה של "העיר הלבנה" היה יעקב בן-סירה, ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבינלאומי.

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (ברוסית: Владимир Владимирович Набоков;‏ 22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

חדשות (עיתון)

חדשות היה עיתון יומי שיצא לאור בישראל בין השנים 1984–1993.

טייקון

טייקון (מאנגלית: tycoon, יפנית: 大君) הוא תואר בלתי פורמלי לאיל הון, אדם בעל הון רב ועוצמה כלכלית רבה, בדרך כלל בעל דומיננטיות רבה בענף כלכלי מסוים.

התואר במשמעות זו התקבל באנגלית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, עם ההתפתחות הכלכלית המהירה בארצות הברית, שם זכו לתואר אילי הון בתעשיות של ניצול אוצרות טבע, שהבולטים בהם היו איל הנפט ג'ון ד. רוקפלר, הבעלים של חברת הנפט הענקית סטנדרד אויל (Standard Oil), איל הפלדה אנדרו קרנגי ואיל האנרגיה, סמואל אינסול, שהיה הבעלים של תחנות כוח ומסילות ברזל, ואחרים בתחומי התחבורה ובפרט בתחום הרכבות.

במאה ה-20 התפרסמו גם טייקונים בתחומים תעשייתיים אחרים, בתחומי ספנות, בנקאות ותקשורת (למשל איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט). חלקם של הטייקונים נודעו גם כנדבנים, ואחד הבולטים בהם היה אנדרו קרנגי.

יהושע פרץ

יהושע פרץ (נולד ב-12 בדצמבר 1938) הוא מנהיג פועלים ישראלי. הוא היה יו”ר הוועד של עובדי התפעול בנמל אשדוד.

יוסי בנאי

יוסי בנאי (13 באפריל 1932, ז' בניסן תרצ"ב - 11 במאי 2006, י"ג באייר תשס"ו) היה זמר, שחקן קולנוע ותיאטרון, פזמונאי, בדרן, קריין ובמאי תיאטרון ישראלי, חתן פרס ישראל ופרס התיאטרון הישראלי. בנאי נחשב כיום לאחד מגדולי אמני ישראל.

יצחק לבני

יצחק לבני (17 באוקטובר 1934 - 12 בפברואר 2017) היה איש תקשורת ישראלי וסופר. שימש עורך "במחנה נח"ל" (בשנים 1956–1961) ועורך "במחנה" (1961–1971), מפקד גלי צה"ל (1968–1974), מנכ"ל רשות השידור (1974–1979), יועץ מיוחד ולאחר מכן יו"ר צוות ההיגוי של ערוץ 2 הניסיוני ויו"ר חברת החדשות של ערוץ 2.

כותרת ראשית (שבועון)

כותרת ראשית היה שבועון חדשות ישראלי בעריכת נחום ברנע ותום שגב שיצא בשנים 1982–1988. השבועון חדל להופיע לאחר שהעיתון "דבר" נקלע לקשיים וחדל לממן את חלקו בהוצאתו לאור. בעקבות כך החליטו גם "ידיעות אחרונות" וחברת "כלל" למשוך ידם ממימון העיתון והוא נסגר.

בין הכותבים בשבועון היו דן בן אמוץ, אפרים סידון, דורון רוזנבלום, גבי ניצן, ארי שביט, מנחם פרי, דב אלפון, אהוד אשרי, נרי ליבנה, עירית לינור, שלמה אברמוביץ' ואבנר אברהמי (סגן-עורך ומעצבו הראשון). בראשית ימיו שכנה מערכת

השבועון בירושלים וב-1986 עברה לתל אביב.

"כותרת ראשית" התאפיין בכתיבה פוליטית או חברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים לצד עיסוק מעמיק בתרבות.

משקפת

משקפת (מילה נרדפת: מצופית) היא אמצעי תצפית המסייע בצפייה למרחק. משקפת מאפשרת לראות דברים רחוקים כשהם נראים גדולים יותר וקרובים יותר, מאשר בצפייה בעין בלתי מצוידת. את המילה חידש אליעזר בן-יהודה בשנת 1896 כגזירה תניינית של המילה משקפיים, במקור במשמעות של טלסקופ.

פיליטון

פיליטון (נהגה בעברית גם פליטון או פוליטון; מצרפתית: feuilleton – "פייטון" = דף קטן, עלון, דף מצורף) הוא מאמר, המופיע בדרך כלל בעיתון, שדן בצורה קלה, הומוריסטית ושווה לכל נפש בנושא מקומי, חברתי, תרבותי ואף פילוסופי. הפיליטון הופיע על פי רוב במדור מסוים בדף העיתון, לרוב בחלקו התחתון מתחת לקו הפרדה.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.