דונה גרציה נשיא

דונה גרציה נשיא (20 ביוני 15103 בנובמבר 1569; שמה העברי: חנה; שמהּ הנוצרי: ביאטריס דה לונה מיקז) הייתה אשת עסקים, נדבנית ומדינאית אנוסה שחזרה להיות יהודייה.

חייה

PikiWiki Israel 11851 dona gracia lookout tiberias
המצפה ע"ש דונה גרציה בטבריה

ביאטריס דה לונה - גרציה נשיא נולדה ב-1510 בליסבון שבפורטוגל למשפחת יהודים אנוסים שברחה מקסטיליה עקב גירוש היהודים מספרד בשנת 1492. הוריה אולצו, יחד עם יתר היהודים, להישאר בפורטוגל ולהמיר את דתם לנצרות בשנת 1497. היא הייתה בתם של אלורו דה לונה ופיליפה (כנראה) מנדש בנבנשתי (אחותו של פרנסיסקו מנדש בנבנשתי). כשהייתה בת מצווה, הוריה סיפרו לה על יהדותה (עד אז החשיבה את עצמה לנוצרית).[1] ב-1528 שודכה לדודה פרנציסקו מנדש (שמו העברי: צמח בנבנשתי), בן למשפחת סוחרים שהתעשרו ממסחר בכסף ותבלינים ובמיוחד בפלפל שחור שהמסחר בו בפורטוגל היה בפיקוח המוסד המלכותי בית הודו. חשיבות סחר התבלינים לכלכלת פורטוגל הייתה כה גדולה, עד כי לא אחת ניצלה משפחת מנדש מאימי האינקוויזיציה הפורטוגזית, הודות לתפקיד שמלאה בתחום המסחרי הזה. הם נישאו בטקס יהודי חשאי במרתף ביתה ולאחר מכן התחתנו בטקס פומבי בכנסייה.

בימי שגשוגה של האימפריה הפורטוגזית כמעצמה עולמית, הייתה משפחת בנבנשתי/מנדש בין המשפחות העשירות בפורטוגל. ב-1536 נפטר בעלה וגרציה נשארה עם בתם היחידה אנה - ריינה. דונה גרציה ירשה את רכוש בעלה והמשיכה לנהל אותו. עושרה של דונה גרציה היה מופלג, והיא נחשבה במאה ה-16 לאחת הנשים העשירות באירופה.[2][3] עם מות בעלה התגבר לחץ האינקוויזיציה הפורטוגזית והיא נאלצה לעזוב את פורטוגל ועברה לאנטוורפן, שם ניהל גיסה, דיוגו (שמו העברי: מאיר בנבנשתי - אחיו של פרנשיסקו מנדש), את העסק המשפחתי שכלל גם עסקי בנקאות גדולים. היא עברה לאנטוורפן עם אחותה הצעירה, בריאנדה דה לונה, ובן דודה, ז'ואאו מיקז, הידוע בשמו היהודי יוסף נשיא. אחותה בריאנדה התחתנה בשנת 1539 עם דיוגו מנדש. דיוגו מנדש מינה בצוואתו בשנת 1543 את דונה גרציה כמנהלת העסק של משפחת בנבנשתי/מנדש ביחד עם אחיינה יוסף נשיא.

PikiWiki Israel 11850 dona gracia lookout tiberias
לוח הזיכרון במצפה דונה גרציה בטבריה

המשפחה עברה בשנת 1544 לוונציה שבאיטליה. בשנת 1547 הסתכסכו האחיות מיקז-נשיא בנוגע לירושת דיוגו בנבנשתי/מנדש ופנו לבית המשפט בעיר. השלטונות בעיר רצו לקחת מחצית הרכוש של המשפחה ולהחזיקו כפיקדון לטובת בתה הקטנה של בריאנדה. דונה גרציה פנתה לדוכס של פרארה שבאיטליה שבשנת 1549 הכיר בתוקף ירושת דיוגו ונתן מחסה למשפחה בעירו. המשפחה חזרה בגלוי ליהדות והחלו להשתמש בשם נשיא כשם משפחה. בזמן שהותה בפרארה היא השתמשה בכוחה ובהונה להגן על יהודים אנוסים ולפדות שבויים. היא כנראה תרמה רבות להוצאת התנ"ך בתרגום ללדינו (תנ"ך פרארה). בשנת 1552 חזרה דונה גרציה לוונציה וסיימה את הסכסוך הכספי עם אחותה בסיוע השלטונות בעיר. באותו זמן היא קבלה את הזמנת הסולטן סולימאן הראשון ובאותה שנה היא עברה לקושטא שבאימפריה העות'מאנית. שם היא חיתנה את בתה אנה - ריינה עם אחיינה, דון יוסף נשיא בשנת 1553.

דונה גרציה הייתה פעילה מאד בחיים היהודיים באימפריה העות'מאנית ובאיטליה. בשנת 1555 פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי בולה נגד "היהודים החבויים". בשנת 1556, בעיר אנקונה שבמחוז מארקֶה בצפון-מזרח איטליה, גזר האפיפיור להעלות על המוקד קבוצה של אנוסים פורטוגלים באשמת חזרה ליהדות. בתגובה ארגנה גרציה את חרם אנקונה - הטלת חרם מסחרי של יהודים על נמל אנקונה. החרם נכשל והאנוסים הוצאו להורג בשריפה. היא בנתה בקושטא בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים. אחד מבתי הכנסת שבנתה עודנו עומד באיזמיר ונקרא על שמה "לה סניורה". בשנת 1561 היא פנתה ביחד עם דון יוסף נשיא לסולימאן הראשון בבקשת חכירה של ערים בארץ ישראל, תחילה הם ביקשו את ירושלים, ונענו בשלילה, ולבסוף חכרו את טבריה באלף דוקטים זהב לשנה והחלו לבנות את העיר וליישב בה יהודים מאירופה.

דונה גרציה נשיא התכוננה להתיישב בעצמה בטבריה. מדווח על כך הנוסע הפורטוגזי פנטליאו דה אביירו, שביקר בארץ ישראל סמוך לשנת 1565: "שמעתי מכמה יהודים פורטוגזים בדבר אשה פורטוגזית, שנמלטה ממלכות זו ברכוש גדול, שהעניק לה כוח והשפעה רבה, ופרסם את שמה במדינות אלו, וכיצד קנתה את העיר טבריה... וכי בקיץ הבא היא תבוא מקושטא עם כל משפחתה, לגור בטבריה, ועמה כל היהודים שירצו לבוא אחריה. חדשות אלה הביאו שמחה גדולה לכל היהודים היושבים בארץ-ישראל, מכיוון שאלה האמינו, שעם התיישבותם שם, חייב גם המשיח לבוא".[4] אולם ב-1569 נפטרה דונה גרציה לא רחוק מקושטא, בטרם הגשימה את חלומה לעלות לארץ ישראל.

הנצחה

בשנת 1991, יצא בול רשמי של מדינת ישראל לזכרה. על הבול מופיע דיוקנה של דונה גרציה וכן תמונת מדליון של אחייניתה. בשובל הבול – נוף של טבריה, המבוסס על תחריטו של הצייר ההולנדי קורנליוס דה ברוין משנת 1681. בקצה השובל הובאה ציטטה מתוך דברי הלל שכתב עליה המלומד היהודי שמואל אושקי.[5]

בשנת 2010, במלאת 500 שנים להולדתה של דונה גרציה, הוקם בטבריה מצפה דונה גרציה ובו סלע הנצחה ופרטים על פועלה. המצפה נמצא ליד הכניסה הצפונית ליער שווייץ.

רחובות על שמה נקראו בטבריה, חיפה ונתניה. בשנת 2016 התקבלה החלטה לקריאת רחוב על שמה גם בירושלים,[6] וב-2017 בבאר שבע.[7]

במסגרת "ויצו - חיפה" התארגנה ב-1982 קבוצה של דוברות ספרדית המורכבת מפעילות "ויצו", עולות ותיקות וחדשות מאמריקה הלטינית, שאמצו את שמה של דוֹנָה גְרַצְיָה מֶנְדֶס. החוג נקרא בספרדית "Doña Gracia Méndez".

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יצחק גורמזאנו גורן, השקר הקדוש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • יעקב הרוזן, דונה גרציה, ומדינת היהודים בטבריה שבגליל, הוצאת - צור - אות, ירושלים 1980.
  • קווארטט הסניורה – סדרת רומנים היסטוריים על דונה גרַציה מנדס
    • ראשון בסדרה: השקר הקדושהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
    • שני בסדרה: מלכת הפיננסים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013
    • שלישי בסדרה: קדחת ונציאנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
    • הרביעי מלכות טבריה, בכתובים
  • נעמי קרן, לה סניורה רומן במכתבים על חיי דונה גרציה נשיא, הוצאת כנרת זמורה, בשנת 2013.
  • יוסף ויכלדר, מאבק הירושה בצל האינקוויזיציה, 'המבשר תורני', ג שבט תשע"ה.
  • עליזה מיוחס-ג'ינאו, נשים בקהילת המומרים לנצרות בספרד של המאה הט"ו, פעמים 46-47, תשנ"א, עמ' 169–189
  • מיכל אהרוני רגב, תליון הזהב של דונה גרציה הוצאת גוונים
  • (באנגלית) Solomon H. P. and Di Leone Leoni A. "Mendes, Benveniste, De Luna, Micas, Nasci: The State of the Art (1522-1558)". The Jewish Quarterly Review 88, 3-4, 1998, pp. 135-211
  • (באנגלית) Di Leone Leoni A. "The Hebrew Portuguese Nations in Antwerp and London at the Time of Charles V and Henry VIII", New Jersey

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Solomon H. P. and Leone Leoni A. Mendes, Benveniste, De Luna, Micas, Nasci: The State of the Art (1522-1558. The Jewish Quarterly Review 88, 3-4, 1998, pp. 135-211.(באנגלית)
  2. ^ צבי סחיק, דונה גרציה מנדס-נשיא: מנהיגות פוליטית וכלכלית במאה הט"ז, תש"ע, עמ' 10
  3. ^ בצלאל רות, בית נשיא, תרגום: שלמה סימונסון, תל אביב: מ. ניומן, תשי"ג, עמ' 32
  4. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 117, 296.
  5. ^ הבול של דונה גרציה נשיא, אתר התאחדות בולאי ישראל
  6. ^ רחוב דונה גרציה, מדריך רחובות, עיריית ירושלים
  7. ^ "רחובות של שכונה שלמה יהיו על שמן של נשים- מרביתן נשים מובילות ממוצא מזרחי". חדשות באר שבע. 3 במרץ 2017
1569

שנת 1569 היא השנה ה-69 במאה ה-16. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

בנבנידה אברבנאל

בֶּנְבֶנִידָה אַבְּרַבַנְאֵל (בפורטוגזית: Benvenida Abravanel;‏ 1473~, פורטוגל – 1560, איטליה) הייתה נדבנית ואשת עסקים יהודיה שחיה באיטליה בתקופת הרנסאנס. אברבנאל הייתה אחת הנשים המשפיעות והעשירות ביותר באיטליה בתקופה זו. היא נודעה בשל נדיבותה ובשל עזרתה לעמה; בין השאר, מנעה את גירושם של יהודי נאפולי.

גירוש ספרד

גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה בשנת 1492 ה'רנ"ב של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים מעט הוחל חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1497 ה'רנ"ז, על יהודי פורטוגל. עוד שנה אחר כך, בשנת 1498 ה'רנ"ח, גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.

הגירוש התבצע מכח צו שנחתם בידי פרדיננד השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 ופורסם ב-29 באפריל, ג' בניסן הרנ"ב. נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ואראגון, והם הועמדו בפני הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי, ז' באב ה'רנ"ב. חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר לפחות למראית עין, ונותרו בספרד יחד עם מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", צאצאי יהודים שהתנצרו במאה הקודמת מאז גזירות קנ"א אך לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים. אף כי אין אפשרות להעריכו במדויק, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר המגורשים מספרד ב-1492 בין 40,000 ל-160,000 נפש. המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה העות'מאנית, ובגלים למערב ומרכז אירופה.

הצו שיקף מדיניות של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין והיתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים.

היהודים באימפריה העות'מאנית

יהודי האימפריה העות'מאנית היו מספר רב של קהילות יהודיות שונות ומגוונות שנמצאו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית לאורך למעלה מ-500 שנות קיומה. האימפריה העות'מאנית שלטה לתקופות ארוכות במרבית המזרח התיכון, צפון אפריקה, הקווקז, דרום-מזרח אירופה ואזורים נוספים, בהם התגוררו קהילות יהודיות ענפות.

היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל

ערש תרבותו של העם היהודי בארץ ישראל. מאז ואילך שמר העם היהודי על זיקה פיזית, תרבותית ודתית אל מכורתו. על פי המקרא ראשיתה של ממלכת ישראל המאוחדת במאה ה-11 לפנה"ס ואילו האיזכור הארכאולוגי החוץ מקראי הראשון לשם "ישראל" הוא במצבת ישראל (מצבת מרנפתח המצרית), אשר מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. בתקופת המקרא, לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, היו שתי ממלכות באזור הרי יהודה - ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה הנאו-אשורית (בערך בשנת 722 לפנה"ס) וממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית (בשנת 586 לפנה"ס). עם תבוסתה של האימפריה הנאו-בבלית על ידי האימפריה האחמנית בהנהגת כורש הגדול (538 לפנה"ס), האליטה היהודית הורשתה לשוב לירושלים, והקימה את בית המקדש השני.

בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של אלכסנדר מוקדון את האימפריה האכמנית, שכללה את יהוד מדינתא. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) ויהודים-הלניסטיים. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר מרד החשמונאים, הוקמה ממלכה חשמונאית-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית.

על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הרי ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת הבית השני הייתה תחת שלטון יהודי עד למרידות יהודה ברומא בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה תקופת הגלות היהודית. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור הגליל. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת מיכאל אבי-יונה האוכלוסייה היהודית היוותה 10% - 15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים שנת 614, ואילו לטענת משה גיל היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה.

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה ממלכת ירושלים ונהרסה על ידי הממלוכים ב-1291. ב־1517 האימפריה העות'מאנית כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ושלטו בו בתקופת המנדט הבריטי עד 1948, עם הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, שהוקמה הודות לפועלם של חברי התנועה הציונית וההמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה.

המאה ה-16

המאה ה-16 היא התקופה שהחלה בשנת 1501 והסתיימה בשנת 1600.

טבריה

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا - טַבָּרִיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2016 בכ-43,100. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

יהדות בלגרד

יהדות בלגרד היא קהילה יהודית בת מספר עדות, המתקיימת בעיר בלגרד בירת סרביה לפחות מהמאה ה-16 ועד ימינו. בשלהי 1940 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה לפחות 12,000 נפשות והייתה הגדולה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה. תיעוד שניוני ליהודים החיים בבלגרד קיים החל מאמצע המאה ה-14. בתיעוד זה לא מפורטים חיי קהילה. ב-1521 נכבשה בלגרד על ידי צבא האימפריה העות'מאנית ובהדרגה היגרו לעיר יהודים, בעיקר מקרב מגורשי ספרד ופורטוגל. בעיר הוקמה שכונה יהודית, שלימים נקראה דורצ'ול, ובני הקהילה השיגו מעמד כלכלי איתן. בראשית המאה ה-17 הפכה העיר למרכז הלכה, והוקמה בה ישיבה בראשות הרב יהודה לירמה. בשלהי המאה ה-17 מנתה הקהילה 800 נפשות.

תהליך שקיעתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית מיצב את בלגרד בקו חזית הלחימה מול ממלכת הבסבורג. ב-1688, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699), נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. נערכו פרעות ביהודי העיר, בהמשך נאסרו בני הקהילה, הובלו רגלית למחנות מעצר מרוחקים, והקהילה חרבה. שנתיים מאוחר יותר כבשו העות'מאנים בחזרה את בלגרד והחל תהליך שיקום איטי של הקהילה. ב-1717 נכבשה העיר על ידי האוסטרים. במועד זה כבר תועדה במקום קהילה אשכנזית. האוסטרים הקימו את "מנהלת בלגרד" לניהול ענייני העיר, ומינו את יוזף זיסקינד אופנהיימר ("היהודי זיס") למנהל הכלכלי של המנהלת. ב-1739 שבו העות'מאנים לשלוט בבלגרד, וב-1789 היא נכבשה שוב לתקופה קצרה על ידי האוסטרים.

ב-1804 פרצה המהפכה הסרבית אשר הובילה בפועל לסיום השליטה העות'מאנית ולהקמת נסיכות סרביה. במהלך הקרבות סבלה קהילת בלגרד מפרעות ובניה נאלצו להימלט ממנה. לאחר עלייתו לשלטון של מילוש אוברנוביץ' עבר על הקהילה תור זהב קצר ימים, ובמהלכו זכו לשוויון זכויות. ב-1842 שב בית קאראג'ורג'ביץ' לשלטון והונהג שלטון לאומני שבו הייתה קבוצת מגיני החוקה דומיננטית. שוויון הזכויות בוטל, והוטלו מגבלות מסחר, תנועה ומגורים וכן מגבלות כלכליות. לאחר קונגרס ברלין הופעל לחץ בינלאומי כבד על הסרבים להחיל שוויון זכויות למיעוטים ובכלל זה ליהודי בלגרד. הסרבים השתהו בתהליך, ורק ב-1888 אושרה חוקה שהסדירה את מתן שוויון הזכויות ליהודים. בשלהי המאה ה-19 החלה פעילות ציונית בקהילה וב-1897 השתתף נציגה בקונגרס הציוני העולמי הראשון. לאחר מלחמת העולם הראשונה וכינון ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, הייתה הגירה פנימית מקהילות קטנות לבלגרד, ומספר בני הקהילה גדל לכ-8,000 ב-1931, ולכ-12,000 בשלהי 1940.

ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה את צבאה תוך ימים אחדים. יוגוסלביה חולקה בין מדינות הציר ואזור בלגרד נותר בשליטת הגרמנים. במהלך שואת יהודי יוגוסלביה הושמדו למעלה מ-90 אחוז מיהודי בלגרד. הגברים נשלחו למחנה הריכוז טופובסקה שופה ונורו למוות בגאיות ההריגה ביאיינצי, ביאבוקה ובקומודראז', והנשים והילדים נשלחו למחנה ההשמדה סיימישטה והומתו באמצעות משאיות גז. עד סוף מאי 1942 לא נותרו יהודים בבלגרד עצמה. לאחר שחרור העיר על ידי כוחות הפרטיזנים של טיטו, שבה שארית הפליטה לעיר, וחודשה בה הפעילות הקהילתית. כחלק ממפעל ההנצחה הוקם בעיר המוזיאון להיסטוריה יהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו אליה רבים מיהודי בלגרד. בשנות קיומה של יוגוסלביה, השתלבו בני הקהילה בחיים הפוליטיים והכלכליים במדינה, תוך היטמעות באוכלוסייה הכללית ומזעור סממנים לאומיים ודתיים. בראשית שנות ה-90 התפרקה יוגוסלביה והוקמה סרביה, והפעילות הקהילתית חידשה את האופי הלאומי-דתי שלה. ב-2015 התגוררו בבלגרד כ-800 יהודים.

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19 – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

יוסף בן לב

רבי יוסף בן דוד אִבן לב (1505–1580 לערך) היה מחכמי סלוניקי שבאימפריה העות'מאנית במאה ה-16. ידוע יותר בראשי התבות של שמו מהר"י בן לב או מהריב"ל (לעיתים גם ריב"ל).

יחזקאל גבאי

יחזקאל בן יוסף בן ניסים בן מנחם גבאי (מחצית השנייה של המאה ה-18 - 1823 או 1826), המכונה "בגדאדלי" ("איש בגדאד") היה בנקאי יהודי מבגדאד שהגיע לעמדה בכירה באימפריה העות'מאנית, בראשית המאה ה-19.

מנדס

מנדס, מנדז או מנדש (בכתב לטיני: Mendes) הוא שם משפחה מחצי האי האיברי שפירושו "בנו של מנדו" או "בנו של מם".

האם התכוונתם ל...

משפחת בנבנשתי

משפחת בֶּנְבֶנִשְׂתִּי (גם בן ויניסטי או בֶּנְבֶנִישְׂתִּי; בקסטיליה: Benveniste; בקטלוניה: בֶּנְבֶנִשְׂתּ, Benvenist; באיטליה: Benvenisti; בפורטוגל: Bemveniste; בצפון אפריקה: בנישתי, בניסטי Beniste/i) היא משפחה יהודית-ספרדית אצילה עתיקה, בעלת שם ייחודי שהצמיחה מתוכה רבנים, סופרים, משוררים, רופאים, סוחרים גדולים ואישי ציבור רבים.

השם בנבנשתי הוא שם משפחה בעידן המודרני. במשך תקופה ארוכה לפני כן הוא היה שם נוסף שהוצמד לשם של פרטים במשפחה החל בימי הביניים או שם פרטי בשימוש בקבוצות משפחתיות מסוימות (ראה להלן). תופעה דומה רואים במשפחות רבות בספרד של ימי הביניים באזורים המוסלמיים והנוצרים (ראה: אברבנאל, אבולעפיה, אבן שושן, חסדאי ועוד). במקור השם הוא מדרום צרפת - פרובנס, מהערים נרבון ומונפלייה. מוצא המשפחה עם השם הנוסף 'בנבנשתי' קשור כנראה בהקמת מרכז יהודי חשוב בעיר נרבון במאה ה-10 וה-11 על ידי רבנים מבבל צאצאי ראשי הגולה - הגאונים: מכיר, רב ששת, רב חסדא, שאלתיאל, הלוי ואחרים. צאצאי הרבנים עברו גם לברצלונה ונזכרים כ'נשיאים' בספרי הנוסעים בנימין מטודלה (1165) ויהודה אלחריזי (1208 בערך) המתארים את העיר, ובמסמכים אחרים מהתקופה. התואר 'נשיא' ניתן למשפחות בעלי מעמד כלכלי וחברתי בולט בקהילה היהודית ולמשפחות בעלי ייחוס לגאונים ולבית דוד. הרמב"ם - בן אותה תקופה - מגדיר את מנהיגי הסנהדרין כנשיאים: "הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום". המשפחות התחתנו זו עם זו. בני המשפחה השתתפו בבניית נסיכות ברצלונה במאות ה-11-12 ומלכות ארגון (משנת 1035) בתור יועצים (אלפקים Alfakim), גובי מס/גזברים/שרי אוצר (ביילה Baile) ורופאי החצר. השם בנבנשתי מופיע במשפחה גם כשם פרטי.

נשיא (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

נשים בפוליטיקה הישראלית

עוד מראשית המפעל הציוני, היו מעורבות נשים בתפקידים שונים בהנהגה ובפוליטיקה, וכן מספר הנשים מובילות המפלגות בישראל הוא בין הגבוהים באירופה. עם זאת, בישראל שיעור הנשים בכנסת הוא נמוך יחסית לממוצע ייצוג הנשים בפרלמנטים באירופה.

בממד הפוליטי הלאומי, מראשית קום המדינה, ייצוג הנשים בקרב חברי הכנסת, יחסית לייצוגם של הגברים, היה נמוך. ייצוגן בממשלות ישראל היה אף נמוך מזה שבכנסת, ולעיתים כלל לא היה ייצוג של נשים בממשלה. בממד הפוליטי המקומי, ייצוגן של הנשים תמיד היה נמוך מאוד, אף מזה של נשים כחברות כנסת. עם זאת, הנתונים מלמדים כי בפוליטיקה המקומית קיימת מגמה יציבה של שיפור, ואילו ייצוג הנשים בפוליטיקה הלאומית משתנה בהתאם לשינויים ביחסי כוחות תוך מפלגתיים ובין מפלגתיים.

עליות מגורשי ספרד ופורטוגל

עליית מגורשי ספרד ופורטוגל הם גלי העלייה לארץ ישראל של מגורשי חצי האי האיברי וצאצאיהם לארץ ישראל. גלי העלייה החלו במהלך המאה ה-15, והתגברו לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 (רנ"ב) ופורטוגל בשנת 1498, ונמשכו שנים רבות לאחר מכן. שנים רבות לאחר הגירוש המשיכה הגירתם של רבים מיהודי ספרד ופורטוגל שנשארו בהן לאחר התנצרו, ונקראו אצל היהודים אנוסים, ובחברה הנוצרית: "נוצרים חדשים"; הם ביקשו לעזוב את חצי האי האיברי, ולזנוח את הנצרות בארצות הגירה חדשות.

חלקם ניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, והקרובות לה מבחינה תרבותית; בפורטוגל שבה שכנה קהילה יהודית גדולה; אולם מלכי ספרד עודדו את גירוש היהודים גם מפורטוגל, ארבע שנים מאוחר יותר.

רבים הגרו לדרום, אל צפון אפריקה, אחרים אל מרכז אירופה ומזרחה, ואף אל יבשת אמריקה, שהדרך אליה נפתחה בשנת 1492.

אולם חלק ניכר היגר לאימפריה העות'מאנית הצעירה, שהעומד בראשה - הסולטאן באיזיט השני קיבל אותם בזרועות פתוחות, מתוך תקווה שיועילו לקידום האימפריה. עלייתם הביאה לתמורות והתחדשות משמעותית ביישוב היהודי בארץ ישראל.

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

פלפל שחור

פלפל שחור (שם מדעי: Piper nigrum) הוא צמח מטפס ממשפחת הפלפליים (Piperaceae). הפירות עוברים ייבוש בשמש או באמצעים תעשייתיים ומשמשים לבסוף כתבלין. מתנובת הפלפל השחור אפשר לייצר את התבלינים פלפל שחור, פלפל לבן ופלפל ירוק (ראה להלן). הפלפל השחור גדל בדרום הודו, שם מגדלים אותו בשטחים נרחבים, וכן מגדלים אותו באזורים טרופיים נוספים. הפרי המכונה "גרגר פלפל" הופך לאחר הייבוש לגרגר קטן בקוטר של כחמישה מילימטרים, שמכיל גרעין בודד שצבעו לאחר הבשלתו הוא אדום כהה.

הפלפל השחור הוא אחד התבלינים הפופולריים ביותר במטבח האירופאי, שנודע והוערך מימי קדם בשל טעמו וסגולותיו הרפואיות. הפלפל השחור רווח בשימוש גם במטבח היהודי, במטבח הישראלי ובמטבח המזרח-תיכוני. טעמו החריף של הפלפל השחור מגיע מחומר כימי ששמו פיפרין (Piperine). הפלפל השחור, הקרוי על פי רוב בקיצור פלפל, נמצא כמעט על כל שולחן במרבית ארצות העולם בתוך פלפלייה (מגרסה ידנית או מיכל קטן), בדרך כלל לצד מלח השולחן.

פרנאו מנדש פינטו

פֶרְנָאוּ מֶנְדֶשׁ פִּינְטוּ (פורטוגזית: Fernão Mendes Pinto; בפורטוגזית עתיקה: Fernam Mendez Pinto‏; 1509 או 1511 – 8 ביולי 1583) היה מגלה ארצות וסופר פורטוגזי. עלילותיו נודעו כתוצאה מפרסום ספר זיכרונותיו, "מסעות" (בפורטוגזית עתיקה: Peregrinaçam, בפורטוגזית מודרנית: Peregrinação), ב-1614, 30 שנים לאחר מותו. הספר הוא אוטוביוגרפיה שפרטים רבים בה מוטלים בספק.

במהלך מסעותיו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק ביקר פינטו באתיופיה, בים הערבי, בסין (שבה לטענתו היה עובד כפייה בבניית החומה הגדולה), בבורמה, בסיאם, בחצי האי המלאי, בסומטרה, בג'אווה, בהודו וביפן. לטענתו, נמנה עם קבוצת האירופאים הראשונה שהגיעה ליפן, מפגש שבעקבותיו התחיל הסחר בין יפן לאירופה. הוא טען גם כי היפנים למדו ממנו לראשונה על הנשק החם. ידוע כי הוא מימן את בניית הכנסייה הנוצרית הראשונה ביפן, לאחר שהתיידד עם פרנסיסקו חאווייר, מיסיונר קתולי שהיה אחד ממייסדי מסדר הישועים. בתקופה מסוימת הצטרף פינטו למסדר הישועים, אך נטש אותו מאוחר יותר.

ב"מסעות" מתגלה פינטו כמבקר חריף של הקולוניאליזם הפורטוגזי במזרח הרחוק משיקולים דתיים ומוסריים, ורואה בו פעולה צבועה של רדיפת בצע המוסווית כפעולה דתית. נקודת השקפה זו הפכה נפוצה אחר כך, אך הייתה יוצאת דופן בתקופתו של פינטו.סיפורי מסעותיו, שנערכו במשך עשרים שנה, היו כל כך יוצאי דופן – לדוגמה, הוא כתב ש"נפל בשבי שלוש עשרה פעמים ונמכר שבע עשרה פעמים" – שבדרך כלל התייחסו אליהם כאל סיפורי בדים. התייחסות זו חוללה משחק מילים על שמו: "פרנאו, מנטש? מינטו!" ("!Fernão, Mentes? Minto"), כלומר, "פרנאו, אתה משקר? אני משקר!".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.