דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד ב-25 בינואר 1954 בירושלים) הוא סופר, מסאי ומשורר ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007),[1] פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ אתו", פרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה"[2] ופרס מאן בוקר הבינלאומי (2017) עבור ספרו "סוס אחד נכנס לבר". עמית כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (2017).[3] חתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

דויד גרוסמן
דויד גרוסמן ב-2015
דויד גרוסמן, 2015
לידה 25 בינואר 1954 (בן 65)
כ"א בשבט תשי"ד
ירושלים
עיסוק סופר
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה ספרות
זרם ספרותי זרם התודעה
יצירות בולטות עיין ערך: אהבה • הזמן הצהובספר הדקדוק הפנימימישהו לרוץ אתואשה בורחת מבשורהסוס אחד נכנס לבר
פרסים והוקרהפרס ספירפרס ברנרפרס מדיסיספרס אקו"םפרס א.מ.תפרס מאן בוקר הבינלאומיפרס ישראל לספרות

קורות חייו

Debel Gallery Archives 005
דויד גרוסמן בפתיחת תערוכתו של משה קרון בגלריה דבל, ירושלים, 17 באוקטובר 1987

דויד גרוסמן נולד בירושלים למיכאלה (ילידת ירושלים) וליצחק (יליד פולין). אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. בבית למד לאהוב ספרות ובכללה ספרות יידיש. למד בבית הספר 'בית הכרם', וב'תיכון ליד האוניברסיטה' בירושלים, במגמה המזרחנית הראשונה שהוקמה בבית הספר.

בגיל תשע התחיל את דרכו ככתב צעיר. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ב"קול ישראל" ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הארי הרשון ב-1980.

גרוסמן עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי "חתול בשק", שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, במחאה על ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה זכה בפרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו בת ושני בנים. בנם הצעיר אורי, חייל בשירות חובה בחיל השריון, נהרג במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו במלחמה טרם שנהרג, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו לאחר מותו צל"ש אלוף.[4]

חודשיים לאחר שנהרג בנו, נאם גרוסמן את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאומו זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני כאחד.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי לפליטים מאפריקה המגיעים לישראל.

ארכיונו האישי מופקד בספרייה הלאומית.[5]

גרוסמן הוא חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[6]

קריירה ספרותית

גרוסמן החל בקריירה ספרותית בשנת 1979 כאשר פגש את פרופ' גבריאל צורן והגיש לו לקריאה את סיפוריו הראשונים. הסיפורים הועברו לידי פרופ' מנחם פרי שהחל לפרסמם בכתב העת "סימן קריאה".[7] הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שראתה אור כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו ביהודה ושומרון, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך: אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי השואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בין ספריו הרבים, בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ אתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת "הדג נחש" באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת "הספריה החדשה" באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר.[8] השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

פרסים

David grossman
דויד גרוסמן במשכנות שאננים, ירושלים

ספריו

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

ספרי ילדים

סדרת סיפורי איתמר:

עיבודים לספריו בקולנוע

מחזותיו שהוצגו

הועלה מחדש ב-2018 על ידי אנסמבל תיאטרון כפר סבא בבימויו של שלום שמואלוב.

מספר ספרים נוספים של גרוסמן עובדו והוצגו כמחזות וסרטים, כגון: "מומיק" (מחזה, מתוך "עיין ערך: אהבה"), "נופל מחוץ לזמן" (מחזה), "יש ילדים זיגזג" (מחזה וסרט), "מישהו לרוץ אתו" (מחזה, סרט ומיני סדרת טלוויזיה), "אשה בורחת מבשורה" (מחזה), ו"סוס אחד נכנס לבר" (מחזה בתיאטרון הקאמרי).

שירים

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מכתביו

על כתביו:

הערות שוליים

  1. ^ פרס א.מ.ת לדוד גרוסמן בספרות
  2. ^ עכבר העיר אונליין, פרס אלבטרוס הגרמני יוענק לדויד גרוסמן, באתר הארץ
  3. ^ אתר האקדמיה
  4. ^ סמ"ר אורי גרוסמן, באתר הגבורה
  5. ^ ארכיון דויד גרוסמן, קטלוג הספרייה הלאומית
  6. ^ המועצה הציבורית, בצלם (בעברית)
  7. ^ הרצאתו של גרוסמן באירוע לכבודו של פרופ' גבריאל צורן ב-15 במאי 2016 באוניברסיטת חיפה
  8. ^ אור ברנע, האזינו: שירם של דויד גרוסמן ויהודה פוליקר, באתר ynet, 9 במרץ 2011
  9. ^ דויד גרוסמן זכה בפרס פרנקפורט לשלום, באתר הארץ, 10 ביוני 2010
  10. ^ שני גורקביץ'‏, דויד גרוסמן זכה בפרס מדיסיס לספרות, באתר וואלה! NEWS‏, 4 בנובמבר 2011
  11. ^ מערכת ynet, דויד גרוסמן זכה בפרס ברנר, באתר ynet, 5 באפריל 2012
  12. ^ גילי איזיקוביץדויד גרוסמן הוא הזוכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי, באתר הארץ, 14 ביוני 2017
  13. ^ עמית סגל ויעל אודם, חדשות 2, ‏פרס ישראל לגרוסמן: "קול מרגש", באתר ‏mako‏‏, ‏12 בפברואר 2018‏
    ירדן צור, יהונתן ליס, אור קשתי ונילי איזיקוביץ, דויד גרוסמן זכה בפרס ישראל לספרות, באתר הארץ, 13 בפברואר 2018
  14. ^ אוריאל זוהר, מאחורי משחק המסיכות, על דוד גרוסמן וספרו יש ילדים זיגזג, עתון 77, ירחון לספרות ולתרבות מס. 199, עמ' 20–23 1996
  15. ^ עמוד הספר "נופל מחוץ לזמן", באתר הספריה החדשה
  16. ^ IBBY, IBBY Honour List (2012), 2012
  17. ^ אינה טוקר, בקרוב הסרט? הזכויות ל"סוס אחד נכנס לבר" נרכשו על ידי חברת הפקות בינלאומית, Ynet, ‏6.8.2019
  18. ^ קונצרט מיוחד: קונצרט-הצגה למשפחה: "איתמר פוגש ארנב", באתר התזמורת הפילהרמונית הישראלית
  19. ^ רשימת שירי דויד גרוסמן באתר שירונט
הקודם:
חיים באר, מאיה בז'רנו, יואל הופמן, מרים רות
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אפרים סידון, חיה שנהב

2004
הבא:
אורי אורלב, רות אלמוג, רחל חלפי
הקודם:
חיים סבתו,
תיאום כוונות
פרס ספיר
2001
"מישהו לרוץ אתו"
הבא:
גיל הראבן,
שאהבה נפשי
איתמר

האם התכוונתם ל...

איתמר מטייל על קירות

איתמר מטיל על קירות הוא ספר ילדים מאת דויד גרוסמן, הספר הראשון בסדרת "סיפורי איתמר", המספרים על הרפתקאותיו של ילד קטן בשם איתמר.

הספר עובד גם לסרט ילדים ולמשחק מחשב של קומפדיה.

אשה בורחת מבשורה

אשה בורחת מבשורה הוא ספר מאת דויד גרוסמן, שיצא לאור בתחילת 2008 במסגרת "הספריה החדשה". הספר מספר על אורה, אם של חייל המשתתף במבצע צבאי, היוצאת לטיול ברחבי ישראל כדי "לברוח" מהבשורה על מות בנה.

גן ריקי

גן ריקי הוא מחזה פרי עטו של דויד גרוסמן.

הזמן הצהוב

הזמן הצהוב הוא שמו של מיזם תיעודי שערך הסופר דויד גרוסמן ביהודה ושומרון במהלך אביב 1987. המיזם ראה אור בחוברת מיוחדת של השבועון "כותרת ראשית" שיצאה לאור ב-29 באפריל 1987, ערב יום העצמאות, לציון 20 שנה למלחמת ששת הימים. ביוני אותה שנה יצא בהוצאת הספריה החדשה הספר "הזמן הצהוב", שבו נוספו ל-14 הפרקים המקוריים עוד חמישה פרקים. החוברת והספר יצאו כחצי שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, והפנו זרקור לסוגיות האלימות האצורה, הקנאות הדתית ותחושת האסון המתקרב, שמעטים בציבור הישראלי דאז היו מודעים להן. הסופר יצא בעיקר נגד ההדחקה של הקיום המקביל, ונגד האמונה שרווחה אז, כי החיכוך והסכסוך ייפתרו מאליהם ברבות הזמן, והתריע כי מתקרב היום בו לא יוכלו הישראלים להתעלם עוד מן הנעשה בשטחים.

הספר תורגם לשפות רבות: ערבית (1987), אנגלית (1988), ספרדית (1988), צרפתית (1988), גרמנית (1988), הולנדית (1988) וטורקית (1992).

הספריה החדשה

הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, היא סדרה לסיפורת, מקורית ומתורגמת, פרי שיתוף-פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד לספרי סימן קריאה. הסדרה נוסדה בשנת 1990 כסדרה למנויים, בהמשך לסדרת "הספריה", שהוקמה ארבע שנים קודם לכן. בסדרה רואים אור מדי שנה כ-15 ספרים חדשים. "הספריה החדשה" יצרה מוּדעוּת למעמדו של העורך, למעורבותו בעריכת הטקסט ולנחיצותם של יחסי ציבור לספרים. מתוך מתרגמי-הבית ועורכי-המשנה שלה צמחו עורכים מרכזיים של סדרות פרוזה אחרות, כדוגמת נילי מירסקי, משה רון, אילנה המרמן, דנה אולמרט ועוד.

עם סופרי המקור המרכזיים של הספריה החדשה נמנים דויד גרוסמן, אברהם ב. יהושע, יהודית קציר, יוסל בירשטיין, חנוך לוין, אורלי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, סמי ברדוגו, חגי ליניק, וכן דוד פוגל ולאה גולדברג, ש"הספריה החדשה" הוציאה לאור מכתביהם לאחר פטירתם. בתרגום יוצאים בספריה החדשה ספריהם של אלזה מורנטה, ז'וזה סאראמאגו, נטליה גינצבורג, פרימו לוי, ארי דה לוקה, טוני מוריסון, קלאריס ליספקטור, אנה אנקוויסט, לידיה ז'ורז', אלנה פרנטה, וקלאסיקנים כדוגמת ולדימיר נבוקוב, מרסל פרוסט, תומאס מאן, לב טולסטוי, סמואל בקט, ניקולאי גוגול, מיגל דה סרוואנטס ולואיס קרול. הצלחת תרגומי הסדרה השפיעה על הקאנון הספרותי בארץ, שלפני כן היו בו בעיקר סופרים אנגלו-אמריקנים וצרפתים, והביאה אליו את הספרות האיטלקית והפורטוגזית.

ב-2005 נוסדה "הספריה הקטנה" – סדרת-בת של "הספריה החדשה" המתמקדת בטקסטים קצרים יחסית, מרביתם כאלה שראו אור בעבר, בעיקר נובלות וסיפורים. בין היתר חודשו במסגרת זו "מן המֵצר" של יוסף חיים ברנר, "מומיק" של גרוסמן, "רוץ, חייל טורקי" של נסים אלוני, הנובלה "סונאטת קרויצר" של טולסטוי ו"מוות בוונציה" של תומאס מאן. יצירה שיצאה לאור לראשונה בסדרה זו היא "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין.

בנוסף לשיווק ספריה באמצעות חנויות הספרים, הקימה הספריה החדשה את "מועדון הספריה החדשה", מועדון מקוון המציע לחבריו את ספרי הסדרה במכירה ישירה.

בינואר 2009 זכתה הספריה החדשה בפרס מטעם משרד התרבות האיטלקי על תרומה ייחודית לקידום הספרות האיטלקית בתרגום.

ב-2015 בחר עיתון "הארץ" שלושה ספרים מן הספריה, ברשימת עשר הקלאסיקות הספרותיות העבריות של כל הזמנים.

חתול בשק

חתול בשק הייתה תוכנית רדיו לילדים ונוער ששודרה בשנים 1970–1986 בחלק השני של התוכנית לאם ולילד ברשת א', ובמסגרתה תסכיתים וסיפורים בהמשכים (ובהם "עלילות שרלוק הולמס", "סכנה באנדימון", "באין משפחה", "גבעת ווטרשיפ", "הבית הקטן מאחורי הבית הגדול", "אברבנאל 0030", "מערת השד השחור" ועוד), קטעי הומור ועוד. בין מגישיה: עליזה רוזן, דויד גרוסמן (שהגיש במסגרת תוכנית זו את "סטוץ" ביחד עם דני אלדר), אריה אלדד, יואב גינאי, אבנר אברהמי, מיכל גזית, גדי טאוב, מירי שרף, טלי שושני, אמיר שחם ואחרים. את התוכנית ערכה תמר ליבס.

שם התוכנית נובע מהביטוי "לקנות חתול בשק" שפירושו לקבל משהו בלי לבחון אותו היטב קודם, ועל כן בלי לדעת מה טיבו.

מוזיקת הפתיחה של התוכנית הייתה האוברטורה מתוך אופרת הרוק "טומי" של להקת ה"מי".

מומיק

מומיק, נובלה מאת דויד גרוסמן, יצאה לאור ב-2005 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עובּדה מתוך הפרק הראשון בספרו של גרוסמן - "עיין ערך: אהבה" (1986).

הספר "עיין ערך: אהבה" שבר את המוסכמות בספרות ובתרבות העברית, בכך שהיה אחד הספרים הראשונים שהעזו לדבר על השפעות השואה על ילדי הדור השני ועל אורח החיים בארץ. הוא פתח דרך לספרים רבים אשר השתמשו בכתיבה כתרפיה אישית ולאומית ועסקו בנושא. ציבור הקוראים התחבר מאוד אל הפרק הראשון בספר, "מומיק", וראה את שאר הספר כפחות קריא וברור.

לאחר לחץ ובקשות מצד קוראים, החליט גרוסמן להוציא את סיפורו של מומיק מתוך "עיין ערך: אהבה" ובצירוף שינויים אחדים ערך אותו לרומן עצמאי.

הספר עובד להצגה שהועלתה בתיאטרון גשר בשנת 2006. הספר מופיע גם בגרסת שמע, בהקראת דוד גרוסמן.

מישהו לרוץ איתו (סרט)

מישהו לרוץ איתו הוא סרט קולנוע ישראלי בבימויו של עודד דוידוף שיצא לאקרנים בשנת 2006. הסרט מבוסס על ספרו של דויד גרוסמן, "מישהו לרוץ אתו".

סרט זה פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים בשנת 2006 והיה מועמד לשנים-עשר פרסי אופיר, כמעט בכל הקטגוריות המיועדות לשחקנים וליוצרים. שחקן המשנה, צחי גראד, זכה בפרס אופיר על תפקידו בסרט. בשנת 2007 יצא הסרט לטלוויזיה כמיני סדרה בת שני חלקים. בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה זכתה בר בלפר בפרס השחקנית הטובה ביותר בדרמה בודדת, מיני סדרה, סרט טלוויזיה וסדרת דרמה על משחקה בסרט. בנוסף, הסרט היה מועמד בעוד שלוש קטגוריות, בהן בימוי ותסריט. הסרט צולם ברובו בירושלים ושני אתרי הצילום העיקרים של הסרט הם מלון פאלאס, הנמצא בקצהו של רחוב אגרון, ששימש בתור "מעון האמנים של פסח", והכפר הערבי הנטוש ליפתא בכניסה לירושלים ששימש בתור המחבוא של תמר.

מישהו לרוץ אתו

מישהו לרוץ אִתו הוא ספר מאת דויד גרוסמן. הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא רבות על ידי בני נוער. הספר נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של נערי ישראל לשנים 2003 ו-2007 עד 2010, מטעם משרד החינוך והתאחדות המו"לים.

הספר עובד למחזה, ומאוחר יותר גם לסרט ולמיני סדרת טלוויזיה.

נוכחים נפקדים

נוכחים נפקדים הוא ספר מאת דויד גרוסמן, שיצא לאור בשנת 1992.

חמש שנים לאחר שתיעד בספר הזמן הצהוב את פגישותיו עם פלסטינים תושבי השטחים, מספר גרוסמן בספר זה על עשרות פגישותיו עם ערביי ישראל, ועל השיחות שניהל עימם.

כך, למשל, מתוודע גרוסמן לתושבי הכפר הבלתי-מוכר (אז) עין חוד, וליחסיהם עם תושבי היישוב היהודי הסמוך עין הוד, שהוקם על חורבות כפרם המקורי; לתושבי הכפר ברטעה שחולק בעקבות הסכמי רודוס בין שתי מדינות אויבות - ישראל וירדן, ושאוחד שוב בעקבות מלחמת ששת הימים; ולתושבי הכפרים איקרית ובירעם שהסכימו להתפנות מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות בעקבות הבטחה של צה"ל כי יורשו לחזור לאחר המלחמה - הבטחה שלא קוימה עד היום.

כמו כן מתועדות בספר שיחות שקיים גרוסמן עם פרופסור ארנון סופר ועם הסופרים סמי מיכאל, א. ב. יהושע ואנטון שמאס.

שם הספר הוא פראפרזה על המונח נפקדים נוכחים, שנטבע בשנות ה-50 בהתייחס לערבים תושבי ישראל שהוכרזו כנפקדים, ורכושם הופקע מהם מכוח חוק נכסי נפקדים.

לפי גרוסמן, הרוב היהודי בישראל מתייחס אל האזרחים הערבים כולם כאל "נוכחים נפקדים" - כהוויה של היעדר קולקטיבי, כקבוצה שהיא אמנם קיימת, אך נטולת פנים או שמות. לדבריו, אם ב-1948 היו הערבים בישראל "אלה שאינם, אך למעשה ישנם" - הם הפכו במהלך השנים להיות "אלה שישנם, ובעצם אינם".

סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר הוא רומן מאת דויד גרוסמן שיצא לאור בשנת 2014 במסגרת "הספריה החדשה". הרומן הוא תיאור מדוקדק של מופע סטנדאפ של הסטנדאפיסט דובלה ג'י בן ה-57, שנערך במועדון בנתניה. את התיאור מספק לקורא המספר, אבישי לזר, שופט בדימוס. בשנת 2017 זכה גרוסמן בפרס מאן בוקר הבינלאומי על כתיבת הספר, במשותף עם מתרגמת הספר לאנגלית, ג'סיקה כהן.

סטיקר

סטיקר (על־פי האקדמיה: "דִּבְקִית") הוא מדבקה אשר מציגה בדרך־כלל עמדות מסוימות, באה לפרסם עסק או עמותה כלשהם, או כשעשוע היתולי. הסטיקרים מחולקים בדרך־כלל במפגשים או בסניפים של הארגון אותו הסטיקר מייצג. גודלו של הסטיקר אינו עולה בדרך־כלל על גודלו של חצי עמוד A4 (לאורך) וצורתו היא לרוב מלבן או עיגול. הסטיקרים הפכו למצרך פופולרי במיוחד בישראל מאז שנת 1995 שבה הופץ הסטיקר "שלום, חבר" בעקבות רצח רבין בכ־750,000 עותקים. רוב האנשים נוהגים להדביק את הסטיקרים על השמשה האחורית של רכבם, על דלת ביתם או על מבנים ומתקנים ציבוריים.

הסטיקרים מאופיינים בסיסמאות קליטות או במשפטים קצרים הממצים בתוכם רעיון כלשהו. לרוב, הסטיקרים צבועים ומעוצבים בהתאם לתוכנם, בפוליטיקה למשל, הם צבועים בצבע של המפלגה (הליכוד והעבודה - כחול. מרצ ועלה ירוק - ירוק).

לעיתים סטיקרים הם לאו דווקא מדבקה, המילה "סטיקר" הפכה לביטוי נפוץ עבור כל סיסמה פרסומית בלי קשר לכך שהסיסמה מופצת על־גבי מדבקות או לא. ניתן להשתמש במונח "סטיקר" עבור כתובת גרפיטי המצויה במקומות רבים או עבור סיסמה אשר קבוצה חברתית או פוליטית מסוימת פועלת לפיה ומפיצה אותה כמטבע לשון[דרוש מקור].

ריבוי הסטיקרים על גבי כלי רכב הביא את דויד גרוסמן לכתוב את השיר "שירת הסטיקר" שכל מילותיו לקוחות מסטיקרים. השיר מבוצע על ידי להקת הדג נחש ויצא ב-2004.

פרס מאן בוקר

פרס מאן בּוּקר (באנגלית: Man Booker Prize) הוא הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה, ואחד הפרסים היוקרתיים בעולם בתחום הספרות.

הפרס, המוענק משנת 1968, היה ידוע עד 2002 בשם פרס בוקר, ולעיתים הוא נקרא כך גם כיום בלשון הדיבור. הוא מוענק עבור ספר באורך מלא הכתוב באנגלית. בין הסופרים שספריהם זכו בפרס זה: ו. ס. נייפול, נאדין גורדימר, אייריס מרדוק, סלמאן רושדי, קאזואו אישיגורו, ג'. מ. קוטזי (פעמיים), קירן דסאי, די.בי.סי פייר, אניטה ברוקנר ואיאן מקיואן.

בעבר, הפרס הוענק לסופרים מחבר העמים הבריטי, מאירלנד ומזימבאבווה. החל משנת 2013, הפרס מוענק לכל מי שכותב באנגלית, בתנאי שהספר המועמד לפרס פורסם בבריטניה.

עצם היותו של סופר מועמד לפרס בוקר הוא גורם רב-משקל ויוקרה. מעבר לכבוד וליוקרה שבזכייה, מקבל הזוכה גם סכום של 50 אלף פאונד.

ביוני 2004, הוקם כהשלמה לפרס מאן בוקר פרס מאן בוקר הבינלאומי (באנגלית: Man Booker International Prize) הניתן לסופרים שאינם מחבר העמים הבריטי, מאירלנד או מזימבבואה. בפרס זה זכה בשנת 2017 הסופר הישראלי דויד גרוסמן.

קצר פה כל כך האביב

קצר פה כל כך האביב הוא שיר ישראלי שכתב דויד גרוסמן והלחין יהודה פוליקר, שאף מבצע את השיר.

רומן חניכה

רומן חניכה (בגרמנית: Bildungsroman), נקרא בעברית לעיתים גם "רומן התחנכות", הוא סוגה ספרותית שהתפתחה בתקופת הנאורות בגרמניה. המונח נטבע על ידי הפילולוג הגרמני יוהאן קרל סימון מורגנשטרן (Morgenstern) בהתייחסותו לספרו של גתה "וילהלם מייסטר" (1795 - 1796), שנחשב לספר הראשון בסוגה זו. רומן החניכה עוסק בהיבטים הפסיכולוגיים, המוסריים והחברתיים של התבגרות הגיבור.

שירת הסטיקר

שירת הסטיקר הוא שיר מחאה עברי שנכתב על ידי דויד גרוסמן והולחן על ידי חברי להקת הדג נחש, שביצעה אותו. השיר, שבו מתארחת אהובה עוזרי, המנגנת על בולבול טרנג, יצא בשנת 2004 ושולב באלבומה של הלהקה "חומר מקומי". מילות השיר משלבות טקסטים הלקוחים מסטיקרים שונים בנושאי פוליטיקה, דת וחברה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.