דוד שמעוני

דוד שמעוני (שמעונוביץ'; 25 באוגוסט 189110 בדצמבר 1956) היה משורר, סופר ומתרגם עברי, מראשוני המשוררים הידועים ביישוב.

דוד שמעוני
Davidshimoni

חייו

ילדות ונעורים

נולד לניסן שמעונוביץ' ולמלכה לבית פרידלנד בכ"א באב תרנ"א בעיר בוברויסק שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). הוא למד בחדר ואצל מורים עבריים, קרא הרבה, ובשנת תרס"ב פורסם שירו "שיחת רסיסים" בשבועון הילדים "עולם קטן" של בן אביגדור. בשנת תרס"ג פרסם מספר שירים בעיתון "הזמן" שיצא בסנקט פטרבורג, ומשנת תרס"ד ואילך הודפסו שיריו ב"לוח אחיאסף", בעיתון "השילוח" ובעיתונים ומאספים עבריים אחרים. במשך תקופה קצרה עסק בציור כרזות מהפכניות ברוסית. במשך כשנתיים-שלוש כתב גם שירים ביידיש, ואף הדפיס כמה מהם בעיתונים "אונזער וועג" ("דרכנו"), "פאָלקס שטימע" ואחרים. בשנת תרס"ח (1908) קיבל את תעודת הבגרות, אך בשל הגבלת מספר הסטודנטים היהודיים (הנומרוס קלאוזוס) לא התקבל לאוניברסיטה.

עלייה ראשונה ולימודים אוניברסיטאים

לחצו כדי להקטין חזרה
ש"י עגנוןדוד שמעונייוסף חיים ברנראלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'Shimoni, Brenner, Azar, Agnon.jpg

מימין: דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)
טרטקובר - תוצרת הארץ 1989 - חלק שמאלי
דימוי דיוקנותיהם של דבורה בארון, הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל

בשנת 1909 הצליח שמעוני לעלות לראשונה לארץ ישראל, ושהה בה במשך שנה. באותו זמן נמצא כבר בארץ הסופר יוסף חיים ברנר, שעמו קיים שמעוני קשר מכתבים עוד קודם לכן. שמעוני עבד בארץ כשומר וכקוטף תפוזים ואף טייל בארץ במשך חודשיים. את חוויותיו מן הטיול הזה נשא עִמו למשך שארית חייו. בשנת 1911 חזר שמעוני לבקר את הוריו ברוסיה, ובאותה שנה פורסם ספר שיריו הראשון "ישימון". בשנת 1912 נסע לגרמניה ללימודים גבוהים. עד שנת 1914 למד בלשנות שמית ופילוסופיה באוניברסיטאות ברלין, היידלברג ווירצבורג. בסיום לימודיו התכוון לחזור ארצה, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לרוסיה, ושהה באודסה ובסנקט פטרבורג. עם פרוץ מהפכת אוקטובר עבר למוסקבה, ובה עבד בהוצאת שטיבל.

בארץ ישראל

רק בשנת 1920, לאחר ניסיונות רבים, הצליח לעזוב את ברית המועצות ולחזור לארץ ישראל. בתחילה התגורר במושבה רחובות, ועסק בספרות בלבד. באותה עת ניגשה הוצאת דביר להוצאת מבחר כתביו. בשנת 1925 עבר לתל אביב ובה שימש מורה לעברית ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה". עד אחרית ימיו עסק בהוראת תנ"ך וספרות עברית בבתי ספר תיכוניים. עוד הוא עסק גם בתרגומים ממיטב ספרות העולם (טולסטוי, היינה, לרמונטוב ועוד). הוא היה חבר ועד הלשון העברית משנת תרפ"ו (1926) וחבר האקדמיה ללשון העברית מיום היווסדה. בהמשך שימש יושב ראש אגודת הסופרים העבריים.

זכה בפרס ביאליק לספרות לשנים 1936 ו-1949, בפרס אוסישקין ב-1945, ובשנת 1954 (תשי"ד) הוענק לו פרס ישראל לספרות יפה.[1] הוכרז כזוכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשט"ז על תרגום לרמונטוב,[2] אך נפטר והפרס הוענק למשפחתו ב-1957.

דוד שמעוני נפטר בתל אביב ב-ו' בטבת תשי"ז, 10 בדצמבר 1956.[3] נקבר בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב, בצמוד לקברו של המחנך פנחס שיפמן (בן-סירה).

הנצחתו

בתל אביב (רמת אביב) ,באר שבע, רחובות, הרצליה, חדרה, חולון ובירושלים רחובות על שמו. בנוסף יש מספר בתי ספר יסודיים הקרויים על שמו:

ספריו

  • ביער בחדרה: אידיליה, יפו: הפועל הצעיר, תרפ"א. (מהדורות נוספות: תל אביב: דביר, תרפ"ט; דפוס הפועל הצעיר, תרצ"ח; וכן בשנות הארבעים והחמישים.) את היצירה הקדיש ליוסף זלצמן.
  • יובל העגלונים: אידיליה, תל אביב: הפועל הצעיר, תרפ"ג.
  • שירים (כתבים), כרך ראשון, תל אביב: דביר, מספרי מוריה, תרפ"ה.
  • א. זקנות; ב. הנגון, תל אביב: אמנות, תר"ץ.
  • שיאונה: אידיליה, תל אביב: דפוס "הוצאת ארץ-ישראל", תרצ"ו-1936.
  • דורון, תל אביב: אמנות, 1936.
  • בחשאי: פרקי שירה ומחשבה, תל אביב: עם עובד, תש"ה.
  • בשבילי הביבר: משלים וסטירות (הציורים בידי אריה נבון), תל אביב: מסדה, [תש"ו]. (מהדורה נוספת: תשי"ג?).
  • ואלה תולדות אוד: פואימה, תל אביב: י' שמעוני, תש"ז.
  • מצבה: אידיליה, תל אביב: י. שמעוני, תש"ז.
  • חבלו של משיח: שירים ופואימות, תל אביב: י' שמעוני, תשי"ב.
  • פרקי זכרונות, תל אביב: אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי"ג-1953.
  • ישימון
  • סער ודממה
  • ספר האידליות, (עיטורים: אורי אליעז), הוצאת מסדה, 1962.
  • הציפורים שרות כקדם.
  • ארמיליום הרשע: חזון בשלושה פרקים, הוצאת מסדה.
  • ילקוט שירים בשלושה כרכים, הוצאת מסדה.

ספריו שערך

  • ספר השנה של ארץ ישראל, (ביחד עם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ו-ד"ר אברהם צפרוני), הוצאת הסתדרות הסופרים העבריים בארץ-ישראל, תרפ"ג-תרפ"ו (1923–1926).
  • דבר המשורר דוד שמעוני על חיים נחמן ביאליק, < במלאת 20 שנה לפטירתו >, מושב הוועד הפועל הציוני, מו"ל: לא ידוע, ירושלים, 1954.

ספרים לכבודו

לקריאה נוספת

  • יהודה סלוצקי (עורך), באברויסק (שער תשיעי על דוד שמעוני כולל רשימה אוטוביוגרפית), "תרבות וחינוך", תל אביב 1967.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נתן גורן, ש"י עגנון– דוד שמעוני: שניים שזכו בפרס ישראל תשי"ד לספרות יפה, מעריב, 14 במאי 1954.
  2. ^ פרס טשרניחובסקי לשמעוני ושפאן, מעריב, 2 בדצמבר 1956.
  3. ^ דוד שמעוני למנוחות, דבר, 12 בדצמבר 1956.
הקודם:
אברהם פריימן
פרס ביאליק לספרות יפה
1936
הבא:
יעקב שטיינברג
הקודם:
מקס ברוד
פרס ביאליק לספרות יפה
1949
הבא:
שמואל יוסף עגנון
1956 בישראל

שנת 1956 הייתה השנה השמינית לעצמאותה של מדינת ישראל. בשנה זו מתרחש מבצע קדש, המלחמה הראשונה בה מעורבת ישראל לאחר מלחמת העצמאות. בנוסף, מתחולל, ברקע למלחמה, טבח כפר קאסם, אשר השלכותיו לסוגיות זכויות אדם בישראל משמעותיות.

אידיליה

אידיליה היא סוגה ספרותית לתיאור חיי כפר שלווים, חיים שאין בהם מפנים דרמטיים, חיים הצמודים אל ההווה, ואל מרכיביו המצומצמים. מקור המושג ביוונית עתיקה: אידיליון - ציור קטן, ציור של החיים הפשוטים, בדרך כלל של השכבות העממיות, הצמודים אל חליפות הטבע ועונותיו.

מבחינה צורנית, בין אם בפרוזה ובין אם בשירה, האידיליה היא התבוננות מושהית, המתעכבת בכל הפרטים המצויים ובמרכיבי אורח החיים המתואר.

בטעות מערבבים בין אידילי, כלומר דבר הכתוב בסוגת האידיליה, לבין אידיאלי - רצוי, נשאף, שאינו קיים בחיים הנוכחיים. האידיליות התפתחו מאז ראשיתן בעולם הקלאסי, מיצירות ריאליסטיות מובהקות, שתיארו בעיקר את חיי הכפר, ליצירות ספרותיות יותר משוכללות, שבהן תוארו הכיסופים אל עולם שלם שאבד. עם ההתרחקות מן הטבע והכפר, שחלה באירופה בעיקר, הפכה האידיליה לסוגה ספרותית שעוסקת בגעגועים לעבר אידילי ואידיאלי מושלם. עבר שבעצם לא היה קיים במציאות, עבר שהיה יציר הספרות ולא יציר מחקר אמיתי או התייחסות מדעית.

בספרות העברית פורסמו האידיליות הראשונות בתחילת המאה ה-20 על ידי שאול טשרניחובסקי, שנחשב לאבי האידיליה העברית. בעקבותיו נכתבו אידיליות נוספות על ידי דוד שמעוני, שמשון מלצר, יעקב פיכמן ואחרים. בתחילה זכתה האידיליה העברית להימנות בין הסוגות שעוררו את הקוראים להזדהות עם המפעל הציוני. לאחר מכן שימשו האידיליות לתיעוד ספרותי והנצחת חיי העם היהודי בגולה. גישה זו קיבלה דחיפה נוספת לאחר השואה, כאשר כותבי האידיליות ניסו להחיות את העולם היהודי שחרב. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד ימינו (2016) סוגה זו כמעט נעלמה מנוף הספרות העברית.

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אלכסנדר זיסקינד בן צבי-הירש רבינוביץ (בראשי תיבות: אז"ר; כ"ד בשבט תרי"ד, 22 בפברואר 1854 – 3 בספטמבר 1945, כ"ה באלול תש"ה) היה סופר, עורך, ביוגרף ומתרגם עברי.

בריכת יער

בריכת יער המוכרת גם בשם הישן בריכת עטא (מערבית: בירכּת עטא או באנגלית: Birket Ata), היא שלולית חורף, המתמלאת מים בעונת החורף.

צמחייה מיוחדת נמשכת אליה ובעלי חיים אופייניים לה שוהים בה. היא חלק מפארק השרון, גן לאומי לצד כביש 4, כביש תל אביב חיפה. הבריכה היא שריד לביצות, שכיסו את כל האזור. הביצות האלה יובשו וברכת עטא היא השריד הגדול ביותר לביצות אלה.

יער בריכת עטא הוא חלק מיער חדרה שהתפרסם באידיליה "ביער בחדרה" של המשורר דוד שמעוני.

ה'תשי"ד

ה'תשי"ד (5714) או בקיצור תשי"ד היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-10 בספטמבר 1953, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 27 בספטמבר 1954. שנה מסוג החא, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשי"ד 6 שנות עצמאות.

האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה ללשון העברית (נקראת גם בקיצור: "האקדמיה ללשון" ובהקשר המתאים - "האקדמיה") היא "המוסד העליון למדע הלשון העברית" על פי חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953. האקדמיה היא ממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית. היא פועלת לכוון את התפתחות השפה העברית, כפי שמלמדות מטרותיה המפורטות בתקנונה:

1. לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה;

2. לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיו וגלגוליו;

3. לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.

שימור וטיפוח הלשון הם תופעות מודרניות, הקשורות לעליית הלאומיות וכינון מדינת לאום. ההשראה להקמת האקדמיה הגיעה ממקבילתה בצרפת, שבה הוקמה האקדמיה הצרפתית, למטרות שימור הצרפתית וטיפוחה. אך מטרות מטפחי הלשון העברית, יחידים וארגונים, במיוחד מאז שלהי המאה ה-19, הוכתבו על ידי ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, רובדי השפה השונים במשך התקופות, ותפוצת השפות הזרות בקרב הפזורה היהודית ברחבי העולם, ומאידך ובשל היותה של השפה העברית גורם מרכזי ברעיונות הלאומיות היהודית, הציונות ותקומת ישראל מאז תקופת העלייה הראשונה, היו המטלות שניצבו לפני "ועד הלשון העברית" ואחר כך האקדמיה ללשון העברית, גדולות ונרחבות פי כמה ממקבילותיה באומות העולם.

משנת 1993 מכהן כנשיא האקדמיה הפרופסור משה בר-אשר. חברים בה כ-35 חברים, ובנוסף אליהם ישנם גם חברים יועצים וחברי כבוד.

כל אדם רשאי להגיש שאלה או בירור בקשר לשפה העברית לאקדמיה ולקבל מהאקדמיה תשובה רשמית.

בחודש ינואר 2015 חנכה האקדמיה את "אתר המבקרים לשפה העברית באינטרנט" ואת "יום הלשון העברי" לכבוד יום הולדתו של אליעזר בן יהודה.

הוצאת שטיבל

הוצאת א. י. שטיבֶּל הייתה הוצאת ספרים עברית שנוסדה במוסקבה בשנת 1917 על ידי הסוחר והנדבן היהודי-פולני אברהם יוסף שטיבל (אי"ש; 1885–1946).

הפועל הצעיר (עיתון)

הפועל הצעיר היה עיתון שנוסד על ידי מפלגת הפועל הצעיר בשנת 1907. עורכו הראשון של העיתון (עד שנת 1922) היה יוסף אהרונוביץ' ולאחר מכן יצחק לופבן. על-אף שיצא במסגרת מפלגתית, היה העיתון "רך" מבחינה אידאולוגית ולא דוגמטי וכופה את האידאולוגיה על התכנים. בראשיתו ראה "הפועל הצעיר" את טיפוח הספרות העברית כאחת ממטרותיו ובין הסופרים שפרסמו בו מפרי עטם נמנו ש"י עגנון, ר' בנימין, אז"ר, אברהם שמואל שטיין (א"ש שטיין), דוד שמעוני (שמעונוביץ'), יצחק וילקנסקי ומשה סמילנסקי, אשר ברש ויוסף חיים ברנר (שהיה, באופן יוצא דופן, גם חבר מערכת העיתון המתחרה, האחדות, של פועלי ציון).

עם האיחוד בין מפלגת אחדות העבודה ומפלגת הפועל הצעיר בשנת 1930 והקמת המפלגה המאוחדת מפא"י, הפך העיתון, שיצא במתכונת שבועית, להיות הבטאון הרשמי של מפא"י ביישוב ובשנות המדינה הראשונות. למרות היותו עיתון רשמי של המפלגה הובעו בו, בעידודו של עורכו לופבן, דעות אופוזיציוניות לקו המרכזי של המפלגה. בעיתון התפרסמו מאמרים מאת אנשי ברית שלום וכותבים אחרים שניגחו את הקו המרכזי האקטיביסטי של מפא"י ואת ראשיה.

בבואו לסכם 40 שנות הופעת "הפועל הצעיר" כתב לופבן, עורכו:

העיתון נסגר בשנת 1970.

הפרוטה

"הפרוטה" הוא סיפור קצר לילדים מאת ש"י עגנון, המספר בשבח שמירת שבת.

השילוח (כתב עת)

הַשִּׁלֹחַ: מכתב-עתי חודשי לספרות, למדע ולעניני החיים היה ירחון עברי שנוסד על ידי אחד העם בשנת 1896 באודסה. הוא הוצא לאור בברלין עד 1920, עת עברה המערכת לירושלים, ובה יצא העיתון עד 1926. בכתב העת פורסמו מאמרים בנושאי ציונות, בעיקר מהזרם של הציונות הרוחנית, מאמרים בנושא היסטוריה של עם ישראל ויצירות ספרותיות. מיטב אנשי הרוח והסופרים העבריים של התקופה תרמו את חלקם לאופיו ומעמדו המרכזי של כתב העת בתקופה.

יוסף זלצמן

יוסף זלצמן (1 ביוני 1890‏ - 24 בנובמבר 1913; כ"ד בחשוון תרע"ד) היה מחלוצי העלייה השנייה. הוא השתייך לקבוצת המתיישבים בחאן כפר אוריה, נמנה עם 16 החלוצים שהקימו את קבוצת כנרת והיה ההרוג הראשון שלה. זלצמן נרצח ממארב של ארבעה ערבים, בחודש הראשון להקמת הקבוצה, ונקבר בקבר בודד במקום בו נרצח. גרשון גרא כתב בספרו "חצר כנרת ואנשיה": "עם הרצחו של הפועל יוסף זלצמן אבד לניצני תנועת העבודה אחד מבכיריה מיוזמי לגיון העבודה". ובנציון ישראלי הוסיף "בדמו חיזק את בריתנו עם האדמה."

מכון גנזים

מכון "גְּנָזִים" (או ארכיון גנזים) ע"ש אשר ברש הוא המוסד המרכזי בישראל לשימור יצירתם של הסופרים העבריים. מכון ביו-ביבליוגרפי לחקר תולדות הספרות העברית בעת החדשה - אגודת הסופרים במדינת ישראל.

נווה צדק

נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות העיר יפו. השכונה נוסדה ב-1887, כמה שנים לאחר שחומות יפו נהרסו.

גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת לירושלים (כיום פועל בו חניון), בדרום-מערב חניון מנשייה ובצפון-מערב רחוב שבזי.

פרס אוסישקין

פרס אוסישקין הוא פרס ספרותי שניתן בעבר על ידי הקרן הקיימת לישראל.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

פרס הרב עובדיה יוסף לכתיבה הלכתית

הפרס לכתיבה הלכתית על שם הרב עובדיה יוסף הוא פרס הניתן בנושא הכתיבה ההלכתית. הפרס מחולק מטעם עיריית תל אביב-יפו.

פרס טשרניחובסקי

פרס טשרניחובסקי לתרגום מופת הוא פרס המוענק על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס נקרא על שם המשורר שאול טשרניחובסקי, בהתאם להחלטת מועצת העיר משנת 1942. טשרניחובסקי השתתף בניסוח תקנון הפרס ואף נכח בחלוקתו הראשונה בשנת תש"ג-1943.

הפרס מחולק לשניים: פרס אחד לתרגום מופת בשטח הספרות יפה, והפרס האחר לתרגום מהספרות המדעית.

בעקבות רפורמה בחלוקת הפרסים העירוניים של העירייה, הפרס מחולק מדי שנתיים.

רמת השניים

רמת השניים או עמק השניים הוא חלק מנחל השופט שברמות מנשה.

המקום נקרא לזכר השומרים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי שנרצחו על ידי ערבים מהאזור במאורעות המרד הערבי הגדול ב-1936, ביום 2 באוגוסט 1936, בעת שמירה על מטעי המושבה יקנעם.

ליד עין פרור צומח עץ ערבה גדול, שטופח על ידי אנשי עמק השלום. מולו, בתוך שדה תורמוסים, צומחים שני ברושים שניטעו לזכרם של שני השומרים.

לאחר הרצח, הוקמה במקום נקודת התיישבות בשם "רמת השניים", אך המקום ננטש כעבור זמן קצר.

זמן קצר לאחר הרצח נולדו תאומים במושבה יקנעם. אחד נקרא יצחק והשני יואש. על כך כתב המשורר דוד שמעוני בלדה שהייתה מפורסמת באותם הימים:

בהר אפרים ביקנעם,

יצאו שני רעים לעזרת העם,

יואש ויצחק, בחורים אמיצים,

...

יואש בחיוך ליצחק ילחש:

אם אפול-לבנך תקרא יואש

רעו לקראתו באופל יצחק:

ובנפלי תקרא לבנך יצחק.

...

על שדות ישראל שני רעים צעירים

נפלו חללים-שומרים צעירים......בהר אפרים, ביקנעם

נולדו שני אחים לעזרת העם

יואש ויצחק-בחורים כהלכה,

גדלו מהרה, יואשים, יצחקים!

שדות ישראל לכם מחכים.על חלק מאדמות רמת השנים הוקם בשנות ה-60 עמק השלום בו שוכנת היום לטם.

שמואל יוסף עגנון

שְׁמוּאֵל יוֹסֵף עַגְנוֹן (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר שַׁ"י עַגְנוֹן, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות.

עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית (באוקראינה של היום). שמו שניתן לו בלידתו היה שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקיס ולפעמים טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנים, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד סוף ימיו.

הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו, וספריו היו הראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימי חייו. ספריו של עגנון תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.