דוד קמחי

ד"ר דוד קמחי (14 בפברואר 19288 במרץ 2010) היה איש ממשל ישראלי בכיר, כיהן כמשנה לראש המוסד וכמנכ"ל משרד החוץ.

דוד קמחי
Dave Kimche
דוד קמחי בתקופת מלחמת העצמאות

קורות חייו

דוד (דייב) קמחי (Kimche) נולד בלונדון בשנת 1928 כילד התשיעי למשפחה, בילדותו עבר עם משפחתו לציריך עד שובם לאנגליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה חבר בתנועת הבונים. קמחי עלה לארץ ישראל בשנת 1946 באשרת סטודנט ולמד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, לאחר שפגה אשרת שהייתו בארץ, נותר בה כשוהה בלתי לגאלי. במקביל ללימודיו עבד כעורך ב"פלסטיין פוסט".

בנובמבר 1947 התגייס לארגון "ההגנה", ושירת בו במסגרת החי"ש, כלוחם בפלוגת הסטודנטים של גדוד מוריה. הוא לחם במלחמת העצמאות ונפצע בקרב על שכונת אבו תור בירושלים[1].

לאחר מלחמת העצמאות עזב את לימודי החקלאות ולמד תואר ראשון ושני בלימודי המזרח התיכון ובסוציולוגיה אותם סיים ב-1953, שנים לאחר מכן השתלם במכון ללימודי אפריקה ואסיה באוניברסיטת הסורבון בפריז. ב-1970 סיים את לימודי הדוקטורט ביחסים בינלאומיים, נושא המחקר שלו היה התנועה האפרו-אסיאנית.

בשנת 1953 הצטרף קמחי למוסד. בתפקידו הראשון שימש מדריך בבית הספר למדעי המדינה בירושלים, ב-1955 עבר לאגף "צומת" (האחראי על המודיעין האנושי) ושימש כראש שלוחה במדינה אירופאית[2]. בהמשך מונה לראש מחלקה באגף "תבל" (האגף שמופקד על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים) ובשנות ה-60 יצא לשליחויות רבות באפריקה ובאסיה. ב-1968 מונה להקים את אגף המטה במוסד האחראי לריכוז ותיאום האגפים המבצעיים. ב-1973 יצא לאירופה כראש "תבל" באזור וב-1976 מונה לראש אגף "תבל". קמחי פעל תחת כיסויים שונים, בהם עיתונאי, איש עסקים ודיפלומט.

בשנת 1980 פרש מן המוסד ונתמנה למנכ"ל משרד החוץ. הוא שימש בתפקיד זה עד לשנת 1986. בשני תפקידיו אלה היה קמחי מעורב בכל האירועים המדיניים החשאיים של התקופה; נפגש עם בשיר ג'ומאייל בלבנון, ב-1976 בעת יצירת הקשר בין ישראל לבין הנוצרים בלבנון, היה מעורב במהלכי מלחמת לבנון הראשונה ובמהלכים הישראלים של פרשת איראנגייט[3].

לאחר פרישתו מתפקידו כמנכ"ל משרד החוץ שימש כשגריר מיוחד של ממשלת ישראל בעיקר ביחסים עם מזרח אירופה. כמו כן מילא משימות מיוחדות, והיה חבר במשלחת הישראלית לוועידת מדריד. קמחי נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003.

במהלך השנים כתב קמחי מאמרי מערכת על נושאים פוליטיים ל"ג'רוזלם פוסט" תחת פסאדונימים שונים. דוד קמחי כתב יחד עם אחיו, העיתונאי היהודי-בריטי ג'ון קמחי, שני ספרים על תולדות היישוב והמדינה, "דרכי סתר" - על תנועת ההעפלה, ו"משני עברי הגבעה" - על תולדות מלחמת העצמאות כפי שהשתקפה מן הצד הישראלי ומן הצד הבריטי-ערבי. ביחד עם העיתונאי דן בבלי הוא כתב את הספר "סופת האש" אודות מלחמת ששת הימים. כן כתב את הספר "האופציה האחרונה" על תהליך השלום. באנגלית ראה אור ספרו "התנועה האפרו-אסיאתית", פרי לימודיו בסורבון.

קמחי הקים ושימש כנשיא המועצה הישראלית ליחסי חוץ, נמנה עם חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, מכון טרומן למחקר וקידום השלום, ובמועצת המנהלים של מרכז פרס לשלום.

במשך 13 שנה כיהן כסגן נשיא בכיר בתאגיד MIC (מיליקום אינטרנשיונל סלולר), תאגיד תקשורת בינלאומי. בשנים 2005 עד 2008 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של מעריב.[4]

דוד קמחי נפטר ב-2010 בביתו ברמת השרון ממחלת הסרטן ונטמן בבית העלמין בקיבוץ שפיים. הוא הותיר אחריו את רעייתו השנייה, רות, וארבעה ילדים משתי נשים.

בהלוויתו הספיד אותו ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט, ואמר עליו: "הלך מאתנו איש המודיעין האולטימטיבי... דייב היה אינטלקטואל, מרגל צמרת, מדינאי ואיש מבצעים, מן הטובים שידע המשרד."[5].

ספריו

  • דרכי סתר : נדידת עם בניגוד לחוק 1948-1938 (בשיתוף עם אחיו ג'ון קמחי), הוצאת ג'רוזלם פוסט, 1955
  • משני עברי הגבעה : בריטניה ומלחמת הערבים בישראל (בשיתוף עם אחיו ג'ון קמחי), הוצאת דבר, 1961
  • סופת האש: מלחמת ששת-הימים, מקורותיה ותוצאותיה (בשיתוף עם דן בבלי), הוצאת עם הספר, 1968
  • האופציה האחרונה : המאבק לשלום במזרח התיכון, ‬ הוצאת עידנים, 1992
  • The Afro-Asian movement:‎ ideology and foreign policy of the third world Publisher:‎ Israel Universities Press,‎ 1973

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 137.
  2. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 62.
  3. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 360.
  4. ^ מתוך "וואלה", 23.7.08
  5. ^ יוסי מלמןראש המוסד לשעבר ספד למרגל דוד (דייב) קמחי שהובא היום למנוחות: "ג'נטלמן בריטי ומרגל צמרת", באתר הארץ, 10/03/2010
2010 בישראל

2010 בישראל (ה'תש"ע-ה'תשע"א) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 62 שנה מיום היווסדה. האירועים הבולטים בה היו האסון בכרמל, המשט לעזה ומסמך גלנט.

שנת 2010 נחשבת לשנה החמה ביותר מאז החלו מדידות מזג אוויר בארץ ישראל.

אוצר המורה

אוצר המורֶה הייתה הוצאת ספרים של הסתדרות המורים בישראל, שפעלה להעשיר בפרסומיה את החינוך העברי בארץ ישראל.

אליהו בחור

רבי אליה בן אשר הלוי לויטה אשכנזי, המכונה רבי אליהו בחור או הבחור (י"ב באדר ה'רכ"ט 1469 – ו' בשבט ה'ש"ט, 1549), היה בלשן עברי וחוקר המסורה בתקופת הרנסאנס, ממדקדקי העברית בימי הביניים ומראשוני הכותבים ספרות ביידיש.

ג'ון קמחי

ג'ון קמחי (באנגלית: Jon Kimche‏; 7 ביוני 1909 – 9 במרץ 1994) היה עיתונאי יהודי בריטי שסיקר את תקופת המאבק בבריטים בארץ ישראל ואת מלחמת העצמאות.

ג'ון קמחי נולד בשנת 1909 בשווייץ כבן למשפחה יהודית שהוציאה מקרבה מספר רבנים. בגיל 12 עבר עם הוריו להתגורר באנגליה. בצעירותו היה פעיל במפלגת הלייבור העצמאית – מפלגה סוציאליסטית קטנה שפרשה ממפלגת הלייבור הבריטית בתחילת שנות ה-30 ושמרה על קו עצמאי ושמאלי יותר ממפלגת האם.

בשנות השלושים התחבר עם ג'ורג' אורוול בפעילות משותפת להפצת ספרים. בשנת 1937, בעת מלחמת האזרחים הספרדית, ביקר בספרד, שם נפגש עם ג'ורג' אורוול. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה כתב מאמרים בענייני צבא בעיתון "איבנינג סטנדרד" (Evening Standard). בשנת 1942 נתמנה על ידי אניירין בוואן, איש מפלגת הלייבור לעורך שבועון השמאל "טריביון" (Tribune). בוואן היה העורך הרשמי, אך לא היה לו הזמן או הידע הטכני להיות העורך, והמצב בו קמחי, שהיה אזרח זר ותומך מפלגת הלייבור העצמאית, בניגוד לקו של העיתון שתמך במפלגת הלייבור, הוא העורך בפועל, תחת שמו של בוואן, התאים לצורכי העיתון והמעורבים בדבר.

בשנת 1945 הצטרף קמחי כעיתונאי לסוכנות הידיעות רויטרס. שנה לאחר מכן, ב-1946, פרש מרויטרס וחזר ל"טריביון". הוא שקע רובו ככולו במאבקו של היישוב בארץ ישראל, שהיה אז בשיאו. הוא פוטר מן ה"טריביון" לאחר שבדצמבר 1947 נטש את משרתו ויצא לאיסטנבול על מנת לנהל מגעים עם השלטונות הטורקיים שנועדו לאפשר לשתי ספינות מעפילים ועליהן אלפי מעפילים להפליג מבולגריה לארץ ישראל.

מאז ינואר 1945 כתב מאות מאמרים וכתבות ב"פלסטיין פוסט", שהיו כולם אוהדים ליישוב במאבקו. הוא המשיך לכתוב מאמרים בעיתון זה לאחר הקמת מדינת ישראל וגם לאחר שהעיתון החליף ב-1950 את שמו ל"ג'רוזלם פוסט".

את מקומו בתולדות היישוב קנה ג'ון קמחי לא רק בשל כתבותיו ומאמריו; לאחר הפיצוץ במלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 הוציא מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר חוזר לקציני הצבא הבריטי בארץ ישראל שסיווגו "מוגבל", בו כתב את דברי הנאצה הבאים נגד העם היהודי:

ג'ון קמחי הוא שהביא את דבר התבטאותו של בארקר לידיעת העולם, בהפיצו את החוזר לעיתונות העולמית, דבר שעורר שאילתות בפרלמנט הבריטי וביקורת בעיתונות הבריטית, עד שבארקר ביטל רשמית את ההוראה ב-9 באוגוסט 1946 וזמן לא רב לאחר מכן נאלץ לעזוב את הארץ לבלי שוב.

ג'ון קמחי היה הראשון שפרסם ב-7 בדצמבר 1947 כי 15 במאי 1948 נועד להיות מועד סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

בימי מלחמת העצמאות היה ג'ון קמחי בארץ וסיקר את כל ההתפתחויות הצבאיות והמדיניות. הוא היה ביקורתי ביחס לעמדת בריטניה נגד היישוב בימי המאבק וגילה עמדה תקיפה כלפי ערביי ארץ ישראל בימי מלחמת העצמאות. לאחר שביקר בנצרת באוגוסט 1948, שבועיים לאחר כיבושה, כתב בעיתון דבר:

"מדינות ערב ינצלו, מן הסתם, את ההזדמנות הראשונה להחריב את ישראל. עוד שנים רבות תצטרך ישראל לחיות על חרבה. התוכל ישראל להרשות לעצמה שישב בתוכה מיעוט ערבי גדול ?".במשך 15 שנה מאז שנת 1952 היה ג'ון קמחי עורכו של הביטאון היהודי-בריטי "ג'ואיש אובזרבר" (Jewish Observer). הוא פוטר ממשרתו ב-10 במרץ 1967 לאחר שהפדרציה הציונית בבריטניה מצאה כי מאמריו ביקורתיים מדי כלפי מדינת ישראל.

עד מותו המשיך לכתוב בביטאונים שונים בבריטניה מאמרים בענייני ישראל והמזרח התיכון. ג'ון קמחי חיבר מספר ספרים על המזרח התיכון, ההעפלה ומלחמת העצמאות. שנים מהם ביחד עם אחיו דוד קמחי, שהיה לימים סגן ראש המוסד ומנכ"ל משרד החוץ.

ג'ון קמחי נפטר בשנת 1994.

דליהו בן שמעיהו

דְלׇיׇהוּ בן שמעיהו היה משרי המלך יהויקים.

המועצה הישראלית ליחסי חוץ

המועצה הישראלית ליחסי חוץ (ICFR) היא פורום בלתי מפלגתי לחקר ודיון ביחסי חוץ ובפרט במדיניות החוץ של ישראל. המועצה הוקמה בשנת 1989 ביוזמת ד"ר דוד קמחי, דיפלומטים בגמלאות וחוקרים ליחסים בינלאומיים. המועצה פועלת בחסות הקונגרס היהודי העולמי.

יוסף קמחי

רבי יוסף קמחי, (1105–1170 בערך) היה בלשן ופרשן מקרא יהודי-צרפתי. נולד בספרד המוסלמית, אך נמלט ממנה עם משפחתו בעקבות רדיפות המואחידינים לפרובאנס שבדרום צרפת, והתיישב בעיר נרבונה (נרבון).

ר' יוסף קמחי הוא אביהם של ר' משה קמחי ור' דוד קמחי (רד"ק), וכן רבו של ר' מנחם בן שמעון.

מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית. רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...". דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), מהדורת לונדון היא המהדורה הישנה. המהדורה החדשה יותר היא של רובלס, גראנדה. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.

מסורה

המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שמטרתה הייתה ליצור נוסח אחיד בכל קהילות ישראל ולהאחיד את הנוסח שנפלו בו מחלוקות בין כתבי יד שונים, ושמה לעצמה מטרה לקבוע את נוסחו הסופי ולמנוע שינויים או טעויות בעתיד, שאם לא אזי כל עמלם יהיה לשווא. ובכך להמשיך את מסירת התנ"ך והעברתה מדור לדור. בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים" היה חשש גדול לטעויות אנוש. בעלי המסורה התגברו על תופעה זו באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

משה הכהן אבן ג'יקטילה

משה בר שמואל הכהן אבן ג'יקָטילה (או הרמ"ך או משה הנקדן) (1020, קורדובה, ח'ליפות קורדובה – 1080, סרגוסה, טאיפת סרגוסה של שושלת בָּנוּ הוּד), זרע למשפחת כוהנים מיוחסת, היה פרשן המקרא, פייטן, ומדקדק.

משה קמחי

רבי משה קמחי (1127 בקירוב - 1190) היה מדקדק, פרשן מקרא ופייטן במאה ה-12. קמחי היה בנו של רבי יוסף קמחי ואחיו הבכור של רבי דוד קמחי (רד"ק). קמחי נולד בספרד וחי בפרובאנס שבדרום-צרפת, אזור שהושפע מהתרבות היהודית-ספרדית. שנת לידתו אינה ידועה בבירור. נודע כי הוא גידל וחינך את אחיו הקטן, דוד קמחי, והשפיע עליו בדרך הפרשנות.

משרד החוץ

משרד החוץ בישראל, כבמדינות אחרות בעולם, עוסק בגיבוש מדיניות החוץ של הממשלה, בביצועה ובהסברתה - המשרד מטפל בניהול יחסיה הבינלאומיים של המדינה. המשרד מייצג את המדינה בפני ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים; שוקד על קידום קשרי הכלכלה, התרבות והמדע, ומקדם את שיתוף הפעולה עם ארצות מתפתחות. המשרד גם משמש ככלי מרכזי בטיפוח הקשרים עם הקהילות היהודיות בתפוצות. המשרד פועל בכמה מוקדים, דרך המשרד הראשי הממוקם בקריית הלאום בירושלים, ודרך נציגויות ישראל בחו"ל, שגרירויות וקונסוליות.

בראש המשרד עומד שר החוץ, והוא האחראי על הניהול התקין של המשרד, ועל ביצוע מדיניות החוץ של הממשלה. בעיצוב וגיבוש של מדיניות החוץ יש השפעה רבה לראש הממשלה (השפעה רבה מהשפעתו על משרדי ממשלה אחרים), ולעיתים מבצע ראש הממשלה מהלכים מדיניים חשובים באופן עצמאי, או תוך שיתוף מזערי של משרד החוץ.

משרד החוץ אמון גם על ההסברה ויצירת תדמית חיובית למדינת ישראל. בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה והמלחמה על ההסברה בתקשורת, נמתחה ביקורת על תפקודו של מערך ההסברה במשרד החוץ.

משרד החוץ הישראלי נוהג לסייע לישראלים השוהים בחו"ל ונקלעים למצוקה בשל אסון טבע, תאונה או מלחמה. במקרים כאלה מקים משרד החוץ חדר מצב ומעדכן את משפחותיהם בארץ.

רחבת הכניסה הראשית קרויה על שם אבא אבן.

נציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם

משרד החוץ של מדינת ישראל מפעיל ברחבי העולם כמאה משלחות דיפלומטיות, מתוכן 77 שגרירויות, 20 קונסוליות כלליות ומשרדי ייצוג, וחמש משלחות מיוחדות. בשל העובדה שלישראל יחסים דיפלומטיים עם כ-160 מדינות, רבות מהשגרירויות מואמנות ליותר ממדינה אחת. בנוסף, לישראל שבעה שגרירים ניידים היושבים בירושלים ומואמנים למדינות שונות ברחבי העולם.

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

קמחי

האם התכוונתם ל...

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רד"ק

רבי דוד בן יוסף קמחי (1160–1235), המכונה הרד"ק, היה מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית.

תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

על תרומת תקופה זו לתחיית הלשון העברית כותב צור ארליך: {{ציטוטון|עם כל גלגוליה של העברית מלשון המקרא דרך לשון חז"ל ואילך, היא נותרה בחיים ולא עברה את סף ההפיכה לשפה אחרת, זה המציב חיץ של אי-מובנות בין דובריה החדשים לאבות-אבותיהם. אפשר לזקוף זאת, בין היתר, באורח פרדוקסלי לכאורה, דווקא לזכות הקפאתה של העברית בגולה... בשל ההקפאה הזו שנגזרה על העברית, תהליכי ההרס הפוקדים שפות מדוברות וחיות היו בה איטיים מאוד. לנוכח ניסיונן של לשונות-קדומים האחרות שאבדו אפשר לקבוע שהעברית ניצלה בזכות הסתלקותה מן הפִּיות.

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.