דוד ליבאי

דוד ליבאי (נולד ב-22 באוקטובר 1934) הוא משפטן ופוליטיקאי ישראלי. ליבאי היה חבר הכנסת האחת עשרה, השתים עשרה, השלוש עשרה והארבע עשרה (באופן חלקי) מטעם מפלגת העבודה. היה שר המשפטים בממשלת ישראל העשרים וחמש ובממשלת ישראל העשרים ושש. ליבאי ידוע גם בשל פעילותו כעורך דין בולט וכפרופסור למשפטים.

דוד ליבאי
דוד ליבאי, ועידת מפלגת העבודה, אוגוסט 2013
דוד ליבאי, ועידת מפלגת העבודה, אוגוסט 2013
לידה 22 באוקטובר 1934 (בן 84)
תל אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראל  ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת שיקגו
סיעה המערך, מפלגת העבודה
שר המשפטים ה־12
13 ביולי 199218 ביוני 1996
(4 שנים)
שר הפנים ה־14
19 במאי 199518 ביולי 1995
(8 שבועות ו-5 ימים)
חבר הכנסת
13 באוגוסט 198415 באוקטובר 1996
(12 שנים)
כנסות 11 - 14
יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה ה־5
13 באוגוסט 198413 ביולי 1992
(7 שנים ו-47 שבועות)
יו"ר לשכת עורכי הדין ה־4
19831985
(כשנתיים)
מנחם ברגר ←
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

ליבאי נולד בקריית מאיר בתל אביב לשרה לבית ינקלסון וד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי, מורה ועיתונאי, כותב ב"די אידישע שטימע", עורך "דבר השבוע", אינטלקטואל ועסקן מפא"י.

ליבאי למד בבית הספר התיכון עירוני א' בתל אביב. למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. השלים תואר שני במשפט השוואתי, והוענק לו תואר דוקטור למשפטים על ידי אוניברסיטת שיקגו.

את שירותו הצבאי עשה כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית, ושימש כממלא מקום התובע הצבאי הראשי.

לאחר שיחרורו מצה"ל שימש כתובע בפרקליטות המדינה. את עבודתו המשפטית באזרחות החל אצל שר המשפטים פנחס רוזן, כאחראי על מחלקת החנינות ובתפקיד דובר משרד המשפטים. בשנת 1960 היה לעורך דין. מונה כעוזר ראשי לפרקליט המדינה קולין גילון, וכתובע ראשי של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה.

ב-1964 פתח משרד פרטי לעריכת דין. ובתחילת שנות השבעים היה מרצה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

ביוני 1971 נבחר לדיקן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב[1].

היה חבר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, ובשנים 1983–1985 כיהן כראש הלשכה. בנובמבר 1984 הודיע על התפטרותו מראשות הלישכה מכיוון שכשנבחר לא ידע שהבחירות לכנסת יוקדמו, וברצונו להיבחר לכנסת ולקבל תפקידים שעומדים בניגוד עניינים כאשר הוא מכהן כראש לשכת עורכי הדין[2].

היה נשוי לעו"ד ניצה שפירא-ליבאי, לשעבר יועצת ראש הממשלה לקידום מעמד האשה[3]. אב לדניאל ולדפנה.

בפוליטיקה

בשנת 1984 נבחר לכנסת ה-11 מטעם מפלגת העבודה. ונמנה עם מחנה פרס. בכנסת זו, ובזו שלאחריה, היה יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וחבר הוועדה לבחירת שופטים. הביא להקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת מניות הבנקים.

לאחר שנבחר לכנסת ה-13, היה לשר המשפטים בממשלתו של יצחק רבין. כיהן בתפקיד זה גם בממשלה בראשותו של שמעון פרס לאחר רצח רבין. בקיץ 1995 שימש תקופה קצרה גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-14 נבחר ברשימת מפלגת העבודה, אך פרש כעבור זמן קצר מן הכנסת עקב מעבר מפלגת העבודה לאופזיציה בשנת 1996.

בתקופתו של ליבאי כשר משפטים גדל תקציב המשרד, נבנו בתי משפט חדשים, והונהגה משמרת שנייה בבתי משפט שונים.

כשר המשפטים יזם מינוי שלוש ועדות חקירה ממלכתיות - ועדת החקירה לחקירת טבח מערת המכפלה, ועדת החקירה לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן, וועדת החקירה לחקירת רצח יצחק רבין.

בוועדת השרים לחקיקה שבראשה עמד הכין לחקיקה שורה של חוקי-יסוד (זכויות במשפט, החקיקה, חופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות) אשר לא זכו לאישור הכנסת.

ליבאי יזם ביחד עם חה"כ אלי קולס את חוק יסוד: מבקר המדינה, שאושר בקריאה שלישית בפברואר 1988[4].

בנובמבר 1989 התמודד על ראשות מפלגת המערך, והפסיד לחיים רמון שגבר עליו בחמשה קולות[5].

בנובמבר 1989 נבחר ליו"ר לשכת עורכי הדין, ומיד לאחר שנבחר הגיש את התפטרותו מראשות ועדת החוקה של מפלגת העבודה[6].

בשנת 1996 היה ליבאי ממובילי חוק הסניגוריה הציבורית[7].

פרופסור ועורך דין

ליבאי פרסם את הספר "דיני מעצר ושחרור", וכן כתב עשרות מאמרים בפרסומים מקצועיים, בגינם זכה בפרס על שם פנחס רוזן.

בשנת 1969 מונה למרצה באוניברסיטת תל אביב[8]. שימש דקאן בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.

ביוני 1973 נבחר לראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי של אוניברסיטת תל אביב[9].

עם התפטרותו מהכנסת בשנת 1996 פתח מחדש את משרדו הפרטי כעורך דין בבית אמות המשפט בתל אביב. משרד אותו הוא מנהל עד היום.

במשך שמונה חודשים ייצג את נשיא המדינה, משה קצב, שנחשד בעבירות מין, ופרש מכך בעקבות מסיבת עיתונאים שערך קצב.[10]

פרסים מגנים ואותות

בשלהי 1989 הוענק לליבאי על ידי התנועה לארץ ישראל טובה מגן "חבר הכנסת האדיב" על התנהגותו האדיבה וסגנון דיבורו התרבותי כלפי חברי הכנסת, המגן הוענק בטקס חגיגי במשכן הכנסת[11][12].

במרץ 1977 זכה ליבאי בפרס מקרן פנחס רוזן, על ספרו "דיני מעצר ושחרור", בסך 10,000 לירות ישראליות[13].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרופסור ליבאי דיקן הסטודנטים בתל אביב, מעריב, 21 ביוני 1971
  2. ^ איה אורנשטיין, ליבאי מתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, מעריב, 25 בנובמבר 1984
  3. ^ טלילה בן זכאי, טוהר הבחירות, מעריב, 28 בנובמבר 1980
  4. ^ יוסף צוריאל, בקריאה שלישית אישרה הכנסת את חוק יסוד: מבקר המדינה, מעריב, 16 בפברואר 1988
  5. ^ יוסף צוריאל, חיים רמון - יו"ר סיעת המערך, מעריב, 27 בדצמבר 1988
  6. ^ מהפך בלשכת עורכי־הדין, דבר, 25 בפברואר 1983
  7. ^ אודות הסנגוריה הציבורית, באתר משרד המשפטים.
  8. ^ העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969
  9. ^ ד"ר דוד ליבאי ראש המכון לקרימינולוגיה, דבר, 3 ביוני 1973
  10. ^ הילה רז, קצב הורשע - האם גם עורכי הדין הפסידו?, באתר TheMarker‏, 15 בינואר 2011
  11. ^ יוסף צוריאל, עיטור המופת, מעריב, 20 בנובמבר 1989
  12. ^ מגן הח"כ האדיב לדוד ליבאי, מעריב, 19 בנובמבר 1989
  13. ^ פרסי קרן רוזן, מעריב, 21 במרץ 1977
1992 בישראל

1992 בישראל (ה'תשנ"ב - ה'תשנ"ג) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 44 שנה מיום היווסדה.

1995 בישראל

אירועים בשנת 1995 בישראל.

1995 בישראל (ה'תשנ"ה-ה'תשנ"ו), הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 47 שנה מיום היווסדה.

אברהם כ"ץ-עוז

אברהם כ"ץ-עוז (נולד ב-7 בדצמבר 1934) המכונה "כֶּצָלֵ'ה", הוא פוליטיקאי ואיש עסקים ישראלי, היה סגן שר החקלאות, שר החקלאות וחבר כנסת.

איתן כבל

איתן כבל (נולד ב-23 באוגוסט 1959) הוא פוליטיקאי ישראלי אשר כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, כיהן כיושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת, כשר בלי תיק הממונה על רשות השידור, ושימש מזכ"ל מפלגת העבודה.

אמנון גולדנברג

ד"ר אמנון גולדנברג (1935 - 21 ביוני 2005) היה עורך דין ישראלי, מנהל משרד עורכי הדין "ש. הורוביץ ושות'".

דב ליפץ

דב ליפֶּץ (1897 – 11 במאי 1990) היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, עסקן ציוני ועברי, מנהל רשת "תרבות" בליטא, לאחר עלייתו לארץ ישראל מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת ספרים "עם הספר". מיוזמי פרויקט הנצחת יהדות ליטא ומעורכי הספר.

הכנסת האחת עשרה

כהונתה של הכנסת האחת עשרה החלה בתאריך 13 באוגוסט 1984 בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה מ-23 ביולי 1984 וכיהנה עד 21 בנובמבר 1988. זו הכנסת הראשונה שמילאה את ימיה מאז הכנסת השביעית.

את ישיבת הפתיחה של הכנסת פתח נשיא המדינה חיים הרצוג ומסר את ניהול הישיבה ליוסף בורג זקן חברי הכנסת לאחר מכן נבחר שלמה הלל נציג המערך לתפקיד יושב ראש הכנסת וזאת למרות השוויון שתוצאות הבחירות יצרו בין הגושים.

המערך

המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (המערך השני) היה רשימה משותפת וסיעה משותפת בכנסת של שתי מפלגות: מפלגת העבודה ומפ"ם, ואליו הצטרפו בסוף דרכו רצ, הליברלים העצמאים ויחד.

ועדה לענייני ביקורת המדינה

הוועדה לענייני ביקורת המדינה היא מן הוועדות הקבועות של הכנסת.

על פי תקנון הכנסת, תחומי עיסוקה של הוועדה הם דיון בדו"חות מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור; סמכויות על-פי חוק מבקר המדינה וחוקים אחרים; מעמדם וסמכויותיהם של מבקרים פנימיים.

לפי סעיף 6 (א) לחוק מבקר המדינה התשי"ח 1958, "המבקר יפעל מתוך קשר עם הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת וימסור לה דין וחשבון על פעולותיו בכל עת שייראה לו או שיידרש על ידי הוועדה."

הוועדה מתרגמת את מסקנות והמלצות מבקר המדינה לשפת המעשה, בכך שהיא דנה בממצאיו ומזמינה לפניה נציגי משרדי ממשלה הנוגעים בדבר. חוק מבקר המדינה מסדיר לפרטים את יחסי העבודה של מבקר המדינה והוועדה, ומקנה לה סמכות להקמת ועדת חקירה לחקירת ממצאיו (סעיף 14 לחוק), וכן לזמן לפניה נושאי משרה בגופים המבוקרים (סעיף 18 לחוק) ואף לדרוש מהם להופיע לפניה. מי שנדרש להופיע לפני הוועדה ולא עשה כן, דינו קנס.

בוועדה פועלת על פי רוב ועדת משנה לנושא ביטחון, יחסי חוץ וקשרי מסחר בינלאומיים. כמו כן, פועלת בה ועדת השניים, בה חברים יושב ראש הוועדה ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון. ועדת השניים דנה בנושאי ביקורת רגישים שמפאת סודיותם לא ניתן לדון בהם אף לא בפורום הסגור של ועדת המשנה לביקורת המדינה.

כיוון שמדובר בוועדה שעיקר תפקידה ביקורת על הממשלה הנוכחית, נקבע בתקנון הכנסת שיושב ראש הוועדה יהיה מסיעות האופוזיציה.

ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל

ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, הקרויה גם ועדת מגידור, הוקמה בשנת 2005 על ידי נשיא המדינה משה קצב, ומטרותיה היו "לבחון את מבנה הממשל בישראל, ולדון בחלופות האפשריות לשינוי שיטת הממשל, מתוך מגמה להגביר את היעילות והיציבות השלטונית."

בראש הוועדה עמד נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ´ מנחם מגידור, ובין חבריה נמנו פרופ´ איתמר רבינוביץ', פרופ´ אבי בן בסט, פרופ' שמעון שטרית, בני גאון, אורי לופוליאנסקי, דב לאוטמן, אוריאל לין, דוד ליבאי, דוד עברי, יעקב עמידרור ואחרים. פרופ' יחזקאל דרור היה חבר בוועדה אך התפטר ממנה עקב חילוקי דעות. ליוזמה זו הצטרף המרכז הישראלי להעצמת האזרח שסיפק את התשתית לפעולת הוועדה. האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת תל אביב הסכימו לספק את התשתית האקדמית.

הוועדה התכנסה במהלך השנים 2005-2006. באוקטובר 2006 פורסמו מספר המלצות שיזם שמעון שטרית לצמצום סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ). שטרית הציע שבג"ץ יוכל בעתיד להצהיר שחוקים מנוגדים לחוקה - אבל לא יוכל לבטלם. בנוסף הציע לצמצם את זכות העמידה - זכותו של אדם שלא נפגע ישירות מהחלטת רשות מסוימת, לעתור לבג"ץ נגד ההחלטה. על פי ההמלצה, רק מי שנפגע באופן ישיר מפעולות השלטון יוכל לעתור. הצעה זו פוגעת בעיקר בעותרים הציבוריים, ארגוני זכויות האדם ואיכות השלטון.

בינואר 2007 הגישה הוועדה את דו"ח ההמלצות המסכם. הוועדה המליצה לא לעבור למשטר נשיאותי, אלא לשיטת בחירות אזורית-למחצה.

המלצותיה העיקריות של הוועדה היו:

בחירות אזורית-למחצה: לפי ההצעה, 60 חברי כנסת ייבחרו גם בעתיד בבחירות יחסיות ארציות, ועוד 60 ייבחרו בבחירות אזוריות ב-17 אזורים, שניים עד חמישה חברי כנסת בכל אזור.

העלאת אחוז החסימה ל-2.5%.

סימון מועמדים מועדפים בעיני כל בוחר.

הוספת 40 ימי עבודה בשנה לחברי כנסת.

חוק חבר כנסת חלופי (החוק הנורווגי).בזמן הגשת הדו"ח התנהלה חקירה משטרתית של הנשיא משה קצב שנחשד בעבירות מין, דבר שפגע ביוקרתה של הוועדה וגרם למבוכה. המלצות הוועדה לא יושמו בפועל.

יצחק טוניק (מבקר המדינה)

יצחק טוניק (6 בינואר 1911 – 9 בינואר 1989) היה עורך דין, מבקר המדינה השלישי של מדינת ישראל, בשנים 1982-1987.

לשכת עורכי הדין בישראל

לשכת עורכי הדין בישראל היא תאגיד סטטוטורי המאגד את עורכי הדין בישראל. על מנת להיות עורך דין בישראל, אדם חייב להיות חבר בלשכת עורכי הדין (זאת בשונה מלשכת רואי החשבון, גוף מקביל אשר החברות בו היא לבחירתו של רואה החשבון).

ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.

ממשלת ישראל העשרים ושש

ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס הושבעה ב-22 בנובמבר 1995, וכוננה בעקבות הרצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין על בסיס הרכב דומה לממשלה העשרים וחמש. הממשלה סיימה את כהונתה ב-18 ביוני 1996. אירועים מרכזיים בימי הממשלה ה-26 הם מבצע ענבי זעם וחיסולו של יחיא עיאש.

מעצר

מעצר הוא כליאה המבוצעת על ידי שליחי השלטון, שאיננה מהווה ענישה.

המעצר מתבטא בכליאתו, הזמנית בדרך כלל, או בהגבלת תנועותיו של אדם. המעצר מבוצע על ידי שליחי שלטון, בדרך כלל שוטרים, אך גם בעלי תפקידים אחרים שהוסמכו לכך על ידי החוק. המעצר מבוצע על פי צו של מי שמוסמך על פי החוק להוציא צווים כאלה או ללא צו, בנסיבות בהן החוק מאפשר זאת. המעצר מהווה פגיעה חמורה בזכויות הפרט, לכן, במדינות דמוקרטיות, השימוש בכלי זה מוגבל מאוד, הן בנסיבות בהן הוא מופעל והן באורכו. במדינות טוטליטריות השימוש במעצרים נרחב יותר והוא משמש גם ככלי דיכוי בידי השלטון כנגד מתנגדיו הפוליטיים. המהפכה הצרפתית התחילה עם הרס הבסטיליה, המקום בו נהג השלטון המלוכני האבסולוטי לכלוא ללא משפט וללא שום הסבר נתינים שנעצרו על ידיו.

מפלגת העבודה הישראלית

מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית וסוציאל-דמוקרטית הנמצאת במרכז-שמאל הפוליטי בישראל. העבודה הוקמה ב-21 בינואר 1968, מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון – מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית אשר החזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977. בין ראשי המפלגה בעבר היו לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק.

יושב ראש המפלגה הנוכחי הוא עמיר פרץ, אשר כיהן כיו"ר המפלגה ב-2005 עד 2007.

משרד הפנים

במדינת ישראל, משרד הפנים הוא משרד ממשלתי האחראי על השלטון המקומי ועל נושא התכנון והבנייה בישראל. כמו כן אחראי המשרד על רישוי עסקים, חופי הרחצה, החלת שעון הקיץ ועוד. בשנת 2008 הוקמה בהתאם להחלטת הממשלה, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול אשר באחריותה נמצא כל נושא המעמד האישי בישראל הכולל: תעודות זהות, דרכונים, אשרות כניסה ושהייה בארץ (ויזה).

תפקיד שר הפנים היה תמיד אחד התפקידים הנחשקים בממשלות ישראל, בשל סמכויותיו הרבות, כגון קביעת מדיניות הדיור והתכנון, הגירה ותקציבי השלטון המקומי.

עקורי איקרית ובירעם

המאבק המשפטי של עקורי הכפרים הערביים איקרית וכפר בירעם מתנהל מאז ראשית שנות החמישים ונוגע לזכותם של תושבי הכפרים וצאצאיהם לשוב לבתים שאותם פינו במהלך מלחמת העצמאות לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם.

הכפר איקרית נכבש על ידי צה"ל ב-31 באוקטובר 1948 ללא קרב במסגרת מבצע חירם. כעבור שבוע נצטוו תושביו, כ-500 במספר, לפנותו לפרק זמן של כשבועיים, עד שלא תהיה מניעה ביטחונית לשובם. תושבי הכפר מבקשים מאז לחזור לבתיהם, אך ללא הצלחה. תושבי בירעם, כ-700 במספר, פונו ברובם לכפר הסמוך ג'ש (גוש חלב) בתחילת נובמבר 1948.לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51 דאוד ואח' נ' שר הביטחון ואח'), וב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלת ישראל להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קויים אך תושבי איקרית לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51 דאוד נ' ועדת הערעורים לאזורי ביטחון הגליל); התושבים ביקשו דיור חלופי ונציגי המדינה הודיעו כי באפשרות המדינה לסדר לתושבים "אמצעי קיום ודיור שאינם נופלים, אם לא עולים, על אלה שהיו להם באיקרית, וזאת לפי רצונם, עם ובלי קשר לזכויותיהם באיקרית".

באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפר איקרית לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".

בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו סגירה, לפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר איקרית. ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, אלא יש לפצותם ולשקמם במקום מושבם באותה עת. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

בשנת 1981 עתרו תושבי איקרית ובירעם לבג"ץ בפעם השלישית (בג"ץ 141/81 ועד עקורי איקרית כפר רמה ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'), וביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם. עתירה זו נדחתה מנימוקים טכניים, אך בפסק דינו כתב השופט יצחק כהן:

"אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב."

בשנת 1977 מינתה הממשלה, שבראשה עמד מנחם בגין, ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים, וזו המליצה שלא להחזירם. בתחילת שנות התשעים הוגשו הצעות חוק אחדות להחזרת העקורים לכפריהם, אך הצעות אלה לא אושרו.

בנובמבר 1993 שבה הממשלה, הפעם בראשות יצחק רבין, ומינתה ועדת שרים לעניין העקורים. ב-24 בדצמבר 1995 המליצה הוועדה, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי, על החזרת התושבים לשטח בן 1,200 דונם באזור איקרית ובירעם. המלצה זו לא הגיעה לכלל מימוש.

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית ובירעם, עתירה נוספת לבג"ץ, בתביעה שיותר להם לשוב לכפריהם, אם על ידי ביטול ההפקעה ואם על ידי הקצאת קרקע עבורם. העותרים העלו שלוש טענות:

העדר עילה ביטחונית להוצאת צווי הסגירה המונעים את כניסתם לשטח

החובה לקיים את ההבטחה השלטונית שניתנה להם כי יוחזרו לכפריהם

הלכת קרסיק על פיה כאשר קרקע מופקעת למטרה מסוימת ולא משמשת למטרה למענה הופקעה יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את הקרקע לבעליובפסק דינה של השופטת דליה דורנר היא התייחסה לטענות אלה:

הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים."

זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית.

הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת.עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין:

"כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

תיאודור אור

תיאודור אור (נולד ב-20 במרץ 1934) היה המשנה לנשיא בית המשפט העליון ושופט בית המשפט העליון לשעבר.

שרי המשפטים בממשלת ישראל
פנחס רוזןדב יוסףחיים כהןיעקב שמשון שפיראחיים יוסף צדוקמנחם בגיןשמואל תמירמשה נסיםיצחק מודעיאברהם שרירדן מרידור • דוד ליבאי • יעקב נאמןבנימין נתניהוצחי הנגבייוסי בייליןמאיר שטריתיוסף לפידציפי לבניחיים רמוןדניאל פרידמןאיילת שקדאמיר אוחנה סמל מדינת ישראל
שרי הפנים בממשלות ישראל
יצחק גרינבויםחיים משה שפיראישראל רוקחישראל בר-יהודהגולדה מאיריוסף בורגשלמה הללשמעון פרסיצחק חיים פרץיצחק שמיראריה דרעייצחק רביןעוזי ברעם • דוד ליבאי • אהוד ברקחיים רמוןאליהו סויסהנתן שרנסקיאלי ישיאריאל שרוןאברהם פורזאופיר פינס-פזרוני בר-אוןמאיר שטריתגדעון סערגלעד ארדןסילבן שלוםאריה דרעי סמל מדינת ישראל
יושבי ראש הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת
יוחנן בדריוסף תמירשמואל טולידאנואברהם כ"ץ-עוז • דוד ליבאי • דוד מגןדן תיכוןרן כהןיוסי כץרן כהןעוזי לנדאואמנון רובינשטייןאמנון כהןמלי פולישוק-בלוךיורי שטרןזבולון אורלבמיכאל איתןיורי שטרןאסתרינה טרטמןיואל חסוןרוני בר-אוןאורי אריאלאמנון כהןקארין אלהררשלי יחימוביץ'

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.