דוד לאזר

ד"ר דוד לאזר (7 באוקטובר 190227 בנובמבר 1974) היה עיתונאי, עורך המוסף הספרותי ב"מעריב", זוכה פרס סוקולוב לשנת 1960.

דוד לאזר
לידה 7 באוקטובר 1902
קראקוב שבגליציה, אוסטריה
פטירה 27 בנובמבר 1974 (בגיל 72)
תל אביב, ישראל
כינוי "ד. דיוקנאי"
מדינה אוסטריה, ישראל
מעסיק הארץ, "הזמן" של יצחק גרינבוים, ידיעות אחרונות ומעריב
סוג כתב עורך המוסף הספרותי ב"מעריב"
פרסים והוקרה זוכה פרס סוקולוב לשנת 1960

קורות חיים

דוד לאזר נולד בקראקוב שבגליציה, אוסטריה, לאביו שמעון מנחם לאזר, שהיה עיתונאי ועורך ב"המגיד" ובשנים 1904–1914 הוציא לאור את "המצפה",[1] ואמו בריינדל. הוריו דיברו איתו עברית מילדותו. הוא למד במחזור הראשון של בית הספר העברי בקראקוב ולאחר מכן בגימנסיה הממשלתית. בגיל 13 הצטרף לשומר הצעיר והשתתף בכינוסים של התנועה בווינה במאי 1918 ובטרנבה באוגוסט 1918.

באותה שנה פרסם מאמר ראשון בשבועון של אביו, ועם סיום לימודיו בגימנסיה במאי 1921 החל לעבוד כחבר מערכת בעיתון היומי הציוני בפולנית Nowy Dziennik ("נובי דזֶ'ניק") בקראקוב. משנת 1934 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה לעורך בפועל של העיתון, ופרסם בו מאמרים כמעט מדי יום. בנוסף הוא פרסם מאמרים ב"הײַנט" ("היום"), שיצא בוורשה, ב-"Chwila" ("כווילא"; פולנית: "רגע"), שיצא בלבוב, בשבועון של משה סנה, "אופיניה" וב"דער טאָג" שיצא בניו יורק.

תרגם לפולנית את Ulrike Woytich ליעקב וסרמן (בשם "Zemsta losu",‏ 1931) ואת "אמיל והבלשים" לאריך קסטנר (1933).

במקביל לעבודתו בעיתון למד באוניברסיטת קראקוב פילוסופיה, ספרות ולשונות המזרח, ובשנת 1931 קיבל דוקטורט על עבודה בנושא "ההשפעות המזרחיות בספרות הרומנטית הפולנית".

בקיץ 1937 ביקר לאזר בארץ ישראל.[2] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לווילנה, ומשם ברח דרך רוסיה, איראן ועיראק לארץ ישראל, שאליה הגיע בראשית 1941.

בארץ ישראל הוא כתב סדרת מאמרים ב"הארץ". ב-1945 ערך את העיתון "הזמן" של יצחק גרינבוים. בהמשך עבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות" והיה בין עובדי העיתון שעזבו כדי להקים את "מעריב". במעריב" כתב דיוקנאות של אישים שונים תחת שם העט "ד. דיוקנאי" וערך את המוסף הספרותי. בשנת 1960 זכה בפרס סוקולוב[3] על ספריו "ראשים בישראל" ו"מסע לארץ אבזקאדי".

באוקטובר 1967 היה יו"ר חבר השופטים בתחרות הכתבה הטובה ביותר על מלחמת ששת הימים.[4] במשך תקופה מסוימת היה המזכיר של הוועד הישראלי של ארגון הסופרים הבינלאומי.[5]

התגורר בבית מגורי העיתונאים, בניין מגורים בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים בולטים, ובהם יוסף לפיד, יגאל לב, לוי יצחק הירושלמי וברוך אדלר.

במותו ציווה את גופתו למדע.

ספריו

  • ראשים בישראל / דוד לאזר (ד. דיוקנאי), 2 כרכים, תל אביב: עמיחי, תשי"ד-תשט"ו. (אוסף דיוקנאות שכתב במעריב.)
  • מסע לארץ אבזקאדי, תל אביב: מסדה, תשי"ח. (תיאור מסע בארץ הבאסקים.)
  • פגישות משני עברי המסך,‫ רמת גן: מסדה, 1968. ‬(פגישות עם סופרים, אמנים ואנשי מדע בשולי מסעות משני עברי "מסך הברזל".)[6]
  • מסה ומריבה: פיליטונים ספרותיים, תל אביב: המנורה, תשל"א 1971.
  • לחסד ולשבט: פיליטונים ספרותיים,‫ תל אביב: המנורה, תשל"ג.[7] ‬(ספר שני. המשכו של ספרו: "מסה ומריבה".)
  • L’opinion française et la naissance de l’Etat d’Israël, 1943-1949 / David lazar; préface de René Rémond, Paris: Calmann-Lévy, 1972. (בצרפתית)

תרגום ועריכה

  • ידידי היער / מאת דוניה רוזן (תרגם מכתב יד ד' בן-שם [=דוד לזר]), ירושלים: קרני, תשי"ד.
  • מיתולוגיה: אגדות יוון ורומא / יאן פאראנדובסקי (Parandowski); תרגם לעברית דוד לאזר, תל אביב: כתבים, תשי"ד.
  • מדינת היהודים / מאת בנימין זאב הרצל (תרגום דוד לאזר), ירושלים: עופר, תש"ו.
  • אבי נחום סוקולוב / פלוריאן סוקולוב (תרגום: אסתר בלומנצויג; עריכה: דוד לאזר),‫ ירושלים: הספרייה הציונית על-יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ל. (נכתב על ידי בנו של סוקולוב, בפולנית.)

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ מ. אונגרפלד, על המצפה, דבר, 25 ביולי 1969.
  2. ^ בין הבאים, דבר, 18 ביולי 1937
  3. ^ מי הם חתני פרס סוקולוב לעיתונאות, דבר, 25 בפברואר 1960.
  4. ^ נקבעו הפרסים לכתבות על מלחמת ששת הימים, דבר, 4 באוקטובר 1967.
  5. ^ ד"ר דוד לאזר ז"ל, בתוך מאזנים, כרך 2, עמ' 80.
  6. ^ עמנואל בן-גריון (ברדיצ'בסקי), הפגישות משני עברי המסך: מסעות דוד לאזר בין מיצקיביץ לבין דירנמאט, מעריב, 7 ביוני 1968; אנדה עמיר, פגישות, דבר, 23 באוגוסט 1968.
  7. ^ מרדכי אבישי, קסם של תרבות וספר, מעריב, 3 במאי 1974.
אהרן ברט

ד"ר אהרן בָּרט (26 במרץ 1890, ה' בניסן ה'תר"ן – 2 ביוני 1957, ג' בסיוון ה'תשי"ז) היה עורך דין, בנקאי ומחבר ספרים במחשבת ישראל. בשנים 1947–1957 שימש מנכ"ל בנק אנגלו-פלשתינה, שבמהלך תקופה זו שינה את שמו לבנק לאומי לישראל. עם קום מדינת ישראל היה ברט אחד משני החותמים על שטרי הכסף הראשונים של מדינת ישראל.

ברט היה אחד האנשים המרכזיים בקרן היסוד, ובפעילותו היה קשור גם לתנועת הפועל המזרחי. בשנת 1954 חיבר את הספר "דורנו מול שאלות הנצח", שהיה ספר פופולרי בתחום מחשבת ישראל בקרב הנוער הדתי לאומי במחצית השנייה של המאה ה-20.

אלי ויזל

אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel;‏ ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי רומני-אמריקאי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

ארגון הסופרים הבינלאומי

ארגון הסופרים הבינלאומי (באנגלית: International PEN; ראשי תיבות במקור: Poets, Essayists and Novelists; לעיתים גם בעברית: פֵּא"ן) הוא אגודה בינלאומית של סופרים, שנוסדה במטרה לקדם קשרי ידידות ושיתוף פעולה אינטלקטואלי בין סופרים מרחבי העולם.

ראשי התיבות באנגלית של הארגון לקוחים מרשימת המקצועות: משוררים, מסאים, ונובליסטים. כיום כולל הארגון כותבים של כל סוגה ספרותית, כמו גם עיתונאים והיסטוריונים.

הארגון נוסד בלונדון בשנת 1921 על ידי הסופרים האנגלים קתרין א. דאוסון סקוט וג'ון גלסוורת'י, אשר היה לאחר מכן לנשיאו הראשון של הארגון.

משימות נוספות של הארגון:

קידום חופש הביטוי

קול לסופרים נרדפיםבין נשיאי העבר של פא"ן נמנים אלברטו מורביה, היינריך בל, ארתור מילר, מריו ורגאס יוסה. הנשיאה הנוכחית היא הסופרת המקסיקנית ילידת ארצות הברית ג'ניפר קלמנט (Jennifer Clement), האישה הראשונה בתפקיד מאז ייסוד הארגון. המנהלת הכללית היא קרוליין מקורמיק (Caroline McCormick).

מטהו של הארגון שוכן בלונדון. הארגון כולל 145 מרכזים אוטונומיים הנמצאים ב-104 מדינות בעולם. כל מרכז פתוח בפני סופרים, עיתונאים, מתרגמים, היסטוריונים ובעלי עיסוקים אחרים המעורבים באורח פעיל בכל אחד מענפי הספרות, ללא תלות במוצאם הלאומי, גזעם, דתם או צבע עורם.

גיטה אבינור

גיטה אבינור (16 באוקטובר 1929 - 29 באפריל 1975) הייתה מבקרת ספרות ישראלית.

דפוס ראם

דפוס ראָם (בכתיב יידי; נהגה "רוֹם"; בכתב לטיני: Romm), המוכר יותר בשם דפוס והוצאת האלמנה והאחים ראָם (לפעמים גם סתם דפוס וילנה, וגם בכתיב וילנא, ווילנא או ווילנה), היה בית דפוס יהודי והוצאת ספרים שפעלו בווילנה מסוף המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20. הדפוס מפורסם בעיקר בזכות מהדורת התלמוד הבבלי שהוציא לאור בשנים תר"ם–תרמ"ו (1880–1886), המשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.

חנה רובינא

חנה רוֹבִינָא (15 בספטמבר 1888, י' בתשרי תרמ"ט – 3 בפברואר 1980, ט"ז בשבט תש"ם) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית וממייסדיי "תיאטרון הבימה". רובינא, כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון (1956), כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".

יעקב דורי

יעקב דוֹרִי (דוֹסְטְרוֹבְסקי) (8 באוקטובר 1899 – 29 בינואר 1973) היה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, בשנים 1948–1949. כיהן כרמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939–1945 ו-1947–1948.

נשיא הטכניון בשנים 1951–1965 וסגן ראש העיר חיפה.

יצחק גרשטנקורן

יצחק גרשטנקורן (תרנ"א, 1891 - תשכ"א, 1961) היה חלוץ, מייסד בני ברק וראש העירייה הראשון שלה.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

מרדכי ליטווין

מרדכי ליטווין (בצרפתית: Mordechai Litvine; לעיתים נכתב Litvin;‏ 1903, שאוולי, ליטא, רוסיה) – 1993, פריז, צרפת) היה מתרגם ומבקר ספרות ותיאטרון יידי פריזאי, משורר ומסאי. חתן פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש (1973). תרגם ליידיש בעיקר מהספרות הצרפתית, וכן מרוסית ומגרמנית.

נחום סוקולוב

נחום ט' סוקולוב (בכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק – 17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

עוד יסופר

עוד יסופר הוא שיר מאת נתן אלתרמן המתאר את תחושותיו מליל ה-14 ביולי 1956, בו נכח המשורר בעת פריקתם החשאית של כלי שריון שהגיעו לישראל מצרפת ערב מבצע סיני במסגרת מבצע יונה. הצנזורה הצבאית אסרה את פרסום השיר, אך המשורר מסר עותק לראש הממשלה דוד בן-גוריון. בעת פרסום המבצע לציבור, ב-15 באוקטובר הקריא בן-גוריון את השיר המלא מעל בימת הכנסת, בכך היה זה השיר העברי הראשון שהוקרא במלואו מעל בימת המשכן. למחרת נדפס השיר במדורו של אלתרמן הטור השביעי ב"דבר" ובמקביל בעיתונים "למרחב" ו"הארץ" (תחת הכותרת "לילה ללא תואר ושם") השיר שב ונדפס עם תיקונים בכרך השני של שירי "הטור השביעי" תחת הכותרת אחד הלילות.

עזריאל קרליבך

ד"ר עזריאל קרליבך (י"ג בחשוון ה'תרס"ט, 7 בנובמבר 1908 – 12 בפברואר 1956) היה עיתונאי ופובליציסט בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. שימש עורכו הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר מייסדו ועורכו הראשון של העיתון "מעריב".

עמרי ניצן

עמרי ניצן (נולד ב-1950) הוא במאי תיאטרון ישראלי, מנהלו האמנותי של התיאטרון הקאמרי משנת 1993.

פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש

פרס איציק מַאנגֶר ליצירה ספרותית ביידיש (בכתיב יידי: איציק מאַנגער פּרײַז פֿאַר ליטעראַטור־שאַפֿונג אין ײִדיש) הוא פרס ספרותי ליוצרים ביידיש שנוסד ב-31 באוקטובר 1968, עוד בחייו של איציק מאנגר (חודשים ספורים לפני מותו), וחולק משנת 1969 ועד 1999.

מטרות הפרס היו:

להדגיש את מקומה ערכה וזכויותיה של היצירה ביידיש לתרבות עם ישראל.

לעודד את היוצרים בשפה זאת ולעניין את הציבור בספרות יידיש.

להביע הוקרה ליוצר איציק מאנגר, מגדולי משוררי היידיש, שבשנותיו האחרונות חי בארץ.הפרס ניתן כמעט מדי שנה עד 1999 ביום השנה לפטירתו של מאנגר. בתחילה נקבע שבכל שנה יקבלו את הפרס שני יוצרים: אחד החי בארץ ואחד בחוץ לארץ, אך לאחר זמן קצר התחילו לתת לשלושה, ארבעה ואף חמישה יוצרים בשנה. בהמשך הרחיבו את הקריטריונים, וגם יוצרים שאינם סופרים זכו בפרס, כמו הזמרות נחמה ליפשיץ וחוה אלברשטיין, השחקנים יוסף בולוף ופסח בורשטיין וחוקרים כמו אברהם נוברשטרן, דב סדן וההיסטוריון רפאל מאהלר.

מאז שניתן לראשונה ועד היום, נחשב הפרס לחשוב ביותר בעולם ליוצרים העוסקים ביידיש במגוון תחומים.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

רבקה גובר

רבקה גוּבֶּר (1902 – 10 בספטמבר 1981) הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור.

כלת פרס ישראל תשל"ו (1976) על מפעל חייה בקליטת עלייה.

שלמה צמח

שלמה צֶמַח (2 ביוני 1886 – 6 בנובמבר 1974) היה חלוץ, סופר ומחנך עברי. חברו מנוער של דוד בן-גוריון, ומראשוני העלייה השנייה. חתן פרס ביאליק לספרות יפה (1944) ופרס ישראל לספרות יפה (תשכ"ה-1965).

שניאור זלמן חשין

ד"ר שניאור זלמן חֵשִׁין (25 באוקטובר 1903 – 29 בדצמבר 1959, ד' בחשוון תרס"ד – כ"ח בכסלו תש"ך) היה שופט בית המשפט העליון מיום הקמתו, ולימים ממלא מקום קבוע של נשיא בית המשפט העליון.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.