דוד ילין

פרופ' דוד יֶלין (י"א באדר ב' ה'תרכ"ד, 19 במרץ 1864כ"ב בכסלו תש"ב, 12 בדצמבר 1941) היה מורה, חוקר העברית ואיש ציבור, מראשי היישוב, מראשי הבונים החופשיים בארץ ישראל, מייסד מכללת דוד ילין, ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית, יושב ראש הוועד הלאומי, וממקימי שכונת זיכרון משה בירושלים.

דוד ילין
Yelin33
ענף מדעי בלשנות
מדינה ארץ-ישראל
פרסים והוקרה על שמו נקראים מספר מוסדות חינוך ובראשם המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין שהקים ולשכת הבונים החופשים מספר 18 על-שם דוד ילין בפתח תקווה שהיה נשיאה.
תרומות עיקריות
ייסד, יחד עם אליעזר בן יהודה, את ועד הלשון העברית, כתב ספרים בדקדוק עברי
Beit yelin
אבן ראשה מעוטרת במילה הלבנון בבית ילין, בירושלים
דוד ילין
רחוב על שם דוד ילין בסמוך לכיכר הדוידקה בירושלים

תולדות חייו

ילין נולד בשנת 1864 בירושלים למשפחה ירושלמית ונקרא על שם סבו, דוד ילין, שעלה מפולין עם משפחתו בשנת 1834. אביו יהושע ילין היה ממייסדי שכונת נחלת שבעה ואמו שֶׂרח הייתה בתו של שלמה יחזקאל יהודה, שעלה עם משפחתו מעיראק.

בגיל 14 בלבד כתב ילין עיתון משלו בשם "הר ציון", שנכתב בעותק אחד בלבד פעמיים בחודש במשך למעלה משנה (סה"כ 43 גיליונות). היה זה מעין ניסיון של ילין בעולם ההוצאה לאור. כמו כן כתב בשנת 1878 בעיתון "הלבנון", ולאחר מכן בעיתונים נוספים, ובהם "המגיד" ו"המליץ".[1]

ילין התחנך ב"חדר" ובהמשך למד בישיבת עץ חיים. בנסיעה לצורך לימודים ללונדון ב־1880 פגש את נסים בכר, שהזמינו ללמוד בבית הספר כל ישראל חברים בירושלים, שהקים. אחרי זמן־מה ילין עצמו החל ללמד שם עברית.

בשנת 1885 נישא לאיטה בתו של הרב יחיאל מיכל פינס. כבר בצעירותו הצטרף לבונים החופשיים בארץ ישראל[דרוש מקור] ונחשב לאורך השנים כאחד הבכירים בארגון. ב־1888 היה אחד ממייסדי בני ברית בארץ ישראל שהורכב בתחילתו כמעט כולו על ידי בונים חופשיים.

שימש מורה בבית הספר למל ובסמינר עזרה, שם פעל למען השימוש בעברית כשפת הוראה.

בשנת 1890 ייסד, יחד עם אליעזר בן יהודה, את ועד הלשון העברית (שלימים הפך לאקדמיה ללשון העברית). בן יהודה נבחר כנשיא הוועד, והחברים בו היו ילין, הרב חיים הירשנזון, זאב יעבץ, אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר (לימים הראשון לציון) ויחיאל מיכל פינס. הוועד פעל במשך כשנה והתפרק, ונוסד מחדש בשנת 1904 על ידי המורים העבריים, שעמדו בפני קשיים גדולים בשימוש בשפה העברית לצורך הוראה. ילין עמד בראשו כנשיא שני עד מותו.

ב־1892 היה אחד ממייסדי מדרש אברבנאל, לימים הספרייה הלאומית של ישראל.

בשנת 1903 ייסד את גן הילדים הראשון שפעל בעברית. באותה השנה השתתף ביוזמתו של מנחם אוסישקין להקים בכנס בזכרון יעקב ארגון כלל־יהודי בשם הכנסייה הארצישראלית. הקמת הארגון הכללי נכשלה, אך בכנס הוקם "איחוד המורים", ששמו שונה לימים ל"הסתדרות המורים". ילין כיהן כנשיא ארגון זה בשלוש שנותיו הראשונות, עד 1906.

בין השנים 1910–1914 היה חבר מועצת עיריית ירושלים, ובין השנים 1920–1925 היה סגן ראש העירייה ויצר שם את החותמת העברית הראשונה. ב־1913 היה גם חבר האספה הלאומית של האימפריה העות'מאנית.

בשנת 1913, במהלך מלחמת השפות שהסעירה את היישוב, פרש ילין מבית המדרש למורים אשר היה שייך לחברת "עזרה", שתכננה להקים את הטכניון על בסיס לימודים בגרמנית ולא בעברית. ילין ייסד אז את "בית המדרש למורים העברי", שהפך לסמינר למורים שבשכונת בית הכרם וכיום נקרא "המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין".

בשנת 1917, עקב מלחמת העולם הראשונה, הוגלו הוא ומשפחתו לדמשק על ידי ג'מאל פחה. המשפחה שהתה בעיר כשנה, שבמהלכה נפטר הבן שמריהו מטיפוס הבהרות.

בשנים 19201929 כיהן כנשיא אספת הנבחרים וכראש הוועד הלאומי. בינואר 1924, השתתף ילין כראש הוועד, עם הראשון לציון הרב יעקב מאיר והקולונל פרדריק קיש, במפגש בעמאן עם חוסיין בן עלי, ובנו עבדאללה, בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. את פרוטוקול הפגישה הסודי כתב ילין, ובפגישה אמר למלך בין היתר: "אנחנו היהודים, היושבים בארץ ישראל והשבים אליה, חפצים כולנו לפתח את הארץ בעבודה משותפת עם הערבים, מפני ששני העמים הם אחים בני אב אחד, אברהם"... "העבודה המשותפת שלנו הייתה גדולה בייחוד בימי הביניים, ימי החושך בארצות אירופה, בשעה שהיהודים והערבים עבדו יחדיו להפיץ את החכמה והמדע. ועתה, בשובנו להחיות את ארצנו, רק רגש אחד ממלא את ליבנו - שנוכל לעבוד את עבודת התחייה בשקט ובמרץ עם אחינו הערבים".[2]

בשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, הוזמן ללמד דקדוק עברי וכן שירה עברית של ימי הביניים. בשנת 1936 התמנה לפרופסור לספרות באוניברסיטה. ילין כתב ספרים בחקר הלשון, היסטוריה וספרות ימי הביניים.

באוקטובר 1937 בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט נרצח אבינעם, בנו החמישי. בעקבות מאורעות אלה והתנהלות השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי באותה עת, כתבו דוד ילין ואשתו איטה מכתב אל הנציב העליון בו הסבירו מדוע הם מחזירים את אותות הכבוד שקיבלו בעבר מהממשלה. על כך פורסם למחרת בעיתון "דבר":

פרופ' דוד ילין ואשתו איטה ילין החזירו אתמול לנציב העליון את אותות-הכבוד, שניתנו להם על ידי הממשלה. וזה נוסח מכתביהם אל הנציב העליון: ר' דויד ילין כותב: "אות-הכבוד שניתן לי על ידי הממשלה הזאת אשר נסיבות פוליטיות מכריעות אצלה את הכף כנגד כל רגש של מוסריות ומביאות אותה לתת עזרתה לאלה שהרגו ורטשו לא רק את בני-עמי (בתוכם גם בני התמים!) ובני-עמם אלא גם את אנשי-צבאה ופקידיה היא. אות-כבוד זה נחשב עתה בעיני כאות לא-כבוד והנני משיבו למי שנתנהו לי לפני 21 שנה, בהיות רוח אחרת בממשלת ה. מ. מלך אנגליה המנוח". מרת איטה ילין כותבת: "הנני רואה עצמי מוכרחה עתה, אחרי הופעת "הספר הלבן", המבטל לגמרי את כל הבטחות ממשלת ה. מ. לעזור לעם ישראל, להקים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו, - להשיב לממשלת ה. מ. את האות הזה."[3]

פרופ' דוד ילין הלך לעולמו בשנת 1941 ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על שמו נקראים מספר מוסדות חינוך ובראשם המכללה בבית הכרם.

משפחה

אשתו איטה הייתה בתו של יחיאל מיכל פינס וגיסו היה יוסף מיוחס. לשניים היו שבעה ילדים - בת בכורה, חמישה בנים ובת זקונים:

אחותו של דוד ילין, שרה, הייתה אשתו של חבר בית המשפט המחוזי בחברון בראשית המאה ה-20, יוסף מני, נכדו של אליהו מני מראשי יהדות עיראק. אחותו רחל נישאה ליחזקאל דנין (סוכובולסקי), ממייסדי תל אביב.

יצחק יחזקאל יהודה ואברהם שלום יהודה היו בני דודו, אחייניה של אמו שרח.

תרומתו לשפה העברית

ילין היה אישיות מרכזית בהחייאת השפה העברית, והיה פעיל מאוד בחידוש מילים. בניגוד לבן יהודה, שפנה פעמים רבות לשפה הערבית על מנת להעשיר את השפה העברית - דגל ילין בחידוש עצמאי, או כזה המסתמך על המקורות העבריים העתיקים. פעמים רבות היה מחפש מילה מן המקורות ומחדש את משמעותה, גם אם משמעותה החדשה לא התאימה לזו המקורית. בפרט, עסק ילין במילים יחידאיות בתנ"ך שאין בטוחים בפירושן, דוגמת המילה מנזר שמופעה היחיד הוא בספר נחום, ככל הנראה במשמעות של מלך או של פקיד גבוה בממשל, שחודשה למשמעות של בית נזירים. דוגמאות למילים נוספות שחידש ילין: צלם וצילום (במקום חידושיו של אליעזר בן יהודה למילים צייר אור וציור אור בהתאמה), בדיחה, חקלאי, מדשאה, מצפן, נדיר, עקיף, קטר, שחקן, תאריך ותעמולה.[4]

פרסם, יחד עם יהודה גור, מילון עברי עם ציורים ב-1920.

מספריו

לפי המצאי בבית הספרים הלאומי, פרסם דוד ילין למעלה ממאה פרסומים. כאן יובאו רק כמה מהם, לשם מתן מושג על יצירתו.

  • אוסף שירים לילדים, סודר ביחד עם חיים אריה זוטא, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרס"ה, 1904.
  • בן יהודה ותחית הלשון העברית, ירושלים, 1924.
  • דקדוק הלשון העברית, הכתב והניקוד, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשל"ג 1973.
  • כתבי דוד ילין, בשבעה כרכים, ירושלים, תשמ"ג 1983.
    • א. ירושלים של תמול
    • ב. מדן ועד באר שבע
    • ג. חקרי מקרא
    • ד. חקרי השירה העברית בספרד
    • ה. מחקרי לשון ודקדוק
    • ו. פרקי חינוך והוראה
    • ז. איגרות ונאומים
  • מבחר שירי שמואל בן-יוסף הלוי הנגיד, מסודרים ומבוארים, מאת דוד ילין, אמנות, תל אביב, 1931 תרצ"א.
  • המלך עומר אל נעמן ובניו, מספורי אלף לילה ולילה, תרגום מערבית על ידי דוד ילין, הוצאת דביר תל אביב, תר"ץ 1930.
  • המשקלים בשירת שמואל הנגיד, שוקן, ירושלים, תרצ"ט 1939.
  • תורת השירה הספרדית , מאת דוד ילין, מבוא וביבליוגראפיה מאת דן פגיס, מגנס, ירושלים, תשל"ח 1978.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שלמה הרמתי, המורים החלוצים, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000. עמוד 47
  2. ^ ניר (שוקו) כהן, באיחור של מאה: נחשף פרוטוקול הפגישה בין מלך ירדן להנהגת היישוב, באתר ynet, 18 בנובמבר 2018
  3. ^ ר' דויד ואיטה ילין החזירו את אותות-הכבוד שלהם, דבר, 23 במאי 1939
  4. ^ שלמה הרמתי, המורים החלוצים, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000. עמ' 48
אברהם אבן-שושן

אברהם אבן־שושן (רוזנשטיין) (25 בדצמבר 1906, ח' בטבת תרס"ז, מינסק – 8 באוגוסט 1984, י' באב תשמ"ד, ירושלים) היה מילונאי עברי ישראלי מהבולטים בתחומו, מחבר "המילון החדש".

אברהם חיים אלחנני

אברהם חיים אלחנני (אלחנתי) (2 באוגוסט 1909, ט"ו באב תרס"ט – 2009) היה עיתונאי וסופר עברי ירושלמי.

אליעזר מאיר ליפשיץ

אליעזר מאיר ליפשיץ (רא"ם; י' בתשרי תר"ם, 27 בספטמבר 1879, סקוליה, גליציה המזרחית – כ"ד בתמוז תש"ו 1946, ירושלים) היה רב, מחנך, חוקר יהדות, ומראשי תנועת המזרחי בארץ ישראל. נחשב אחד ממייסדי ומעצבי החינוך הדתי לאומי.

בית הכרם

בית הכרם היא שכונה ותיקה במערב העיר ירושלים. בצפון גובלת השכונה בשכונת קריית משה, במערב בשכונת יפה נוף ויער ירושלים ובשדרות הרצל, בדרום ברמת בית הכרם ובמזרח בדרך בגין וגבעת רם. השכונה קרויה על שם בית הכרם המקראית, אשר ייתכן כי שכנה באזור עין כרם של ימינו. יישוב מקראי זה מוזכר בספר נחמיה (ג‘, י"ד): "ואת שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב שר הפלך בית הכרם, הוא יבננו ויעמיד דלתותיו ומנעוליו ובריחיו".

חלק ממייסדי השכונה התגוררו קודם לבנייתה במרכזה של ירושלים, באזור בו בשנות האלפיים נמצא רחוב הלל. אזור זה כונה אז גם בשם "בית הכרם", על שם העצים והגנים שהקיפו אותו. ייתכן כי שם זה נדד עימם כאשר התיישבו בשכונה החדשה.

בן-ציון דינור

בן-ציון דִינוּר (דינבּוּרג) (2 בינואר 1884, ג' בטבת תרמ"ד – 8 ביולי 1973, ח' בתמוז תשל"ג) היה היסטוריון של עם ישראל, מחנך, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, שר החינוך, יוזם מפעל חלוקת פרס ישראל; חתן פרס ישראל: למדעי היהדות (1958) ולחינוך (1973), ממייסדי "יד ושם" ויו"ר ההנהלה הראשון שלו (1953- 1959), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. על שמו מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל.

בתי ברוידא

בתי ברוידא היא שכונה חרדית ברחוב התבור בירושלים, בשולי שכונת נחלאות. שמה הרשמי הוא "אהלי יעקב", על שם יעקב ברוידא, התורם לבניינה. השכונה נוסדה בשנת 1902, ומצויה בסמוך לשכונת כנסת ישראל.

בחודש סיוון תרס"ג (1903) תיאר דוד ילין בעיתון השקפה את הקמת בית הכנסת המרכזי בשכונה:

השכונה בנויה בקומפלקס בניינים אחד עם שכונת בתי ראנד, וכוללת בניין אחד ארוך בעל שלוש קומות עם קשת במרכזו, וגרמי מדרגות בצדו האחורי.

בשער הכניסה לשכונה חקוק באבן:

הפסוק "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות" מעיד כי מכיוון שלמקים השכונה לא היו ילדים, על ידי בניית השכונה הוא הנציח את שמו.

הכיתוב מנציח גם את שרגא פייבל יעקבזון השותף ליוזמת הקמת השכונה.

שכונת בתי ברוידא נבנתה בצמוד לשכונות כנסת ישראל, וכמוהן נועדה לאוכלוסייה חרדית "פרושית" (כלומר ליטאית) של אנשי היישוב הישן, בניגוד לשכונת בתי ראנד הסמוכה שנועדה לאוכלוסייה חסידית.

תושבי השכונה נבחרו בקפידה ומנו רק תלמידי חכמים שעסקו בתורה ובהוראה בישיבת "עץ חיים". תושבי השכונה נאלצו לחתום על חוזה "חובת הדר", שבה התחייבו לא לבצע שינויים במבנה, לשמור על הניקיון ולהתפלל בבית כנסת של השכונה.

ביום שושן-פורים תרצ"ב (23.3.1932) התקיים ברחבה שלפני בית הכנסת של בתי ברוידא 'פורים שפיל' (מחזה פורימי היתולי), שבו כביכול הועמד למשפט הרב קוק. בסופו של המחזה הורשע הרב קוק והוצא להורג ביריית אקדח. הייתה זו יוזמה של קנאי ירושלים, שתיעבו את הרב קוק. היורה היה מנחם פרוש הצעיר, שלימים טען כי הובל אל הבמה ברגע האחרון מבלי שהיה מודע להקשר. ביזויו של הרב הראשי לארץ ישראל עורר סערה ביישוב, וגם אישים חרדיים מתונים גינו את המעשה. הרב איסר זלמן מלצר, שהתגורר אותה עת בשכונה, עבר מאותו יום להתפלל בבית הכנסת של בתי ראנד השכנה.

בתי השכונה אינם רכוש התושבים אלא שייכים ל"הקדש ברוידא" והם מתגוררים בהם בשכירות מוגנת (דמי מפתח), דבר המאפשר למנהלי ההקדש לשמור על אופי וצביון אוכלוסיית השכונה.

דוד ילין (הראשון)

דוד ילין (1803 – 1863) היה אבי משפחת ילין בארץ ישראל, שימש כשד"ר.

החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה

החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה נוסדה ב-6 באפריל 1913 על ידי קבוצת אנשי רוח ארץ-ישראליים במטרה להעמיק את המחקר ההיסטורי, הגאוגרפי והארכאולוגי של ארץ-ישראל. בין המקימים היו אברהם יעקב ברוור, דוד ילין ואהרן מאיר מזי"א.

המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין

המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים היא מכללה אקדמית להכשרת מורים בישראל. המכללה היא בין המכללות הראשונות למורים בארץ ישראל ששמו דגש על שימוש בשפה העברית. "בית המדרש למורים העברי הממלכתי על שם דוד ילין" היה שמה הראשון הרשמי והמלא של המכללה, אך בפי כל היא הייתה ידועה בשם "סמינר בית הכרם", שכן שוכנת היא על גבעה נישאה בלבה של שכונת בית הכרם. המכללה מוכרת גם בשמה "סמינר למורים" והיום שמה המקובל הוא "מכללת דוד ילין". המכללה נמצאת ברחוב מעגל בית המדרש 7.

תלמידי הסמינר השתלבו בחיי השכונה גם בימי שלום ושלווה ובעיקר בימי מאורעות ומלחמות; במאורעות תרפ"ט (1929), במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936–1939), במלחמת העולם השנייה, במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים, הם היו חלק ממערך ההגנה והשמירה בשכונת בית הכרם ובחלקים אחרים של ירושלים.

ועד הלשון העברית

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920-1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

זאב וילנאי

זאב וילנאי (וילֶנְסְקי; 1900–1988) היה גאוגרף והיסטוריון ישראלי, נחשב לאחד מגדולי חוקרי ארץ ישראל ועתיקותיה בדורות האחרונים, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל.

זיכרון משה

זיכרון משה היא שכונה במרכז ירושלים, בין רחוב הנביאים לכיכר השבת.

זיכרון משה נוסדה בשנת 1905 על ידי קבוצת משכילים ציוניים ובהם דוד ילין והרב יחיאל מיכל פינס. זו אחת מחמש שכונות שהתרומה להקמתן ניתנה על ידי משה מונטיפיורי, בתנאי שישאו את שמו.

השכונה נודעה כשכונה מודרנית במושגי התקופה ההיא, כשערכים של נוי ואסתטיקה נמצאו בתקנון השכונה, כגון: הוראות בדבר סלילת כבישים והתקנת מדרכות ("צריכות להיות סלולות היטב, ועשויות במדרון למען לא יעמדו בהן מימי גשמים"), חפירת תעלות למי-שופכין, נטיעת עצים וטיפוחם ואיסור תליית כבסים לייבוש ברשות הרבים.

כמו כן, זיכרון משה היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שבתיה לא היו צמודים זה לזה ולכל בית היו חצר וגינה משלו. רוב הבתים בשכונה היו בני קומה אחת והיא נחשבה לאחת השכונות היוקרתיות בתקופתה.

בשנת 1934 הוקם ברחובה הראשי, רחוב ישעיהו, תיאטרון אדיסון ששימש במשך שנים כתיאטרון הראשי של העיר עד להקמת תיאטרון ירושלים שנחנך ב-1971, וכקולנוע שבו הוצגו בין השאר סרטים הודיים וטורקיים. הקולנוע נהרס בשנת 2006, ובמקומו נבנה מתחם מגורים של חסידות סאטמר.

במרכז השכונה נמצא בית הכנסת המרכזי שלה, בית הכנסת זיכרון משה, הפועל במתכונת של שטיבלך ברוב שעות היממה. בית כנסת זה נמנה עם הוותיקים והידועים ביותר מסוגו. בבית הכנסת ישנם גם שיעורי דף היומי רבים סביב השעון.

עם השנים הוזנחה השכונה, רבים מן הבתים נהרסו או נוספו להם קומות, וקרבתה לכיכר השבת הביאה להתחרדותה. מבנים נוספים בעלי עניין בשכונה הם בית הספר למל המשמש כיום תלמוד תורה חסידי, ובית דוד ואיטה ילין המשמש כיום כבית אגודת ישראל.

הרב יצחק צבי ריבלין כיהן כרבה הראשון של השכונה וסביבתה. כן כיהנו כרבני השכונה הרב מאיר סטלביץ והרב ישראל יעקב פישר.

יצחק ברמן

יצחק בֶּרמן (3 ביוני 1913 – 4 באוגוסט 2013) היה פוליטיקאי ומשפטן ישראלי, כיהן כשר האנרגיה והתשתית וכיושב ראש הכנסת.

כ"ב בכסלו

כ"ב בכסלו הוא היום העשרים ושניים בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ב כסלו היא פרשת מקץ, אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת וישב אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

מחנה יהודה (ירושלים)

מחנה יהודה היא שכונה יהודית במרכז ירושלים, והיחידה בגוש הנחלאות השוכנת מצפון לרחוב יפו. השכונה נוסדה בשנת 1887 (תרמ"ז) ונקראה על שם יהודה נבון, אחיו הבכור של אחד ממקימי השכונה, יוסף נבון, שמת בדמי ימיו. מאחר ששוק מחנה יהודה הסמוך נטל את שם השכונה, סוברים רבים בטעות כי הוא מהווה חלק ממנה, ולא היא: גבולות השכונה הם: רחוב יפו מדרום, רחוב יוסף נבון ממערב, רחוב דוד ילין מצפון ורחוב יוסף בן מתתיהו ממזרח.שכונת מחנה יהודה הוקמה ביוזמת שלושה עסקנים: יעקב פרוטיגר, מנהל בנק פרוטיגר ומיסיונר לשעבר; היזם היהודי שלום קונסטרום; והעסקן יוסף נבון. השלושה היו שותפים בכמה פרויקטים עסקיים בירושלים, בהם גם הקמת שכונת 'סוכת שלום' הסמוכה למחנה יהודה.

אחד המבנים הבולטים בשכונת מחנה יהודה הוא בית הכנסת 'זהרי חמה', השוכן בדרומה, על רחוב יפו. בית הכנסת ידוע בשעון השמש הענק הקבוע בחזיתו.

מוסדות מפורסמים בשכונה זו הם ישיבת שפת אמת בה קבורים גם שניים מאדמו"רי גור וישיבת מאור עיניים. הרב שמחה בונים אלתר, אדמו"ר גור, היה גר בשכונה ברחוב אלפנדרי.

מסע וילהלם השני לארץ ישראל

מסעו של קיסר גרמניה וילהלם השני לארץ ישראל בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898 היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ובתולדות הציונות.

במהלך המסע, שנמשך מ-11 באוקטובר עד 26 בנובמבר 1898, ביקר הקיסר בערים קונסטנטינופול, חיפה, יפו, ירושלים וביירות כולן תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. וילהלם השני ביקש לחזק את יציבותו של השלטון העות'מאני, שנחלש בעקבות המשבר בבלקן בשנים 1877–1878, לתמוך במעמדה של הנצרות, ובמיוחד של הכנסייה הפרוטסטנטית, וכן לעודד את המתיישבים הנוצרים והיהודים בארץ ישראל. במהלך הביקור נפגש הקיסר עם בנימין זאב הרצל.

מקור ברוך

מקור ברוך היא שכונה במרכז ירושלים.

גבולות השכונה הם רחוב מלכי ישראל בצפון, רחוב שרי ישראל במערב, רחוב יפו בדרום וגוש גאולה (זיכרון משה, שכונת אחוה) במזרח, הנתחם על ידי רחוב יוסף בן מתתיהו. הרחוב המרכזי בשכונה הוא רחוב רש"י. הוקמה בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20.

שמעון לוי (פרופסור)

שמעון לוי (נולד ב-13 ביולי 1943) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, חוקר תיאטרון, מתרגם, במאי תיאטרון, מבקר אמנות, מחזאי ומנהל סדנאות תיאטרון. מרצה במסלול וולדורף בסמינר דוד ילין בירושלים. תחומי מחקרו העיקריים: תיאטרון ישראלי, הדרמה של סמואל בקט – תחום בו הוא נחשב מומחה עולמי; תסכיתי רדיו; תנ"ך כתיאטרון, תחום מחקרי פורץ-דרך; ותאוריות כאוס בתיאטרון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.