דוד זכאי

דוד זכאי (ז'וּכוֹביצקי) (חתם בשם העט ז. דויד) (16 בספטמבר 1886, ב' בתשרי תרמ"ז15 בינואר 1978, ז' בשבט תשל"ח), איש העלייה השנייה, מורה עברי, מפעילי תנועת העבודה, עיתונאי ופובליציסט עברי בתקופת היישוב ובמשך 30 שנה לאחר הקמת המדינה.

דוד זכאי
ZakayFam
מדינה ישראל  ישראל
David Zakai V01 522
דוד זכאי בשנות ה-40

ביוגרפיה

GuestsDavar1925
צילום קבוצתי לרגל הופעת העיתון דבר, 1 דוד בן-גוריון, 2 פולה בן-גוריון, 3 זלמן שזר, 4 אליעזר קפלן, 5 אליהו גולומב, 6 דוד זכאי, 7 משה שרת 8 ישראל גורי, 1925.
DZTelescope
דוד זכאי עם הטלסקופ על גג הבית תצפית לכוכבים ולשירות ההגנה 1929.
ZakayFam
משפחת זכאי מימין לשמאל: הבן הצעיר אברהם, הבת חנה, האם רחל, הבן הבכור יעקב האב דוד זכאי ואירמה רעייתו של יעקב, פסח תש"א.

דוד זכאי נולד ב 1886 בשם דוד ז'וּכוֹביצקי בעיירה אוסטרושיצקי[1] שבפלך מינסק, באימפריה הרוסיתתחום המושב, כיום בבלארוס), בן ליצחק ז'וכוביצקי (נצר לר' ישעיה ז'וּכוֹביצֶר, ה'צדיק הנסתר' מהכפר ז'וכוביץ שליד מיר), למדן משכיל, סוחר, שכתב ב"המליץ" וב"הצפירה", ולהוֹדה לבית גיטלין. קיבל חינוך יהודי מסורתי בחדרים ובישיבה במינסק.

כבר מגיל צעיר נמשך לרעיון התחייה הלאומית היהודית ותחיית הלשון העברית. לאחר תום לימודיו כיהן כמורה עברית בעברית ב"חדר מתוקן" בעיירה קרוצ'י שבפלך מוהילוב[2] ובבית ספר עברי לבנות בעיירה גולטה שבפלך חרסון.

בשנת 1909 נישא לרחל בת הרב אברהם אהרונסון הכהן (רב באבוליץ ובקרוצ'ה, ואחיו של הרב שלמה הכהן אהרונסון, רבהּ של קייב והרב הראשי האשכנזי הראשון של תל אביב). אחיה של רחל היה הסופר זלמן יצחק אנוכי (ז"י אנוכי).

באותה שנה, 1909, עלו בני הזוג לארץ ישראל, לאחר שדוד ביקר בה כבר בקיץ 1908. בארץ המשיך לכהן כמורה במושבות גדרה ובאר טוביה. היה מפעילי תנועת העבודה, כתב רשימות בעיתון "הפועל הצעיר". עם חבריו של דוד נמנה הסופר יוסף חיים ברנר.

בקיץ 1914 נסע ללוות קבוצה מתלמידי גימנסיה "הרצליה" לחופשה בבתי הוריהם ברוסיה, ועקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה לחזור ארצה עד פסח תר"פ. בחזרתו היה למנהל ועדת התרבות של "אחדות העבודה".

עם ייסוד ההסתדרות הכללית בשנת 1920 היה במשך זמן קצר המזכיר הכללי הזמני עד להיבחרו של דוד בן-גוריון ב-1921 למזכיר הכללי הראשון.

בהמלצת דוד בן-גוריון שינה דוד ז'וכוביצקי את שם משפחתו לעברי ובחר ב-זכאי, שמזכיר בצליל את השם המקורי.

עד לייסוד העיתון "דבר" בשנת 1925, ערך את ביטאון ההסתדרות (ה"פנקס") ואת ביטאון "אחדות העבודה" "קונטרס", שם גם פרסם את מדורו "טורים". עם ייסוד "דבר" הצטרף באופן טבעי לסגל העיתון שבו פרסם את טוריו, היה חבר ומזכיר המערכת, היה עורך לילה ובתקופה מסוימת גם ערך את העיתון. חתימתו "ז. דויד", לוותה אותו במשך כל שנותיו ב"דבר".[3] במדורו "קצרות" ביטא בתמציתיות חוויות מחייו, אירועים מחיי היישוב והעם היהודי וכתב על אודות אישים, ספרים ואנשי רוח. "קצרות" קובצו בשני ספרים.

זכאי היה אסטרונום חובב וסקירות על גרמי השמיים פרסם בטורו החודשי "בשמיים". תצפיותיו בכתמי השמש, במשך שנים רבות, התפרסמו בהוצאת מצפה הכוכבים בציריך, והוא אף תרגם לעברית את הספר "אסטרונומיה" של נורמן לוקייר (Lockyer), מדען ואסטרונום בריטי, בעל עניין מיוחד בשמש (תל אביב: קופת-הספר, תרפ"ט 1929, בסדרת "דעת: ספרי מדע לנוער ולעם).

ב"קול ירושלים" שידר הרצאות על אסטרונומיה.

בזמן מאורעות תרפ"ט, 1929, הוחבא במרתף ביתו בתל אביב, בשד' הקרן הקיימת (לימים שד' בן-גוריון) נשק של ה"הגנה". על גג הבית עמד הטלסקופ לתצפיות אסטרונומיות שבעזרתו תצפתו אנשי ה"הגנה" על הסביבה

בחצר ביתו הייתה לזכאי תחנה מטאורולוגית קטנטנה שבעזרתה דווח באופן קבוע ובמשך שנים רבות מאוד על כמויות המשקעים שנמדדו.

בשנות החמישים הרצה בשידור ב"קול ישראל" ובפורומים שונים על אגדה ומדרשי חז"ל. הרצאותיו קובצו בספר "נקרא באגדה".

זכאי כיהן כציר אספת הנבחרים וציר לקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן, 1935. היה חבר מרכז הסתדרות המורים, חבר ועד החינוך, וכתב ב"החינוך".

בשנת 1956 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות.

דוד זכאי נפטר בתל אביב בשנת 1978, בן 91 היה במותו ונטמן בבית העלמין "נחלת יצחק". הותיר אחריו שני בנים ובת ושבעה נכדים.

בנו יעקב היה פעיל ב"הגנה", ביתו חנה שרתה ב ATS (חיל הנשים של הצבא הבריטי) ואברהם היה המפקד הראשון של הפלי"ם וראש מספן הציוד בחיל הים.

כתביו

  • קצרות, תל אביב: דבר, תשי"ד 1955. (לקט מאמרים שנדפסו ב"דבר")
  • קצרות, תשי"ג-תשל"ב, הוצאת דבר, 1973.
  • נקרא באגדה: כפשוטה ולאור ימינו, תל אביב מחברות לספרות, תשכ"ה 1964. (דברי אגדה והסברים; מבוסס על שיחות ששודרו ב"קול ישראל" בשנים תשט"ז-תשי"ז)[4]
  • קצרות תשי"ג–תשל"ב,‫ תל אביב: דבר, תשל"ג 1973.

אחרים:

  • חיי אז"ר: לחג הגבורות, כ"ד שבט תרי"ד-תרצ"ד,‫ תל אביב: המרכז לנער של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, תרצ"ד. ‬(ספרית המרכז לנוער; חוברת ב)
  • זלמן שזר: דיוקנו של נשיא / כתבו: דוד זכאי, חנוך ברטוב, ישעיהו אברך, תל אביב: עם עובד, 1973. (אלבום איורים לכבוד הנשיא שזר בלוית מובאות מדבריו ומכתביו ורשימות על אודותיו)

בעריכתו

  • דוד זכאי (עורך), דבר: מאסף במלאת עשרים וחמש שנים לדבר עתון פועלי ארץ ישראל, תל אביב: דבר, תש"י.[5]
  • יוסף זלצמן: חמישים שנה להירצחו בשדות כנרת, תרע"ד – כ"ד בחשון – תשכ"ד / (ליקט והביא לביה"ד: מ' מלמד; ערך: ד' זכאי),‫ כנרת: המרכז החקלאי וקבוצת כנרת, תשכ"ד.
  • דוד זכאי (עורך לשוני), כל עת, הדפוס החדש, תשכ"ב אוקטובר 1961.

קישורים חיצוניים

משלו:

הערות שוליים

  1. ^ ברוסית: Острошицкий Городок; בבלארוסית: Астрашыцкі Гарадок; ראו דף העיירה באתר JewishGen.
  2. ^ ברוסית: Круча; ראו דף העיירה באתר JewishGen.
  3. ^ טורים: אקדמות, דבר, 1 ביוני 1925.
  4. ^ ראו ביקורות: א. א. הלוי, "נקרא באגדה", דבר, 22 באפריל 1965; ג. קרסל, דברי אגדה ב"קצרות", דבר, 25 במאי 1965.
  5. ^ ראו ביקורת: נתן גורן, על המאסף דבר, דבר, 17 בנובמבר 1950.
אטלס (ספר מפות)

אַטְלָס הוא אוסף של מפות שלרוב נכרך בפורמט של ספר. כינוי זה ניתן על ידי הגאוגרף ושרטט המפות גרארדוס מרקטור. בחלק מהאטלסים (בייחוד הראשונים) שורטטה דמותו של אטלס המיתולוגי הנושא את העולם על כתפו.

בנו צור

בנו (בנימין) צור (צוקר) (1908–1984) היה המפקד השני של גלי צה"ל, מנובמבר 1952 ועד אוגוסט 1965.

בני דרום

בְּנֵי דָּרוֹם הוא מושב שיתופי של הפועל המזרחי, השוכן סמוך לאשדוד.

ברכה חבס

ברכה חַבָּס-הכהן (20 בינואר 1900, כ' בשבט תר"ס – 31 ביולי 1968, ו' באב תשכ"ט) הייתה עיתונאית, עורכת, סופרת ואשת חינוך ישראלית. חברת מערכת דבר, ממייסדי עיתון הילדים דבר לילדים, מראשוני הוצאת הספרים עם עובד. מחברת הביוגרפיה הראשונה של דוד בן-גוריון. עיתונאית השטח הראשונה בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל.

גרשון שופמן

גרשון שוֹפְמן (נכתב לעיתים גרשֹם שופמן, 28 בפברואר 1880, ט"ז באדר תר"מ– 12 ביוני 1972) היה סופר עברי בן דור התחייה. חתן פרס ביאליק (תש"ז 1946) ופרס ישראל (תשט"ז 1956). אמן הסיפור הקצר וקצרצר.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

הגה (עיתון)

הגה היה עיתון יומי מנוקד ומבואר המיועד לעולים, שיצא בהוצאת דבר בשנים 1940–1947.

בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ ישראל עולים שהצליחו למלט נפשם מגרמניה ומהמדינות דוברות הגרמנית, פרחה בארץ עיתונות בשפה הגרמנית. העיתונים העבריים התחרו בעיתונות הגרמנית על ידי צירוף כתבות מנוקדות לעיתון. העיתון דבר נהג לצרף החל מאמצע נובמבר 1935 מוסף שנקרא "דבר לעולה". אולם הלוחמים למען השפה העברית המשיכו לדרוש הוצאת

עיתון יומי עברי מנוקד עבור העולים.

עוד טרם צאת העיתון "הגה" לאור, באוגוסט 1939, שימש רישיון העיתון כסות להוצאת העיתון דבר שנסגר למשך שבוע ימים בהוראת השלטונות. בין 17 באוגוסט ל 24 באוגוסט 1939 הופיע העיתון דבר תחת השם הגה וסופק למנויי דבר. ידיעות שהובאו על ידי "שירות דבר", הופיעו תחת המינוח "שירות הגה" ומודעות האבידות והמציאות הפנו את הקוראים למערכת "הגה".

בשנת 1939 קיבלה הוצאת דבר רישיון להוציא לאור עיתון לעולים שנקרא "הגה". העיתון החל לצאת כעיתון ערב שמחירו 3 מיל. בפברואר 1940 הופסק הפצת עיתון הערב כהכנה לקראת צאת העיתון כעיתון בוקר יומי. תאריך היעד של יציאת העיתון נקבע ל-15 במרץ 1940. העיתון היומי יצא לאור לראשונה ב 22 באפריל 1940, ערב חג הפסח ת"ש. העיתון היה כולו מנוקד וכלל תרגום מילים קשות לגרמנית.

עם הופעתו של העיתון כתב דוד זכאי במדורו "קצרות" ב"דבר":

"תחת דברים הרבה, הצהרות והחלטות...בא מעשה. אני מוכן לומר ניסיון למעשה: לתת לעולה הלועז עיתון עיתון יומי מנוקד... עיתון יומי מנוקד הוא, דומני, דבר חדש בתולדות העיתונות העברית. לפי עניות דעתי לא היה עוד עד עתה. באיזו מידה קשה לעשותו יודע כל מי שיש לו מושג כלשהו ממלאכת הדפוס העברי וכי הדבר רחוק משכר - אף זה ידוע."העיתון הגיע לתפוצה של ששת אלפים עותקים, אולם לא הגיע לרווחיות. אנשי העיתון דרשו מהמוסדות לסייע לעיתון במלחמתו למען השפה העברית ומהסתדרויות העולים להפיץ את העיתון במקום להוציא עיתונים בשפות זרות. ביוני 1947, כאשר הנטל הכספי שהיה כרוך בהוצאתו והסתכם ברבבות לירות ארץ ישראליות, בין השאר בגלל הצורך בסידור יד של האותיות המנוקדות, העיתון נסגר.

בשנים 1948–1949 חודשה הופעתו של "הגה" כשבועון ובשנת 1951 הופיע במקומו, בהוצאת "דבר", העיתון היומי המנוקד אמר שהתמיד בהופעתו עד לשנת 1986.

זכאי

האם התכוונתם ל...

זלמן שזר

זלמן שַזָּ"ר, במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (בכתיב יידי: רובאַשאָװ; 24 בנובמבר 1889, א' בכסלו תר"ן, מיר, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית – 5 באוקטובר 1974, י"ט בתשרי תשל"ה, ירושלים) היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

יוסף אהרונוביץ'

יוסף אהרונוביץ' (19 ביולי 1877, ט' באב תרל"ז – 28 במרץ 1937, ט"ז בניסן תרצ"ז) היה עיתונאי, עסקן ומנהיג ציוני. בעלה של הסופרת דבורה בארון.

יוסף ברסלבי

יוסף ברסלבי (בּרַסלַבסקי; א' באדר תרנ"ו, 1 באפריל 1896, רוֹמְנִי, פלך פולטאבה האימפריה הרוסית (אוקראינה) – ל' בניסן תשל"ב, 14 באפריל 1972) היה חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים. נודע בשל כרכי הסדרה שכתב, הידעת את הארץ.

ישראל זמורה

ישראל זמורה (7 במאי 1899, בסרביה (אז האימפריה הרוסית) - 4 בנובמבר 1983, תל אביב) היה עורך, מבקר ספרותי ומוציא לאור ישראלי.

בשנת 1925 עלה לארץ ישראל ומאז החל לקחת חלק פעיל ומרכזי בעולם הספרותי בארץ. הוא תרגם לעברית יצירות מרוסית ומצרפתית, פרסם מאמרים וביקורת ספרותית והיה חבר מערכת כתב העת הספרותי כתובים. בהמשך, היה ממקימי חבורת יחדיו וחבר מערכת כתב העת טורים, בהם היו חברים סופרים ומשוררים חשובים בעלי זיקה לספרות ולשירה המודרניסטית כמו שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג.

בשנת 1939 יסד את כתב העת "מחברות לספרות" והיה עורכו הראשי, ובשנת 1940 הקים הוצאת ספרים בשם זהה, הוצאת מחברות לספרות, מתוך כוונה להוציא לאור יצירות איכותיות בעלות ערך ספרותי, יצירות מקור מודרניסטיות, ספרות קלאסית כלל עולמית וספרות ילדים איכותית ומובחרת.

ההוצאה, שהייתה מפעל חייו, הוציאה למעלה מ-300 כותרים של ספרות מובחרת.

לביא (קיבוץ)

לָבִיא הוא קיבוץ דתי השייך לתנועת הקיבוץ הדתי, ושייך למועצה אזורית הגליל התחתון.

היישוב, הממוקם בגליל התחתון בגובה 310 מטר מעל פני הים נמצא כ־10 דקות נסיעה מהעיר טבריה וסמוך למחלף גולני.

קיבוץ לביא הוקם בשנת 1949 על ידי צעירים עולים חברי בח"ד (ברית חלוצים דתיים) מאנגליה, רובם היו בין 10,000 הילדים היהודיים הפליטים שהובאו לבריטניה מגרמניה בקינדר-טרנספורטים של שנות השלושים.

הקיבוץ הוקם ליד אדמות הכפר הערבי הנטוש "לובּיא" (לוביה), שתושביו נודעו באיבתם ליהודים עוד מימי השומר.

מקור השם לביא ולוביא הוא היישוב לביא בימי המשנה והתלמוד, שבו שכן פונדק לביא, על הדרך מטבריה לציפורי.

בשנת 2005, חיו בקיבוץ כ־220 חברים יחד עם משפחותיהם, סך הכול כ־700 נפשות.

הקיבוץ מתקיים מגידולי חקלאות שונים, רפת, עדר בקר לבשר ומפטמה, לולי פטם "לביא תעשיות רהיטים" מפעל ייחודי המייצר ריהוט לבתי כנסת ומלון לביא לאוכלוסייה הדתית.

בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי, שבתחומי הקיבוץ לומדים גם ילדי היישובים האחרים במועצה האזורית הגליל התחתון. הילדים בגילאי התיכון מתפזרים בין התיכונים השונים: הישיבה התיכונית בשדה יעקב, האולפנית והישיבה התיכונית בטבריה ובית הספר השיתופי בקיבוץ שדה אליהו. בנוסף לבית הספר נמצאת ליד הקיבוץ הפנימייה הדתית "הודיות".

קיבוץ לביא היה ראשון הקיבוצים של תנועת הקיבוץ הדתי שבו כיהן רב. ארבעה רבנים הנחשבים כמשמעותיים בציונות הדתית כיהנו, בתקופות שונות, בתפקיד "רב הקיבוץ" של לביא: הרב משה לוינגר (1960-1967), הרב שלמה אבינר (1971-1977), הרב משה גנץ והרב יהודה גלעד (החל משנת 1982).

אתרי תיירות סמוכים: יער לביא, קרני חיטין ומתחם נבי שועייב.

ליגה V

ליגה V היה ארגון שהוקם ביישוב לתמיכה בברית המועצות במלחמתה בנאצים בימי מלחמת העולם השנייה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה ביישוב תחושת אכזבה חזקה מכך שברית המועצות, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לא הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית. האכזבה הייתה עמוקה ביותר בשמאל הציוני, במפלגת השומר הצעיר, בקיבוץ הארצי ובתנועת העבודה הכללית, שראשיה עמדו בהנהגת היישוב. ראשי התנועה, אנשי מפא"י ואחדות העבודה, היו בני העלייה השנייה והשלישית, חניכי רוסיה ושכנותיה, ובעלי זיקה חזקה לעם הרוסי ולתרבותו.

כל אותה העת פיעמה ביישוב התקווה כי במהלך המלחמה תצטרף ברית המועצות לצד בעלות הברית במלחמתן בהיטלר. פלישת הנאצים לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 גרמה להרגשת הקלה ביישוב. היטיב לבטא זאת העיתונאי דוד זכאי, במדורו "קצרות" אשר התפרסם בעיתון דבר:

ולאחר זמן קצר כתב:

רגשות אלה באו לידי ביטוי בהקמת ארגון לסיוע לברית המועצות ולתמיכה בה. הארגון, שיכונה לימים "ליגה V", הוקם באוקטובר 1941 כ"ועד ציבורי לעזרת ס.ס.ס.ר. (ברית המועצות) במלחמתה האנטי-פשיסטית". הוועד הורכב ברובו מאנשי השומר הצעיר והצטרפו אליו אנשי ציבור מחוגים אחרים. ב-2 באוקטובר 1941 הכריזה ההסתדרות על מגבית לעזרת ברית המועצות. ב-2 במאי 1942 התקיים בחיפה כנס ארצי של פעילים בוועד בראשותו של שלמה קפלנסקי (נשיא הטכניון) ובהשתתפות פרופ' מרטין בובר. לוועד הצטרפה ההסתדרות הכללית, והוועד הפך ל"ליגה למען רוסיה המועצתית" (הסובייטית), שכונתה "ליגה V".

במצע הליגה נאמר בין היתר: "בפעילותה תשאף הליגה לרכוש את תמיכתה של רוסיה המועצתית במפעל הציוני".

הליגה פתחה עשרות סניפים ברחבי הארץ בהם פעלו אלפי פעילים. המזכיר הכללי של הליגה היה לבש טרנופולר.

באוקטובר 1942 נערך כנס גדול של הליגה בירושלים בהשתתפות משלחת רשמית של ברית המועצות, שהורכבה מאנשי צירות ברית המועצות באנקרה בירת טורקיה.

בכספי התרומות שאספה הליגה נרכשו שלושה אמבולנסים על ציודם, וב-17 באפריל 1943 יצאו האמבולנסים לדרכם, נהוגים על ידי נהגים עבריים. את האמבולנסים ליוותה משלחת רשמית שבין חבריה נמנה אהרן כהן (לימים מפעילי מפ"ם, אשר הורשע בשנת 1961 במסירת מידע סודי לסוכנים סוביטיים) וכן נציג העיתונות גרשון אגרון, עורך העיתון פלסטיין פוסט (כיום הג'רוסלם פוסט), ומי שהיה לימים ראש עיריית ירושלים.

האמבולנסים נסעו בדרך היבשה מארץ ישראל לעבר הירדן ומשם לעיראק ולאיראן. ב-28 באפריל 1943 הם הגיעו לטהראן ונמסרו לידי אנשי השגרירות הרוסית, שהעבירו אותם לידי הצבא האדום בגבולה של ברית המועצות עם איראן. על דלתו של כל אחד מן האמבולנסים הוצמדה לוחית מתכת עליה נכתבה הקדשה בשלוש שפות: רוסית, עברית ויידיש. הכיתוב העברי היה:

במרוצת הזמן הלכה פעילות הליגה ופחתה, בעיקר בעקבות המחלוקת שהתעוררה בין אנשי מפא"י ואנשי השומר הצעיר בשאלת "החזית השנייה". ראשי המפלגות הקומוניסטיות בעולם פעלו לפי הנחיות ממוסקבה במיקוד מאבקם בדרישה מבעלות הברית המערביות לפתוח "חזית שנייה" באירופה, ובגינוין על שאינן עושות זאת. השומר הצעיר הצטרף לדרישה, בעוד שמפא"י לא הזדהתה עם קו תעמולה זה. פעילות הליגה הלכה ודעכה לאחר מפלת הנאצים בקרב סטלינגרד ובקרב קורסק, כאשר הביטחון בחוסנה של ברית המועצות הלך וגבר.

מנשה רבינא

מנשה רבינא (רבינוביץ') (22 בינואר 1899 – 4 בדצמבר 1968) היה מוזיקאי, מלחין ומשורר, וחוקר ומבקר מוזיקה, ספרות עברית ומחול ביישוב ובתקופת המדינה, מחנך ומנחיל של תודעה מוזיקלית בארץ ישראל.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

צוריאל

צוּרִיאֵל הוא מושב בגליל העליון, ליד מעלות תרשיחא. הוא משתייך למועצה אזורית מעלה יוסף.

קבוצת כנרת

קְבוּצַת כִּנֶּרֶת היא קיבוץ השוכן בחוף הדרום-מערבי של הכנרת, בין המושבה כנרת ובין דגניה המשתייך לתנועה הקיבוצית. הקבוצה הוקמה ב-ב' בחשוון תרע"ד, 2 בנובמבר 1913. שייכת למועצה אזורית עמק הירדן.

תהילים ל'

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" הוא מזמור המופיע כפרק ל' בספר תהילים והוא מיוחס לדוד המלך ויועד לשירה בזמן חנוכת בית המקדש הראשון שנבנה בסופו של דבר על ידי בנו שלמה המלך.

המזמור היה נאמר בעת שירת הלוויים בבית המקדש בימי חנוכת הבית. ונוהגים לאומרו בימי החנוכה. המזמור הוא אחד הקטעים הנאמרים ברוב הקהילות בכל יום בתפילת השחרית כחלק מפסוקי דזמרא.

מזכירי ההסתדרות
דוד זכאי • דוד בן-גוריוןדוד רמזיוסף שפרינצקפנחס לבוןמרדכי נמירפנחס לבוןאהרן בקריצחק בן-אהרןירוחם משלישראל קיסרחיים הברפלדחיים רמוןעמיר פרץעופר עיניאבי ניסנקורןארנון בר-דוד

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.