דוד אבידן

דוִד אבידן (21 בפברואר 193411 במאי 1995) היה משורר, צייר ואיש קולנוע ישראלי.

את עיקר פרסומו קנה אבידן כמשורר בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. מבקרים ישראליים[1] מחשיבים אותו, בדרך כלל, לאחד משלושת הנציגים הבולטים ביותר של שירת "דור המדינה", לצד: יהודה עמיחי ונתן זך.

דוד אבידן
David Avidan
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
Memorial Plaque on the poet David Avidan
לוחית זיכרון על ביתו של דוד אבידן ברח' שמשון הגיבור 11 בתל אביב
David Avidan sketch
דוד אבידן

תולדות חייו

דוד אבידן נולד ב-1934 בתל אביב כדוד מוריץ (לאחר הולדת אחיו הצעיר נדיב, אשר לימים היה מחבר תשבצי ההיגיון, נדיב אבידן, שינה אביהם את שם משפחתם, לראשי התיבות של אבי דוד ונדיב). דוד למד בגימנסיה "שלוה" בתל אביב, ובאוניברסיטה העברית. בתחילת שנות החמישים היה חבר ב"ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי" (בנק"י), ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית - "קול העם". אבידן התגורר ברחוב שמשון בתל אביב.

קובץ שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", יצא לאור בשנת 1954. אבידן המשיך לפרסם ספרי שירה עד לשנותיו האחרונות, וכן כתב תסריטים וביים אותם, ועסק בתחומים נוספים של היצירה האמנותית. אבידן שאף להרחיב את גבולותיה של השפה העברית, ליצור מילים חדשות (הרבה באמצעות הלחם בסיסים) ולהעניק משמעויות נוספות למילים קיימות.

"הערב יוצאים", תקליטה הראשון של "שלישיית התאומים" (1966) כולל את השיר "הסתלקי רות", תרגומו של דוד אבידן ל־"Hit The Road Jack" של ריי צ'ארלס, וכן שירים נוספים של אבידן: "אנחנו לא רקדנים", "זה לא נורא" (לפי לחן של אנריקו מסיאס) ו"שבת" (לפי לחן של ליאו פרה). שירים מקוריים אחרים של אבידן שהולחנו הם "הרי את מותרת לכל אדם", שהולחן על ידי אמנים שונים, ובהם ארקדי דוכין, חוה אלברשטיין, דני ליטני ונפתלי אלטר; "הרחובות ממריאים לאט" (יוני רכטר ושם טוב לוי, וכן אסף אמדורסקי); "הזמנה להצגה יומית" (ברי סחרוף); "בעיות אישיוֹת" (שלומי שבן); ועוד.

אבידן גילה עניין רב בחידושי הטכנולוגיה ובדרך לשלבם ביצירתו. ספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974) כולל שמונה שיחות של אבידן עם תוכנית המחשב "אלייזה" של ג'וזף וייצנבאום, הדמיה פרודית של פסיכותרפיסט. בדש ספרו "תשדורות מלווין ריגול" (1978) מצוין: "רובם המכריע של מרכיבי הספר החדש הם תיעתוקים של הקלטות דיקטאפון-יד[2], שאבידן הפך אותו בארבע השנים האחרונות לציוד-יצירתי-צמוד."

ספר פרובוקטיבי אחר שפרסם בשם "דו"ח על מסע אל. אס. די." תיאר את מסע ה-LSD שהוא עבר.

אבידן תרגם אחדים מספריו לאנגלית, וכן תורגמו ספריו לשפות נוספות, ובהן צרפתית, רוסית וערבית.

בשנת 1958 הכיר את אשתו הראשונה, העיתונאית ברוריה אבידן, את אשתו השנייה, לילי (סיגל) אבידן, הכיר בשנת 1972, ובשנת 1986 הכיר את ציפורן לוטם שהייתה לאם בנו יחידו.

דוד אבידן נפטר בתל אביב ב-11 במאי 1995 בגיל 61, כשהוא עני, חולה ושקוע בחובות. הוא נקבר בבית העלמין ירקון בתל אביב, והמשורר נתן זך ספד לו בהקריאו את שירו המצמרר של הנפטר: "שיר ילדים", הפותח בשורה "המוות יבוא אלי ביום ההולדת". כשנה לפני מותו, כבר נודע ברבים מצבו הנפשי, הגופני והכלכלי הירוד עם שידור כתבה בטלוויזיה הישראלית שחשפה את תנאי חייו, ובה אבידן אף חשף כי שקע בחובות של כ-100 אלף שקלים.

על מצבתו בבית העלמין ירקון חקוק שירו הקצר "אֲדַמִּלָּה". שמו של שיר זה ("אדם" ו"מלה", שהותכו ל"אדמלה") מייצג אחד ממאפייני שירתו של אבידן - הרחבת גבולות השפה, בעיקר באמצעות יצירת מילים חדשות המורכבות מהלחם בסיסים של שתי מילים ידועות.

הותיר אחריו בן יחיד, תר אבידן, בנה של צפורן לוטם[3] (שאף היא הוציאה לאור מספר ספרים).

רחובות נקראו על שמו של דוד אבידן בשכונת המשתלה בתל אביב, וכן בפתח תקווה, נתניה ובכפר סבא.

ספרים

ספרי שירה בעברית

  • ברזים ערופי שפתיים, הוצאת "ארד", 1954.
  • בעיות אישיות, ארד, 1957.
  • סיכום ביניים, עכשיו, 1960.
  • שירי לחץ, א. לוין-אפשטיין, 1962.
  • משהו בשביל מישהו, הוצאת שוקן, 1964: מבחר שירים מארבעת ספריו הקודמים, בתוספת שירים חדשים.
  • אור של פיל (רצף רישומים עם איורימילוליים), המאה השלושים, 1967.
  • שירים בלתי-אפשריים + דו"ח אישי על מסע ל. ס.ד., המאה השלושים, 1968.
  • שירים חיצוניים, עקד, 1970.
  • שירים שימושיים, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1973.
  • הפסיכיאטור האלקטרוני שלי, לוין-אפשטיין, 1974.
  • שירי מלחמה ומחאה, לוין-אפשטיין, 1976.
  • שירי אהבה ומין, לוין-אפשטיין, 1976.
  • שירים עקרוניים, לוין-אפשטיין, 1978.
  • תשדורות מלווין ריגול, לוין-אפשטיין, 1978.
  • אנרגיה משורבטת, המאה השלושים, 1979.
  • ספר האפשרויות - שירים וכו', הוצאת כתר, 1985.
  • אבידניום 20, כתר, 1987.
  • המיפרץ האחרון - שירי סופת המידבר ושבעה שירי רקע, הוצאת "המאה השלושים" והוצאת "תירוש", 1991.
  • אדמלה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001 (מבחר שירים, בעריכת דוד וינפלד).
  • כל השירים כרך 1 1965-1951, הקיבוץ המאוחד, 2009 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
  • כל השירים כרך 2 1973-1968, הקיבוץ המאוחד, 2010 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
  • כל השירים כרך 3 1978-1974, הקיבוץ המאוחד, 2010 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
  • כל השירים כרך 4 1991-1985, הקיבוץ המאוחד, 2012 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)

מדריכים

  • לילות תל אביב, הוצאת תירוש.

באנגלית

  • MEGAOVERTONE, 1966.
  • NO, 1969. (דו-לשוני)

בערבית

  • קצאיד מוסתחילה (שירים בלתי-אפשריים), 1970.

תרגומים

  • קדיש מאת אלן גינסברג - המחזה ושני קטעים מתוך הפואמה, תרגם וצרף מבוא: דוד אבידן. אחרית דבר: רונן סוניס. עורך: יהודה ויזן, דחק, 2013. התרגום פורסם לראשונה בכתב העת 'פרוזה' ב-1976 (גיליון 4–5) והוצג בתיאטרון הבימה באותה השנה בכיכובה של ליא קניג.
  • כיצד שיקר לבעלה מאת ג'ורג' ברנרד שו – (עברית: דוד אבידן), פורסם לראשונה ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.

סרטים

  • הכל אפשרי (1968)
  • זוז (1969)
  • מין (1971)
  • צפנים טלפתיים (1976)
  • שדר מן העתיד (1981)

ספרי ילדים

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כגון גבריאל מוקד, בספרו ארבעה משוררים - דברים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך, סדרת אוניברסיטה משודרת, 2006, עמוד 9
  2. ^ טייפ מנהלים
  3. ^ ראו מכתב מאת צפורן לוטם במוסף 7 לילות של עיתון ידיעות אחרונות, בתאריך 22 במאי 2015
הקודם:
גבריאל פרייל
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם עמליה כהנא-כרמון

1993
הבא:
מאיר ויזלטיר, חנוך לוין
11 במאי

יש עוד 234 ימים. יום זה הוא היום ה129 בשנה ובשנה מעוברת הוא היום ה130.

21 בפברואר

21 בפברואר הוא היום ה-52 בשנה, בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 313 ימים (314 בשנה מעוברת).

אלי אשד

אלי אשד (נולד ב-9 באוגוסט 1965) הוא עיתונאי ותחקירן ישראלי. הוא פרסם ספרים אחדים ועשרות מאמרים העוסקים ברובם בחקר התרבות הפופולרית בישראל.

ארס פואטיקה

ארס פואטיקה (בלטינית: ars poetica - "אמנות השירה") היא תופעה שבה אמנות עוסקת באמנות וביצירתה. הארס פואטיקה מפותחת בעיקר בתחום הכתיבה והספרות, אך מופיעה גם בתחומי אמנות שונים.

גבריאל מוקד

גבריאל מוקד (מוּנְבֶז) (נולד ב-1933) הוא מבקר, סופר, עורך כתב העת "עכשיו" משנת 1957, פרופסור מן המניין באוניברסיטאות בישראל. את עבודת הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת אוקספורד, ובעקבותיה אף פרסם בהוצאת אוקספורד את ספרו Particles and Ideas, העוסק במשנתו של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי. במהלך השנים פרסם מוקד מאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בארץ ובעולם העוסקים במגוון תחומים פילוסופיים.

גרוטסקה

גרוֹטֶסקה (מצרפתית: Grotesque) הוא מונח בעל מספר פירושים:

אמצעי ספרותי ממשפחת האמצעים הספרותיים הקומיים, שעיקרו עיוות המתואר לשם הגחכתו.

פסל דמוי גרגויל - פסלי המפלצות הנמצאים על גבי קתדרלות גותיות נקראים "גרוטסק" (בעוד המונח "גרגויל" מתייחס רק למרזבים מקושטים).

במיתולוגיה, תחת השם "שד מערות".

ציורי קיר או ציורים מסוג אחר, האופייניים לרנסאנס, המורכבים בתערובת מחלקי צמחים, בעלי חיים, בני אדם, מפלצות, עצמים שונים, ללא שמירה על פרופורציות וללא פרספקטיבה, אם כי לעיתים תוך שמירה על סימטריה. ההשראה לגרוטסקות נובעת מציורי הקיר שהתגלו בבית הזהב ברומא, שרידי ארמון הקיסר נירון.מקור המושג בימי הרנסאנס, כאשר נתגלו בחפירות ברומא העתיקה, בבית הזהב (Domus aurea), במפלס נמוך שהתפרש כמערה אם כי כלל לא היה מערה (באיטלקית grotta), ובהן ציורי קיר ענקיים, דמיוניים ומגוחכים בעיני אנשי תקופת הרנסאנס. (pittura grottesca פירושו ציור מהסוג המתואר לעיל). הפופולריות של העיטור בגרוטסקות, ששימש בעיקר כמילוי שטח בפרסקאות גדולים, מסביב לתמונות ראשיות, חיבר בתוכו גם את מסורת המפלצות על הקתדרלות של ימי הביניים, ואת גילוי ציורי הקיר בבית הזהב, שהיה לפי רוח הרנסאנס, מקור השראה מתרבות העת העתיקה. ציורי גרוטסקות היו נפוצים מאד במאה ה-16 וה-17, וגרוטסקות רבות, בהן הגרוטסקות בווילה ד-אסתה בטיוולי ובקסטל סנט'אנג'לו ברומא, מופיעות ברחבי אירופה, והיו ציירים שהתמחו בסוג עיטור זה.

דוד וינפלד

דוד וַיְנְפֶלְד (נולד ב-1937 בלימנוב, פולין) הוא חוקר ספרות, מתרגם, מבקר, מסאי ועורך ספרותי ישראלי, חתן פרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 2018.

ה'תרצ"ד

ה'תרצ"ד (5694) או בקיצור תרצ"ד היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-21 בספטמבר 1933, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 9 בספטמבר 1934. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה.

הו!

הוֹ! הוא כתב עת ספרותי עברי בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור, שהחל לצאת לאור בישראל משנת 2005 בהוצאת אחוזת בית. חברי מערכת כתב העת הם סיון בסקין ומשה סקאל.

הלחם בסיסים

הֶלְחֵם בסיסים (בספרות חז"ל נוטריקין) הוא דרך תצורה של מילים בשפה באמצעות חיבורן של שתי מילים (ובמקרים נדירים, במספר שפות, אף שלוש מילים. דוגמה בעברית: "שוקחתן" - הלחם של "שוק", "קח" ו-"תן") קיימות למילה אחת, בדרך כלל תוך השמטה של הגאים מאחת המילים או משתיהן. הלחם שבו שתי המילים נשארות שלמות מכונה "הלחם בסיסים מלא" בעוד הלחם בסיסים בו נשמטים הגאים מכונה "הלחם בסיסים חסר".

דרך תצורה זאת התפתחה מהתופעה הקדומה יותר של "הצמדת מילים" - אשר מופיעה כבר בתנ"ך (ראו להלן בפרק: הצמדת מילים). עם זאת, היא אינה אופיינית לעברית ולשפות שמיות, והיא רווחת בעברית בעיקר בתחום הרעיונאות, ופחות כדרך סטנדרטית ליצירת מילים. אנגלית, לעומת זאת, ועוד יותר מכך: גרמנית (וכן שפות אגלוטינטיביות כדוגמת טורקית), הן שפות פוריות ועשירות בהלחמים.

המושג "הלחם בסיסים" (במקור: Portmanteau) הומצא על ידי לואיס קרול כדי להסביר את שירו המפורסם "ג'ברווקי" ב"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", והשיר אכן משופע במילים כאלו.

השחף

השחף (ברוסית: Чайка) הוא הראשון מארבעת המחזות העיקריים שכתב המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב. השחף נכתב ב-1895 והופק ב-1896. הוא מתאר את הקונפליקטים הרומנטיים והאומנותיים בין ארבע דמויות: הסופר הידוע בוריס טריגורין, נינה התמימה, השחקנית הדועכת אירנה ארקאדינה, ובנה המחזאי הסימבולי קונסטנטין טרפליוב.

דמותו של טריגורין נחשבת לתפקיד הגברי הגדול ביותר, למרות שכמו ביתר מחזותיו המלאים של צ'כוב, "השחף" נשען על אנסמבל דמויות מגוונות ומפותחות. בניגוד למלודרמה ששלטה בתיאטרון הרוסי בן המאה ה-19. פעולות הרות גורל (ניסיון ההתאבדות של קונסטנטין) אינן נראות על הבמה. הדמויות נוטות לדבר באופן עקיף ולא להתייחס לבעיות באופן ישיר; במילים אחרות, דבריהן שופעים במה שנהוג לכנותו כסאבטקסט,

או טקסט שאינו נאמר בקול רם.

הצגת הבכורה של ההפקה הראשונה נחלה כישלון צורב. ורה קומיסארז'בסקאיה, שגילמה את דמותה של נינה, הייתה כה מפוחדת מתגובת הקהל, עד שהיא איבדה את קולה.

צ'כוב עזב את האולם ושהה בשתי המערכות האחרונות מאחורי הקלעים. כשאוהדיו כתבו לו שההפקה נהפכה אחר-כך להצלחה, הוא הניח שהם רק מנסים לרומם את רוחו. כשקונסטנטין סטניסלבסקי, איש התיאטרון הרוסי המרכזי של אותה עת, ביים את "השחף" בתיאטרון האמנותי של מוסקבה, ההצלחה הייתה מקיר לקיר. הפקת "השחף" של סטניסלבסקי נהפכה להיות אחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של התיאטרון הרוסי ואחת מאבני הדרך המרכזיות בהיסטוריה של התיאטרון.

ו' באדר

ו' באדר הוא היום השישי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בו' אדר א', או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תצוה. אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת תרומה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת פקודי.

י"א באייר

י"א באייר הוא היום האחד עשר בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השני

למניין החודשים מניסן.

עכשיו

עכשיו הוא כתב עת ספרותי ישראלי שיוצא לאור מאמצע שנות החמישים.

פסטיבל עכו

פסטיבל עכו או הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר הוא פסטיבל תיאטרון הנמשך ימים אחדים ונערך בעיר עכו, אחת לשנה, בחול המועד סוכות. הפסטיבל נוסד על ידי עודד קוטלר בשנת 1980 וכולל הצגות פרינג', מופעי רחוב, ירידי אמנויות, אירועי חוצות, סדנאות ופרויקטים מיוחדים המתרחשים ברחובות עכו העתיקה.

מרבית ההצגות המועלות בפסטיבל הן הצגות של קבוצות תיאטרון לא ממוסדות, חלקן הצגות אוונגרד, הנושאות אמירה אישית, לפעמים בשילוב של תיאטרון ואמנויות במה שונות (פנטומימה, מיצג, וידאו ועוד) שלא מרבים לראות בתיאטרונים הממוסדים. ההצגות מועלות באתרים ההיסטוריים של עכו כגון אולמות האבירים ומצודת עכו.

הפסטיבל מופק על ידי עיריית עכו, בתמיכת מנהל התרבות במשרד החינוך והתרבות וכן גופים נוספים.

הפסטיבל הפך לסמל לשיתוף פעולה בין יהודי וערביי העיר, ומדי שנה מועלות הצגות שנוצרו גם על ידי שחקנים ויוצרים ערבים.

בשנת 1986 הוענק לפסטיבל פרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים.

בשנת 2008 בוטל הפסטיבל, לאחר שביום הכיפורים, שבוע לפני מועד הפסטיבל, פרצו מהומות בין יהודים לערבים בעיר. הפסטיבל התקיים לבסוף במהלך חג החנוכה של אותה שנה.

בשנת 2017 פסלה ועדת ההיגוי של הפסטיבל את הצגתה של עינת ויצמן, "אסירי הכיבוש". בתגובה התפטר המנהל האמנותי של הפסטיבל, אבי גיבסון בר-אל, ושמונה הצגות מתוכננות פרשו מהפסטיבל.

פרודיה

פרודיה (מיוונית paroidia –‏ "para", שמשמעו "לצד" + "oide", שמשמעו "שיר". וביחד, "שיר בצד") היא יצירה המחקה באופן קומי יצירה או סוג יצירות אחר. פרודיה קיימת בכל מדיום אמנותי, כולל ספרות, מוזיקה וקולנוע.

פרס היצירה לסופרים עבריים

פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול (ידוע גם כפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים או פרס היצירה לסופרים ומשוררים) מוענק מדי שנה (למעט שנת 1978) מאז 1969 לסופרים בשפה העברית.

קדיש (אלן גינסברג)

"קדיש" או "קדיש לנעמי גינסברג, 1956-1894" (באנגלית: Kaddish) היא פואמה מאת המשורר האמריקאי אלן גינסברג. הפואמה פורסמה לראשונה בשנת 1961 בספרו של גינסברג "Kaddish and Other Poems". גינסברג עיבד את הפואמה לתסריט שהוצג כמחזה לראשונה בשנת 1971.

הפואמה "קדיש" כתובה כיצירה בעלת שני חלקים. גינסברג הקדיש את הפואמה לאמו, נעמי גינסברג, שנפטרה בשנת 1956. שמה של היצירה מהווה איזכור לתפילת ה"קדיש" היהודית. בכך היא מהווה מעין אלגיה. חלקה השני של היצירה נכתב בדצמבר 1957 ב"מלון ביט" (Beat Hotel) בפריז במשך של כ-30 שעות רצופות. חלקה הראשון נכתב בהמשך אותה שנה בניו יורק.הפואמה כתובה כמעט ללא שימוש בנקודות בסוף המשפטים, אמצעי רטורי המעניק ליצירה אופי של דחיפות ומהירות, כמעיין הזיה. ביצירה מתאר גינסברג את אמו, את התמודדותה של משפחתו עם ההפרעה הנפשית של אמו, את הרקע הסוציאליסטי של משפחתו ועוסק גם בזהותו כהומוסקסואל.

גינסברג עיבד את הפואמה לכדי תסריט במטה להופכו לסרט קולנוע. בשנת 1971 הוצג תסריט זה כמחזה בתיאטרון של צ'לסי באקדמיה למוזיקה בברוקלין, ניו יורק. ב-24 באפריל 1976 הוצג מחזה זה לראשונה גם בישראל בהבימה בתרגומו של דוד אבידן, שאף תרגם קטעים מן הפואמה. בשנת 1988 ראה אור תרגומו של נתן זך לפואמה בהוצאת עם עובד. גרסה נוספת למחזה הוצגה בהבימה בשנת 2000, אז נעשה שימוש בתרגומו של זך לקטעים מן הפואמה.

בשנת 1997 יצר משה גרשוני ספר-אמן שהתבסס על הפואמה של גינסברג.

רימון (שבועון)

רימון הוא שמו של שבועון שהחל לצאת לאור בישראל בשנת 1956 ביוזמה ובמימון של השב"כ, כשבועון מתחרה לשבועון "העולם הזה", ונסגר כעבור שנה וחצי.

"העולם הזה" היה כלי ביטוי אנטי־ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ומפלגתו מפא"י. כן תקף השבועון את שירותי הביטחון, שאותם כינה "מנגנון החושך". עורך השבועון, אורי אבנרי, היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. "העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים".איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, חשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית. לכן, החליט לממן בשנת 1956, מתקציב שירותי הביטחון, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון". הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון".

הגיליון הראשון יצא באוגוסט 1956. עורכו הראשי של "רימון" היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה העיתונאי חזי לופבן. עם הכותבים בשבועון נמנו דוד אבידן, אהד זמורה, יעקב אגמון, מרדכי נאור ואריה אבנרי. השבועון היה בעל נימה סנסציונית, והודפס בצבע - דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה. "רימון" נהנה גם ממידע שסיפקו לו שירותי הביטחון. בשבועון נכללו גם התקפות ישירות על "העולם הזה" ועורכו, אורי אבנרי. גם האנציקלופדיה העברית ספגה ביקורת עזה, על שתוכנה מלמד כי לעורכיה זיקה לתנועת החרות. העיתון "חרות", שהתפלמס עם ביקורת זו, ציין ש"רימון" הוא "בטאון הש.ב."שלמה טנאי, עורך "רימון", טען בשיחה עם ראש הממשלה משה שרת ב-4 בספטמבר 1956 שתפוצת העיתון גבוהה מתפוצת "העולם הזה". אך העיתון לא שרד. "רימון" נפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה", ונתפס בציבור כעיתון של הממסד, מה שבאופן אירוני חיזק את "העולם הזה" כעיתון אנטי־ממסדי. בסופו של דבר, תוכניתו של איסר הראל נכשלה, ו"רימון" נסגר באפריל 1958.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.