דודו גבע

דודו גבע (14 במרץ 195015 בפברואר 2005) היה קומיקסאי, קריקטוריסט, מאייר והומוריסטן ישראלי.[1]

גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, שחלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.

מסיום שירותו הצבאי ועד יום מותו, לא חדל גבע לעבוד ולפתח את תרבות הקומיקס, האיור וההומור הישראלית. גבע פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (המדורים "שירת הברווז", "משמעות החיים" ואחרים), "כל העיר" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), "העיר" ("יוסף ואחיו", "שתיקת הברווז"), "מעריב" ("יומן גבע", "הדרך אל האושר") ו"הארץ". בנוסף לעבודתו העיתונאית, פרסם גבע עשרות ספרים והיה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו", שאיגד את מדורי הסאטירה שהופיעו ב"העולם הזה".

במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).

דודו גבע
Dudu Geva
לידה 14 במרץ 1950
ישראל ירושלים
פטירה 15 בפברואר 2005 (בגיל 54)
ישראל תל אביב
מדינה ישראל
עיסוק קומיקסאי וקריקטוריסט

ביוגרפיה

תחילת דרכו

Memorial plaque to Dudu Geva in Tel Aviv
לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע

דודו גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים, נין לישראל שכטר, ממייסדי זכרון יעקב, נכד לצבי נשרי, ראשון מורי החינוך הגופני בארץ וממקימי תנועת הספורט "מכבי" ותנועת הצופים העבריים, ובנם של אהרון גבע, עיתונאי ("למרחב" ו"דבר"), ומרים גבע, מורה.[1][2] דודו ושלושה מבניו דודיו נקראים על שם דודם, דוד נשרי שנפל במרד הערבי הגדול בשנת 1936 כשנורו יריות מהמארב אל עבר מכונית שהובילה פועלים ושומרים ממוצא עילית לירושלים, והוא בן 19 שנים.[3][4] לזכרו של נשרי יצר בשנת 1938 הפסל יצחק דנציגר את הפסל "שבועה", שנהרס בחצר הסטודיו בידי קנאי דתי; משבריו יצר הפסל, ככל הנראה, את פסלו המפורסם "נמרוד", וכן את הפסל "שבזיה".[5]

עוד בעת לימודיו בתיכון בגימנסיה העברית רחביה, הרבה לצייר קריקטורות ואף כתב מדור קומיקס שבועי ב"הארץ שלנו".[6][1] במהלך שירותו הצבאי בהנדסה קרבית בצה"ל חבר גבע למפקדו, יעקב גרוס, ובהמשך אייר את רוב הספרים שהוציא גרוס בשנים שלאחר מכן.[6] כמו כן אייר וכתב בתקופת שירותו לשבועון "במחנה", ללהקה הצבאית וכן אייר עלונים ומסמכים צבאיים שונים.[6] לאחר שירותו הצבאי, הצטרף לצוות הערוץ הראשון העולה, שם שימש כאנימטור ותפאורן. בין השאר יצר (בשנת 1974) אנימציות לקליפים של אריק איינשטיין (ביניהם "קפה טורקי" ו"כשאת בוכה את לא יפה"),[7] ולאירוויזיון הראשון שנערך בארץ (1979), בנוסף לתשדירים ותוכניות שונות בערוץ (למשל לתוכנית "ניקוי ראש").[8] ב-1977 יצר סרט בשם "כוכב קטן" אשר נשלח לפסטיבל סרטי אנימציה בזאגרב.[9][10] "יש לה קסם לא נורמאלי" ציין גבע מאוחר יותר בהתייחס לאנימציה.[דרוש מקור] גבע יצר לאחר מכן גם את סדרת האנימציה "השימשונים", אך בשלב מוקדם יחסית חדל מלעסוק באנימציה[11] שהייתה כרוכה, לטעמו, בעבודה ממושכת, ללא היזון חוזר מיידי לו היה זקוק, "אנימציה זה תחום מתסכל. אתה עובד חודש וזה מופיע דקה על המסך"[12]

ב"זו ארץ זו", עבודתו העיתונאית הראשונה, הכיר גבע כותבים רבים עמם עבד מאוחר יותר פעמים רבות. עם חנוך מרמרי יצר את "האביר זיק"; לאפרים סידון אייר גבע מספר רב של ספרים;[13][14] ובעיקר, יצר גבע קשרים אישיים ומקצועיים פוריים עם ההומוריסטן קובי ניב, עמו כתב את מדורי "יוסף ואחיו" ו"אהלן וסהלן" הוציא עמו את סדרת ספרי "מגוחך", את "אהלן וסהלן במערב הפרוע" ומספר ספרי ילדים.[15][16] מאוחר יותר, המשיך גבע והוציא סדרת ספרים קומיקסאית, שהבולטים בה הם "דרדר במדבר",[17] "דרדס במכנס",[18] "יומן הפקיד"[19] ו"הברווז".[20] ב-1982 אייר את ספרו של אמנון דנקנר "ברמן, למה עשית לי את זה".[21]

בראשית דרכו המקצועית, לאחר שעבד במדור "זו ארץ זו" ב"העולם הזה", יצר גבע במקומונים "כל העיר" הירושלמי ו"העיר" התל אביבי, ביחד עם קובי ניב, את דמויותיהם של אהלן וסהלן ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), זוג בלשים פרטיים משוק מחנה יהודה בירושלים, המסתבכים בהרפתקאות אבסורדיות שונות, ושל יוסף ("יוסף ואחיו"), פקיד במחלקת המים של עיריית תל אביב: מפסידן, מכוער ומשופם, ארך אף ורוח, המקבל את גורלו - עבודת פקיד שגרתית - ואת רווקותו הנצחית (במחיצת הקקטוס והמנורה) בהכנעה שלמה. במראהו ובהתנהגותו היה יוסף בלתי ישראלי להכעיס, כשהוא מדגיש בכך את ישראליותם היתרה של הפקידים הסובבים אותו ושל שרשרת אחיו. "יוסף הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע" גרס גבע בראיון "בחור טוב וישר. מקבל בנמיכות רוח את כל התבוסות".

ימי "חדשות"

GevaJosef2
איור של הדמות יוסף פרי עטו של דודו גבע

בשנת 1984 נמנה גבע עם מייסדי העיתון "חדשות". בעיתון זה ניתנה לו יד חופשית כמעט לחלוטין, וכאן הגיע כשרונו הסאטירי למיצוי. "סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים" טען גבע ב-1983,[22] ופעילותו בעיתון שקפה את ילדותיותו ותוקפנותו, אך גם את יכולת ההמצאה הבלתי נדלית שלו.

ב"חדשות" הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב"שירת הברווז"[23] - ריבוע מאויר, שהופיע מימין, בתחתית עמוד 2, מיד מתחת למאמר המערכת, ועסק במופגן בכל עניין שבעולם שאינו ענייני השעה. דמות הברווז שנולדה שם הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה יותר ויותר. "מה שמעניין אותי בברווזים" טען "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו".

"שירת הברווז" הציגה מספר סיטואציות כמעט קבועות, כמעט תמיד מורבידיות, כשגבע מפליא לדלות מהן פעם אחר פעם הברקות: הווי מחנה הריכוז של התרנגולות והברווזים בלולים; התרנגולות המובלות לשחיטה במפעלי "הוד העמק"[24] או "הוד השרון" ומזמרות בדרך אל שחיטתן; הברווז תחת סכינו של השוחט; הברווז בכלוב עם אריה בגן החיות התנ"כי; וכן הלאה. הברווז היווה מעין חזרה משוכללת וקיצונית יותר על דמותו של יוסף, אך לאיורים נוספה נימה הולכת ומתגברת של מורבידיות והומור שחור.

שיא מיוחד של גבע והברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז, יושב אצל שולחן הכתיבה ומאחוריו ה"ספרייה" הציונית המוכרת, כולל ספרי תקבולים ותשלומים. מאוחר יותר, ליקט גבע מבחר מאלפי ריבועי הברווז לספרו "הברווז".

איוריו של גבע, במיוחד החל בתקופה שאחרי "זו ארץ זו", שבה עדיין השתמש בקו מורכב, מעוגל ומתחכם, התאפיינו בקו פשוט באופן קיצוני, על גבול הילדותי, מרושל ופרוע במכוון. קו זה אפיין במיוחד את איוריו שהופיעו בעיתונות. לצידם, הופיעו בספריו סיפורי קומיקס מתוחכמים הרבה יותר, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינה עיצובית כמו "אלנבי בלוז" או "עליות בחופשיות ירידות בבנקאיות" ב"דרדר במדבר" ו"השבת השחורה בזומש", "לגיהנום ובחזרה" ו"באפלת התשוקה" ב"יומן הפקיד", בהן כלל פרודיות סגנוניות מתוחכמות וניסיונות סגנוניים מורכבים ומופשטים.

גבע הרבה לעסוק לאורך השנים במה שניתן לכנות "המיתוס הישראלי ושברו", במיוחד בהצבת דמויות עטורות תהילה מספרי הילדים האולטרא-ציוניים של תחילת שנות השישים מול המציאות המשתנה. ב"חסמב"ק בקיבוץ" המופיע ב"יומן הפקיד", למשל, חברי חסמבה הכבר-מבוגרים נקלעים להרפתקה שבה הם מתבקשים לעזור לזאב כפיר-לביא, "הלוחם האגדי שכבש במו ידיו את מוצב החרמון". כפיר-לביא מאופיין, לבד משמו (כפיר ולביא הם השמות המקובלים אצל גבע לדמויות שליליות) באפיונים של דמות שלילית טיפוסית: אף ולסת רבועים, בלורית בלונדינית ואף זוויתי. בסוף הסיפור, אחרי שהחסמב"קים נחשפים כאסופת בורגנים גזענים ואופורטוניסטים, מתגלה כי "הבוגד" אינו אלא כפיר-לביא עצמו. "הכפירים הם דגם ההצלחה הישראלית" טען גבע בראיון לעיתון "חדשות" "כרס קטנה, ראש סוכנות ביטוח וכבר יש לו וולוו. הוא עשוי מפלסטיק, והילדים שלו מפלסטיק וככה נראית המדינה".

פרודיות בולטות אחרות בנימה זו היו על דמויות כמו דנידין ("זלמנזל השומע ואינו נשמע" ב"זו ארץ זו"), ספרי "הגביע העולמי" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), קופיקו וספרי ילדים חינוכיים ("סינדרל", "צחיה וזוהמיה", "הנאפאס שאנו מעשנים", "במשפחתנו", "קופיקו באושוויץ"[25] ודמות "דני טאליבני") או ההוויה הביטחונית לסוגיה (לדוגמה "א-ב ביטחוננו" או אלבום "מלחמתי"), ועוד. גבע גם הפגין טינה רבה כלפי שני מוסדות מוכרים אחרים בישראל: דת וצבא. פעמים רבות הוצגו אצלו אנשי דת ורבנים כבטלנים, נצלנים ושטופי זימה, ואנשי צבא כקהים ואטומים.

שני תחומי עניין נוספים אותם אהב גבע לשלב בעבודותיו הרבות היו אהדתו לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים ואהבתו הגדולה לחומוס ("הכי הכי אני קרוע על חומוס"). אהדת הפועל ירושלים הוצגה על–ידו כהתגלמות הירושלמיות במובנה הפתטי, ה"יוספי" והא-ישראלי. לעומתה, אהדת היריבה העירונית, בית"ר ירושלים, הוצגה כהתגלמות הישראליות הבהמית, הקופית (לרוב, תרתי משמע).

גבע שלאחר חדשות

PikiWiki Israel 21010 Geography of Israel
קברו של דודו גבע בבית הקברות בקיבוץ נען

עם תום ימי "חדשות" (העיתון נסגר בשנת 1993) הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים מימי "חדשות" ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת וולט דיסני שביקשה לאסור פרסום הסיפור "מובי דאק" בו מופיעה דמותו של דונלד דאק], מקרה מתוקשר זה הגיע לבית המשפט העליון,[26] ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר: "קצצו את כנפי, יום עצוב לברווזים" אמר גבע. מקרה זה הוא המפורסם ביותר, אך גבע הצליח להכעיס ולצחוק בקביעות על הרבה פוליטיקאים ואנשי תקשורת שונים בארץ (וכאמור - בעולם) דרך מדוריו ההומוריסטיים; ביניהם העיתונאי רון מיברג (עקב סטריפ הקומיקס "רון הקדמון"[27]), דבר שהביא לצנזור מדורו מספר פעמים וכן לריב תקשורתי; יוצרת קופיקו, תמר בורנשטיין-לזר, שאיימה לתבוע את גבע עקב איור קופיקו כמטופל ב"קליניקה-און"; ואנשי תקשורת שונים כמו מתי גולן (שתואר במדורו של גבע כגוש צואה), אדם ברוך, יואל מרקוס וג'ודי ניר מוזס שלום.

בשנים שאחרי "חדשות" עבד גבע ב"מעריב" שם יצר, יחד עם אבנר אברהמי ואחר כך לבדו את המדורים "חדשות ומשמעותן", "יומן גבע" והמדור הסאטירי "הדרך אל האושר" בנוסף למספר רב של איורים, קריקטורות ושערים שעיצב.

התפנית האמנותית

בשנת 2001 עבר גבע תפנית אמנותית ומהפך בתפיסת עולמו. גבע, שהיה מוכר בזכות עשייתו האמנותית הממוסדת בתחום הקומיקס, בעיקר בספרים שיצר יחד עם קובי ניב וחנוך מרמרי ומדורים מפורסמים שכתב ואייר לעיתונים הגדולים, החל לעשות צעדים לעבר תרבות הקומיקס האלטרנטיבית העצמאית שהתפתחה באותה תקופה, ובלטה בעיקר בזכות אמנים שונים שהשתייכו לקבוצות קומיקס כמו Plan B וכלום בפיתה. אותה שנה היוותה מהפך גדול בשביל גבע; הוא עזב את ביתו, עבר לדירת סטודיו אישית והחל לעסוק בצורה מאוד אינטנסיבית בקומיקס אלטרנטיבי.

את צעדיו הראשונים בעולם הקומיקס העצמאי עשה גבע דרך התחברותו לזאב אנגלמאיר ולתמיר שפר. ביחד שלושתם יצרו את "חבורת החור"[28] - מפעליה העיקריים של החבורה באו לידי ביטוי ברעיונותיהם האידאולוגיים המהפכניים בנושא עולם האמנות בכלל ועולם הקומיקס בפרט. הם הוציאו לאור פוסטר דו-צדדי שאויר באופן חתרני וקיצוני שהופק והופץ באופן עצמאי, עיצבו את עטיפת אלבומה של להקתם של מאור כהן ורע מוכיח, "צמד ראות", ויזמו פרויקטים שונים. כעבור זמן מה החבורה התפרקה, אך קשריהם האישיים והמקצועיים נמשכו גם בשנים הבאות. גבע, חדור רעיונות מהפכניים, לא נח ויצר ביחד עם יובל כספי, רפאל פוגל ואחרים את "חבורת A4" - חבורה שמטרתה להוציא כמות גדולה של סיפורי קומיקס, מאוירים על ידי מגוון רחב של אמנים, על דפי A4 מקופלים שיימכרו בשקל אחד בלבד. פרויקט זה זכה לתהילה רבה, עד שכמעט כל אנשי הקומיקס האלטרנטיבי (ואף אנשים שראו בפרויקט התנסות ראשונית) יצרו "חוברות" משלהם כך שנוצרו יותר ממאה חוברות. כעבור פחות משנה, גם חבורה זו התפרקה.

שנים אחרונות

--יוסף (דמות)-- חותר בסירת ברווז
יוסף הפקיד חותר בסירת ברווז-קריקטורה של דודו גבע בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב"העיר", "שתיקת הברווז", שבו הקצינו נימות שהתקיימו ביצירתו גם קודם לכן. לצד הקריאות החוזרות ונשנות ל"בלונדיניות" שישובבו את חייו של הברווז המזדקן, בלטה תחושה חריפה של התפוררות ומוות מתקרב. המדור היה נתון תכופות להסתערויות מצד כוחות חדשים (כולם מדומיינים על ידי גבע) של אווזים ויצורים אחרים, שביקשו להפוך את המדור לתקין ובורגני, בניגוד לשאיפת הברווז לעשן ולהשחית עצמו עד מוות. מדור הפרידה (עקב פיטורים) של הטור היה מורבידי באופן מיוחד והוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו. לאחר מותו יצא הספר "שתיקת הברווז".

בשנותיו האחרונות יצר וערך יחד עם עופרה רודנר, שעימה הקים במשותף את "הוצאת הברווז", את פרויקט ספרות זולה, אשר נועד להציג אמנות ואמנים מחתרתיים בתחומי שירה, ציור, כתיבה, ובראש ובראשונה - קומיקס. הפרויקט הדגיש את היצירה העצמאית העוקפת את העיתונים הגדולים ואת הוצאות הספרים ומטרתה לתת במה לאמנים בתחילת דרכם (כמו רחלי רוטנר, גלנדון ואיזבלה, טינקרבל וחבורת כלום בפיתה) לצד אמנים ידועים (אסי דיין, איתן הלל, זאב אנגלמאיר, רוני סומק וסייד קשוע). גבע היה ידוע בעידוד שהעניק לאמנים מתחילים, שהפכו עם הזמן גורמים מרכזיים בסצנת הקומיקס והאמנות בארץ. רבים מאנשי הקומיקס בישראל רואים בו כ"אבי הקומיקס הישראלי". "ספרות זולה היא שיא בשבילי", אמר גבע.

בראיון ל"ידיעות אחרונות", כשבועיים לפני מותו, טען גבע כי זה צפוי מראש[29]:

אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכול יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזו, זה יהיה נס שהגעתי אליה

גבע נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 2005,[29] לאחר התקף לב. הוא נקבר בקיבוץ נען. גבע היה גרוש מהעיתונאית נעמי גבע, ואב לבת ולבן. אחיו, אוֹרי גבע, הוא מנהל בית הספר הניסויי ירושלים.

הנצחה

Dudu Geva Duck sculpture
פסל הברווז בכיכר מסריק

לאחר מותו של גבע פעלו מספר רב של אמנים לזכרו. שבועיים לאחר מותו קבצו חברתו הטובה ועמיתתו עופרה רודנר ובנו אהרון מספר רב של אמנים, ביניהם גלנדון ואיזבלה, חבורת כלום בפיתה, דוד ריב ויוצרי הפרויקט עצמם, אלה יצרו מודעות אבל אלטרנטיביות, בהן מחוות ציור וכתיבה לגבע. את המודעות תלו חבורת האמנים ברחבי תל אביב לזכרו.[30] במרץ אותה שנה יצא ספר אותו גבע סיים ליצור שבועות לפני מותו הפתאומי, המסכם את מדורי "שתיקת הברווז". ימים ספורים לפני מותו התראיין דודו גבע לפיילוט לתוכנית על כתיבה בשם "נייר" בהנחיית דב אלפון. תוכנית זאת נערכה במיוחד ושודרה בקשת שבוע לאחר מותו. באוגוסט נערך פסטיבל הקומיקס והאנימציה לזכרו של גבע, בעוד שאירוע מיוחד בו הוצגו עבודותיו וקטעי האנימציה שיצר, נערך באולם הראשי.

בפברואר 2006 הוציאה עופרה רודנר את חוברת "ספרות זולה 6" כמחווה המוקדשת לגבע. בנוסף לאמנים שהשתתפו בחוברת "ספרות זולה" הראשונה, בהם אלכס ליבק, רוני סומק, ניר מטרסו וזאב אנגלמאיר, הצטרפו מספר אמנים חדשים, ביניהם יאיר גרבוז, רפי לביא, רועי צ'יקי ארד ואהרון שבתאי. ב-30 בנובמבר 2006 נפתחה תערוכה מיוחדת עם עבודותיו של גבע במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, באצירתה של טלי תמיר.[31][32][33] ביום פתיחת התערוכה יצא לאור ספר בשם "פשר החיים" (הוצאת כתר) עם מקבץ מעבודותיו, יחד עם מאמרים אודותיו שנכתבו על ידי מבחר אמנים וכותבים. כמו כן, בשנת 2009 שודר בערוץ "Yes דוקו" סרט על חייו ויצירתו, "מסעות הברווז", בבימויו של גבריאל ביבליוביץ.

ב-15 באפריל 2008 יזמה משפחתו של גבע לצד שותפים לעשייה, כגון יובל כספי ועופרה רודנר, את פרויקט הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, באישורה ותמיכתה של העירייה. הדמות, העשויה מבד בלון, וגובהו עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. את הרעיון להצבת הברווז על גג העירייה הגה גבע עוד בשנת 2003, יחד עם קבוצת "מדינת תל אביב",[34] כאקט של הפיכת העיר למלאת שמחת חיים ורוח אמנות חופשית, שמתעלה על הממסד. הצבת הפסל היוותה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב. ביום העצמאות עבר פסל הברווז למשכנו הקבוע, במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.[35] ב-16 באפריל התקיים אירוע לכבוד הצבת פסל הברווז על גג העירייה, בהנחיית אורי גוטליב, ובהשתתפות קורין אלאל, "ג'ירפות", חמי רודנר, "מרסדס בנד", שלומי שבן, "דפנה והעוגיות", נעם רותם, מארינה מקסימיליאן בלומין, טל פרידמן ולהקת "הקריות" ו"הדג נחש".

ב-2 באוקטובר 2008 החליטה עיריית תל אביב להעניק לברווז תואר אזרח של כבוד, על ידי ראש העיר רון חולדאי בטקס שהתקיים בלשכתו. הברווז המשיך ללוות את העיר כקמע שנת המאה לתל אביב, וב-17 בספטמבר 2009 הוצב פסל רשמי של הברווז בכיכר מסריק בעיר.[36]

ב-25 באוקטובר 2011 החליטה המועצה האזורית בית אריה - עופרים להנציח את שמו בקריאת רחוב על שמו בשכונת האמנים בבית אריה. משפחתו של גבע התנגדה להנצחה בטענה כי גבע היה איש שמאל שהתנגד למפעל ההתנחלויות. ב-21 במרץ 2012, החליט ראש המועצה אבי נעים כי הרחוב יקרא על שמו של אברהם שטרן.

ביום השנה השמיני למותו (ב- 15 בפברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו: אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב"[37]. בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.

ביום השנה העשירי למותו (ב-15 בפברואר 2015) נפתחה ב-HIT מכון טכנולוגי חולון תערוכת מחווה לזכרו בהשתתפות 120 אמנים ודודו גבע אחד. את התערוכה והספר יזמו דנה אריאלי, תמיר שפר וצחי פרבר. בערב פתיחת התערוכה הושק הספר "עדיין אופטימיים" עם מבחר מהעבודות שהוצגו בה. את התערוכה אצר צחי פרבר, שגם ערך אמנותית את הספר.

במסגרת המיזם להנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב, נקבעה לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע ברח' צייטלין 17.

ספריו

רבים מהם מהווים אסופות של קטעי קומיקס שהופיעו בהמשכים בעיתונים:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 (עד עולם - אתר הנצחה לדודו גבע (1950-2005, dudu-geva.ad-olam.co.il
  2. ^ "ישראל ומרים צביה (1) וטויבה (2) שכטר", באתר ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי (בעברית)
  3. ^ יום של התנקשויות בירושלים: דוד נשרי נרצח ליד מוצא, דבר, 28 באוגוסט 1936.
  4. ^ סרט על דוד נשרי, בסרט מסופר על ארבעת האחיינים שנקראים על שמו.
  5. ^ בנימין תמוז (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 139.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אבישי מתיה, ‏תופעת גבע: הסיפור מאחורי המאייר המוכשר שניבא באופן מצמרר את מותו, באתר מעריב השבוע, 15 בפברואר 2015
  7. ^ יונתן ריגר, ‏דודו גבע - עכשיו הסטודיו, באתר ‏mako‏‏, ‏14 בפברואר 2013‏
  8. ^ האנימציה של יוחנן לקיצביץ'
  9. ^ עדנה אדטו, כל-בו-טל, דבר, 27 בינואר 1978
  10. ^ טובה צימוקי, כל-בו-טל, דבר, 21 באפריל 1978
  11. ^ עירית שמגר, סרטים לא רק לבראנז'ה, מעריב, 19 ביולי 1985
  12. ^ עידית שחורי, יוסף הולך לגלריה, מעריב 15.7.1988
  13. ^ bullstar, הצל אפרים אפרים סידון דודו גבע מחיר כולל משלוח, ספרים וספרי יד שנייה :: בוקספר, booksefer
  14. ^ אפרים סידון - ספרייה וירטואלית - סופרים וספרים ישראליים, sites.google.com
  15. ^ דודו גבע: מלך החומוסאים, חומוס להמונים, ‏2008-02-18 (בhe-IL)
  16. ^ הסופר דודו גבע / קובי ניב, סימניה
  17. ^ דרדר במדבר, באתר סימניה
  18. ^ דרדס במכנס, באתר סימניה
  19. ^ bullstar, יומן הפקיד דודו גבע, ספרים וספרי יד שנייה :: בוקספר, booksefer
  20. ^ BSmart, הברווז, דודו גבע, www.newlibrary.co.il
  21. ^ ברמן, למה עשית לי את זה?, באתר סימניה
  22. ^ דודו גבע, באתר ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי
  23. ^ טיפופוביה, Israblog
  24. ^ ענת יתח, האמן והברווז: זוכרים את דודו גבע בעין חרוד, באתר mynet‏ העמק, 9 בפברואר 2015
  25. ^ קטע מתוך סיפוריו באתר וואלה!, 15 בפברואר 2005
  26. ^ רע"א 2687/92 דוד גבע נגד חברת וולט דיסני. פ"ד מח(1) 251.
  27. ^ אביב לביא4. רון בלב ועט ביד, באתר הארץ, 8 בינואר 2002
  28. ^ דקל גודוביץ, מכונית קטנה ומטריפה, באתר כלכליסט, 10 במרץ 2010
  29. ^ 29.0 29.1 מרב יודילוביץ', נפטר דודו גבע, באתר ynet, 15 בפברואר 2005
  30. ^ שי כרמלי-פולק, אוף! עוד פעם גבע, מארב, 27 בפברואר 2005
  31. ^ מרב יודילוביץ', תערוכה לציון שנתיים למותו של דודו גבע, באתר ynet, 20 בנובמבר 2006
  32. ^ איתי שטרן, הברווז לא מת, באתר nrg‏, 17 בנובמבר 2006
  33. ^ נירית אנדרמןהתולעת שלא היתה, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2006
  34. ^ רונה קופרבוים, תחי מדינת תל אביב
  35. ^ נירית אנדרמןאם זה מחייך כמו ברווז, באתר הארץ, 11 במרץ 2008
  36. ^ נועה קושרק, אחרי שצפה על תל אביב מגג בניין העירייה, פסל הברווז של דודו גבע יוצב בחודש הבא בכיכר בעיר, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
  37. ^ ריאיון עם יעל רשף על שחזור הסטודיו של דודו גבע באתר "הארץ", עידו קינן, 14 בפברואר 2013
  38. ^ עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע, באתר "טקסט"
Zoo ארץ zoo?

zoo ארץ zoo (זו ארץ זו) הוא ספר הומור וסאטירה מאת ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, דודו גבע ודיק קודור. הספר יצא לאור בשנת 1975 בהוצאת "א.ל". בשנות ה-80 יצאה לאור מהדורה חדשה (זהה כמעט לגמרי לקודמת) של הספר בהוצאת "דומינו". אחד ההבדלים: במהדורה השנייה הוחלפה הקריקטורה של שר האוצר יהושע רבינוביץ' בזו של יורם ארידור. בשנת 2016 יצאה מהדורה מחודשת זהה לזו שיצאה בשנות ה-80.

ראשיתו של הספר במדור ההומור "ZOO הארץ" שהופיע בשנים 1973-1976 בשבועון "העולם הזה". כותבי המדור, שכינו עצמם בספר "סחב"ק" על שם ראשי התיבות של שמותיהם, כתבו קודם לכן מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ואחר כך כתבו לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש". בנוסף כתבו את ההצגות הקברטיות "איך אנחנו נראים" (1972) ו"המלחמה האחרונה" (1974).

הספר נושא ברובו מסרים בעלי השקפת עולם שמאלנית. ריבוי הכותבים, והעובדה שהחומרים לספר נאספו במשך שנים יצרו ספר מגוון, בו כל כמה עמודים (או אף באותו עמוד עצמו) משתנה הסגנון והנושא.

מבחינה סאטירית הספר נוטל דגמים קבועים מההווי הפובליציסטי והספרותי של ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20 ומגחיך אותם. כך ניתן למצוא סאטירות על סיפורי אפרים קישון, על עיתוני אותה התקופה, ועל ספרי הילדים "מקראות". כמו כן הספר עוסק רבות במין פרוורטי יותר או פחות. בנוסף, יש בספר אמרות ופתגמים ש"הותאמו" לרוח הזמן או לרוח הסגנון. הספר מלווה איורים וקריקטורות, פרי עטם ומכחולם של דודו גבע ודיק קודור.

אהלן וסהלן

"אהלן וסהלן" הם זוג דמויות בדיוניות אשר הומצאו על ידי דודו גבע וקובי ניב בסדרת ספרי הקומיקס "מגוחך" ובטורי העיתונות שיצרו השניים בשנות ה-80, אותם כתב ניב ואייר גבע.

אהלן וסהלן הם זוג בלשים ירושלמים חובבנים. כמו שאר דמויותיהם של גבע ושל ניב (יוסף, האביר זיק והברווז), גם אהלן וסהלן לא מצליחים למלא את תפקידם כהלכה, ומצליחים להסתבך בפרשות משעשעות והומוריסטיות. המאפיין המייחד את זוג הבלשים הוא ה"ירושלמיות" שלהם - האהבה לחומוס, הזיקה ל"חבר'ה" מהשכונה והפשטות והתמימות שגילו הדמויות. עוד דבר שהבליט את צמד הדמויות משאר דמויותיהם הם הציטוטים והביטויים הרבים שאותם אימצו מעריציהם הרבים, והמפורסמים שבהם הם: "זה חשוד מאוד" (נאמר על ידי סהלן) ו"זה נראה מודבק" (נאמר על ידי אהלן); כחלק מהמגוחכות של חקירותיהם.

מבנה סיפוריהם של זוג הדמויות, שמאוירים בסגנון הקומיקס, הוא מבנה ה"סיפור בהמשכים" השכיח בעלילות חוקרים, דבר המבליט את חוסר ההצלחה של השניים, שבסוף כל פרק מצליחים להסתבך עוד יותר ולהקלע למצבים משעשעים עוד יותר. לטור הקומיקס הרוחבי הוספו בסופו שתי דמויות נוספות - החתולים - שדיברו ביניהם, תוך הבאת הערות מלאות הומור ציני. מבנה הסיפורים של אהלן וסהלן דומה דמיון רב למבנה עלילות "יוסף ואחיו" שיצרו גם הצמד גבע וניב: קומיקס רוחבי, ללא צבע, עם הערות שוליים של צמד דמויות שונות מעלילת הסיפור (במקרה של "יוסף" אלה הקקטוס והמנורה המואנשים). כמו כן, שני הטורים פורסמו ברשת שוקן, בעוד שיוסף התל אביבי הופיע ב"העיר", המקומון של תל אביב, הופיעו השניים במקבילו הירושלמי - "כל העיר".

בשנת 1984 התנהל סכסוך קטן בין גבע לניב וזה הוביל לחתימת הסכם משפטי על זכויות יוצרים משותפות.

בשנת 1979 החלו שני היוצרים ביצירת עלילות "אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש" שהתפרסמו, כאמור, במקומון הירושלמי "כל העיר". עלילות אלה התפרשו, בנוסף ל"חדשות", על פני סדרת ספרי "מגוחך" שיצרו השניים - "ספר מגוחך" (1981), "בנו של מגוחך" (1983) ו"מגוחך בעורף האויב" (1985). לאחר הוצאת הסדרה, פרסמו השניים את הספר-חוברת "אהלן וסהלן במערב הפרוע" (1985), המתארת את עלילותיהם של צמד הבלשים במערב הפרוע, בסגנון של סרט מערבון. ארבעת ספרים אלה זכו להצלחה גדולה ולקהל מעריצים רחב.

אהלן וסהלן במערב הפרוע

אהלן וסהלן במערב הפרוע היא חוברת קומיקס שהוציאו דודו גבע וקובי ניב בשנת 1985, המתארת את הרפתקאותיהם של צמד הלא יוצלחים הירושלמים אהלן וסהלן במערב הפרוע הדמיוני.

אפרים סידון

אפרים סידון (נולד ב־26 בפברואר 1946) הוא סופר, בעל טור, תסריטאי ומחזאי ישראלי, העוסק בעיקר בסאטירה.

גלנדון ואיזבלה

גלנדון ואיזבלה (שמות העט של רני ואבישג לבנון, בהתאמה) הם בעל ואשה הפועלים יחד כיוצרי קומיקס ישראלי.

גלנדון ואיזבלה היו ממקימי חבורת A4, יחד עם דודו גבע, יובל כספי, ניר מטרסו, רפאל פוגל ועוד. הם הוציאו את החוברות "כסאח וזוהמה" ו"מר אכזר וראשזין פותחים עסק+Isabella on Acid" והשתתפו בפרויקטים כמו Plan B וספרות זולה. בשנים 2007-2008 כתבו ואיירו את המדור "סטריפרז", שהופיע בעיתון "רייטינג". בשנים 2008-2009 כתבו ואיירו את רצועת הקומיקס היומית "יוסי ואוסי", שהתפרסמה בעיתון "24 דקות".

דונלד דאק

דונלד דאק (באנגלית Donald Duck) הוא דמות הנפשה ודמות ספרותית. הוא כיכב בספרי קומיקס שונים ונוצר על ידי חברת וולט דיסני והאנימטור צ'אק ג'ונס. דונלד הוא ברווז לבן עם רגליים ומקור בצבע צהוב - כתום. דונלד בדרך כלל לובש חולצת ימאים וכן כומתת ימאים, אך הוא אינו לובש מכנסיים (מלבד הפעמים שהוא הולך לשחות). יש אנשים המאמינים שבשל כך דמותו של דונלד דאק מוחרמת בפינלנד, אולם זו אגדה אורבנית.[דרוש מקור]סה"כ יצאו 178 סרטי דונלד דאק (יותר מאשר סרטי מיקי מאוס).

הסרט הראשון בו השתתף דונלד, התרנגולת הקטנה והחכמה מסדרת Silly Symphonies, יצא לאקרנים ביום ב-9 ביוני 1934 ואורכו היה 7 דקות. בסרט המבוסס על סיפור העם התרנגולת האדומה הקטנה, היה על דונלד וידידו פטר החזיר לעזור לתרנגולת לזרוע תירס. שניהם טענו לכאב בטן על מנת להתחמק מהעבודה והתרנגולת פיתתה אותם לשתות שמן קיק על מנת להתגבר על כאב הבטן המדומה.

על פי הקומיקס של דונלד דאק שיצא בשנת 1942, דונלד מגויס (Donald Gets Drafted), שמו המלא הוא דונלד פונטלרוי דאק (Donald Fauntleroy Duck). לפי הסרט שלושת הקבלרוס משנת 1944, יום הולדתו של דונלד הוא יום שישי השלושה עשר.

תכונותיו האופייניות של דונלד הן נטייתו לאגור כעסים עד להתפרצות, כניסה לצרות רבות, קצרות רוח במצבי לחץ ותמימות מה. למרות זאת, כשאין מתח או בעיות, בדרך כלל מוצג דונלד כעצלן, אדיש עם שפת דיבור באנגלית צווחנית כך שבקושי אפשר להבין מילה מדבריו.

בשנת 1978 ביצע הזמר מייק בורשטיין שיר על דמותו של דונלד דאק שנקרא "דונלד דק" בפסטיבל שירי ילדים שזכה במקום השלישי.

בשנת 1993 תבעה חברת וולט דיסני את המאייר דודו גבע על שימוש מנוגד לזכויות יוצרים של דמותו של דונלד דאק בספרו הברווז.

בשנת 2004 קיבל דונלד דאק כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד והצטרף לדמויות מצוירות אחרות להן כוכבים כמו באגס באני ומיקי מאוס.

האביר זיק

האביר זיק הוא דמות בדיונית אותה יצרו דודו גבע וחנוך מרמרי בספר יחיד, העונה לאותו השם, ולאחר מכן בארבעה ספרים נוספים, אותם יצר גבע לבדו.

הברווז

הברווז הוא דמות בדיונית שיצר המאייר דודו גבע בספריו, בטורי הקומיקס ובמדורי העיתונות שלו.

עם השנים ואהדה שזכה לה, הפכה דמותו של הברווז לסמל המפורסם ביותר של עבודתו ופועלו של גבע ואף, יש שיגידו, למעין אלטר אגו שלו.

הברווז על גג עיריית תל אביב

הברווז על גג בית עיריית תל אביב הוא מיזם תרבות שיצא לפועל באפריל 2008, על-פי חזונו של האמן, המאייר והקומיקסאי דודו גבע.

הדרך אל האושר

"הדרך אל האושר" הוא מדור סאטירה שפורסם בעיתון "מעריב" בין השנים 1994 ו-2001. את המדור ערכו וכתבו אבנר אברהמי ודודו גבע, שאף אייר ועיצב אותו.

בשנת 1994 המאייר וצייר הקומיקס דודו גבע והעיתונאי והמעצב אבנר אברהמי החלו לשתף פעולה ב"מעריב" ביצירת מדור סאטירי. גבע הגיע לאחר שעזב את העיתון "חדשות", אברהמי לאחר עריכת חלקים שונים ב"מעריב", ביניהם מוסף השבת ("סופשבוע") והמקומון "זמן תל אביב". באותה עת אייר גבע במקביל ב"מעריב" גם את משבצת הקומיקס "חדשות ומשמעותן" שהתפרסמה בשולי מדור הדעות היומי.

השניים יצרו כפולת עמודים, המעוצבת כמהדורת חדשות עם מדורים קבועים, שמתעסקת בענייני השעה בדרך מאויירת, לעיתים מוקצנת. המדור, שנפרש בשער האחורי של המוסף המדיני לשבת של העיתון, היה בנוי מכותרות עיתונאיות, קטעים כתובים ומספר רב של איורים וטורי קומיקס, תוך שילוב דמויות ידועות מהחיים הציבוריים. המדור הופיע במשך שמונה שנים, כאשר ב-4 האחרונות ערך אותו גבע לבד, עם מעברו של אברהמי לעריכת "מוסף הארץ" בספטמבר-97'.

במסגרת המדור הצליחו השניים, ובייחוד גבע, להסתכסך עם מספר רב של אנשים, בהם סופרת הילדים תמר בורנשטיין לזר והעתונאים מתי גולן, אדם ברוך ויואל מרקוס.

בשנת 2001 עזב גבע את "מעריב" ולאחר שנה החל לעבוד בעיתון "הארץ" ובמקומון "העיר" (שם יצר את המדור הסאטירי "שתיקת הברווז"). לאחר עזיבתו נתמנו עמרי מרכוס, ליאור שליין וארז בן ארי לעריכת המדור הסאטירי, לו נתנו את השם הסרקסטי "סוף הדרך".

הומוריסטן

הוּמוֹרִיסְטָן או הומוריסט הוא מי שיוצר יצירות הומוריסטיות. יצירות אלה הן בצורות מגוונות:

ספרים, כגון ספריו של שלום עליכם.

הומורסקות קצרות, כגון אלה של אפרים קישון.

קטעי הומור קצרצרים (משפט או שניים), כגון אלה של יחיאל ספרא.

קומיקס, המשלבים טקסט וציור, כגון יצירותיו של דודו גבע.

יצירות להצגה בתיאטרון, ברדיו, בטלוויזיה ובמופעי סטנד אפ.התמורה המשולמת להומוריסטן בעד יצירתו היא בדרך כלל שכר סופרים. ההומוריסטן מקבל גם תמורה לא חומרית בדמות אהבת הקהל, אהדת הקוראים והערצת הצופים. תמורה זו חשובה לכל האמנים, אך אצל ההומוריסטן נודעת לה משמעות מיוחדת, בשל הלגלוג העצמי המתלווה תדיר ליצירתו.

המשכן לאמנות על שם חיים אתר

המשכן לאמנות, עין חרוד על שם חיים אתר, מחלוצי המוזאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל. אוסף המוזאון גדול ומגוון ומכיל את אחד מאוספי האמנות היהודית הגדולים בישראל, אמנות ישראלית, אמנות קיבוץ, ואמנות עכשווית. למשכן לאמנות גם הוצאה לאור של ספרים וקטלוגים המופקים לרגל התערוכות המוצגות לצורך תיעוד ומחקר, המסגרת התערוכות מתקיימים סימפוזיונים, ימי עיון ואירועי השקות ספרים בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה. וכן מפגשים עם אמנים מציגים וסיורים מודרכים בתערוכות.

ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות", שנפתחה בצריף האטלייה של חיים אתר, ממייסדי המוזאון (1953-1902), ב-7 בינואר 1938. כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות", שיש בו כדי להעיד על התפקיד הרוחני והחינוכי שיועד לה בחיי הקיבוץ. אוספי המשכן הושתתו על שני היבטים מרכזיים: חשיבותה של האמנות, והזיקה לעבר היהודי. כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של ה"פינה":

הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרון ציזלינג (1964-1901), עיקר עיסוקו היה בהשגת משאבים לבניית המוזאון, ויצירת האוסף האדיר שאצור במחסניו.

בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) תכנן יצירה ארכיטקטונית מופלאה בפשטותה, שאיכותה ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. בבניין רחב הידיים נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן - קפה ביקלס.

בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952), במהלכו התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש וחווית יחד בין החברים.

המוזיאון הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך.

העיר

"העיר" היה מקומון תל אביבי של רשת שוקן, שיצא לאור אחת לשבוע. ביום חמישי צורף לעיתון "הארץ", המופץ למנויי העיתון באזור תל אביב, וביום שישי הופץ לחנויות. תפוצתו בשיאה הייתה 115,000 עותקים. ב-16 בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר". באוגוסט 2017 החליטה קבוצת "הארץ" להפסיק את הדפסת "עכבר העיר".

השימשונים

"השימשונים" היא סדרת אנימציה, שיצר אמן הקומיקס דודו גבע. שודרה כסדרת מעברונים טלוויזיוניים של זכיינית השידור של ערוץ 2 - "טלעד". הסדרה נוצרה בעזרתו של נועם משולם, ביוזמתו של אילן דה פריז, ובדיבובו של אייל ברטונוב.

בשנת 1994, שנה לאחר עליית הערוץ השני המסחרי, בנתה חברת הטלוויזיה וזכיינית השידור "טלעד" פורמט חדש בשם "השימשונים". הסדרה תוכננה כסדרת מעברוני שידורים, כך שבשעות מסוימות בימי שני וחמישי שודר קטע אנימציה יחיד וקצר מתוכה. את הסדרה כתב, צייר וערך צייר הקומיקס והמאייר דודו גבע, שהיה מוכר בזכות סדרות ספרי הקומיקס שלו (עם קובי ניב וחנוך מרמרי) ובזכות טורי האיור העיתונאיים שלו בעיתונים "חדשות" ("שירת הברווז") ו"העיר" ("יוסף ואחיו"). בתחום האנימציה יצר גבע את הקליפים הישראליים הראשונים (לשירי אריק איינשטיין), מספר אנימציות לתוכנית "ניקוי ראש", סרט אנימציה עצמאי בשם "כוכב קטן" ואת האנימציות לאירוויזיון 1979 שנערך בישראל.

סדרת "השימשונים", כמו רוב עבודותיו של גבע, הייתה בנויה במסגרת קבועה. הסדרה הציגה את "משפחת שמשון" (השמשונים), שלה אם, אב ושני ילדים. משפחת השימשונים תוארה כמשפחה ממוצעת. בסדרה הוצגו מספר סיטואציות קבועות; ביניהן צפיית האב בחדשות, אקט בישול הברווז של האם והארוחה המשפחתית; יחד עם אלמנטים הומוריסטיים משעשעים (למשל האנשת הברווז, שמדבר עם האם דרך סיר הבישול). יש שהשוו את משפחת השמשונים למשפחת סימפסון. גבע אמר בראיון: "השמשונים זו משפחה לא כל כך ישראלית. יותר שייכת לדור הישן. האנונימיות היא סמלם המשפחתי. יש בהם משהו קצת יוספי. מין קבלה מובנת מאליה של כל מיני דברים מטורפים".

בספטמבר 1994 החליט מנכ"ל "טלעד", עוזי פלד, למרות אהבת קהל הצופים, להוריד את תוכנית המעברונים. בתגובה כתב גבע מכתב למנכ"ל: "אני לא יודע אם המדד שלי נכון, אבל יש נתק קבוע בין בעלי הממון, מו"לים, זכיינים ואחרים לבין הקהל. בכל מה שקשור לאגף הזה של ההומור והסאטירה". לאחר מותו המפתיע של גבע בפברואר 2005 שודרו בערוץ הראשון ובערוץ השני לקטים אהובים של הסדרה.

חבורת A4

חבורת 'A4' הייתה חבורה ישראלית של אמני קומיקס, בראשם דודו גבע, שיזמו, יצרו ומכרו יחד עבודותיהם בין 2003 ל-2004.

חבורת 'A4' הוקמה בשנת 2003 על ידי דודו גבע, יובל כספי, ניר מטרסו, רפאל פוגל, פאולינה פוגל, אורן ג'קמן וגלנדון ואיזבלה. רעיון היוזמים היה יצירת קבוצה פתוחה שתדפיס במסגרת עצמאית יצירות קומיקס אינדיבידואליות של מגוון אמנים, ותמכור אותן, בצורה משותפת ובפורמטים שונים, לקהל הרחב. הקבוצה, שהוקמה ביוזמתו הראשית של גבע, קמה כאלטרנטיבה לאמנים, מחוץ למסגרות ממסדיות כמו מערכות עיתונים והוצאות ספרים.

רעיון אנטי-ממסדי זה הפתיע אמנים ומעריצים רבים של גבע, שראו בו, למרות החתרנות והעוקצנות הרבה של עבודותיו, אמן ממוסד, וזאת עקב עשרים שנות עבודותיו האחרונות, שכללו מדורי עיתונות בעיתונים כמו "הארץ" ו"מעריב" וספרים שיצר במשך השנים לבדו ועם קובי ניב. החלטה משונה זו של גבע הייתה חלק מהשינוי האידיאולגי שעבר, בו החליט ללכת נגד העיתונים וההוצאות הגדולות. בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" אמר גבע: "העיתונות לדעתי לא מעניינת ולא תשרוד עוד הרבה זמן ולכן כדאי לברוח כבר עכשיו. כל החוברת שאני מוציא עכשיו התחילו מקומיקס שהעורכים והמו"לים סירבו להוציא".

גבע חבר לחבריו האמנים, ביניהם יובל כספי ומשפחת פוגל, במטרה להוציא קומיקס עצמאי חסר גבולות ופשרות, במטרה לתת לאמנים, מוכרים ולא מוכרים, במה עצמאית ופתוחה: "דודו חש שיש יוצרים רבים וטובים שלא מקבלים במה בגלל לחץ של עורכים ושל הממסד" אמר יובל כספי: "וכך הוחלט להוציא את סדרת חוברות 'A4'". לאחר יצירת הרעיון הכללי והמטרות, הוחלט על פורמט; "חוברות" קומיקס נפרדות על נייר פשוט בגודל A4 מקופל לשניים, כך שנוצרים שער, שני עמודים פנימיים ושער אחורי. הוחלט שכל אמן המשתתף במיזם ייצור עמוד A4 מאויר משל עצמו באותו הפורמט, ועמוד זה יימכר בשקל חדש אחד בלבד.

במהרה הצליחו היוזמים ליצור קשר עם רוב אמני הקומיקס האלטרנטיביים, ששמחו להיות חלק מהחבורה החדשנית, עד שכעבור זמן נוצרו 100 חוברות A4. בין האמנים שהשתתפו בפרויקט: זאב אנגלמאיר, אורי פינק, אמיתי סנדי, שז, בועז קדמן וגיל לביא, דדי דובי, הוברט הוברט, אמיר דורי, נדב יהל, מושיק גולסט, רחלי רוטנר, חבורת "כלום בפיתה" וכמובן גבע, כספי, גלנדון, איזבלה, מטרסו וג'קמן עצמם. החבורה הצליחה להמריא ולגבש קהל קוראים, רובם מסצנת הקומיקס והאמנות התל אביבית. רוב החוברות נמכרו באירועים עצמאיים של החבורה וחלקם באירועי קומיקס שונים ברחבי הארץ. החבורה הוציאה שש חוברות אוספים, שבכל אחת מהן התפרסמו שש-עשרה עבודות.

בשנת 2004 התפרקה החבורה מסיבות שונות. אך יוזמיה, חבריה ומשתתפיה המשיכו לפרויקטים שונים בתחום הקומיקס והאיור; חלקם מפרסמים חומריהם במסגרות אישיות (לרוב אתרי אינטרנט) וחלקם פונים למסגרות ולחבורות קומיקס שונות: למשל לפרויקט החדשני שדודו גבע יזם בשנת 2005- פרויקט ספרות זולה: "כמעט כל המשתתפים ב'ספרות זולה' הם אנשים שהכירו בחבורת 'A4'" אמר כספי בראיון.

בפברואר 2005 נפטר גבע מהתקף לב, רוב חברי הקבוצה, אותם גילה גבע, השתתפו במחוות שונות לכבודו; ביניהן הפרויקט שיצרו ילדיו של גבע יחד עם עפרה רודנר, ומחוות עיתונאיות שונות.

יוסף (דמות)

יוסף הוא דמות בדיונית שיצרו דודו גבע וחנוך מרמרי בספרי הקומיקס, אותם כתב מרמרי (ומאוחר יותר החליף אותו קובי ניב) ואייר גבע.

כ"ה באדר

כ"ה באדר הוא היום העשרים וחמישה בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וחמישה בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרויקט ספרות זולה

ספרות זולה היא חוברת קומיקס אלטרנטיבית שיצאה לאור תחת "הוצאת הברווז", ביוזמתו של דודו גבע (שבוע לפני מותו בפברואר 2005) ועופרה רודנר.

שתיקת הברווז

"שתיקת הברווז" הוא ספרו האחרון של הקומיקסאי דודו גבע. הספר מקבץ את מבחר מדורי "שתיקת הברווז" שנכתבו ואויירו על ידי גבע במסגרת המקומונים "העיר" ו"כל העיר" של רשת שוקן בשנים 2002–2004. שם הספר, כמו שם המדור, הוא פרפראזה של שם הספר והסרט "שתיקת הכבשים".

הספר יצא לאור מספר חודשים לאחר מותו של גבע בפברואר 2005, ולטענת משפחתו, עבד גבע על הספר אף ביומו האחרון. הספר, שיצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005, הובא לדפוס על ידי משפחתו של גבע.

הספר מאגד את רוב מדורי "שתיקת הברווז" (למעט אלה המסכנים את גבע בתביעות זכויות יוצרים, לדבריו). במהלך העבודה על הספר החליט גבע לצבוע מחדש את המדורים המקוריים, שהיו צבעוניים, רק באדום ובשחור לשם הבלטת והקצנת ההומור החתרני שבו (כמו בפרויקט העצמאי של גבע - פרויקט ספרות זולה). המדורים השונים מאספים את קטעי הקומיקס שהופיעו בקביעות במדור המצליח, ביניהם: "נביא בעירו", "מעשיה לשבת", "יום בעיר", פינות "השאהידים", "חדשות לילדים" ו"קרקס הפרעושים". בשילוב הדמויות הפיקטיביות המוכרות מהמדור: הנביא, שרגא הטזל"מ (טייס זעיר ללא מטוס), רבי טרפון ורבי חלפון, הבלונדיניות וכמובן הברווז והדמויות הפחות פיקטיביות: "רון קדמון" (רון מיברג), "מן הפח" (ג'ודי ניר מוזס שלום) ובדיחות חוזרות ונשנות על אדם ברוך, לימור לבנת ומשפחתו של אריאל שרון. במדור, נימותיו של גבע מקצינות ונהיות חתרניות, כפי שהוא היה באותה תקופה (להרחבה ראו בערך דודו גבע). תפיסתו האמנותית והאידאולוגית של גבע השתנתה ונהייתה יותר עצמאית, חופשית מכל מגבלה.

המדור בנוי כסוג של מהדורת חדשות פיקטיבית ומטורפת הנוגעת למצבו ולחייו של הברווז. חלק מהידיעות קשורות ומשתייכות באופן ברור לאירועים אקטואליים שקורים בישראל ובעולם. באמצע הספר ניתן למצוא תפנית מוזרה, שבה אווז, הורג את הברווז (עורך המדור) ומשתלט על המדור, שלאחר מכן שמו משתנה ל"יחי האווז". האווזים, לדברי גבע, מייצגים את מנהליו לאורך השנים שניסו להגביל את חופש היצירה שלו. לאחר 10 מדורים הברווז קם לתחייה. בשנת 2004 קיבל גבע מכתב פיטורין מעבודתו בעיתון, מה שבישר על סופו של המדור. לקראת סיום תפקידו, החל גבע לתאר את מצבו הקשה של הברווז - את גסיסתו הנוראה ואת ההכנות למותו. בסוף הספר צרף גבע כפולה מיוחדת ("שטיפת הברוול") בה מתוארים חייו של הברווז לאחר המוות כמעין חוויה הזויה ופנטסטית. רבים רואים בעמודים אחרונים אלה כמזעזעים בהקשרם לכך שגבע נפטר בזמן עשייתם, וכאחת מיצירותיו החזקות והטובות ביותר. גבע נפטר ימים ספורים טרם כניסת מכתב הפיטורין לתוקף.

גבע מסכם את עבודתו בפתיחת הספר:

שתיקת הברווז מקבץ את זעקותיו וטרוניותיו של הברווז בשנים 2002–2004, בטרם נשחט. בעת הקריאה הבלתי אפשרית מתוודע הקורא הבלתי נלאה לעולמם הסבוך והמפותל של עופות המים בארצנו השחונה, ארץ אוכלת ציפוריה. זהו ספר קשה המתאר מציאות סכיזואידית-פרנואידית הן של גיבוריו והן של מחברו, ורק ההומור התפל הוא שמציל את שניהם משקיעה בשיממון הבינוניות. לא מומלץ על ידי משרד החינוך! האנתרופולוג דודו גבע, אשר הקדיש עשרים שנות עבודת נמלים לחקר הברווז הישראלי, הצליח לצייר פורטרט נאמן למקור של זן זה, העומד בפני סכנת הכחדה

יום לאחר מותו של גבע, פורסמה במדור הדעות של עיתון הארץ קריקטורה שמתארת את הברווז בתוך מסגרת של מודעת אבל, בוכה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.