דואליזם

דּוּאָלִיזְםלטינית: duo, "שניים"), או בעברית שְׁנִיּוּת, הוא מושג המשמש לתיאור כל מערכת אמונה או שיטה פילוסופית, מדעית או תאולוגית, הרואה את הישויות בעולם, ואת העולם כולו, כמורכבים משתי קטגוריות או יסודות, אשר גוזרת את הכול מתוך שני עקרונות בסיסיים, לעיתים מנוגדים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את חידושיו שְׁנִיּוּתָן (בהוראת "הדוגל בשניות") ושְׁנִיּוּתָני (דואליסטי).[1]

בפילוסופיה

דואליזם הוא קבוצת השקפות על היחס בין נפש לחומר או גוף. הטענה היא שחוויות נפשיות הן לא-פיזיקליות. בפילוסופיה המערבית, אפלטון ואריסטו היו הראשונים לעסוק בכך. כל אחד מהם טען, מנימוקיו הוא, ש"חכמה" (כושר של הנפש או הנשמה) לא יכולה להיות מזוהה או מוסברת במונחים של גוף פיזי. הניסוח המודרני לדואליזם הוא של רנה דקארט (1641) שטען שנפש היא חומר לא-פיזיקלי אשר מהווה "דבר חושב" (res-cogitans). דקארט הוא הראשון שזיהה את הנפש עם תודעה והבחין אותה מהמוח (מקום החכמה), זהו האופן בו אנו רואים עד היום את בעיית גוף-נפש.

הטיעונים הנפוצים בעד דואליזם מתבססים על אינטואיציה של השכל הישר לפיה חוויות מודעות נפרדות מחומר דומם. אדם מן היישוב מזהה את הנפש עם העצמי, אישיות או נשמה; ודוחה את הרעיון שהנפש היא מוח; או להפך, הוא מוצא את הרעיון של ערך אונטולוגי יחיד כמכניסטי מדי או לא מובן. פילוסופים מודרניים של הנפש סבורים שאינטואיציות הן מבלבלות ולכן עלינו להשתמש בכישורים ביקורתיים יחד עם עדויות אמפיריות מדעיות כדי לבחון את הנחותינו ולקבוע האם יש להן בסיס אמיתי.

טיעון נוסף הוא שלנפשי ולפיזיקלי יש תכונות שונות אשר בלתי מתיישבות זו עם זו. לאירועים נפשיים יש איכות סובייקטיבית שאין לאירועים פיזיקליים. אפשר למשל לשאול מישהו כיצד מרגישה אצבע חרוכה, כמו מה נראים שמיים כחולים וכיצד נשמעת מוזיקה נחמדה. אולם יהיה זה חסר משמעות, או לפחות מוזר, לשאול מה מרגיש גלוטומט בהיפוקמפוס?

פילוסופים של הנפש מכנים את ההיבט הנפשי של אירועים קווליה (qualia) או "תחושה גולמית". קווליה לוקחת חלק באירועים נפשיים אשר נראים קשים לרדוקציה לפיזיקלי, להרגיש כאב, לראות צל מוכר או לראות כחול.

אם התודעה (הנפש) יכולה להתקיים באופן בלתי תלוי במציאות הפיזיקלית (המוח), צריך להסביר כיצד זיכרונות פיזיקליים נוצרים ביחס לתודעה. דואליזם צריך להסביר כיצד התודעה משפיעה על המציאות הפיזיקלית. אפשרות אחת היא שמדובר בנס. כך למשל טוענים Arnold Geulincx and Nicolas Malebranche כי היחס גוף-נפש דורש מעורבות ישירה של האל.

טיעון הזומבי מבוסס על ניסוי מחשבה של טוד מודי אשר דייוויד צ'אלמרס פיתח בספרו The Conscious Mind. הרעיון הוא שלדמיין גוף של מישהו מאפשר להגות בקיומו ללא מצבי תודעה. צ'למרס טוען שסביר שיצור כזה קיים מכיוון שכל הנדרש הוא שהמדעים הפיזיקליים יצדקו בתיאורם את הזומבים. מדעים אלה לא משתמשים בתודעה או בחוויות נפשיות ולכן המעבר מסבירות לאפשרות יהיה קטן. דנט טוען בתגובה כי המובן של זומבי פילוסופי הוא לא קוהרנטי או שהוא מושג לא סביר. זאת מכיוון שעל פי הפיזיקליזם ישנן שתי אפשרויות בלבד, או שאפשר להאמין שכולם הם זומבים או שאף אחד לא יכול להיות זומבי. ההרהור בקיום או בחוסר קיום של זומבי היא תוצר העולם הפיזיקלי ולכן אין הבדל במי מהרהר בה.

דואליזם אינטראקציוניסטי (interactionism) אומץ על ידי רנה דקארט בספרו "הגיונות", ונתמך במאה ה-20 על ידי קרל פופר וג'ון אקלס. על פי השקפה זו מצב נפשיים, כמו האמנות ורציות, נמצאים באינטראקציה עם מצבים פיזיקליים. לדוגמה, ענבל תופסת באופן בהיר וברור את הנפש שלה כחושבת על דבר מה שאינו מדיד. יש לה גם תפיסה בהירה של הגוף שלה כמשהו מדיד אשר אינו מסוגל לחשוב. מכאן כי הנפש והגוף אינם זהים מכיוון שיש להן תכונות שונות רדיקלית. יחד עם זאת, באותו זמן המצבים הנפשיים של ענבל משפיעים על גופה ולהפך; ילד נוגע בכיריים חמים (אירוע פיזיקלי) שגורם כאב (אירוע נפשי) וגורם לה לזעוק (אירוע פיזיקלי); זה גורם לתחושה של פחד ולרצון להגן ולטפל (אירוע נפשי).

טיעונו של דקארט תלוי בהנחה שמה שענבל תופסת בנפשה באופן בהיר וברור הוא נכון. פילוסופים עכשווים חולקים על כך. יוסף אגסי סבור, למשל, שמספר גילויים מדעיים מקעקעים את הרעיון של נגישות לנפש; פרויד הראה שאדם בעל הכשרה פסיכולוגית יכול להבין את המוטיבציות הלא-מודעות של אדם אחר טוב יותר ממנו. פייר דוהם הראה שפילוסוף של המדע יכול להבין את מתודת הגילוי של מישהו טוב יותר ממנו; וברוניסלב מלינובסקי הראה דבר דומה לגבי אנתרופולוגיה. מלינובסקי טען שהעובדה שניסויים מודרניים בפסיכולוגיה גורמים לאנשים לראות דברים שלא שם מקעקעת את טיעונו של דקארט מכיוון שמדען יכול לתאר תפיסות של אדם טוב יותר ממנו. החולשה של טיעונים אלה היא שהם מטילים ספק באינטרוספקציה. אנו יודעים שאנשים טועים לגבי העולם, כולל מצבים פנימיים של אחרים, אולם אין זה כך תמיד. לכן יהיה זה אבסורד להניח שאנשים טועים תמיד ביחס למצביהם הנפשיים ולשיפוטיהם על הנפש עצמה.

בדתות

דתות המבוססות על דואליזם נחלקות לשניים:

  1. דתות שמאמינות שהטוב בעולם הוא פרי בריאתה של ישות עליונה טובה, בעוד הרע נברא על ידי ישות עליונה רעה. דת המציגה תפיסה ממין זו היא הדת הפרסית הזורואסטרית מיסודו של זרתוסתרא. בדת הזורואסטרית האל הטוב נקרא אהורה-מזדה, והוא נמצא במלחמה מתמדת עם האל הרע הנקרא אהרימן.
  2. דתות שבהן יש הבחנה חדה בין רוח או נשמה לבין חומר או גוף. בדתות אלה העולם נתפס כמורכב מרוח ומחומר, כשהאל נתפס כרוחני בלבד, בעוד העולם נתפס כחומרי. בדרך-כלל האדם נתפס כישות המכילה רוח וחומר יחדיו, כשהוא מצווה לחזק את ההיבט הרוחני שבו על חשבון ההיבט הגופני.

בתחום הדת קימים עוד מושגים דואליסטיים: האור והחושך, האל והשטן, האל והעולם, האמונה והדעת. בנצרות בולט מאוד הניגוד הדואליסטי אלוהים-שטן. אמנם אין הנצרות מכירה בקיום שתי רשויות הנלחמות ביניהן אך למעשה, היא מוסרת לשטן כוח שלטוני בעולם. הכתות הגנוסטיות ראו ביקום כהיותו מורכב משני יסודות - יסוד הרוח המזוהה עם הטוב ויסוד החומר המזוהה עם הרע והחטא.

בפילוסופיה הודית

אחד מהניסוחים הקדומים הידועים לדואליזם הם של סמקיה והמורים היוגים בפילוסופיה ההודית (650 לפנה"ס). סמקיה חילק את העולם לפורושה (נפש/רוח) ופרקריטי (חומר) והיוגה סוטרות של פטנג'אלי הציגה גישה אנליטית למהות הנפש.

ביהדות

היהדות של ימי הנביאים האחרונים, בתקופה שבה היו קשרים הדוקים בין יהודים לפרסים, התנגדה לתפיסה הדואליסטית הזורואסטרית מתוך האמונה שישנו אל אחד בלבד הממונה גם על הטוב וגם על הרע. אחד הפולמוסים האלה מופיע בספר ישעיהו: "כֹה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶה."[2] בספר איוב מתואר השטן ככפוף לאל, וכמי שחייב בקבלת רשות ממנו לפעולותיו,[3] וכן בספר מלכים רוח השקר הגורמת לאחאב מלך ישראל לצאת למלחמה שבה הוא מפסיד מקבלת רשות לעשות זאת מידי האל.[4]

בתלמוד הבבלי מצוינים ויכוחים רבים של רבנים יהודים עם אנשי דת פרסיים בנושא זה. אחד הפירושים המקובלים לסיפור התפקרותו של אלישע בן אבויה (שנקרא "אחר" לאחר שכפר בתורה) בסיפור ארבעה שנכנסו לפרדס הוא שבן-אבויה התחיל להאמין ב"שתי רשויות" כלומר בדואליזם הדתי.

התפיסה הדואליסטית העיקרית המצויה כיום ביהדות, ואשר ראשיתה בימי חז"ל היא האמונה בהישארות הנפש. לדוגמה, במסכת אבות: "רבי יעקוב אומר העולם הזה דומה לפרוזדוד בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדוד כדי שתיכנס לטרקלין".[5] האמונה בהישארות הנפש נובעת מן ההבחנה בין גוף לנפש או בין חומר לרוח. לשיטה זו האדם מורכב מנפש ומגוף: הגוף מתכלה בעוד הנפש נפרדת מן הגוף בעת המוות וממשיכה להתקיים לנצח. יש פרשנות הגורסת שקיימת תקווה להיגאל מהדואליזם הקיומי. המצוות, שנעשות על ידי ה"גוף" בהנחיית ה"נפש", אמורות להתגבר על הדואליזם וליצור אחדות המכונה "קידוש החומר", וכך מתפרש הציווי לעבודת האל "בכל לבבך"- "בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע". כך, לפי שיטות בקבלה ובהגות היהודית, אף בעולם הבא יוותר הגוף יחד עם הנפש, מתוך שיבוא לידי זיכוכו.

התנ"ך כמעט שאינו עוסק בהבחנה בין גוף לנפש או בהישארות הנפש. זאת, למעט עיסוק עקיף בעניין בסיפור שאול ובעלת האוב בספר שמואל[6] ואזכור מעורפל בספר קהלת.[7] {אולם גם את אותם השנים יש המבארים כהיבדלות ולעג, כמו בעלת האוב מעין דור, שנבהלה כשראתה ששמואל עלה באמת} אמנם הניסוח המגובש של תורת הגוף והנפש המוכרת בעולם המערבי נמצא בפילוסופיה של אפלטון (שפעל בתקופה המקבילה לתקופת עזרא ונחמיה בהיסטוריה היהודית), אולם אמונה בהישארות הנפש הייתה קיימת גם במצרים העתיקה ובבבל. תחום דואליסטי אחר ביהדות הוא המאבק בין היצר הרע והיצר הטוב (הקיימים שניהם בכל אדם), מאבק המוזכר במקורות רבים. ועם זאת, במקורות רבים אף מובא כי עבודת האדם מביאה לאחדות שניהם אל הטוב. בקבלה ניתן משקל רב לשטן כניגוד לכוחות הטוב ולעולם; אך היא מדגישה כי אין "שתי רשויות", ואף השטן הוא חלק מן ההכוונה האלוהית של המציאות אל הטוב. וכך, רעיון הייחוד - כלומר תפיסת ההוויה כולה כאחדות אלוהית, מהווה יסוד מרכזי בעולם הקבלי.

בנצרות

הנצרות הושפעה מתפיסות דואליסטיות שמקורן בין היתר בכת מדבר יהודה, כתות גנוסטיות שונות, ובתפיסות אפלטוניות. התאולוגיה הנוצרית מדברת על החלוקה הבסיסית בין ה"גוף" המייצג את הרע לבין ה"רוח", המייצגת את הטוב. דבר זה נקשר בין היתר לחטא הקדמון. אחד מעיקרי הדת הנוצרית הוא האמונה בהישארות הנפש.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי שלם, הוצאת גליל, 1994, כרך 3
  2. ^ ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוקים א'-ז'
  3. ^ ספר איוב, פרק א', פסוקים ו'-י"ב
  4. ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוקים י"ט-כ"ג; ספר דברי הימים ב', פרק י"ח, פסוקים י"ח-כ"א
  5. ^ אבות ד' כ"א
  6. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח
  7. ^ מגילת קהלת, פרק ג', פסוק כ"א
אל

אל הוא על פי אמונות או דתות רבות, ישות בעלת כוחות על טבעיים (כלומר מסוגלת לפעול כנגד חוקי הטבע ולשלוט בטבע), בת אלמוות ושאליה מתייחסים כקדושה, עליונה או נשגבת. חלק מהאלים לקחו חלק בבריאת העולם. עד עצם היום הזה, רוב האנושות מקיימת כלפי האלים מנהגי פולחן שונים.

ניתן לחלק את קבוצת האנשים המאמינים באל למאמינים באל אחד (מונותאיזם), למאמינים בצמד אלים הנמצאים ביניהם ביחסי גומלין (דואליזם, גנוסיס) ולמאמינים בריבוי אלים (פוליתאיזם). בדרך כלל מייחסים לאל שליטה, חלקית או מוחלטת, ביקום, כוח עצום עד בלתי מוגבל, ולפעמים ידיעה של כל המתרחש ביקום.

אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

אפריורי

אַפְּרִיּוֹרִי (מלטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. בצורה מופשטת ניתן לומר כי המונח א-פריורי, הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות, וגם מתייחס למושגים או תפישות שאינם תלויים בחוויות-חושים, מהתבוננות או ניסיון.

וזאת בניגוד למושגים אפוסטריוריים (מתוך מה שבא אחר-כך), שהוא טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות (כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו אל הסיבות) אל העין אל הסיבות הלא-ידועות. למשל דברים הנופלים כלפי מטה ולא כלפי מעלה, או: שמן אשר לא מתערבב עם מים. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (הסברים כמו 'כוח הכבידה' או 'הקוטביות של מולקולות השמן'), ידיעותינו אודותיהן יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ידע אפריורי נחשב ידע פרופוזיציונלי במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו.

דוגמה למשפטים אפריורים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון אלא מוכרחות מתוך עצמן.

פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א-פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. קנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א-פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי-דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו.

לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה.

למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא-פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית.

בעיית גוף-נפש

בעיית גוף-נפש (אנגלית: mind-body problem), או הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי הגוף והנפש. הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי. כפי שמציינים חוקרים של הבעיה, התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית - נקודת מבט של גוף שלישי. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם.

לדוגמה, כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית באמצעות מדידה אמפירית, למשל בסרט מדידה. כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה. פסיכיאטר יכול לאבחן "הפרעה נפשית" אצל הפרט תהיה סטטיסטית ולא ודאית.

מספר תורות מנסות לענות על השאלה כיצד תהליכים נפשיים משפיעים (או יכולים להשפיע) על מצבים או על תהליכים פיזיולוגיים. הדואליזם טוען שהגוף והנפש הם שני דברים שונים, ואילו המוניזם טוען שבעצם מדובר באותו דבר. מוניזם מטריאלי (פיזיקליזם) טוען כי מדובר באותו חומר ואילו מוניזם אידיאליסטי טוען ששניהם נמצאים בנפש. מוניזם נטורליסטי טוען ששניהם ניתנים לרדוקציה לדבר שלישי שהוא חומר נייטרלי. הסטרוקטורליזם הצרפתי דוחה את ההבחנה בין גוף ונפש.

הבעיה נוסחה לראשונה באופן זה על ידי רנה דקארט אולם גם הפילוסופיה הפרה-סוקראטית וגם הפילוסופיה המזרחית עסקו בכך. המדע המודרני לא זיהה נקודת מפגש בין נפש לא פיזיקלית ומימוש פיזיקלי שלה - גילוי שיכול לאשש את העמדה הדואליסטית - ועל כן פילוסופים מודרניים רבים מחזיקים בעמדה שהנפש איננה דבר נפרד מהגוף. גישה זו רווחת כיום במדעי המוח.

דיאלקטיקה

דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

הוליזם

הוליזם (מיוונית: όλος; שלם, כולל) הוא הרעיון שתכונות מערכת לא יכולות להיקבע או להיות מוסברות אלא רק על ידי סך כל המרכיבים שלה. המילה, יחד עם התואר הוליסטי, נטבעו על ידי יאן סמאטס בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. במילון אוקספורד, סמאטס מגדיר את ההוליזם כ"נטייה בטבע ליצור שלם שהוא גדול מסכום חלקיו על ידי אבולוציה יצירתית".

הוליזם מוגדר לעיתים כהיפוכו של הרדוקציוניזם, למרות שתומכי הרדוקציוניזם המדעי טוענים כי מוטב להתייחס אליו כאל היפוכו של הרדוקציוניזם התאוותני. אפשר להנגיד אותו גם עם אטומיזם. כמה מבקרים טוענים שהוליזם הוא ניסיון למיזוג בין רעיון הבריאתנות לבין רעיון האבולוציה.

השטח של חשיבת מערכתית התפתח בשנים האחרונות כדי להתמודד עם מספר גדול של נושאים תוך שימוש במושגים הוליסטיים.

מונאדה (לייבניץ)

מונאדה היא אובייקט פילוסופי שתיאר הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ.

לפי לייבניץ, לכל אובייקט ישנה מונאדה העומדת בעבורו ושנושאת את כל האינפורמציה לגביו. אותו אובייקט אשר בעבורו עומדת המונאדה הוא "אובייקט אינטנציונאלי" של המונאדה. המונאדות הן נשאי אינפורמציה, כשהאובייקט אותו מייצגת המונאדה הוא "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה. המונאדות הן דברים פשוטים שאינם ניתנים לפירוק מכל סוג שהוא.

בעיה העולה מתאוריית המונאדות של לייבניץ היא כיצד נוצרות וכלות מונאדות. נניח לדוגמה שיש קיר הבנוי מלבנים, ודאי המונאדה שתישא את האינפורמציה בעבורו תהיה מונאדה של "קיר עשוי מלבנים", אך אם נשבור את הקיר ונקבל ערימה של לבנים, מה יהיה אז? מה תהיה המונאדה במצב כזה?

אין תמימות דעים לגבי תשובתו של לייבניץ במקרה כזה, אך הועלו מספר סברות לגבי האופציות בהן היה עשוי לבחור:

מונאדת קיר הלבנים "התחלפה" במונאדה של "ערימת לבנים". בעצם ישנה טרנספורמציה: האינפורמציה הקודמת שנשאה המונאדה הוחלפה.

ניתן להקשות על לייבניץ ולשאול מה יהיה במקרה בו נפזר את הבלוקים כך שלא יהוו עוד ערימה, מה אז? ייתכן, שלייבניץ היה משיב, כי מונאדת קיר הלבנים הפכה למונאדה של אחד הבלוקים.למונאדות אין חלונות, אין קשר סיבתי ביניהן; הן כמו איים, האל הוא המסנכרן בין המונאדות בהרמוניה מושלמת.

מוניזם

מוניזם (ביוונית: μόνος (מונוס) - יחיד) היא השקפה פילוסופית הטוענת שמאחורי ריבוי הדברים שסביבנו מסתתר עיקרון אחד: גורם יחיד בלתי משתנה ובלתי ניתן לחלוקה שאחראי למופעים השונים שבטבע ומסביר אותם. תפיסה זו עומדת בניגוד לדואליזם ולפלורליזם שמניחים שבבסיס ההוויה מצוי ניגוד וריבוי. בתאולוגיה משמעות המוניזם הוא אמונה באל אחד.

אבי תפיסה זו בפילוסופיה הקדם-סוקרטית הוא תאלס אשר גרס ש"הכל מים". התפיסה המוניסטית השתכללה במשנתו של פרמנידס. הפער בין הפילוסופיה המוניסטית של פרמנידס לבין תפיסת הריבוי והשינוי שייצג הרקליטוס יושב במידת מה על ידי רעיון האידאות של אפלטון שאפשר הבנה של קיום הריבוי לצד קיומה של אחדות.

מטאפיזיקה

מֵטָאפִיזִיקָה (מיוונית: μετά (מֵטַא) "מעבר", φυσικά "פיזיקה", "אודות הטבע") היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. מקור המונח בספרו של אריסטו, שנקרא "מטאפיזיקה" משום שבסידור המסורתי של כתביו היא הופיעה לאחר ספרו ה"פיזיקה".

אך במשך הדורות קיבל המושג משמעות יותר מילולית- פיזיס משמעותו טבע; לכן מטאפיזיקה עוסקת בדברים אשר הם מעבר לטבע או לעולם הגשמי. התפיסה בפילוסופיה מודרנית מתבססת על שימוש זה.

מניכאיזם

מניכאיזם היא דת גנוסטית-דואליסטית עתיקה שפרחה בין המאה הרביעית לשישית ונקראה על שם נביאה-מייסדה, מַני. מניכאיזם כוללת שילוב של השפעות נוצריות, גנוסטיות ודת זרתוסתרא; מעיקריה: דואליזם ופרישות. היא השפיעה על הפאוליקיאנים, הבוגומולים והאלביגנזים. לתקופה מסוימת, מניכאיזם היוותה את המתחרה העיקרית לנצרות בהחלפת הפאגאניזם עד לעליית האיסלאם.

מציאות

מציאות או ממשות היא מושג המבטא בשימושו היום-יומי את מצב הדברים הקיימים (השייכים ל"קיום"), כפי שהם באמת (לעיתים בניגוד לכפי שהם נראים או נתפסים או כפי שחושבים שהם). במובן הרחב יותר של המושג, המציאות כוללת את כל מה שיש, בין אם ניתן להבחין בו או להבין אותו ובין אם לאו. המושג קשור קשר הדוק למושגי הקיום והאמת וההבחנה ביניהם אינה תמיד ברורה. כמו לרבים מהמושגים הבסיסיים ביותר של המחשבה, במהלך השנים ניתנו למציאות הגדרות רבות ואין הגדרה מוסכמת אחת.

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה

פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: φιλοσοφία, "אהבת החוכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

פילוסופיה הודית

פילוסופיה הודית היא שם כולל למסורות פילוסופיות שצמחו בעת העתיקה בתת-היבשת ההודית, ושמהן התפתחו הדתות שהופיעו בהודו, בהן בודהיזם, הינדואיזם וג'ייניזם.

פילוסופיה של הנפש

פילוסופיה של הנפש (נקרא גם פילוסופיה של ה-mind או פילוסופיה של הרוח) הוא תחום בפילוסופיה אשר עוסק במהות הנפש, אירועים נפשיים, פונקציות נפשיות, תכונות נפשיות, תודעה ויחסם לגוף בכלל ולמוח בפרט.

בעיית הגוף-נפש נתפסת לעיתים כנושא העיקרי בתחום, אולם ישנם נושאים נוספים אשר אינם קשורים ליחס עם הגוף. דואליזם ומוניזם הן שתי האסכולות העיקריות בבעיית הגוף-נפש.

הדואליזם החל עם אפלטון, אריסטו, סמקיה והפילוסופיה ההודית, אולם נוסח בצורה מדויקת על ידי רנה דקארט במאה ה-17. הדואליזם טוען שהנפש בלתי תלויה בחומר קיים (דואליזם חומרי) ועל פי גרסה אחרת כי הנפש היא קבוצת תכונות בלתי תלויה אשר נובעת מהמוח אך לא ניתנת לרדוקציה (דואליזם של תכונות).

מוניזם הוא העמדה שהנפש והגוף אינם ישויות נפרדות אונטולוגית. עמדה זו פותחה בפילוסופיה המערבית על ידי פרמנידס במאה ה-5 לפני הספירה ומאוחר יותר על ידי הרציונליסט ברוך שפינוזה.

על פי האידיאליזם הנפש היא כל מה שקיים והעולם החיצוני הוא נפשי או אשליה שנוצרת על ידי הנפש.

על פי המוניזם הנטורליסטי, ישנם חומרים אחרים, מוחיים, שהם, יחד עם הנפש, תכונות של חומר בלתי ידוע.

הפיזיקליזם טוען שרק ישויות בתאוריה פיזיקלית הן קיימות וכי הנפש תוסבר בסופו של דבר במונחים של ישויות אלה (המוניזם הרווח במאה ה-20 וה-21 הוא גרסאות של פיזיקליזם: ביהביוריזם, תורת זהות טיפוס, מוניזם אנומלי ופונקציונליזם).רוב הפילוסופים המודרניים של הנפש מעדיפים עמדה פיזיקלית רדוקציונית או לא-רדוקציונית, בהתאם להשקפתם על הדרך בה הנפש נקשרת לגוף (פיזיקליזם רדוקציוני טוען שכל המצבים הנפשיים והתכונות יוסברו, בסופו של דבר, על ידי המדע כתהליכים ומצבים פיזיולוגים, לעומתו פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי טוען שלמרות שהמוח הוא כל מה שיש לנפש, התוצרים ואוצר המילים בתיאורים נפשיים וההסברים שלהם הם חיוניים, ולא יכולים לעבור רדוקציה לשפה ולהסברים של רמה פיזיקלית נמוכה יותר). גישות אלו מושפעות מסוציוביולוגיה, מדעי המחשב, פסיכולוגיה אבולוציונית ומדעי המוח. פילוסופים אחרים, מעדיפים עמדה לא-פיזיקלית שמבקרת את הרעיון שהמוח הוא מבנה פיזיקלי טהור. ההתקדמות במדעי המוח עוזרת להבהיר חלק מנושאים אלו, למרות זאת, הם רחוקים מלהיפתר. פילוסופים מודרניים של הנפש ממשיכים לשאול כיצד איכויות החומר והאינטנציונליות של מצבים נפשיים ותכונות יכולות להיות מוסברות במונחים נטורליסטים.

תודעה

תודעה היא התכונה הבסיסית ביותר של הנפש, ובדרך כלל מייחסים אליה תכונות כמו חוויה מודעת, קווליה, ניסיון אישי , הכרה-עצמית, סובייקטיביות, כושר הבנה וחישה והאפשרות להבין את היחסים בין הזהות האישית לסביבה.

התודעה של האדם בשעת הערות כוללת את כל הפעילות המנטלית שבה הוא ממקד את הקשב, כמו למשל - תפיסות, דימויים, מחשבות, רגשות ושאיפות. תוכני התודעה מתארים את מאגר המידע המודע של האדם והם נקבעים במידה רבה על ידי הגירויים שבהם האדם מתמקד והזיכרונות שהם מעוררים בו. הידע המפורש של האדם בנוגע לתכנים של המחשבות הנוכחיות שלו מיוחס לתהליכים של מטא-קוגניציה.

התודעה היא מושג רב משמעי. לפעמים משתמשים גם במילה הכרה לתיאור משמעויות הדומות לאלו של המושג "תודעה". זאת למרות שלמילה "הכרה" יש גם משמעויות נוספות – משמעות אחת היא מהבחינה הקוגניטיבית המתארת תהליכים של עיבוד מידע, משמעות אחרת היא מצב של ערנות או עוררות בניגוד למצב של שינה או של תרדמת (חוסר-הכרה).

ישנו קשר מעשי בין המושגים "תודעה" ו"הכרה" משום שכדי להיות מודעים לדבר מה, עלינו להיות בהכרה. כלומר, הכרה היא תנאי מקדים למודעות.

הפילוסופיה מציעה מספר דרכים להבין את התודעה במסגרת פילוסופיה של הנפש. עמדתן של תרבויות ודתות רבות היא שהתודעה היא ביטוי של הנשמה, שנפרדת מהגוף (דואליזם). המדע, לעומתן מנסה למצוא את הבסיס הביולוגי של התודעה באמצעות חקר התפקוד הנוירוני של המוח.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיה • דואליזם • נהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.