דדן

דְּדָן (גם: דְדָנֶה) היה שבט קדום המיוחס לאחד מצאצאי אברהם וקטורה[1], וכן עיר בהרי אדום.

Edom
שטחי שליטת האדומים

מקור השם

בשפה האכדית פירוש השמות "ditānu"-"didānu" :שור הבר, תאו, ביזון. ופירוש המילה "dātnu" - חזק, הרואי[2]. בתנ"ך משמעות השם דדן היא "ארץ נמוכה".

בתנ"ך

השבט והעיר נזכרים מספר פעמים בספרי הנביאים, בנבואות על חורבן אדום:

כך, בספר ירמיהו מובא: "וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה"[3], וכן: "נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו"[4];

וכך, מובא בספר יחזקאל: "וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ"[5], וכן: "בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן והובנים (וְהָבְנִים) הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ ... דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְּבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה"[6].

במחקר

ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ג' מספק פרטים לגבי צאצאי דדן : "וּבְנֵי דְדָן, הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים". בפסוק המקביל שבדברי הימים א א, ל"ג - בני דדן נפקדים מרשימת היוחסין התנכית.

דדן נזכר בכתובות מדרום ערב, שזמנן מהמאה ז' לפנה"ס ואילך, וכן בכתובות שנתגלו בנווה המדבר אל-עולה, בצפון מערב חצי האי ערב, המזוהה עם שם המקום דדן. דדן הייתה תחנת מסחר חשובה בצפונה של דרך המסחר שהוליכה מדרום ערב צפונה למסופוטמיה ולאזור הסורי-ארץ ישראלי, במאה השישית לפנה"ס ידעו שבטי הדדנים התקפות חוזרות ונשנות של שבטי ערבים נוודים ולא ממושטרים על מושבות המסחר הממוסדות יחסית של הדדנים .קראו בכותר - עולם התנ"ך - ישעיה, kotar.cet.ac.il

השם דדן מופיע באוגריתית כשמו של אחד צאצאי המלוכה של אוגרית ואשור, שנות מלוכתו של "דידנו" - (2296 - 2309 לפנה"ס) והוא מופיע כמלך התשיעי מתוך שושלת של 'שבעה-עשר מלכים שוכני אוהלים" ,על פי הכתוב אב קדמון זה הפך לישות אלוהית, ולמעשה לאפונים, מלך זה מהווה את החולייה המקשרת לשושלות המלכים הבבליתאשורית, והאוגרית.

השמות "didanu" - ditānu" מופיעים כשמו של השבט שחי בצדה המערבי של מסופוטמיה שבט זה מוזכר לראשונה בסוף האלף השלישי לפנה"ס, במהלך האלף השני שם זה מתחיל להופיע כשם פרטי, ניתן למצוא שמות אלה "דיטנו"("דיטני") ברשימות השושלת הראשונה כשמות של שבטים בבבל שנקראו:

  • "אמידיתנה" - ראש-דיטני. (ראש השבט דיטני)
  • "סמסודיטנה" -שמש-דיטנו (שמש השבט דיטנו).

מן הממצאים הארכאולוגיים עולה שפולחן דדן - דֹּתן היה קשור בפולחן המתים (1.161 [KTU[2) של האבות הקדמונים משושלת המלוכה, שנקראו "הרפאים של הארץ" או "הכינוס של דדן". במהלך הטקס הפולחני חברי הכת קוראים בשמו של המלך המת כדי שייעתר ויקבל את מנחתם, ובתמורה על רוח המלך המת להגן על המלך החי ועל עירו. בשירה אוגריתית - (אגדת כרת) ניתן למצוא מאפייני פולחן הדומים לפולחן המלך דידנו. לאחר שקבל את ברכת האלוהות, נאמר על מלך קרת שבשעה שהובטח לו הצאצא שייחל לו או אז הגיע עד למדרגה (הרוחנית) של אותו כינוס מיתי של דידן .K. Spronk, Dedan דתן, Dictionary of Deities and Demons in the Bible Online

"דדן" ו"דודנים" נזכרים גם בכתובות מן המאות ה-7 עד ה-4 לפני הספירה שנמצאו בערב הדרומית, וכן בכתובות שנמצאו בוואדי אל קרא שבצפון ערב, ולפי אחת הסברות מקור השבט היה באזור תימא[7]. יוסף בן מתתיהו הזכיר את "דדן" כבנו של "שוח", אף הוא מבני קטורה[8].

אונקלוס מתרגם : "ובני דדן הווין למשירין ולשכונין ולנגוון" תרגום אונקלוס מנוקד - בראשית פרק כה, www.mechon-mamre.org , כלומר : למחנות, לאוהלים ולמושבות .

תרגום יונתן גורס: "ובני דדן הוו תגרין ואמפורין ורישי אומין", משמע: תגרים וסוחרים וראשי שבטים, עיסוקים שאכן הלמו את משלח ידם של המדיינים.

אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה), ציין כי המדובר בעיר השוכנת בהרי אדום, כארבעה מילים צפונית לפינון[9].

לפי המידע שמסר אוסביוס, מוצע כיום לזהות את העיר הקדומה עם הכפר דאנא שבהרי אדום, כ־12 ק"מ צפונית מזרחית לח'רבת פינאן, המזוהה עם פינון המקראית; זאת, כאשר כפר זה נזכר במקורות ערביים קדומים בשם דידאן[10]. זיהוי זה הוצע כבר במאה ה-19 על ידי החוקר יהוסף שוורץ[11].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ג'.
  2. ^ The Assyrian Dictionary, אוניברסיטת שיקאגו
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ג.
  4. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוק ח'.
  5. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ג.
  6. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ז, פסוקים ט"ו-כ'.
  7. ^ אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ב', 625-626.
  8. ^ קדמוניות היהודים א, טו, א.
  9. ^ אונומסטיקון, 80, שורה 14.
  10. ^ י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת יד יצחק בן-צבי והאקדמיה ללשון העברית, 282-287.
  11. ^ תבואות הארץ, תר"ה, דף קיא ע"ב, לונץ, עמ' רמז.
אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

בני קטורה

בְּנֵי קְטוּרָה הם זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מדין, יִשְׁבָּק וְשׁוּחַ - ששת בניו של אברהם שנולדו לו מאשתו השלישית - קטורה. דבר לידתם מופיע בספר בראשית, פרק כ"ה (סוף פרשת חיי שרה).

גשם הערבי

גֶשֶׁם הָעַרְבִי הוא הדמות הערבית היחידה המוזכרת בתנ"ך. גשם מוזכר כבן תקופתו של נחמיה בעת הקמת בית המקדש וירושלים בעקבות שיבת ציון וחלק משלושה מנהיגים סביב פחות יהודה שביקשו למנוע את הקמת בית המקדש. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על אפשרות שמדובר במלך קדר הערבית שהייתה בשיא כוחה בתקופה הפרסית.

דרך הבשמים

דרך הבשמים הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה. הדרך עברה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והוותה חלק מרשת של דרכי מסחר בין אירופה והמזרח, שבהן הובלו מוצרי מותרות (בדרך כלל בעלי ערך גבוה ונפח קטן), דוגמת בשמים, משי, תבלינים, אבנים טובות, צבע, עורות, בעלי חיים נדירים ועוד.

דרכי המסחר היו יבשתיות וימיות, ולאורכן הובלה סחורה שמקורה במזרח הרחוק, הודו, דרום ערב ומזרח אפריקה. הדרך היבשתית החלה באזור הגידול של עצי הלבונה בוואדיות אזור זופאר, שבעומאן המודרנית, משם מערבה למאריב בתימן (שבא העתיקה), וצפונה לפטרה בירת הנבטים בדרום ירדן. מכאן התפצלה הדרך לשני נתיבים - האחד נע צפונה בדרך המלך לדמשק, והאחר חצה את דרומה של ארץ ישראל עד לנמלי הים התיכון, בעיקר זה של עזה. נתיב השיט הימי עבר דרך מפרץ עדן וים סוף עד לנמלי עקבה וסואץ, ומשם בדרך היבשה לנמל עזה או לנמלה של אלכסנדריה. אורכה הכולל של הדרך הגיע לכ-2,000 ק"מ. מנמלי הים התיכון נשלחה הסחורה בדרך הים לנמלי אירופה וצפון אפריקה.

תוואי הדרך בין מכתש רמון ועבדת, שנחשב במשך שנים כתוואי שאינו ידוע במדויק, התגלה בתחילת שנת 2018 על ידי צוות מבית ספר שדה שדה בוקר.

דרך הבשמים (ישראל)

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" הוא השם הקיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לארבע ערים נבטיות בנגב, עת הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. יחד עם ארבע הערים - עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה - נכללו בהכרזה מספר מצודות וחאנים, אבני דרך, קטעים מדרכים עתיקות, עדויות לשימוש חקלאי שנהג בנגב ושרידים נוספים. תחילתה של דרך הבשמים, אשר בעומאן, הוכרזה גם היא כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, תחת השם ארץ הלבונה. היוזמה להגשת הבקשה להכרזה על ידי אונסק"ו הייתה של המשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות השרים שמעון פרס, ציפי לבני ורוני מילוא, וקודמה על ידי היועץ רפי בנבנשתי בשנים 1999/2000. הכוונה הייתה לסייע לפיתוח התיירות בנגב וליצור מכשיר לשיתוף פעולה אזורי לאורך דרך הבשמים.

החתים במקרא

החתים הם עם קדום המוזכר במקרא כאחד מעמי כנען. מחקרים ארכאולוגים מודרניים ניסו לזהות אותם כעם הודו-אירופאי שחי באזור אנטוליה והקים ממלכה ששגשגה בין 1680 ל-1180 לפנה"ס, שבהתאם לזיהוי זה מכונה כיום הממלכה החתית.

עם זאת, זיהוי זה מוטל בספק, ומהווה נושא למחלוקת בקרב בחוקרים. רבים סבורים שאין כל קשר בין החתים המוזכרים במקרא לבין העם האנטולי המכונה כיום באותו השם, וכי מדובר בשני עמים שונים.

המנון שוודיה

ההמנון השוודי Du Gamla, Du Fria (את עתיקה, את חופשית) נכתב בשנת 1844 על ידי המלחין השוודי ריקרד דייבק (Richard Dybeck) לפי לחן עממי. בשנת 1910 נוספו להמנון שני הבתים האחרונים על ידי לואיס אלן (Louise Ahlén), אך הבתים הללו לרוב לא מושמעים בנגינת ההמנון. לשיר אין מעמד חוקי רשמי כהמנון, אלא הוא משמש כהמנון מכוח המסורת. המוטיב המרכזי בהמנון הוא פנייה ל"צפון" תוך ציון סגולותיו הנעלות.

חושים (דמות מקראית)

חוּשִׁים בֶּן דָּן הוא דמות מקראית, בנו היחיד של דן, בן יעקב אבינו. בתורה הוא מוזכר "וּבְנֵי דָן חֻשִׁים" (ספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק כ"ג). בתלמוד הובאו סיבות שונות מדוע נכתב בלשון רבים "ובני". בפרשת פינחס הוא מוזכר בשם "שוחם".

מסופר במדרש שבזמן העימות בין יוסף שליט מצרים ואחיו שלא הכירוהו, נתן יהודה צעקה שנשמעה עד ארץ ישראל וחושים ששמע את הצעקה הצטרף לעזרתם של בני יעקב.([בראשית רבה],צג, ז)

עוד מסופר כי בעת קבורתו של יעקב אבינו בא עשיו אחיו וערער על הזכות לקבור את יעקב במערת המכפלה, בעוד שאר בני יעקב טורחים בחיפוש שטר הקנין בו מכר עשיו את חלקו במערה ליעקב, ניגש חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה, ולא הבין על מה המהומה ומדוע מתעכבת קבורת יעקב והוא מוטל בבזיון, וערף את ראשו של עשיו: "חושים, בריה דדן, תמן הוה, ויקירן ליה אודניה. אמר להו 'מאי האי?', ואמרו ליה 'קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים'. אמר להו 'ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?!', שקל קולפא, מחייה ארישיה" (בבלי סוטה יג.).

מבני בניו הידועים אנו מוצאים את אהליאב בן אחיסמך שיחד עם בצלאל בן אורי בן חור הקימו את המשכן, וכן את שמשון הגיבור שהיה משבט דן.

חצי טון ברונזה

חצי טון ברונזה היא דרמה קומית ישראלית מאת ובבימויו של יפתח חוצב ששודרה ב-HOT VOD ב-2010.

מאו מאו

מאו מאו (החנית הבוערת בלשון קיקויו) היה שמה של תנועת מחתרת שפעלה בקניה והנהיגה מרד בשנים 1952–1956 כנגד הממשל הבריטי והשלטון המקומי שנוהל בחסות הבריטים. מרבית חברי התנועה היו מבני שבט הקיקויו וגם בני שבטי אמבו ומרו נמנו עימם. הבריטים הוציאו את התנועה אל מחוץ לחוק כבר בשנת 1950 כאשר החלו המאו מאו לבצע פעולות אלימות.

המרד הסתיים בשנת 1956 בתבוסת המאו מאו ובחיסולם הכמעט מוחלט. עם זאת, הבריטים ששלטו בקניה מאוקטובר 1952, עזבו ארץ זו בדצמבר 1959.

אחת הסיבות לטינת הקיקויו ללבנים היה שטף המתיישבים ב"רמות הלבנות" לאחר מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1952 חיו בקניה 42,000 מתיישבים לבנים ו־1.25 מיליון אפריקאים.

בשנת 1950 התנגדות הקיקויו ב"רמות הלבנות" הפכה להיות אלימה ובוצעו פעולות חבלה כנגד המתיישבים הלבנים. למרות זאת, אפילו נציגי הקיקויו בבית הנבחרים הקנייתי פקפקו בכך שלמאו מאו גודל משמעותי. בשנת 1952 הפעולות נגד האירופאים הפכו לשכיחות יותר והתפשטו למחוזות נקרו, נוישה ולקיפיה. באוקטובר המרד הפך למלחמה.

נח

נֹחַ הוא דמות מקראית, בנו של למך בן מתושלח והדמות הראשית בסיפור המבול בספר בראשית פרקים ו' עד ט'. קורותיו מסופרות בפרשה הקרויה על שמו, פרשת נח.

לנח היו שלשה בנים: שם, חם ויפת. הוא חי 950 שנה, שלפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית החלו בשנת א'נ"ו (2705 לפנה"ס) והסתיימו בשנת ב'ו' (1755 לפנה"ס).

סבא

סְבָא הייתה ממלכה שהתקיימה במשך 2,000 שנה, התרכזה ונוסדה בדרום-ערב (תימן של ימינו), ובשיאה שלטה מעבר לגבולות תימן, גם על אריתריאה, ועל צפון אתיופיה, צפון סומליה, ג'יבוטי, מזרח סודאן ומערב ערב הסעודית.

ממלכה זו מזוהה לרוב על ידי היסטוריונים כממלכת שבא המקראית.

קדר (שבט וממלכה)

קֵדָר היה שבט ערבי עתיק ששכן בצפון חצי האי ערב ובמדבר הסורי. במהלך האלף הראשון לפנה"ס התפתח השבט והפך לממלכה ערבית או לפדרציה בין-שבטית, שהגיעה לשיא כוחה במאה החמישית לפנה"ס. זוהי הממלכה הגדולה הראשונה שנקראה בתקופתה בשם "ערבית", אם כי לא כל השבטים והקבוצות במזרח הקרוב הקדום היו חלק ממנה. מוקד פעילותה של הממלכה היה בעיר העתיקה ונווה המדבר דוּמָה (כיום, דומאת אל-ג’נדל) בצפון חצי האי ערב, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של זמננו.

מלכת קדר הראשונה המוכרת, "זביבה מלכת הערבים", הופיעה לראשונה בכתובות אשוריות באמצע המאה השמינית לפנה"ס, ומאז נזכרה הממלכה בתעודות רבות המתארות את היחסים והמאבקים בינה ובין האימפריות השולטות במזרח הקרוב הקדום. אין הגדרה ברורה של גבולות הממלכה, ושטחיה מצוינים באמצעות אזורי פעילותה ונוכחותה, ודרכי הסחר (דרך הבשמים ונתיבי מסחר אחרים) שבהן שלטה. פעילותה הכלכלית העיקרית של הממלכה ועיקר חשיבותה בזירה האזורית היו בתחום המסחר, ושטחיה כללו בתחילה, מהמאה השביעית לפנה"ס, את צפון המדבר הסורו-ערבי, והתרחבו עם הזמן.

בשיא כוחה, בתקופת הממלכה האחמנית, השתרעה קדר מדרום בבל במזרח לדלתת הנילוס במערב, ומצפון חצי האי ערב בדרום לצפון המדבר הסורו-ערבי בצפון. קיימת תמימות דעים כיום שהמבנה השלטוני של קדר היה בעיקרו מבוזר במתכונת כמו-פדרטיבית או במעין קונפדרציה. בראש הממלכה עמדה לעיתים מלכה שליטה שהייתה אחראית על ענייני הדת והניהול האזרחי, ומלך שהיה אחראי על הפעילות הצבאית. אלה היו לעיתים זוג נשוי או אחים. לאחר כ-500 שנה מאז הופעתה בתעודות, סביב המאה השנייה לפנה"ס, דעך כוחה של קדר, והשטחים החשובים שהיו בהשפעתה במערב, עברו לשליטת הנבטים, שאף כבשו את בירת קדר, דומה, במאה הראשונה לפנה"ס.

שבא

שְׁבָא (אמהרית: ሳባ, תיגרינית: ሳባ, ערבית: سبأ) הייתה ממלכה אשר מוזכרת בתנ"ך ובקוראן, המיקום המדויק של הממלכה נע בין דרום-ערב לקרן אפריקה. ישנה מחלוקת בין מספר אקדמאים לגבי מיקומה המדויק של הממלכה, חלקם סבורים כי ראשיתה של הממלכה הוא באתיופיה ואלו חלק טוענים כי תימן היא מקור הממלכה.

שירי מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה, שבני תקופתה האמינו כי היא תהיה "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות", הולידה שירים רבים, שביטאו את התהפוכות בחווית המלחמה - מגלי ההתלהבות הראשוניים ועד ההלם כתוצאה מהחורבן, ההרס והמוות שזרעה.

תבלינים מהמזרח הרחוק בארצות המקרא

התבלינים מהמזרח הרחוק, היו בשימוש כבר בתקופות המקראיות. השימוש בתבלינים מהמזרח ידוע מאזכורים היסטוריים בכתבים מצרים, מהתנ"ך וממצאים ארכאולוגים. מרגע שהחלו להשתמש בשיטות זיהוי חומרים כימיות בארכאולוגיה, אפשרו אלו להבין טוב יותר את השימוש בתבלינים. ההבנה באיזה תבלינים השתמשו, מי השתמש, איפה ומתי, בהקשר של תבלינים מן המזרח, תאפשר לחוקרי העבר להבין את הקשרים ומערכות המסחר הקדומות בין המזרח למערב, את נוהגי האכילה, הפולחן ואפילו אספקטים של ריבוד חברתי.

תהילים פ"ג

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, הוא פרק פ"ג בספר תהילים והמזמור ה-93 בו (בתרגום ליוונית וללטינית, זהו המזמור ה-92), הפותח במילים אלו. המזמור הוא האחרון מתוך 11 פרקים רצופים המיוחסים לאסף בן ברכיהו הלוי – ראש המשוררים במקדש בימי דוד המלך. זהו גם המזמור האחרון בחלק שמהמקור האלוהיסטי של ספר תהילים (בחלק זה מכונה האל לרוב בכינויו אלוהים), שמתחיל בתהילים מ"ב ונגמר בפרק זה). פרק זה נתפס לרוב כקינה לאומית המתעוררת בשל האיום של פלישה לישראל על ידי שכנותיה.

יש מנהג אשכנזי ישן לאומרו בכל יום בסוף תפילת שחרית כדי להזכיר צרת הגלות, ויש נוהגים לאומרו רק בימים שאומרים בהם תחנון,, ויש נוהגים לאומרו בכל יום שאומרים למנצח, ברם, לפני מנהג פפד"מ, אומרים אותו בכל יום ואפילו בשבת וביום טוב. מנהג אמירת מזמור זה בכל יום (או בימים שאומרים בהם תחנון) דעך במאות השנים האחרונות, ונשתמר רק אצל קהילות היקים וקהילות אויבערלאנד.

בשל תכנו, העוסק בבקשה מה' להלחם באויבי ישראל המבקשים להשמידו, קריאת מזמור זה נפוצה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובטקסי יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל.

קריאת הפרק הומלצה בספרי הסגולות, כמועילה לחזרה בשלום מהמלחמה.

תולדות בני נח

תולדות בני נח או לוח העמים מופיעים בסוף פרשת נח שבספר בראשית. מתוארת בהם התהוותה המחודשת של האנושות והתפלגותה לעמים ולשונות בעקבות המבול שגרם להכרתת האנושות הקודמת והישארותם של בני נח. על פי המתואר בפסוקים, כל בני האדם הם מצאצאי נח שניצלו מן המבול.

תימא (חצי האי ערב)

תימא, היה עם שישב בסביבות המקום הקרוי היום תימא, בצפון סעודיה בערך כ-400 קילומטרים ממזרח למצרי טיראן. המקום היה עשיר בעצי דקל ובעצי שזיף, והיו בו בארות מים רבים. תימא הייתה בשליטתה של בבל. המלך האחרון של בבל, נבונאיד, בילה שם שנים רבות, ובבל הייתה מופקדת בידי בלשאצר.

תימא ישבה כבית-נתיבות על צומת דרכים חשובה לשיירות מסחר של גמלים: דרומה לממלכת שבא בדרום-מערב חצי האי ערב, צפונה לדוּמָה ולבבל, מזרחה ל"דרך הפנינים" ולדרום המפרץ הפרסי ולהודו, ומערבה לאילת ולירושלים. תימא מוזכרת בהקשר זה בכמה מקומות במקרא:

ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ג:

וְאֶת-דְּדָן וְאֶת-תֵּימָא וְאֶת-בּוּז, וְאֵת כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה. אֵת, כָּל-מַלְכֵי עֲרָב; וְאֵת כָּל-מַלְכֵי הָעֶרֶב, הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר.

ספר ישעיהו, פרק כ"א, פסוק י"ד:

לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד.

ובספר איוב, פרק ו', פסוק י"ט:

הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ.

תימא גם מוזכר בספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ט"ו כאחד מבני ישמעאל:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

בשנת 2010 הודיעה הרשות הסעודית לתיירות ועתיקות על מציאת כתובת של פרעה רעמסס השלישי על גבי סלע ליד תימא.

בתימא נמצאו שתי מצבות אבן כתובות ארמית ובהן מוזכרים האלים המקומיים.

אילן יוחסין של דמויות ספר בראשית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדם
 
 
 
חוה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קין
 
 
 
הבל
 
 
 
 
שת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עירד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קינן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחויאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מהללאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתושאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עדה
 
 
 
למך
 
 
 
 
 
 
צלה
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יבל
 
יובל
 
תובל קין
 
 
 
 
 
 
 
 
מתושלח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
למך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נעמה[א]
 
 
 
 
נח[א]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שם
 
 
 
 
 
חם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יפת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עילםאשורלוד
 
מצרים
 
כוש
 
פוט
 
כנען
 
 
 
מגוגמדיתבלמשך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארפכשד
 
ארם
 
 
 
 
 
לודים
 
 
סבא
 
 
 
 
 
 
צידון
 
 
גמר
 
יון
 
 
תירס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ענמים
 
 
חווילה
 
 
 
 
 
 
חת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלח
 
 
 
 
עוץ
 
 
 
להבים
 
 
סבתה
 
 
 
 
 
 
יבוסי
 
 
 
 
 
אשכנז
 
 
אלישה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חול
 
 
 
נפתחים
 
 
סבתכא
 
 
 
 
 
 
אמורי
 
 
 
 
 
ריפת
 
 
תרשיש
 
 
 
 
 
 
 
עבר
 
 
 
 
גתר
 
 
 
פתרוסים
 
 
נמרוד
 
 
 
 
 
 
גרגשי
 
 
 
 
 
תגרמה
 
 
כתים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מש
 
 
 
כסלוחים
 
 
רעמה
 
 
 
 
 
 
חיווי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דודנים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלגיקטן
 
 
 
 
 
 
 
כפתורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערקי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שבא
 
 
 
 
סיני
 
 
 
 
 
 
 
 
רעו
 
 
 
אלמודד
 
 
עובל
 
 
 
 
 
 
 
דדן
 
 
 
 
ארוודי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלף
 
 
אבימאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צמרי
 
 
 
שרוג
 
 
 
חצרמות
 
 
שבא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמתי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירח
 
 
אופיר
 
 
נחור
 
 
 
הדורם
 
 
חווילה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוזל
 
 
יובב
 
 
תרח
 
 
 
דקלה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגר
 
קטורה
 
 
 
 
אברהם
 
שרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישמעאל
 
 
 
זמרן
 
 
מדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראומה
 
נחור
 
 
 
מלכה
 
 
יסכה[ב]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישבק
 
 
שוח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוט
 
 
 
 
נביות
 
 
מדין
 
 
יקשן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טבח
 
 
עוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גחם
 
 
בוז
 
 
 
 
בת בכירה
 
 
בת צעירה
 
 
 
 
 
אדבאל
 
 
 
עיפה
 
 
שבא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תחש
 
 
קמואל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבשם
 
 
 
עפר
 
 
דדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מעכה
 
 
כשד
 
 
 
 
מואב
 
בן־עמי
 
 
 
 
 
 
 
משמע
 
 
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חזו
 
 
 
 
 
 
 
דומה
 
 
 
אבידע
 
 
 
אשורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלדש
 
 
 
 
 
 
 
 
משא
 
 
 
אלדעה
 
 
 
לטושים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ידלף
 
 
 
 
 
 
 
 
חדד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתואל
 
 
 
 
 
 
תימא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יטור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפיש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק
 
 
 
 
 
רבקה
 
 
 
 
לבן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשמת
 
עשו
 
עדה
 
אהליבמה
 
יעקב
 
 
 
 
לאה
 
 
זלפה
 
 
רחל
 
 
בלהה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רעואל
 
 
 
 
אליפז
 
 
 
 
יעוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יעלם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נחת
 
 
 
 
 
תימן
 
 
קרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זרח
 
 
 
 
 
אומר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמה
 
 
 
 
 
צפו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיזה
 
 
 
 
 
געתם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עמלק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראובן
 
 
שמעון
 
 
לוי
 
דינה
 
 
גד
 
אשר
 
יוסף
 
אסנת
 
 
דן
 
נפתלי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנוך
 
 
ימואל
 
 
גרשון
 
 
 
 
 
 
 
צפיון
 
 
ימנה
 
 
 
 
 
מנשה
 
 
 
 
חשים
 
 
יחצאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלוא
 
 
ימין
 
 
קהת
 
 
 
 
 
 
 
חגי
 
 
ישוה
 
 
 
 
 
אפרים
 
 
 
 
 
 
 
 
גוני
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
אוהד
 
 
מררי
 
 
 
 
 
 
 
שוני
 
 
ישוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצר
 
 
 
 
 
 
 
 
כרמי
 
 
יכין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אצבון
 
 
שרח
 
 
 
 
 
בנימין
 
 
 
 
 
שלם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צחר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערי
 
 
בריעה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שאול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארודי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בלע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוע
 
 
 
 
 
 
אראלי
 
 
 
חבר
 
 
 
 
 
 
 
בכר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מלכיאל
 
 
 
 
 
 
 
אשבל
 
 
 
 
יששכר
 
זבולון
 
בת שוע
 
יהודה
 
תמר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נעמן
 
 
 
 
 
תולע
 
 
סרד
 
 
 
 
 
ער
 
 
זרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פוה
 
 
אלון
 
 
 
 
 
אונן
 
 
פרץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוב
 
 
יחלאל
 
 
 
 
 
שלה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מפים
 
 
 
 
 
 
 
 
שמרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חפים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארד
 
 

הערות:

  1. קו מקווקו מבטא קו רצוף הממשיך אל מעבר למשבצת שהוא חוצה, פרט למקרה של נח ונעמה, שם מקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. למידע על קשרי משפחה נוספים שמקורם אינו בספר בראשית, ראו שמות חיצוניים לדמויות אנונימיות במקרא.
  1. ^ 1.0 1.1 הקו המקווקו מסמן שמקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. ^ יש המזהים את יסכה בת הרן עם שרה, אשת אברהם.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.