דגש קל

בדקדוק עברי, דגש קל הוא סימן ניקוד בצורת נקודה במרכז האות, המסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של ההגאים באותיות: ב, ג, ד, כ, פ, ת (אותיות בג״ד כפ״ת). סימן הדגש הקל, זהה לסימון של הדגש החזק[1], וההבחנה בין סוגי הדגשים בעברית המודרנית, שבה לא נהגה הדגש החזק, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית; סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת לאחר עיצור שסוגר הברה (היינו, לאחר שווא נח) הוא דגש קל. כמו כן, סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת, הבאות בראש מילה, הוא דגש קל[2] בעברית המודרנית. הסימן ההפוך לדגש הקל, הוא סימן הרפה שלא נוהג כיום בעברית המודרנית.

מהות פונטית

בעברית המקראית נהגו האותיות העבריות בג״ד כפ״ת במקורן בצורה פוצצת, אך בתקופת המקרא המאוחרת, בעקבות תהליך דומה שחל בשפה הארמית, הגייתן נתפצלה לשני אופנים: חוכך (רפה/מוארך) וסותם (פוצץ/קשה). למשל, האות ב הייתה נשמעת b או β~v. בשיטת הניקוד הטברנית ההבדל ביניהם מסומן על ידי הדגש הקל. בתוספת הדגש נהגים העיצורים בצורה הסותמת – [b]‏, [g]‏, [d]‏, [k]‏, [p] ו-[t] – ובהיעדרו הוגים את העיצורים המקבילים החוככים – [β~v]‏, [ɣ]‏, [ð]‏, [χ~x]‏, [f] ו-[θ]. בעברית המדוברת היום נשתמרו ההבדלים האלה רק באותיות בכ״פ, שנהגות, בהתאמה, b,‏ k ו-p כשיש בהן דגש קל, ו-β~v,‏ χ~x, ו-f כשהוא נעדר.

להלן טבלה מסכמת:

עם דגש (סותם) בלי דגש, רפה (חוכך)
שם האות צורת האות צליל (סמל IPA) שם האות צורת האות צליל (סמל IPA)
בֵּי״ת בּ b בֵי״ת ב β ~ v
גִּימֶ״ל גּ ɡ גִימֶ״ל ג ɣ
דָּלֶ״ת דּ d דָלֶ״ת ד ð
כַּ״ף כּ k כַ״ף כ χ ~ x
פֵּ״א פּ p פֵ״א פ f
תָּ״ו תּ t תָ״ו ת θ

כללי הדגש הקל – חוק בג״ד כפ״ת

Dagesh-and-shva
השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

אותיות בג״ד כפ״ת נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה, וכן בבואן אחרי שווא נח באמצע המילה. חריג לדגש קל בראש מילה, הוא מצב של מילים המחוברות במקף. למשל, אַחֲרֵי־כֵן, אַף־עַל־פִּי־כֵן. בראי השפה העברית, דינה של שורת מילים מוקפות, הוא כדין מילה אחת. לכן, ברצף המיליות אַף־עַל־פִּי־כֵן, האות כ' אינה נחשבת בתחילת מילה (כן), אלא באמצעה של מילה ארוכה המורכבת מכמה מיליות מוקפות (אף־על־פי־כן). מאחר שהאות כ' במילית כן, לא באה אחרי שווא נח, אלא אחרי הברה הנסגרת בתנועה פתוחה, האות כ' במילית כן, לא תקבל דגש קל. בשל הזיקה החזקה שבין מילים מוקפות, חלק מן הביטויים הללו נוטים להתחבר בהצמדת מילים לכדי מילה אחת. וכך קיבלנו את אֵיפֹה (תולדה של אֵי־פֹה) ואת לְפִיכָךְ (תולדה של לְפִי־כָךְ), שתיהן ללא דגש קל.

כלל זה, הוא צמצום של כלל יותר רחב בעברית המקראית, שלפיו אות מאותיות בגד כפת, המופיעה בראש מילה המצויה בתוך משפט, באה בצורה הרפה, אם המילה שקודמת לה במשפט מסתיימת בתנועה (בהברה פתוחה שלא נסגרת על ידי עיצור). כלל זה לא חל, אם לפני המילה יש הפסקה (פסיק בעברית המודרנית) או אם חל אחד משני כללים שאינם נהוגים היום[3]. אות בג״ד כפ״ת תהיה רפה, כלומר ללא דגש קל, אחרי תנועה, ודגושה בדגש קל אחרי שווא נח ("אפס תנועה"). במקרא החוק הזה בא לידי ביטוי בכך שבג״ד כפ״ת רפות בכל פעם שהן באות אחרי שווא נע או תנועה. למשל: וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ (ב' אחרי תנועה וכ' אחרי שווא נע). במקרא כלל זה רחב יותר וחל גם בראש מילה, אם המילה הקודמת מחוברת אליה (מוטעמת בטעם מחבר/משרת כגון "מרכא") ומסתיימת בתנועה. לעומת זאת, דגש קל יבוא אחרי שווא נח, וגם בראש מילה אם היא פותחת משפט, או אם המילה הקודמת מסתיימת בעיצור, או אם היא מנותקת מהמילה הבאה לפניה על ידי טעם מפסיק מטעמי המקרא, כגון "טפחא"].

למרות הכלל הקובע כי בג"ד כפ"ת תהיינה דגושות אחרי שווא נח, ישנן מילים המהוות חריגה מכלל זה, כמו מרבֿד, שרבֿיט או שכבֿה. וכן במשקל קַטְלוּת, שבו נוטים שמות, דוגמת סמכֿות וכן עצבֿות.

עיון בלשני היסטורי

כיום מוסכם בין החוקרים שבעברית הקדומה היו קיימים רק הביצועים הסותמים b‏, g‏, d‏, k‏, p ו-t. בשלב מסוים (ראו להלן) חל תהליך של חיכוך, כלומר, העיצורים הסותמים שאינם נחציים ואינם מוכפלים בדגש חזק, התגוונו וקיבלו אופן הגייה נוסף – חוכך. הסיבה לתהליך היא הידמות של העיצור לתנועה שלפניו, ולכן הוא קרה רק במעמד של אחרי תנועה.

החוקרים לא מסכימים אלה עם אלה לגבי הזמן שבו חל התהליך הזה. יש המקדימים אותו לתקופת בית ראשון ויש המאחרים אותו עד סוף תקופת בית שני. עדות חלקית בנושא עולה מתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג״ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם , ואילו האותיות כפ״ת מתועתקות לעיתים בביצוע הסותם ולעיתים בביצוע החוכך . ייתכן שיש כאן עדות לשלב ביניים שבו בעיצורים האטומים כבר חל התהליך ואילו בעיצורים הקוליים הוא עדיין לא חל. בזמן תקופת הביניים של העברית אבדה ההגייה הכפולה של חלק מן העיצורים בחלק מן המקומות; לעברית החדשה הגיעה הגייה כפולה של עיצורי בכ״פ בלבד.

מחלוקת נוספת בין החוקרים היא אם שני הביצועים של כל עיצור היו שתי פונמות שונות או שהיו אלופונים של אותה פונמה. בעברית החדשה הם לכל הדעות פונמות נפרדות, כי ההבדל ביניהן יוצר הבדל במשמעות.

אותיות בג"ד כפר"ת

בספר יצירה מוזכרת רשימה של שבע אותיות מיוחדות, שבע ולא שש:

שבע כפולות בג"ד כפר"ת (פרק ד משנה א)

החוקר יהודה ליבס משער שביוונית (ואולי רק יוונית) הקולות כפר"ת היו מנושפות, ובפרט האות רו (ρ) מנושפת כשהיא באה בראש מילה או כשהיא מוכפלת (רק האות השנייה מנושפת). הצורה המנושפת הזאת לפעמים מתורגמת בעברית ל"רה" (למשל "פרהסיה") ובשפות אירופיות ל"rh" (למשל rhetoric). הצורה הכפולה של האות רו השפיעה גם על דוברי עברית בסביבה יוונית (כלומר יהודי ארץ ישראל לעומת בבל) ולכן האות העברית ר נחשבת כאות שמופיעה בשתי צורות.[4]

אפשרות אחרת היא שההגייה הראשונה היא של ריש לשונית מתגלגלת (כמו בערבית או רוסית) וההגייה השנייה ענבלית (כמו הריש המודרנית שלנו והריש הצרפתית).

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ כיום בסידורי תפילה רבים מקובל לסמן את הדגש החזק עבה יותר מהדגש הקל, לנוחות האבחנה של המתפללים
  2. ^ תופעת דגש חזק בראש מילה, קיימת רק בטקסט מהמקרא, בסדורים, ובניקוד מאד מוקפד, כשחל דין דחיק.
  3. ^ ראו על כך בפיסקה היסטוריה והפיסקאות שלאחריה במאמר על הדחיק
  4. ^ שבע כפולות בג"ד כפר"ת: על הריש הכפולה ועל רקעו של ספר יצירה
ב

ב' (שם האות: בֵּית, ברבים: בֵּיתִין) היא האות השנייה באלפבית העברי. שמה, בֵּי"ת (בפי יהודי תימן בֵּי), נגזר משמה הקדום בַּיִת, וצורתה התפתחה מצורה הדומה לצורת בית בכתב העברי העתיק.

ב' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה או לאחר שווא נח. כשהיא דגושה הגייתה כזו של האות B באנגלית או כשל האות בָּא (ب) בערבית, וכשהיא רפויה הגייתה כשל האות V באנגלית. במשך התפתחות השפה הערבית חדל הצליל V להתקיים בה, והאות המקבילה לב' בערבית משמיעה רק את הצליל B (כמו במילים "כתב" ו"ארנב", הנהגות בערבית "כַּתַּבּ" ו"אַרְנַבּ"). הבלשן יצחק אפשטיין גיבש את הניב העברי הגלילי, ואחד ממאפייניו היה הגיית ב רפה כדגושה; ניב זה דעך במרוצת השנים. ב' היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ב' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית, בּ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, קולי
([b] ‏:IPA), וב' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי ([v] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 2, ולפיכך "יום ב'" הוא יום שני וכתה ב' היא הכתה השנייה בבית הספר (אך בכדורגל בישראל ליגה ב' היא הליגה החמישית, משום שאת ליגה ב' מקדימות ליגה א', הליגה הארצית, הליגה הלאומית וליגת העל). כאשר האות ב' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה אלפיים, למשל: שנת ב'תנ"ג היא השנה ה-2453 בלוח העברי.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ב' עומדת על כ־4.98% מכל אותיות האלף-בית.

בקבלה האות ב' מסמלת בריאה ויצירה.

בתורת הקבוצות משמשת האות ב' בסימון לציון עוצמת הרצף . (ראו גם: ב (מתמטיקה))

האות ב' היא האות הראשונה בתנ"ך, הנפתח במילה "בראשית". ביהדות מתייחסים לצורתה של האות ב', ואומרים כי כמו שהאות סגורה מימינה ופתוחה משמאלה, כך אין לחקור את שאירע לפני הזמנים המתוארים בתורה. מצד שני, הדעה הרווחת בקרב חוקרי התנ"ך היא שכאשר נכתב הספר במקור, הכתב שבו השתמשו היה שונה מהכתב העברי שאנו משתמשים בו כיום, והאות ב' נראֲתה שונה לחלוטין.

האות ב' מופיעה במושגים:

ג

ג' (שם האות: גִּימֶל) היא האות השלישית באלפבית העברי. שמה, גימ"ל. נהוג לקשר בין צורת האות ג' למילה "גמל", אך ישנה סברה אחרת כי מקור האות הוא דווקא בהירוגליף המצרי שציין "מקל לזריקה" (דומה לבומרנג), והשם "גימְל" מקורו במילה שמית לאותו חפץ, ורק בתקופה מאוחרת יותר נוצר הקישור ל-"גמל" בגלל הדמיון בצליל בין המילים.מבחינה פונולוגית, מייצגת האות ג' עיצור וילוני, סותם, קולי (IPA: ‏/ɡ/). עם זאת, בחלוקה המסורתית של בסיסי החיתוך היא נמנית עם העיצורים החכיים גיכ"ק. ג' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. באופן מסורתי, גּ' דגושה נהגתה כעיצור וילוני, סותם, קולי (IPA: ‏[ɡ]), ואילו ג' רפה נהגתה כעיצור וילוני, חוכך, קולי (IPA: ‏[ɣ]), כמו האות הערבית ע'ין (غ), או בדומה להגייה גרונית של האות רי"ש בעברית החדשה. ההבחנה בין שתי ההגיות נעלמה בעברית חדשה, שבה נהגית הג' תמיד כדגושה, אך ישנן עדות אשר עדיין מקפידות על ההבחנה.

בעברית החדשה רווח הכתיב ג' עם גרש (כמו במילה ג'ינג'י), כדי לציין עיצור בתר-מכתשי, מחוכך, קולי (IPA: ‏/ʤ/). עיצור זה נהגה כ-j אנגלית או כג'ים (ج) ערבית, והוא רווח בעברית במיוחד במילים שאולות. בכתיב ישן, נהוג לכתוב עיצור זה לעיתים כדְּזְ׳ (כלומר, כד'+ז'+גרש).

בהגייה התימנית (מלבד השרעבית) נהגית כל ג' דגושה כ-[ʤ] ואילו הג' הרפה נהגית כ-[ɣ] (גם בהגייה השרעבית).בגימטריה ערכה של האות ג' הוא 3, ובהתאם לכך יום ג' הוא יום שלישי וכיתה ג' היא הכיתה השלישית בבית הספר. כאשר האות ג' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 3,000, למשל: שנת ג'תנ"א היא השנה ה-3451 בלוח העברי.

שכיחות השימוש של האות ג' בעברית חדשה היא כ־1.26% מכלל אותיות האלף-בית.

ד

ד' (שם האות: דָּלֶת) היא האות הרביעית באלפבית העברי. ככל הנראה נקראת דל"ת משום שצורת האות ד' בכתב עברי עתיק הייתה דומה לדֶלֶת. בפי יהודי תימן נקראת האות דָּאל.

ד' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח, אך בימינו בקרב דוברי העברית בישראל אין הבחנה בין הגייתה של ד' דגושה לרפה – שתיהן נהגות כמו האות d במילה האנגלית Dog. במקור נהגתה ד' דגושה כמו d באנגלית, ואילו דֿ רפויה נהגתה כמו th שבמילה האנגלית "Then" (לא כמו ה־TH שבמילה "Thin"), או כמו האות ד'אל (ذ) בערבית. ישנן עדיין עדות המקפידות על הגייה זו[דרוש מקור].

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ד' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, סותם, קולי ([d] ‏:IPA). ד' רפה ייצגה עיצור שיני, חוכך, קולי ([ð] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 4, ובהתאם לכך "יום ד'" הוא יום רביעי וכיתה ד' היא הכתה הרביעית בבית הספר. כאשר האות ד' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 4,000, למשל: שנת ד'תתנ"א היא השנה ה-4851 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ד' היא כ־2.59% מכלל אותיות האלף-בית.

בקבלה מסמלת האות ד' דלייה וקבלה.

בדורות האחרונים החל נוהג אצל יהודים דתיים מסוימים, לציין את שם השם על ידי האות ד' ולא האות ה', כיון שלדעתם באות ה' יש קדושה המצריכה גניזה. הדבר מתבטא הן בכתבי יד והן בספרים מודפסים.

האות ד' מופיעה בביטויים עבריים אחדים:

ד' על ד': שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, ובהשאלה כינוי לשטח קטן ביותר.

בד' אמותיו: בסביבתו הקרובה.

דגש חזק

דגש חזק, המכונה גם "מִכְפָּל" או "כַּפְלָן", הוא סימן ניקוד בעברית, המורה להכפיל את האות בה הוא נמצא.

ח

ח' היא האות השמינית באלפבית העברי. שם האות: חי"ת (חֵית).

ט

ט' היא האות התשיעית באלפבית העברי, ושמה טי"ת (טֵית).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ט' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - עיצור נחצי כמו טא (ط) הערבית, אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו ת"ו - או עיצור מכתשי, סותם, אטום (/t/ ‏:IPA)

בגימטריה ערכה 9, ובהתאם לכך כיתה ט' היא הכיתה התשיעית בבית הספר. כשהאות ט' מופיעה בראש מספר פירושה 9,000, למשל: ט'תתנ"א הוא 9,851.

המספר 15 נכתב באופן חריג בצורה ט"ו, כדי להימנע מכתיבת אותיות המרכיבות את השם המפורש. מסיבה דומה נכתב המספר 16 בצורה ט"ז.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ט' היא כ־1.08% מכלל אותיות האלף-בית.

ט' הוא קיצור של המילה "טון".

י

י' היא האות העשירית באלפבית העברי, שמה יו"ד (יוֹד/יוּד), משום שהתפתחה מצורת היד (מכתף עד אמה).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, י' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA). בנוסף, היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. כאם קריאה היא משמשת כחיריק, כאות I במילה האנגלית Sing, לעיתים כצירי (למשל במילה "היכל") וגם לתנועת A כמו במילים "בגדיו", "סתיו" או "עכשיו".

בגימטריה ערכה 10, ובהתאם לכך כיתה י' היא הכיתה העשירית בבית הספר.בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות י' היא כ־10.78% מכלל אותיות האלף-בית, והיא השכיחה ביותר מהאותיות.האות י' מופיעה בביטוי העברי "קוצו של יוד": דבר פעוט וחסר ערך, דיוק שאין לו חשיבות. "מקפיד על קוצו של יוד" הוא מי שמדקדק בקטנות.

בספרות חז"ל היא מייצגת את העולם הבא, כנראה בשל מספרה השלם בגימטריה ובשל זעירותה.

כ

כ' היא האות ה-11 באלפבית העברי. האות קרויה כ"ף (כָּף) משום שצורתה מזכירה את צורת כף היד.

כ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, כ' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית כ' דגושה מייצגת עיצור וילוני, סותם, אטום ([k] ‏:IPA), וכ' רפה מייצגת עיצור ענבלי, חוכך, אטום ([χ] ‏:IPA) ומזדהה עם הגיית חי"ת מודרנית.

כ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה כזו: "ך".

בגימטריה ערכה 20. ערכה של ך הוא 500, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 500 מיוצג על ידי הצירוף ת"ק.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות כ' היא כ־2.29% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ך היא כ־0.41%.

כ' הוא הקיצור של המילה "כבוד" או "כבודו".

ל

ל' היא האות השתים עשרה באלפבית העברי. שמה, למ"ד (לָמֶד), ממלמד הבקר, שתפקידו היה לזרז ולהמריץ את הבקר ללכת בכיוון מסוים. מכאן נגזר הפועל למד, שמשמעותו לימוד והתפתחות מעבר למה שהיה קיים עד כה.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ל' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם). מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, מקורב צדי (/l/ ‏:IPA).

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ל' היא כ־6.29% מכלל אותיות האלף-בית. ערכה של האות בגימטריה הוא 30.

במסורה ל' מסמן מילה יחידאית.שלט ובו האות ל' על-גבי כלי רכב מציין שכלי רכב זה משמש תלמיד נהיגה.למד הפועל הוא כינויה של האות השלישית בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ל' שהיא האות השלישית במילה "פעל".

מפיק (לשון)

מַפִּיק (בארמית: מוציא) הוא סימן דיאקריטי במערכת הכתב העברי. תפקידו לסמן שהאות ה בסוף מילה מייצגת עיצור ולא תנועה.

המפיק מסומן באותו סימון כמו דגש קל ודגש חזק, בנקודה באמצע האות, משום שהעיצור ה' איננו מקבל דגש בהיותו עיצור סדקי.

ישנם כמה תנאים לקיום מפיק, והם:

בסוף מילה.

כאשר ה-ה' אינה מנוקדת (פתח גנוב אינו ניקוד).

כאשר ה- ה' נמצאת בהברה המוטעמת.

נ

נ' היא האות הארבע-עשרה באלפבית העברי. שמה, נו"ן (נוּן) בא כנראה מהמילה "דג" בארמית (ראו אמנון).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נון נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי אפי קולי (/n/ ‏:IPA).

נ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך, שמשתנות בסוף מילה. נ' היא אחת מאותיות מ"נפח. כאשר היא בסוף המילה, צורתה היא "ן" (כמו במילה "כן").

בגימטריה ערכה 50. ערכה של ן הוא 700, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 700 מיוצג על ידי הצירוף ת"ש.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות נ' היא כ־3.34% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ן היא כ־1.27%.

נו"ן הפוכה היא היפוך של האות נ' (בכתב ראי), כפי שנכתבת בתשעה מקומות בתנ"ך. צורתה: ׆.

הקיצור נ' פירושו נקבה.

בספרות העברית של ימי הביניים, בהשפעת הערבית, משמש הקיצור ן' לציון בן או אִבְּן, כגון שלמה ן' גבירול.

בסלנג העברי "נון" הוא כישלון (קיצור לנכשל), ובעגה הצה"לית נון-נון הוא כלי רכב להובלת חיילים.

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

ס

ס' היא האות ה-15 באלפבית העברי, שמה סָמֵ"ך (בפי יהודי תימן סְמָך) קשור כנראה לסמיכה ולעזר, ויש אומרים שמקור השם בצורתה באלפבית העברי הקדום, שהייתה כצורת שלד של דג (סַמַכּ בערבית).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ס' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, חוכך שורק, אטום (IPA: ‏/s/).

בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא ס' חל שיכול עיצורים בבניין התפעל: הסתרק, הסתדר.

בגימטריה ערכה 60.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ס' היא כ־1.55% מכלל אותיות האלף-בית.

הקיצור ס' בסלנג הצבאי פירושו סְגן, והוא מופיע גם בצירופים כגון "סמ"פ" (קרי: סמך מם פא), שפירושו סגן מ"פ,

וכן בחיל הים מתקיים קורס ושמו ס', המכשיר חיילים להיות מכונאים בסטי"לים.

האות ס' מופיעה בביטויים אחדים:

ס"ט (מבוטא סמך-טית): סיפיה טב – בעברית 'סופו טוב', (לא ספרדי טהור – יהודי שמוצאו מספרד).

ס"מ (מבוטא סמך-מם): קיצור שמו של סמאל, מלאך המוות.

ע

ע' היא האות ה-16 באלפבית העברי, שמה עי"ן (עַיִן) (בפי יהודי תימן עאן) הוא בהתאם לצורתה, צורת עין (האיבר), בכתב העברי הקדום.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ע' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות אהח"ע. נהגית כ-א' בדחיקה בלוע, הגייה הדומה לאות עין (ع) הערבית. הגייתה הלועית נשתמרה בישראל רק בפי בני עדות המזרח, ובפרט בפי יוצאי תימן. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור לועי, חוכך, קולי (IPA: ‏/ʕ/).

בגימטריה ערכה 70.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ע' היא כ־2.97% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ע' היא קיצור המילה "עוזר".

עין הפועל הוא כינויה של האות השנייה בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ע' שהיא האות השנייה במילה "פעל". מכאן גם השם "גזרת עין-עין", שהוא שם אחר לגזרת הכפולים – פעלים שבהם האות השנייה נכפלת, כגון גזז.

פ

פ' היא האות ה-17 באלפבית העברי. האות קרויה פ"א (פֵּא) משום שהתפתחה מצורת הפה (איבר הדיבור).

פ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, פ' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית פ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, אטום ([p] ‏:IPA), ופ' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, אטום ([f] ‏:IPA).

פ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה היא "ף".

בגימטריה ערכה 80. ערכה של ף הוא 800, אך השימוש בו אינו מקובל, והערך 800 מיוצג על ידי הצירוף ת"ת.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות פ' היא כ־1.79% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ף' היא כ־0.19%.

פ"א הפועל הוא כינויה של האות הראשונה בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות פ' שהיא האות הראשונה במילה "פעל". מכאן גם סיווגם של פעלים מיוחדים:

חסרי פ"י (חסרי פ"א הפועל-יו"ד): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא י', והיא חסרה בנטיות אחדות, למשל יָשַׁב – יֵשֵׁב.

חסרי פ"נ (חסרי פ"א הפועל-נו"ן): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא נ', והיא חסרה בנטיות אחדות, למשל נָפַל – יִפֹּל.

נחי פ"א (נחי פ"א הפועל-אל"ף): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא א', והיא נחה בנטיות אחדות, למשל אָכַל – יֹאכַל.

נחי פ"י (נחי פ"א הפועל-יו"ד): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא י', והיא נחה בנטיות אחדות, למשל יָשַׁן – יִישַׁן.

פונמה

בבלשנות, פונמה (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'הֶגְיָן') היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בשפה מסוימת בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי"), למשל, המילים גיר וקיר.

פונמה מייצגת, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

פתח (ניקוד)

פַּתָּח הוא סימן בניקוד טברני, שמסמן בעברית החדשה את התנועה /a/.

ק

ק' היא האות התשע-עשרה באלפבית העברי. שמה קו"ף (קוֹף/קוּף).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ק' נמנית עם ארבע האותיות החכיות גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור ענבלי, סותם, אטום (/q/ ‏:IPA) - נחצי כמו קאף (ق) הערבית (בהגייה התימנית (מלבד השרעבים) הגייתה כהגיית גימ"ל דגושה - עיצור וילוני, סותם, קולי (/g/ ‏:IPA)), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו כ"ף דגושה - או עיצור וילוני, סותם, אטום (/k/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 100. על שרה אמנו מסופר בבראשית רבה "בת ק' כבת כ' שנה לחטא".

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ק' היא כ־1.95% מכלל אותיות האלף-בית.

ק' הוא הקיצור של קדוש, קְרי.

האות ק' מופיעה בביטוי העברי

בשין-קוף-ריש: בשקר. נאמר, בשפת הילדים, לאחר דברים שאינם אמת.

ת

ת היא האות ה-22 והאחרונה באלפבית העברי, שמה תי"ו (תָּו) ומקורה כשמה מלשון תו - צורה וסימן, כנאמר בספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ד': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:"

האות ת' היא אחת משש אותיות בג"ד כפ"ת המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נמנית ת' עם חמש האותיות הלשוניות דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית מייצגת תּ' דגושה עיצור מכתשי, סותם, אטום

(/t/ ‏:IPA). ת' רפה ייצגה במקור עיצור שיני, חוכך, אטום (/θ/ ‏:IPA) - כמו Th במילה האנגלית Think או כת'א (ث) הערבית, ומצויה בהגייה התימנית, ובהגייה האשכנזית הגייתה התרופפה לסמ"ך (/s/ ‏:IPA), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כדגושה. כיום, כשרוצים לשעתק שמות אנגליים המכילים Th, נוהגים להצמיד לת"ו גרש. בעבר, היה הבדל בהגייה בין תּ' דגושה לבין טי"ת, שנהגתה כעיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - או עיצור נחצי.

בגימטריה ערכה 400. בערכה זה היא מופיעה במושגים כגון תרי"ג מצוות, ת"ק פרסה.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ת היא כ־5.32% מכלל אותיות האלף-בית.

הביטוי "מאלף ועד תו" בא לציין דבר כוללני, שמקיף מקצה אחד עד הקצה השני.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.