דגש חזק

דגש חזק, המכונה גם "מִכְפָּל" או "כַּפְלָן"[1], הוא סימן ניקוד בעברית, המורה להכפיל את האות בה הוא נמצא.

מאפיינים

צורתו הגרפית של הדגש החזק היא נקודה בתוך האות והוא זהה לסימונו של הדגש הקל[2]. דגש חזק יכול לבוא ברוב האותיות, למעט האותיות א,ה[3],ח,ע,ר[4].

המימוש הפונטי של הדגש החזק, מתבטא בהגיית העיצור למשך זמן ארוך מהרגיל, ובאותיות בג"ד כפת גם גורם לביטוין בצורת הדגש הקל, ומבוטא כעיצור סותם[5]. כיוון שמטרתו של הדגש החזק היא להכפיל את ההיגוי ולמושכו להברה שאחריו, דגש הבא בסוף מילה באות שוואית, אף שאיננו אחרי שווא, יהיה דגש חזק; למשל הדגש החזק המכפיל במילה הערבית dubb, לא קיים בעברית בה אין ההכפלה בסוף מילה. בעקבות כך רפה העיצור ב ונוצרה המילה דֹּב (על קיום ההכפלה המקורית מעידה צורת הרבים דֻּבִּים = dubbim).

סימון הדגש החזק בתעתיק הפונטי

בתעתיק פונטי יש שתי דרכים לסמן מכפל – באמצעות כתיבת העיצור פעמיים, או באמצעות נקודתיים הנכתבות אחרי העיצור הכפול. שתי השיטות משמשות גם לציון תנועה ארוכה. לדוגמה: כָּרַתִּי /kårátti/ או: /kårát:i/. התעתיק המובא כאן אינו משקף את ההגייה המקובלת היום בעברית ישראלית, אלא את זו המתבטאת בניקוד הטברני שפותח בטבריה במאה ה-8 לספירה.

הגורמים להופעת דגש חזק

באמצע מילה

BajagaDagesh
דגש חזק תבניתי ב-ע' הפועל (במקרה הזה האות ש') בבניין התפעל.
  • דגש תבניתי הוא דגש חזק שמקורו בדגש מקורי המופיע בצורת הבניין של הפועל או במשקל. במערכת הפועל מצוי הדגש התבניתי ב-ע' הפועל (האות האמצעית של השורש) של הבניינים הכבדים פיעל, פועל והתפעל. במערכת השם הוא מצוי באות השורש האמצעית של כמה משקלים, הידועים שבהם הם- קִטּוּל (חִבּוּר), קַטֶּלֶת (דַלֶּקֶת), קִטָּלוֹן (צִמָּאוֹן), קַטָּל (צַיָּד) ועוד.
  • דגש משלים הוא דגש חזק שמקורו בהבלעת אות מסוימת כתוצאה מתופעות לשוניות שונות. יכול להופיע בכל אחת מאותיות המילה. הדגש המשלים יכול להיווצר כתוצאה מהידמות מלאה או כאשר תצורת המילה גורמת לרצף של שני עיצורים זהים, שאיננו נובע מהכפלה תבניתית. לקבוצה זו שייך גם הדגש של השורשים הכפולים - דגש שמופיע במילים הבנויות משורשים שבהם העיצור השני והשלישי זהים. למשל: דַּלֹּתִי (שורש דלל), סִבָּה (שורש סבב).
  • הכפלה תניינית (משנית - סקונדרית) - דגש חזק המופיע בהטיה של מילה ותפקידו כנראה לשמור על התנועה שלפניו כדי שלא תתקצר. למשל הריבוי של גָמָל הוא גְמַלִּים ולא גְמָלִים, כנראה כדי שבהטיה תישאר תנועת a אחרי העיצור מ: גְמַלֵּיהֶם ולא גַמְלֵיהֶם.

דגש חזק קיים גם בערבית, ושם הוא מסומן בסימן הנקרא "שַדָּה" (شدّة "חיזוק"). כיום נראה הסימן כעין w קטנה מעל האות, והוא נגזר מצורת האות הערבית ش שהיא האות הראשונה במילה "שַדה". התופעה של הכפלת עיצור קיימת בשפות רבות נוספות. ברוב שיטות הכתב היא מסומנת באמצעות הכפלה של האות המסמנת את העיצור המוכפל, למשל, במילה האיטלקית benedetto הכפלת האות t מסמנת שיש לקרוא את העיצור באופן מודגש וממושך יותר.

בתחילת מילה

על פי רוב, בתחילת מילה יבוא דגש קל ובאותיות בג"ד כפ"ת בלבד. אולם קיימים מקרים מסוימים שיבוא דגש חזק בתחילת מילה (בכל האותיות הסובלות אותו). המאפיין המובהק של מקרים אלו הוא שסמוכה לה מילה המסתיימת בהברה פתוחה, (לרוב פתח, סגול או קמץ). למקרים אלו יש כללים מיוחדים, ושמם הכולל הוא דחיק.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תקופות קדומות יותר של העברית (בעברית המקראית וכנראה גם בלשון חז"ל) ציין הדגש החזק רצף של שני עיצורים זהים, שהתאחדו לכדי עיצור אחד מודגש- ומכאן שמו המציין את העצור הכפול "כפלן".
  2. ^ כיום, יש ספרי קודש (חומשים, סידורים), בהם מסמנים את הדגש החזק בגופן שונה מאשר הדגש הקל, ואף פותחו גופנים שונים המבדילים בין הדגשים בצורה אוטומטית. למשל, בהוצאות מסוימות, מסומן הדגש החזק על ידי נקודה יותר גדולה.
  3. ^ דגש הבא באות ה' בסוף מילה נקרא מפיק הא, ומורה על ניקוד שווא נח באות
  4. ^ אם כי יש מספר מופעים בתנ"ך של דגשים באותיות א' ו-ר'
  5. ^ משום שהמכפל חוסם את תהליך הריפוי של העיצור.
א

א' (שם האות: אָלֶף) היא האות הראשונה באלפבית העברי. מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים, ז', י"ג), וצורתה בכתב יד התפתחה מצורת ראש השור. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.

א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במלים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, סותם, אטום ‏(/ʔ/ ‏:IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהן מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.

בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".

אותיות השימוש

אותיות השימוש הן שבע מתוך עשרים ושתיים האותיות באלפבית העברי, שמצטרפות אל מילות היסוד בראשן באופן חבור.

אותיות השימוש הן:

ב, ה, ו, כ, ל, מ, ש.

כל אחד מעיצורי מש"ה וכל"ב מלווה בתנועה, אשר משתנה בתנאים מסוימים, כפי שיפורט בהמשך.

בנוסף, למילה מסוימת יכולה להצטרף יותר מאות שימוש אחת. לדוגמה: והכובע, לכשיתעורר.

אנתרופולוגיה

אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגְיָה (מ-יוונית: άνθρωπος - "אדם" ו-λογία- תורה; תורת האדם) היא ענף מדעי העוסק בחקר האדם. היא עוסקת באדם בכל הזמנים, ובכל רובדי חייו. המוקד המרכזי של האנתרופולוגיה הוא התרבות, והיא יוצאת מתוך הנחה כי לאורך השנים, האדם, בכל מקום, פיתח יכולת לראות את העולם בצורה סמלית, ולעצב את עצמו, את החברה ואת העולם כולו, על פי הסמלים הללו. ההבדל העיקרי בין האנתרופולוגיה לבין שאר מדעי החברה, הוא הדגש ששמה האנתרופולוגיה על השוואות בין תרבותיות. אולם הבדל זה הטשטש בזמן האחרון, לאור השימוש הרב בשיטות אנתרופולוגיות, לחקר קבוצות יחידות.

האנתרופולוגיה חוקרת כיצד המשמעות נוצרת ומשתנה דרך התבוננות בקשת רחבה מאוד של תופעות – אוכל, מיניות, פוליטיקה, דת, רפואה, אמנות, תפיסות של עצמי, רגשות, כלכלה, זהויות, בתים, צריכה, אלימות, ועוד.

האתנוגרפיה, התיאור התרבותי המעובה של אותן תופעות, מתבססת על תצפית משתתפת, שיטת מחקר המאפשרת להקיף רמות שונות של ידע במחקר יחיד.

ניתן לחלק את האנתרופולוגיה לארבעה תחומים עיקריים:

אנתרופולוגיה תרבותית (הנקראת גם אנתרופולוגיה חברתית או תרבותית-חברתית). נושאים שחוקרים אנתרופולוגים חברתיים כוללים רשתות חברתיות, דיפוזיה, התנהגות חברתית, דפוסי התנהגות בקבוצות של קרבת דם, חוק, פוליטיקה, אידאולוגיה, דת, אמונות, דגמים של ייצור וצריכה, הדדיות, חיברות, מגדר, וביטויים אחרים של תרבות, כל זאת, עם דגש חזק על החשיבות של מחקר שטח, כלומר חיים בקרב הקבוצה הנחקרת לאורך זמן.

אנתרופולוגיה פיזית, החוקרת את התנהגות קבוצת הפרימטים, אבולוציה אנושית, וגנטיקה של האוכלוסייה; יש הקוראים לשדה מחקר זה אנתרופולוגיה ביולוגית. תחת הכותרת אנתרופולוגיה פיזית יש גם המכניסים חקירות על מבנה גוף האדם לצורך המדעים הפורנזיים.

בלשנות, החוקרת ווריאציות בשפות בזמן ובמקום, שימושים חברתיים של שפה, ויחסים בין שפה ותרבות.

ארכאולוגיה, החוקרת את השרידים החומריים של חברות העבר ואת התפתחותן של חברות אלה במימד הזמן.יש גם חלוקות נוספות, לשניים, כשצד אחד עוסק בתאוריה והצד השני בעבודה האמפירית.

דגש

דָּגֵשׁ הוא סימן ניקוד בעברית, שנראה כמו נקודה בתוך האות.

אף שתפקידיהם שונים, הדגש זהה בצורתו למפיק ולשורוק. במחשבים, שלושת הסימנים מיוצגים באמצעות אותו תו יוניקוד, HEBREW POINT DAGESH OR MAPIQ (מס' U+05BC).

ניתן לסמן במפורש את חוסר הדגש באמצעות הסימן רפה, שנראה כמו קו מעל האות. הסימן הזה היה בשימוש נרחב בכתבי יד עבריים עתיקים והוא משמש בכתיב תקני של יידיש, אבל בעברית החדשה השימוש בו נדיר.

דגש קל

בדקדוק עברי, דגש קל הוא סימן ניקוד בצורת נקודה במרכז האות, המסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של ההגאים באותיות: ב, ג, ד, כ, פ, ת (אותיות בג״ד כפ״ת). סימן הדגש הקל, זהה לסימון של הדגש החזק, וההבחנה בין סוגי הדגשים בעברית המודרנית, שבה לא נהגה הדגש החזק, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית; סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת לאחר עיצור שסוגר הברה (היינו, לאחר שווא נח) הוא דגש קל. כמו כן, סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת, הבאות בראש מילה, הוא דגש קל בעברית המודרנית. הסימן ההפוך לדגש הקל, הוא סימן הרפה שלא נוהג כיום בעברית המודרנית.

דחיק

דְּחִיק או בכינויו הנוסף אָתֵי מֵרַחִיק הוא סימן דיאקריטי במערכת הניקוד הטברני של המקרא, המסומן כנקודה בתוך האות בדומה לדגש ולמפיק. הדחיק מופיע בתנאים מסוימים בראש המילה השנייה בצירופים בני שתי מילים. על פי מסורת העדות, הדחיק הוא מקרה פרטי של דגש חזק, וממומש כמותו.

הדחיק אינו מסומן בניקוד העברית בת ימינו.

ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

הטעמה

הטעמה היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר.

בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות.

מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה.

להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין הטעמה יש השפלה.

הכתב הכרמלי

הכתב הכרמלי הוא שיטת ליטון של עברית, שפותחה על ידי מיכאל אבינור החל משנות ה-50. האלפבית מורכב מ-38 אותיות שחלקן נראות כאותיות לטיניות רגילות, ולאחרות יש צורה מיוחדת.

זמרה

זִמרה או שירה היא יצירה של צלילים מוזיקליים על פי מקצב נתון, באמצעות הקול האנושי. במהלך זמרה, אוויר יוצא מן הריאות, וגובה הצליל נקבע על ידי שפתות הקול ("מיתרי הקול").

ברוב המקרים, הצלילים המופקים בזמרה מותאמים למילים, אליהן משויכת מנגינה, אך לא בהכרח: ישנם סוגי זמרה, כגון יודל, הכוללים הפקה של צלילים ללא מילים מסודרות. הפקת צלילים מבלי לפתוח את הפה מכונה זמזום. בסוגות זמרה מסוימות יש דגש רב יותר על הטונאליות וההרמוניות (למשל מוזיקה כנסייתית), בעוד בסוגות שמרה אחרות יש דגש חזק הרבה יותר על המקצב (לדוגמה שירי ראפ).

אדם העוסק בזמרה באורח מקצועי נקרא זמר. זמרה מתבצעת לעיתים קרובות בקבוצה, למשל במקהלה, ולעיתים קרובות בליווי כלים מוזיקליים, להקה או אפילו תזמורת שלמה. זמרה ללא ליווי מכונה א-קאפלה. כישורי זמרה נדרשים לעיתים משחקני תיאטרון או קולנוע, כאשר הם משתתפים במחזמר או אופרת רוק.

במוזיקת פאנק (Punk), לרוב אין חשיבות לדיוק וליופי של הקול, הזיוף אינו מהווה בעיה והקובע הוא אופי הביצוע והמסר במילים. באחדים מסגנונות מוזיקת המטאל, מועדפים קולות גרואלינג (מעין שאגות ונהמות) בצלילים נמוכים. בסגנונות אלה, נהוג להשתמש במונח "שירה נקיה" (clean vocals) על מנת לתאר סגנון שירה "רגיל".

מתופף

מתופף הוא מוזיקאי העוסק בתיפוף, כלומר מנגן בתוף או במערכת תופים.

נתיב (כתב עת)

נתיב היה כתב עת ישראלי שעסק בחשיבה מדינית ותרבותית. כתב העת יצא לאור פעם בחודשיים החל משנת 1987 בהוצאת מרכז אריאל למחקרי מדיניות ובעריכתו של אריה סתיו. הגיליון האחרון המודפס הוא גיליון 123, שיצא לאור בדצמבר 2008. ארכיון המאמרים הועלה לרשת האינטרנט ומאמרים נוספים המשיכו להופיע באתר האינטרנט של כתב העת.

מאמריו הפוליטיים של נתיב מתמקדים בהתרעות בפני הסכנות הצפויות למדינת ישראל לטענת כותביו מן העולם המוסלמי. דגש חזק מושם על דעת הכותבים כי תהליך השלום הוא חסר תועלת וניסיון להראות כי יש בו הונאה - הן מן הצד הערבי והן הונאה עצמית לכאורה של אנשי השמאל היהודי. מאמרים רבים בנתיב מוקדשים לניסיונות להוכיח זיקה שבין המאבק הפלסטיני בעבר ובהווה לנאציזם ולאנטישמיות האירופאית. וזאת במקביל למאמרים רבים המוקדשים לשלילת קיומו של העם הפלסטיני. כתב העת אינו שולל רק את הניסיון להגיע להסדר (על בסיס ויתורים על שטחי מדינת ישראל) עם הפלסטינים אלא גם עם יתר מדינות ערב, ובכללן מצרים, סוריה וירדן.

לכתב העת מדור תרבותי ובו מפורסמת שירה עברית, שירה מתורגמת וקטעי פרוזה. את המדור ערך משה שמיר, ואחריו דרור אידר.

סנט גאלן (קנטון)

סנט גאלן (גרמנית: St. Gallen, ישנם כמה איותים לשם הקנטון: St. Gall, Saint Gall, Saint Gallen) הוא קנטון של שווייץ בצפון-מזרח המדינה. עיר הבירה שלו היא סנט גאלן, כשם הקנטון.

במקום זה יש את אתר המורשת העולמי (שהוכרז בשנת 2008) - העתק גלרוס.

העיר סנט גאלן החלה כמנזר במאה ה-7. בשנת 1405 הפכה העיר לעצמאית. בשנת 1490 לקחה הקונפדרציה השווייצרית הישנה בעלות על האזור. בשנת 1526 החל תהליך רפורמציה פרוטסטנטית בסנט גאלן. בתחילת המאה ה-19 נוסחה חוקה אשר שופרה במשך השנים ושמהלכן הושם דגש חזק על דמוקרטיה ישירה.

החקלאות המקומית מורכבת בעיקר מגידול בקר. התעשייה בקנטון כוללת בעיקר ייצור אופטיקה, פירוטכניקה, כימיקלים ותרופות. התיירות משחקת תפקיד חשוב בכלכלה המקומית.

פונמה

בבלשנות, פונמה (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'הֶגְיָן') היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בשפה מסוימת בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי"), למשל, המילים גיר וקיר.

פונמה מייצגת, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

פועל (בלשנות)

בדקדוק, הפֹּועַל (באנגלית: verb) הוא חלק הדיבר המביע בדרך כלל פעולות או התרחשויות. הפועל נחשב לרכיב המרכזי ביותר במשפט, המשמש כ"דבק" של המשפט, המחבר את כל הגורמים האחרים ומגדיר את היחסים ביניהם.

ברוב השפות הפועל מקיים נטיות שונות, למשל נטיית זמנים (כגון עבר, הווה ועתיד) ונטיית גופים (כגון אני, אתה, הוא). בשפות שמיות הנטייה באה לידי ביטוי בעזרת מורפולוגיה, קרי על ידי מוספיות שונות המצטרפות לאותיות השורש ומביעות את הזמנים והגופים השונים (כך, בעברית הסיומת -תי מציינת פועל בגוף ראשון ובזמן עבר).

במערכת הפועל קיימת גם צורת מקור, המהווה צורת יסוד נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית, יש לכל בניין צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

התאוריות התחביריות המובילות בתחום הבלשנות (ובראשן התאוריה של חומסקי) רואות בפועל את הציר המרכזי שסביבו נבנה המשפט כולו. לפי תאוריה זו, הפועל, הקרוי גם פרדיקט, הוא שקובע אילו צירופים שמניים (הקרויים גם ארגומנטים) יכולים או חייבים להימצא במשפט. במושגים של התאוריה, הפועל הוא ש"מעניק" תפקידים תימטיים (תפקידי תיטא) לצירופים השמניים השונים במשפט. לכל פועל יש תפקידים תימטיים שונים. למשל, לפועל "פיהק" יש רק תפקיד תימטי אחד, הקרוי Agent, ולכן המשפט הבא אינו דקדוקי:

"דן פיהק שולחן" - הסבר: הפועל "פיהק" מעניק את התפקיד התימטי הבודד שלו לנושא המשפט "דן" ולכן הצירוף השמני "שולחן" נותר ללא תפקיד, ובכך הופך מיותר.לעומת זאת, המשפט הבא אינו דקדוקי משום שיש תפקיד תימטי הכרחי שנותר ללא צירוף שמני ש"יקבל" אותו מהפועל:

"דן לבש" - הסבר: התכונות של הפועל "לבש" מחייבות מימוש של תפקיד תימטי נוסף הקרוי Theme, המוענק בדרך כלל למושא.בתורת התחביר העברי נקרא הפועל גם נשוא, וכשלומדים ניתוח משפטים בלשון, מתמקדים בראש ובראשונה בזיהוי הנשוא (הוא הפועל) ולאחר מכן בזיהוי מרכיבי המשפט האחרים על ידי שאלת שאלות על הנשוא - עדות נוספת למרכזיותו. למשל, במשפט: "דני אכל את התפוח", יש לזהות קודם כל את הנשוא, הפועל - "אכל", ולאחר מכן לשאול "מי אכל?" - שאלה שהתשובה עליה מגלה את נושא המשפט - "דני"; ו"את מה?" אכל - שאלה שהתשובה עליה חושפת את המושא.

רפה

בדקדוק העברי ובספרות המסורה, רָפֶֿה מסמן כמה דברים שונים, שהמשותף להם הוא הגייה "חלשה".

שם הפועל

שם הפועל (או: צורת המקור) מהווה חלק מנטיית הפועל. שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל. בשפות בהן קיימת צורה זו, (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין (למעט שני הסבילים, פועל והופעל) צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

ברוב הבניינים קיימות שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.

המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם. המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים, נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).

המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש. הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:

בניין קל: לִשְׁבֹּר (ללא ניקוד לשבור), לִקְפֹּץ (לקפוץ)

בניין נפעל: לְהִשָּׁבֵר (ללא ניקוד להישבר), לְהֵעָלֵם (להיעלם)

בניין פיעל: לְחַשֵּׁב, לְלַמֵּד

בניין הפעיל: לְהַלְבִּישׁ, לְהַקְפִּיץ

בניין התפעל: לְהִתְלַבֵּש, לְהִתְעַלֵּם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.