דב יודקובסקי

דב יוּדקוֹבסקי (24 במרץ 192328 בדצמבר 2010) היה עיתונאי ועורך ישראלי, שערך את "ידיעות אחרונות" במשך שנים רבות ונחשב למי שהביא את העיתון לתפוצה רחבה ביותר. לאחר מכן ערך גם את "מעריב". חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2002.

דב יודקובסקי
Dovjudkowki
לידה 24 במרץ 1923
פולין וורשה, פולין
פטירה 28 בדצמבר 2010 (בגיל 87)
רמת גן, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
שנות פעילות 19451992
עיסוק עורך, עיתונאי
מעסיק ידיעות אחרונות, מעריב
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

דב יודקובסקי נולד בוורשה, בירת פולין, ושנה לאחר מכן עבר עם משפחתו לאנטוורפן שבבלגיה. במלחמת העולם השנייה נמלטה המשפחה לצרפת. המשטרה הצרפתית עצרה אותו והעבירה אותו למחנה דראנסי, ומשם עבר ברכבת סוסים דחוסה לאושוויץ. עבד במחנות כפייה באזור אושוויץ ותקופה קצרה היה במחנה אושוויץ עצמו. לקראת סוף המלחמה צעד בצעדת המוות.

בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. למד פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה עת החל לעבוד בסניף הירושלמי של "ידיעות אחרונות" כשהתקבל לעבודה על ידי בן דודו, יהודה מוזס. בשנת 1948, עקב ה"פוטש" בו פרשו מרבית העיתונאים מידיעות והקימו את מעריב, נחלץ לעזרת העיתון וייסד מהדורה מיוחדת בירושלים הנצורה.

משנת 1953 היה מרכז המערכת ועורך בפועל של "ידיעות אחרונות" ובשנים 19861989 היה העורך הראשי של העיתון. בתפקידיו אלה הוביל יודקובסקי את "ידיעות אחרונות" לקהל קוראים רחב ומגוון והגדיל בהדרגה את תפוצת העיתון, עד שמסוף שנות השבעים הפך להיות העיתון הנקרא ביותר בישראל. הוא הצליח בכך בעיקר עקב הנוסחה שפיתח, שתמציתה: נגישות לכל קורא באמצעות עריכה מוקפדת ותמציתית וכתיבה במשפטים קצרים וקולחים (ראו להלן). בספטמבר 1989 הודח יודקובסקי מדירקטוריון "ידיעות אחרונות", עקב מאבק כוחות עם הבעלים ארנון מוזס והחליט לפרוש.

באותם ימים רכש רוברט מקסוול את העיתון "מעריב" וביקש להצעיד אותו לדרך חדשה, על ידי הזרמת כספים רבים והחלפת אנשי מינהלה ועיתונאים. יודקובסקי נקרא למשימה והתמנה למנהל עסקי של מקסוול בישראל, ליו"ר מעריב, ולאחר מכן לעורך הראשי של העיתון. המעבר, שהיה חציית הקווים לעיתון המתחרה, עורר תדהמה בעולם התקשורת, על רקע הזהות המוחלטת בינו ובין "ידיעות אחרונות" בו עבד רוב שנות חייו. לאחר מותו של מקסוול, ורכישת "מעריב" על ידי משפחת נמרודי, במרץ 1992, פרש יודקובסקי מהעיתון. מאז ועד פטירתו היה יו"ר ההנהלה של בית הספר לעיתונאות "כותרת", שאותו ייסד. כמו כן, כיהן כחבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב.

יודקובסקי הורשע בבית משפט השלום על עבירת סוב יודיצה שעבר בזמן משפט דמיאניוק.

Dov Yudkovsky
יודקובסקי, 2007

בשנת 2000 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות, וב-2002 הוענק לו פרס ישראל בתקשורת.

היה נשוי ללאה (בת יעקב מוגרבי). לזוג בת אחת ונכדים.

יודקובסקי והמאבק בין מעריב לידיעות

עיתון "מעריב" הוקם, ב-15 בפברואר 1948, על ידי מי שהיה עד אז עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך. במהלך, שכונה לימים "הפוטש", העביר בלילה אחד לעיתון החדש את כל עובדי המערכת, המנהלה והדפוס והותיר את יהודה מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", ללא עובדים. מוזס לא נכנע והמשיך להוציא לאור את העיתון. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. כמה מבני משפחת מוזס נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

על מצב "ידיעות אחרונות" אז ניתן ללמוד מן הדו"ח הפנימי שכתב עזריאל קרליבך, בתום השנה הראשונה להקמת "מעריב":

ידיעות אחרונות לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948... מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד ותפוצתו ירדה עד אפס... כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי... אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי "מעריב"... וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים...

ההתאוששות הראשונית הזו הושגה הודות לשני אנשים שיהודה מוזס הזעיק לעזרתו. בנו, נח, ודב יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו.

בעת ה"פוטש" נמצא יודקובסקי בירושלים הנצורה, למד באוניברסיטה ועבד ב"ידיעות אחרונות" כטלפן המעביר ידיעות בטלפון למערכת בתל אביב. בגלל המצור נבצר מיודקובסקי להגיע לתל אביב והוא נחלץ לעזרת העיתון בכך שהקים מהדורה ירושלמית של "ידיעות אחרונות". הוא אילתר הדפסה בדפוס הפועל ללא חשמל והגיע לתפוצה של 6,000 עד 10,000 עותקים ביום. השתתפו עמו בהוצאת העיתון הכתב הירושלמי מנחם ברש והעיתונאי הבכיר אביעזר גולן, שהתכוון אף הוא לפרוש ל"מעריב", אך הדבר נבצר ממנו כי נתקע בירושלים בעת המצור.

כשהוסר המצור ירד יודקובסקי לתל אביב ומצא עיתון מובס. תפוצת "מעריב" המתחרה הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" הייתה כאמור אפס וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו.

חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש ממש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי חלוקה חינם של העיתון בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע, ו"מעריב" נקלע להפסדים כבדים. כאשר רכש אותו המיליארדר היהודי-בריטי רוברט מקסוול בראשית שנות ה-90 היה העיתון על סף סגירה.

נוסחת יודקובסקי

בנימוקי השופטים לפרס ישראל לתקשורת נאמר כי יודקובסקי הגדיר כך את הנוסחה שהביאה להצלחת "ידיעות אחרונות":

האיש שהשפיע עלי יותר מכל בתפיסת העיתון שלי היה מורי לפילוסופיה, פרופסור ליאון רות, שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים: מה שקאנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה עניינית ומושכת לקריאה. הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על ידי כך עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו איננו מפחד מקריאתו.

מאחורי אמירה זו עומדת אסטרטגיה ארוכת טווח שלאורה הוביל יודקובסקי את העיתון והביא להצלחתו, ויותר מזה: ליצירת שפה תקשורתית חדשה שהפכה להיות נחלת התקשורת הישראלית כולה.

עיתון של משכתבים

כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום "ידיעות אחרונות" נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".

האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח "מעריב".

על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות":

פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.

צהוב זה טוב, "העין השביעית", נובמבר 2006

יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן, שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. השבועון שוכתב כולו, ושמות הכתבים הופיעו בו לעיתים נדירות ביותר.

הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; יורם וידן, ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי, שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); רם אורן, שהחל דרכו ב"ידיעות אחרונות" כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי "24 שעות".

ה"דסק" כספינת דגל

ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה - מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989.

המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים. כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה. תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו.

רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד. טורים אלה היקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.

במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים רבים: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, משה רונן, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזלפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.

יודקובסקי שמר בהקפדה על קווים אדומים. לא התיר פרסום החורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר, או פרסום הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות הקפיד שלא תהיה סטייה מהאמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון זולה וריקה מתוכן. הוא לימד שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

ב-8 ביוני 2016, שודר בערוץ "יס דוקו" סרט דוקומנטרי בשם "העורך" אותו ביים גלעד טוקטלי העוסק ביודקובסקי ובקורות חייו.[1]

לקריאה נוספת

  • יונתן שם אור, 'יודקובסקי מדבר' (ראיון), התקשורת (מגזין עצמאי לעתונות, פרסום ומדיה) 11 (1993), 28–36.
  • עדי מרקוזה-הס, העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו, ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג 2013.[2]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ איתי שטרן, במאי "עובדה" מסביר אילו תחקירים לא ישודרו בתוכנית, באתר הארץ, 7 ביוני 2016
  2. ^ עוזי אלידע, ‏על העיתון - וספור המשפחה שמאחריו, מסגרות מדיה 10, 2013, עמ׳ 127-142
אפרת לכטר

אפרת לכטר (נולדה ב-11 במרץ 1987) היא עיתונאית ישראלית, כתבת התוכנית "אולפן שישי" בחברת החדשות של ערוץ 12.

ארנון מוזס

ארנון (נוני) מוֹזֶס (נולד ב-1 באפריל 1953) הוא הבעלים העיקרי, המוציא לאור והעורך האחראי של העיתון ידיעות אחרונות.

מוזס משמש גם כבעל השליטה ויו"ר מועצת המנהלים של חברת ידיעות אחרונות בע"מ, חברת האם של העיתון ובעלת אתר האינטרנט ynet.

גלעד טוקטלי

גלעד טוקטלי (נולד ב-7 בנובמבר 1966 בירושלים) הוא במאי ומפיק סרטי טלוויזיה ותוכניות טלוויזיה.

ה'תשס"ב

ה'תשס"ב (5762) ובקיצור תשס"ב –

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-18 בספטמבר 2001, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 6 בספטמבר 2002.המולד של תשרי חל ביום שלישי, 4 שעות ו-106 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג גכה, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים.זו שנה ראשונה לשמיטה, ושנת 5 במחזור העיבור ה-304. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 22 במחזור השמש ה-206.שנה זו היא שנת 1,933 לחורבן הבית, ושנת 2,313 לשטרות.לפי דברי רוב הראשונים שנה זו היא שנת היובל.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשס"ב 54 שנות עצמאות.

המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות

המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות" הוא מהמאבקים הבולטים בתולדות העיתונות בישראל, והוא הסתיים בסגירתו של "חדשות", לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו.

הרצל רוזנבלום

ד"ר נפתלי הרצל רוזנבלום (14 באוגוסט 1903 – 1 בפברואר 1991) היה עיתונאי ופובליציסט ישראלי, פעיל בתנועה הרוויזיניסטית ולאחר מכן במפלגת המדינה העברית ומחותמי מגילת העצמאות, עורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנה, עד 1986.

זאב גלילי

זאב גלילי (נולד ב-1936) הוא עיתונאי ישראלי. גלילי עבד כ-30 שנה ב"ידיעות אחרונות" כמשכתב ראשי בדסק החדשות, ראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך. הוא מלמד כתיבה עיתונאית, מחבר ספרי ילדים ומשמש כסופר צללים. הוא היה בעל טור בעיתון "מקור ראשון" מ-1996 עד 2007. כיום מפרסם את טורו באתר האינטרנט שלו.

חנה זמר

חנה זֶמֶר (2 באוקטובר 1924 – 6 במרץ 2003) הייתה עורכת, עיתונאית ופובליציסטית ישראלית בכירה, העורכת הראשית של העיתון "דבר" בשנים 1970–1990 (האישה הראשונה בישראל שעמדה בראש המערכת של עיתון יומי גדול), יו"ר ועדת העורכים, עורכת ומגישת תוכניות בטלוויזיה הישראלית, בקול ישראל ובגלי צה"ל.

ידיעות אחרונות

ידיעות אחרונות הוא עיתון היוצא לאור בישראל החל מה-11 בדצמבר 1939. משנות ה-70 הוא הנפוץ ביותר מבין העיתונים הנמכרים בישראל. עד חודש יולי 2010 היה גם הנפוץ ביותר בין כלל עיתוני ישראל, אז איבד את המקום הראשון לטובת החינמון "ישראל היום".העיתון מעוצב בפורמט טבלואיד, עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

כותרת (בית ספר)

כותרת הוא בית ספר לעיתונאות ולתקשורת, שממוקם כיום בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.

בית הספר הוקם בשנת 1990 על ידי דב יודקובסקי, לשעבר העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בשיתוף קרן ברטלסמן הגרמנית. תחילה שכן בית הספר בבניין ברחוב ברודצקי ברמת אביב, עד שעבר בשנת 2006 למתכונת חדשה כחלק מאוניברסיטת תל אביב.

בית הספר מציע שתי תוכניות לימודים:

לימודי עיתונאות, המשלבים סדנאות רדיו, טלוויזיה וכתיבה עיתונאית, וכוללים שיעורים עיוניים לצד תרגול מעשי. הלימודים מתבצעים בשני מסלולים: מסלול דו שנתי, לסטודנטים הלומדים לתואר ראשון בכל מוסד אקדמי מוכר, ומסלול חד-שנתי לבוגרי תארים.

לימודי ייעוץ תקשורת, דוברות ויחסי ציבור, המשלבים סדנאות מעשיות לצד שיעורים עיוניים. הלימודים מתקיימים במסלול חד שנתי, לבעלי תואר ראשון ומעלה.מורי בית הספר הם אנשי תקשורת מוכרים, וכיום מלמדים שם, בין היתר, העיתונאי הוותיק זאב פרי, איש הרדיו קובי מידן, עיתונאי "מעריב" לשעבר ד"ר רפי מן, כתבי "חדשות 10" צבי יחזקאלי וברוך קרא, ויו"ר מועצת הרשות השנייה לשעבר נורית דאבוש. את בית הספר מנהל כיום העיתונאי ואיש התקשורת הוותיק דוד גלבוע.

יודקובסקי שימש כיו"ר מועצת המנהלים של "כותרת", עד מותו ב-2010.

בית הספר נחשב לגוף המוביל בארץ בהכשרת עיתונאים: כ-84 אחוז מהבוגרים מועסקים כיום בכלי התקשורת.

בשנת 2015, לאחר ירידה במספר הסטודנטים ולאחר שבית הספר נקלע לקשיים כלכליים, הוחלט על מיזוגו של בית הספר לתוך מסגרת החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, וזאת במסגרת רפורמה בתוכנית הלימודים לתואר ראשון בחוג.

בשנת 2016 החל החוג לתקשורת פיילוט להקמת מגזין מקוון, ובשנת 2017 הושק באופן רשמי מגזין "כותרת" של החוג לתקשורת, אליו יוצרים סטודנטים תכנים עיתונאיים באופן שבועי ושוטף.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

מרים נופך-מוזס

מרים (מימי) נופך-מוזס (נולדה ב-1942 באנטוורפן, בלגיה) בת משפחת מוזס, מנכ"לית השבועון "לאשה" ושותפה בעיתון "ידיעות אחרונות". נודעת כמי שמכריזה מדי שנה על הזוכה בטקס בחירת מלכת היופי של ישראל, וחברה קבועה בצוות השופטים בתחרות.

משפחת מוזס

משפחת מוזס היא משפחה ישראלית בעלת שליטה ועוצמה בעולם התקשורת והעסקים בישראל. בעיקר ידועים בני המשפחה כבעלי השליטה של העיתון "ידיעות אחרונות" וכבעלי שליטה על חברות ישראליות שונות.

נח מוזס

נח מוזס (1912 - 7 באוקטובר 1985) היה המו"ל של "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי הראשון שלו במשך 46 שנים, היה נשוי לפולה.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית.

בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים.

על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

קולנוע מוגרבי

קולנוע מוגרבי היה בית קולנוע ששכן בכיכר ב' בנובמבר בתל אביב, בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה. הכיכר שבה שכן הקולנוע נודעת כ"כיכר מוגרבי", בזכות מרכזיותו של הקולנוע בחיי הקהילה התל אביבית.

רונית ורדי

רונית ורדי היא אשת תקשורת ויזמת ישראלית.

רפאל בשן

רְפאל בשן (בלומנשטיין) (20 בדצמבר 1930 – 9 בנובמבר 2001) היה עיתונאי ומראיין ב"מעריב" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות". בלט בעיתונות הישראלית בראיונותיו הייחודיים, שבהם הביא בין הטקסטים גם תיאור של הבעת ותגובת מרואייניו.

שרון שפורר

שרון שְפּוּרֶר (נולדה ב-10 באוגוסט 1977) היא עיתונאית-חוקרת ישראלית הכותבת באתר האינטרנט "המקום הכי חם בגיהנום".

עורכי עיתון ידיעות אחרונות
עזריאל קרליבךהרצל רוזנבלום • דב יודקובסקי • משה ורדיאילון שליורפי גינתשילה דה-בררון ירון • נטע ליבנה Yedioth Ahronot logo
עורכי העיתון מעריב
עזריאל קרליבךאריה דיסנצ'יקשלום רוזנפלדשמואל שניצר • עידו דיסנצ'יק • דב יודקובסקי • דן מרגליתעופר נמרודייעקב ארזאמנון דנקנררותי יובל ודורון גלעזריואב צוראבי משולםניר חפץשלמה בן-צבי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.