דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

Internet-news-reader.svg דבר
Davar
Logo of Davar Newspaper
לוגו העיתון בראשיתו
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל חברת העובדים בע"מ
עורך עורך ראשון: ברל כצנלסון
נוסד 1 ביוני 1925
נסגר 21 במאי 1996
שפה עברית
מדינה ישראל
"דבר" (באתר עיתונות יהודית היסטורית)
Davar 1
הגיליון הראשון של "דבר", 1 ביוני 1925
Buffs באפס-ZKlugerPhotos-00132iy-090717068512747f
חייל מגויס במלחמת העולם השנייה קורא בגיליון "דבר"

תולדות העיתון

בימי המנדט הבריטי

העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון.[1] על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר".[2] את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק.[3] כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.

טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערוריה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.[4]

ברל כצנלסון דחה הצעה לפרסם כותרות משנה מפורטות, שמספקות תקציר לתוכן המאמר ובמשך שנים רבות התנגד לפרסום תמונות. רק ב-1934 החל העיתון לפרסם תצלומים.[5]

בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את בטאונם.

עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה".[6] העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין עסקני התנועה שהכתיבו את הקו.

עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ.[7] ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית.[8]

העיתון הקפיד להציג את התנועה הלאומית הפלסטינית כתנועת הסתה, המבצעת "פרעות" ומורכבת מ"אפנדים" ו"כנופות", תוך התעלמות מההיבטים הלאומיים של הסכסוך היהודי-ערבי.[9]

היחסים עם הצנזורה הבריטית

מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.

ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות.[10] בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע.[11][12]

ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה",[13] משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון.

ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים[14]:

"כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזעו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"

בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה.[15] במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב[16]:

"דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"
Yemenites at Rosh Haayin
אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949

ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון.[17]

במלחמת העצמאות

במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה.

לאחר קום המדינה

PikiWiki Israel 47259 Tel aviv
בית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב (צולם עת ששימש כביתה של הוצאת אמנות)

בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.

בשנים 19701990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי.

במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.

דעיכת העיתון

דבר הגיליון האחרון 21-05-1996
הגיליון האחרון של "דבר", תחת השם "דבר ראשון", 21 במאי 1996

לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977 בישראל, עליית הימין לשלטון וירידת כוחן של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה, ירד גם העניין בעיתון "דבר", שסבל מתדמית "מפא"יניקית" וארכאית, ובשנות ה-80 הוא נקלע לקשיים כספיים חמורים.

לאחר פרישתה של זמר לגמלאות, ערכו את העיתון במשותף יורם פרי ודניאל בלוך.

"דבר" היה העיתון היומי היחידי בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון.

בנסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. אף חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה לא הציל את העיתון מפני סגירה. דבר ראשון נסגר בשנת 1996.

ב-24 בספטמבר 2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון לציון 60 שנה לפטירתו של ברל[18].

בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון.

בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות.

בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר", וב-7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון".[19]

בטאונים נלווים

Davarliyladim
שער העיתון "דבר לילדים" מן השבוע שלאחר הכרזת העצמאות, 20 במאי 1948; צייר נחום גוטמן

בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הבטאונים הבאים:

מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון.

דבר אחר

לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל.

כותבים בדבר

Lea Goldberg Reporter of Davar 1936
תעודת עיתונאי "דבר" של לאה גולדברג.
הטקסט:
זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו.
חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936.

מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:

הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון.

עורכי העיתון

גלריה

דבר מכונת רוטציה 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה

דפוס דבר, מכונת רוטציה , 1937

דבר מכונת לינוטייפ 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה

דפוס דבר, מכונת לינוטייפ , 1937

דבר מכונת דפוס 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה

דפוס דבר, מכונת דפוס, 1937

דבר סדר דפוס 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה 2

דפוס דבר, סדר, 1937

דבר מוכרי העיתונים 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה

מוכרי העיתונים של דבר, 1937

דבר קוראים בקיבוץ הזורע 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה

קוראים את דבר בקיבוץ הזורע, 1937

דבר קוראים בכפר אלישיב 1939 זולטן קרוגר גנזך המדינה

קוראים את דבר במושב אלישיב, 1939

דבר עיתונים שהודפסו בדפוס דבר 1937 זולטן קרוגר גנזך המדינה

עיתונים שונים שהודפסו בדפוס דבר, 1937: דבר לילדים, דבר הפועלת, דבר לעולה, המשק השיתופי ועוד

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרדכי נאור, דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר', בבלוג "עונג שבת", 17 ביוני 2015
  2. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 249; מראה מקום בעמ' 361, הערה 24: ר' בנימין, "שיחה עם ב"כ על 'דבר'", על ב"כ, עמ' 70.
  3. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 253.
  4. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
  5. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 267.
  6. ^ עוז אלמוג, מעיתונות מגויסת לביקורתית, מבוסס על ספרו ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"
  7. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 251.
  8. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 268.
  9. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 264–265.
  10. ^ מ.ד., דבר היום - הצעת חוק העלייה, דבר, 22 באוקטובר 1937
  11. ^ העתונות על סגירת דבר, דבר, 31 באוקטובר 1937
  12. ^ בספר זלמן שזר: הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, 1974-1889, עמ' 223, נאמר שההוצאה הוציאה את מוסף האמר כדרך לעקוף את הסגירה. נראה שיש פה בלבול עם הסגירה ביולי 1938
  13. ^ לחותמי דבר ונאמניו, דבר, 25 ביולי 1938
  14. ^ דבר היום, דבר, 13 באוגוסט 1939
  15. ^ מלחמתה של העיתונות, הספרייה הציונית, 1969, עמ' 73
  16. ^ הגות היום, דבר, 17 באוגוסט 1939
  17. ^ שבוע בלי "דבר", דבר, 2 בדצמבר 1945
  18. ^ אביבה קרול, ‏יוזמה של קרן ברל כצנלסון לחידוש "דבר", באתר גלובס, 22 בספטמבר 2004
  19. ^ נועה פרייס‏, כעבור 20 שנה: ההסתדרות השיקה מהדורה מקוונת של "דבר ראשון", באתר וואלה! NEWS‏, 7 ביוני 2016 – אתר דבר ראשון
  20. ^ על המשמר, "מחצית האמת בשפת חלקות", מ. תלמי, 29/06/1951
אורי מורי

"אוּרי מוּרי" היה קומיקס שיצר אריה נבון בעזרת לאה גולדברג והתפרסם באופן לא רציף בשנים 1934–1967 בעיתון "דבר לילדים".

נבון, הקריקטוריסט של העיתון "דבר", הציע לעורך המוסף לילדים של העיתון, יצחק יציב, ליצור קומיקס לילדים. "אורי מורי" הופיע לראשונה כרצועת קומיקס במוסף לילדים של "דבר", שנה ד, גיליון ג (לט) (30 בנובמבר 1934, כ"ג בכסלו תרצ"ה). לאחר שלוש רצועות, נסע נבון להשתלם בצרפת. כשחזר נבון ב-1937 החל לעבוד בשיתוף פעולה עם לאה גולדברג, שהייתה אז סגנית עורך המוסף שהפך ב-1936 לשבועון – "דבר לילדים". בין עבודותיהם המשותפות היה "אורי מורי", שהופיע מדי שבוע בדף האחרון של "דבר לילדים" – נבון יצר את סדרת האיורים, וגולדברג חיברה לפיהם סיפור מחורז. לימים סיפר נבון:

ביום רביעי, בדרך כלל, הייתי מחפש בית-קפה לשבת בו. [...] חשבתי על נושא לקאריקאטורה הפוליטית. כשגמרתי לצייר אותה - הפניתי לאורי-מורי. וזה היה מעין קינוח, שעשוע. ציירתי סיפור, בדיחה, תעלול והבאתי אותו ללאה שנהגה לשבת אחר הצהרים בקפה 'הרלינגר' ברחוב בן-יהודה. היא הייתה נועצת סיגריה בתוך פומית ארוכה, מציתה אותה, מעלה כמה טבעות עשן וברגע מוסיפה חרוזים לציורים. היא הייתה 'קלת חרוז'.במשך הזמן תפס נבון את מקומה של גולדברג ככותבת, כשהוא מוותר על שימוש בחרוזים. בשנים 1948–1951 פורסמו עלילות נוספות של אורי מורי בגיליונות "דבר לילדים". בשנת 1967 הופיעה דמותו של אורי מורי בפעם האחרונה, בציור בודד, ובו תואר כטייס הטס לחלל. נבון מיקם חלק מסיפורי העלילה בנוף מדברי שומם ומיעט בהצגת דמויות של מבוגרים."אורי מורי" תואר כדמות ילד החובש כובע מצחייה ולבוש מכנס קצר. משתי רצועות הקומיקס הראשונות – הראשונה, הפותחת במילים: "פנו דרך! אורי-מורי בא לָאָרץ", ומציגה את אורי-מורי והוריו עושים את דרכם עם מזוודותיהם מהנמל; והשנייה, שכותרת המשנה שלה היא "הרפתקאותיו הראשונות בארץ" – עולה שהוא לא נולד בארץ ישראל אלא עלה אליה (כמו יוצרו, נבון, שעלה לארץ עם משפחתו באונייה "רוסלאן" בגיל 10). ואולם מעת הגיעו היה ל"צבר" לכל דבר.

במשך השנים התפתחה דמותו של אורי מורי, על ידי קישורו למדינת ישראל הצעירה, שהוא הוצג כסמלה.

הסדרה נחשבת לאחת מן החשובות שנוצרו במדיום זה בשנות ה-30 בארץ ישראל, בכך שביססה את הזיהוי בין הילד הארצישראלי לבין ה"צבר".

דבורה דיין

דבורה דיין (לבית זטולובסקי 23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה אשת העלייה השנייה, מחברות קיבוץ דגניה א' וממייסדות מושב נהלל, פעילה חברתית סופרת, פובליציסטית, וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אשתו של חבר הכנסת מטעם מפא"י, שמואל דיין, אמו של משה דיין וסבתם של יעל דיין, אסי דיין, עוזי דיין ויהונתן גפן. השחקנית דבורה קידר גילמה את דמותה בדמות סבתא טוניה בהצגה נומה עמק מאת יהונתן גפן בבימוי של אלדד זיו.

דבר

האם התכוונתם ל...

דבר אחר

"דבר אחר" היה מוסף סאטירי של עיתון "דבר", שהופיע מיולי 1983 עד אוגוסט 2004 (החל מ־1994 במוסף השבת של ידיעות אחרונות). "דבר אחר" הופיע אחת לשבוע, תחילה ביום רביעי ואחר כך ביום שישי. עד שעבר ל"ידיעות אחרונות" היה המוסף בשחור לבן; אחרי המעבר הופיע בצבע.

הקטעים הסאטיריים ב"דבר אחר" היו בדרך כלל בדמות פרודיה על מדורים אחרים בעיתונות, כגון מדורי החדשות, מאמר המערכת, פינת החידות והתשבצים, מכתבים למערכת ומודעות. לעיתים נכללה פרודיה נוספת, כגון פרודיה על הספר "הילד הזה הוא אני", שבו נכתבים השירים מפיו של ילד פלסטיני.

הכותבים הראשיים במדור היו: יאיר גרבוז, שלמה ניצן, דני קרמן, תומר קרמן, אביב אלחסיד ותרזה איזנברג. בשנים הראשונות כתבו בו גם יצחק בן נר ואהרן שמי. בנוסף, כתבו בו במשך השנים: אלי שרייבר, חיים באר, חנה רוט, דודו גבע, יוני להב ועוד.

רוב הכותבים היו בעלי השקפות שמאלניות, אולם הוא לגלג על שלל המפלגות והאישים הפוליטיים. המטרות הקבועות שלו היו פוליטיקאים, בעיקר מהימין והחרדים, שחיתות, לאומנות ועוד.

שם המוסף, "דבר אחר" הוא משחק מילים, הרומז מחד על האכסניה שבה התפרסם ("דבר"), ומאידך רומז בהתרסה לכינוי של בשר חזיר. החזיר נרמז גם בנזם המופיע בלוגו באות האחרונה, ורומז לביטוי "נזם זהב באף חזיר". במרכז הלוגו מופיעה דמותה של מדוזה מהמיתולוגיה היוונית.

מעל ללוגו נכתבה תמיד תחילת הסיסמה המרקסיסטית "פועלי כל העולם - התאחדו!" (שנלקחה מהמניפסט הקומוניסטי) עם תוספת שונה מזו המקורית (כמו: פועלי כל העולם – אם לא ב־אחד במאי אז בעשירי בו; פועלי כל העולם – שובו הביתה, אבא ואמא סולחים לכם).

התאריך שהופיע מתחת ללוגו היה התאריך העברי (מאוחר יותר נכתב הלועזי).

בשנת 1990, בעת שהתחולל התרגיל המסריח, צוירה במוסף קריקטורה שתקפה בצורה חריפה את כניעתה של מפלגת העבודה והליכוד לדרישות המפלגות החרדיות - נראתה שם לשון שמלקקת ישבן. בעקבות מחאות חריפות, פירסמה עורכת דבר חנה זמר תגובה שבוע לאחר מכן שבה הביעה התנצלות; עורכי '"דבר אחר" סירבו להתנצל, וכתבו באופן יוצא דופן מאמר רציני בזכות חופש הביטוי.

ב-1993 זכו שלמה ניצן, יאיר גרבוז, דני קרמן ותרזה אייזנברג בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה, על "דבר אחר".

"דבר אחר" היה העיתון הסאטירי שהופיע במשך הזמן הארוך ביותר (מעל 20 שנה) מבין העיתונים הסאטיריים בישראל.

עיתונים סאטיריים שקדמו לו היו: "ציפור הנפש" (שכתבו בו דן בן אמוץ, חיים חפר ועמוס קינן מ־1964 עד 1965) ו־"ZOO הארץ" (של אפרים סידון, קובי ניב, ב. מיכאל וחנוך מרמרי) שיצא בתוך "העולם הזה" באמצע שנות ה־70 ולקט ממנו יצא בספר "ZOOארץ ZOO?".

לאחר שנפסקה הוצאת המוסף, החל "דבר אחר" להופיע באתר אינטרנט בעריכת תומר קרמן, בנו של דני קרמן, אך גם אתר זה פסק להופיע.

מהמוסף יצאו לאור ארבעה קבצים:

"דבר אחר", 1986 (הוצאת זמורה ביתן)

"דבר אחר לגמרי", 1988 (הוצאת עם עובד)

"אחיתופל בגבעה", 1990 (הוצאת עם עובד)

"דבר אחר - הספר הרביעי", 1994 (ספרית מעריב)

דבר העובדים בארץ ישראל

דבר העובדים בארץ ישראל, שנקרא קודם לכן דבר ראשון, הוא אתר חדשות ופובליציסטיקה בבעלות הסתדרות העובדים הכללית החדשה. האתר נקרא על שמו של עיתון ההסתדרות "דבר" אשר נסגר בשנת 1996, ובימיו האחרונים נקרא "דבר ראשון". השקפות האתר הן סוציאליסטיות וציוניות. האתר החל לפעול ביוני 2016.

ב-8 באפריל 2019, יום לפני הבחירות לכנסת ה-21, נסגר אתר "דבר ראשון" בהוראת יושב ראש ההסתדרות, ארנון בר-דוד. ב-1 במאי 2019, כשלושה שבועות לאחר סגירת האתר, הוא נפתח מחדש, תוך שינוי שמו ל"דבר העובדים בארץ ישראל" והחלפת העורך הראשי.

דבר הפועלת

דְּבַר הפועלת היה ירחון הנשים הראשון בישראל. הירחון נוסד בשנת 1934 על ידי רחל כצנלסון-שזר, אשר שימשה כעורכת הראשית במשך עשרים וחמש שנותיו הראשונות. בתחילה נקרא גם "ירחון האישה בעבודתה ומשפחתה". בשנת 1977 שינה את שמו ל"ירחון נעמת".

דבר השבוע

דְּבַר השבוע היה שבועון חדשות מצולם מבית ההוצאה לאור של העיתון "דבר", שיצא לאור באופן סדיר משנת 1946 ועד לשנת 1996.

דבר לילדים

דבר לילדים היה שבועון פופולרי לילדים מבית "דבר".

"דבר לילדים" החל להופיע בפברואר 1936. לפני כן הופיע, החל מ-2 באוקטובר 1931, "מוסף לילדים", שצורף לעיתון "דבר" פעם בחודש, בדרך כלל ביום שישי.

עורכו הראשון ומעצב דמותו היה יצחק יציב, שאף פרסם בו מדור שבועי קבוע בשם "במעגל הימים", שהביא לילדים את אירועי השעה בלשון בהירה. יציב ערך את השבועון עד 1947. אחריו ערכו את השבועון ברכה חבס (כממלאת מקום העורך), אהרון זאב (1948), שמשון מלצר (1949–1954), דב נוי (עורך-משנה בשנים 1949–1952), שלמה טנאי (1954–1956), אפרים תלמי (1956–1970) ואוריאל אופק (שכיהן כעורך-משנה מ-1951 וכעורך ראשי בשנים 1970–1973), שסגני העורך בתקופתו היו ארנון מגן ודוד פאיאנס. פאיאנס כיהן כעורכו האחרון של "דבר לילדים" (1973–1985) וסגנו היה המשורר פסח מילין.

המאייר הקבוע של השבועון היה הצייר נחום גוטמן, שאף פרסם בו בהמשכים רבים מסיפוריו בטרם יצאו לאור כספרים, לרבות ספרו הידוע "בארץ לובנגולו מלך זולו".

בשבועון הופיעו סדרות קומיקס מצוירות על ידי הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, כדוגמת עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אורי כדורי".

המאיירת הקבועה האחרונה של העיתון הייתה נורית יובל אשר איירה את העיתון משנת 1973 ועד הקמת העיתון "כולנו" בשנת 1985.

ב"דבר לילדים" הוצג הווי חייהם של הילדים באותה התקופה, והופיעו בו מדורים שונים (ייעוץ, טבע, לימודים ועוד). כמו כן, פורסמו בו שירים וסיפורים מפרי עטם של מיטב המשוררים והסופרים הישראלים בזמנו: אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודבורה בן-נר, וכן מפרי עטם של משוררים וסופרים יהודים מהתפוצות בתרגום עברי, כמו שירי ילדים של אידה מזא"ה, שתורגמו עבור השבועון בידי העורכים שמשון מלצר ואוריאל אופק.

בשנת 1947 הכריזה מערכת "דבר לילדים" על שני פרסים לסיפור ילדים- האחד בסך 50 לירות והשני בסך 25 לירות. המערכת קבעה קריטריונים לזכייה. בין השופטים בתחרות היו נחום גוטמן, יעקב פיכמן, יצחק אבנון, ז' אריאל ואהרון זאבעורך "דבר", ברל כצנלסון, כתב על "דבר לילדים": "לא רבים הם הדואגים לספרות ילדים עברית, והעיתון השבועי הקטן מפרנס את הילד והמשפחה ואת בית הספר לא רק בשעת הופעתו, כי אם גם שנים רבות לאחר כך". ואכן, מערכת השבועון עודדה את קוראיו לשמור את גיליונותיו, ולהביאם בסוף השנה לכריכה, כדי שיישמרו לשנים רבות.

בשנת 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס.

הוצאת דבר

הוצאת דבר הייתה הוצאת ספרים עברית ישראלית. ההוצאה נוסדה בחודש יוני שנת 1925 על ידי ברל כצנלסון ומשה ביילינסון במטרה להוציא לאור את העיתון "דבר" וספרי הגות, ומאוחר יותר כתבי עת של "דבר" בהם: "דבר הפועלת", "דבר לילדים", "הגה".

ההוצאה הוציאה ספרי עיון, שירה, לכסיקונים וספרי ילדים. עד ייסוד הוצאת עם עובד ב-1942 הייתה הוצאת דבר ההוצאה הרשמית של פועלי ארץ ישראל ויצאו בה כ-80 כותרים בית הדפוס של ההוצאה היה בית הדפוס של "הפועל הצעיר".

רב-המכר של ההוצאה הוא ספר שירי רחל המשוררת, שיצא בלמעלה משלושים מהדורות. עוד יצאו בהוצאה כתבי נתן אלתרמן, דוד בן-גוריון ואחרים.

ההוצאה סגרה את שעריה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

הטור השביעי

"הטור השביעי" היה מדור של המשורר נתן אלתרמן שהופיע במשך 24 שנים בעיתון "דבר", וכלל טור מחורז בענייני אקטואליה. השם "הטור השביעי" נובע ממיקומו של הטור, השביעי מימין (או הראשון משמאל) בעמוד הפנימי של העיתון, שמנה שבעה טורים. הטורים היו סאטיריים וביקורתיים, אך רבים מהם הגיעו לדרגת שירה לירית ופואמה לאומית. בשנים האחרונות להופעת הטור נכתבו חלק מן הטורים בפרוזה. "הטור השביעי" זכה ליוקרה רבה, ויש שנהגו להמתין ליד בית "דבר" בתל אביב ביום שישי בבוקר, כדי לקראו ראשונים[דרוש מקור]. שירי "הטור השביעי" קובצו בסדרת ספרים הנקראים "הטור השביעי", שלושה מהם הופיעו בימי חייו של המשורר, ולאחר פטירתו הופיעו קבצים אחדים ובהם לקט משירי הטור השביעי.

הירדן (כתב עת)

הירדן היה עיתון וכתב עת שיצא על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1934 עד 1939.

יהושע פרץ

יהושע פרץ (נולד ב-12 בדצמבר 1938) הוא מנהיג פועלים ישראלי. הוא היה יו”ר הוועד של עובדי התפעול בנמל אשדוד.

יוסף ברסלבי

יוסף ברסלבי (בּרַסלַבסקי; א' באדר תרנ"ו, 1 באפריל 1896, רוֹמְנִי, פלך פולטאבה האימפריה הרוסית (אוקראינה) – ל' בניסן תשל"ב, 14 באפריל 1972) היה חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים. נודע בשל כרכי הסדרה שכתב, הידעת את הארץ.

מאיר שלי

מאיר שלי (בוגדנובסקי; 17 בפברואר 1893 – 1983) היה עורך, מתרגם, עיתונאי ומשפטן. מאנשי אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. מנכ"ל העיתון "דבר" ומראשי מערכת העיתון. המזכיר הראשי של ארגון "החלוץ" העולמי.

משה קשתי

משה קַשתי (במקור: רֶגֶנבּוֹגֶן) (1 בפברואר 1917 – 17 במרץ 1974) היה היועץ הכספי לרמטכ"ל (בדרגת אלוף-משנה), מנכ"ל משרד הביטחון (1965–1970) ומנכ"ל צים (1970–1974).

פזמון ליקינתון

פזמון לַיָקינתון (לעיתים נכתב יקינטון; במקור בכתיב חסר: יקִנתון; ידוע גם בשורתו הראשונה: לילה לילה מסתכלת הלבנה) הוא שיר ילדים עברי מאת לאה גולדברג (מילים) ורבקה גְּוִילי (לחן) שנכתב בתל אביב בראשית שנת 1940 לכבוד ט"ו בשבט ת"ש.

זהו שיר לירי-סיפורי שמוקדו הוא פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה, שהיו שהציעו לראות בו כמסמל ילד רך. הצמח זוכה לדאגתה של הלבנה ובעקבות זאת לגשם שממטירים העננים על האדמה; הוא מגיב בשמחה ובפריחה, ובני האדם, בהם האֵם (הדוברת) ובנה, הנוכחים בפריחתו, שרים לכבודו את הפזמון, ושמחה שוררת בגינה. הלחן לשיר, אף שהוא קצר, בונה מהלך מורכב שלם. הוצע שהקשר הקרוב בין שתי היוצרות בא לידי ביטוי בתיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו.הפזמון הושר לראשונה ב"קול ירושלים" בפי הזמרת מרים סגל – שעבורה הולחן השיר – וזמן קצר לאחר מכן, ב-22 בפברואר 1940, ראה אור לראשונה, מעל דפי השבועון "דבר לילדים", שעבורו חיברה גולדברג את השיר. בהמשך נכלל השיר בספר שירי הילדים של גולדברג "מה עושות האיילות" (ספרית פועלים – 'אנקורים', 1949), ומאז ועד ימינו הוא נדפס פעמים רבות, בלוויית איוריהם של אמנים שונים, וזכה לעיבודים ולעשרות ביצועים. הפזמון, שהוא משירי הילדים הידועים ביותר של גולדברג, כמו גם לחנהּ הידוע ביותר של גוילי, היה לשיר ערש פופולרי ולאחד משירי הילדים המוכרים והאהובים בישראל, והוא נחשב לנכס צאן ברזל של הזמר העברי.

קלר לכמן

קלֶר לַכמן (Claire Lachmann;‏ 17 באוקטובר 1904, האג, הולנד – אוגוסט 1991, חיפה) הייתה היסטוריונית של האמנות, מבקרת אמנות ועיתונאית ישראלית.

רן שחורי

רן שחורי (28 ביולי 1936 – 31 באוגוסט 2017) היה פרופסור-אמן (מן המניין), חוקר, אוצר, מאייר, מדריך טיולים מורה ומחנך. ניהל את המדרשה לאמנות; עמד בראש האקדמיה בצלאל במשך שלוש קדנציות והיה אחראי על ריכוז מחלקות בצלאל השונות באתר אחד – קמפוס בצלאל בהר הצופים; היה ממקימי החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי במכללה למינהל ושימש ראש החוג.

שבלול (סרט)

שבלול הוא שמו של סרט קולנוע משנת 1970 בכיכובם של חבורת לול, והאלבום שיצא בעקבותיו.

הסרט בנוי כסיפור מסגרת, שבו מספר אריק איינשטיין לאשתו, אלונה איינשטיין, על תהליך הפקת אלבום תוך כדי קליעה לסל במגרש נטוש. בסרט אלמנט פסיכדלי מוביל החוזר ומופיע, של בובת בד בגודל אדם, אשר צבי שיסל מטלטל ממקום למקום ומכה אותה. בקטעים מסוימים הבובה מכה חזרה. בסוף הסרט הבובה רצה באזור רדינג. הסרט מכיל סדרה של מערכונים ושירים, שרבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. בין הקטעים, שיחזור מלא של טקס גירושין, מערכון שבו אורי זהר מלמד את צבי שיסל קרטה ביידיש, שיחה פילוסופית בין שלום חנוך לאריק איינשטיין ועוד.

בסרט מופיעים אריק איינשטיין, צבי שיסל, שלום חנוך, אורי זהר, ג'וזי כץ, זאב רווח, פופיק ארנון, ועוד כוכבים מהתקופה. הסרט צולם בשחור לבן.

עיתונים יומיים בישראל
עיתונים כלליים בתשלום הארץידיעות אחרונותמעריב השבוע
עיתונים כלליים בחינם ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת)ישראל היוםמעריב הבוקר
כלכלה ועסקים גלובסכלכליסטTheMarker
המגזר הדתי והחרדי המבשרהמודיעהפלסיתד נאמן
יומונים ושבועונים ברוסית נאשה סטראנהנובוסטי נדלי
עיתונים בשפות נוספות אל-איתיחאד (בערבית)ג'רוזלם פוסט (באנגלית)ניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית)
יומונים שהפכו לתקופונים מקור ראשון
עיתונים שנסגרו 24 דקות • דבר • הבקרהיוםהצופהוסטי (ברוסית)זמניםחדשותחרותטלגרףיום חדשישראלילמרחבמעריבעל המשמרקול העםשעריםחדשות ישראל (בגרמנית)לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית)העולם הזה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.