דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת"[1]. אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

דברים
Gutenberg bible
עמוד מתוך תנ"ך גוטנברג
שפה עברית
תקופה היסטורית בימי מות משה
מספר פרקים 34
מספר פסוקים 956
סדרת ספרים התורה
הספר הקודם במדבר

סגנון ותוכן

עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן "בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה'", או איסור על הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר בספר ויקרא, פרק י"ז. בחקר פרשנות המקרא זוהה הספר עם האסכולה הדויטרונומיסטית.

סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען - הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל"ב ול"ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים" וכדומה)[2].

מבנה הספר

נאום משה, שהוא עיקרו של ספר דברים, מספר על ה', שבחר בעם ישראל להיות לו לעם בשל אהבתו ומחויבותו לשלושת האבות. העם הישראלי מחויב לקיים את המצוות שה' ציווה עליהם - כך הספר נפתח, וכך הוא נסגר. הפרק האחרון - פרק ל"ד - מספר על מות משה.

  • החלק הראשון ("אלה הדברים אשר דיבר משה" דברים א א, מזכיר גם את פתיחתו של חומש שמות - "ואלה שמות בני ישראל"), כולל הטפות מוסר לעם והוכחתו על חטאים במדבר. משה מוסר (פרקים א - ד) סקירה היסטורית לא כרונולוגית וניתוח היסטוריוסופי ותיאוסופי של אירועים שונים שאירעו לבני ישראל במדבר, החל מציווי ה' לנסיעתם מחורב לאחר מתן תורה[3], דרך מעמד הר סיני עצמו[4], ומסיים בהטפת מוסר ואזהרה על עבודה זרה ותוצאותיה[5], ובהבטחה או דרישה לחזרה בתשובה[6]. אז ישנה הפסקה בנאום, ומסופר על קיומה הלכה למעשה של מצוות הבדלת ערי מקלט (בעבר הירדן המזרחי) על ידי משה.
  • החלק השני ("ויקרא משה אל כל ישראל" דברים ה א, מזכיר גם את פתיחתו של חומש ויקרא - "ויקרא אל משה"), הוא חלק המצוות, ובו משוחזרות חלק גדול ממצוות התורה, לעיתים בתוספת טעם והסבר. משה חוזר על עשרת הדברות[7], מצווה על ייחוד השם[8], וממשיך בסדרת צווים, אזהרות והטפות מוסר לקראת בואם של ישראל לארצם החדשה[9]. לאחר מכן הוא שב לסקירתו ההיסטורית וסוקר את מעשה עגל הזהב[10], וחוזר לדרשתו הארוכה[11].
  • בחלק השלישי משה מצווה על כל החוקים והמצוות הקשורים באופן מהותי לארץ ישראל, ומסיבה זו נדחתה מסירתן לעם ישראל עד סמוך לכניסה לארץ (למעט מצוות בודדות שנצטוו עליהן כבר קודם לכן מטעמים שונים). החוקים מורים כיצד יש לנהוג בעבודה זרה והפסילים שבארץ כנען, ומוסיף פרטים במצוות רבות, כמו הקורבנות, כיצד להבחין בין נביאי אמת לבין נביאי שקר, מצוות הקשורות למערכת המשפט בארץ, מצוות שלוש רגלים (פרקים יב-טז), דיני זקן ממרא, מלכים ודיני מלחמה, ועוד דינים רבים אחרים (פרקים יז-כו). בפתח החלק השלישי משה מצווה על קיום מעמד הר גריזים והר עיבל שבו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על קיום כלל מצוות התורה, ובפרט על המצוות המנויות בחלק זה של ספר דברים, שבו מופיעות מצוות הנוגעות לישיבתם של ישראל בארץ.
  • החלק הרביעי ("וידבר משה אל כל ישראל" דברים כז ט, מזכיר גם את פתיחתו של חומש במדבר - "וידבר ה' אל משה"), פותח בציווי נוסף לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל בו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על מצוות ספר דברים. לאחר מכן מונה משה סדרה של ברכות להן יזכו ישראל אם ישמרו את המצוות הללו, וסדרה של קללות באם יפרו את הברית ולא יקיימו את המצוות הללו. משה מוסיף להרבות באיומים ואזהרות על העונשים הצפויים לעוברי הברית (פרקים כז-ל), המגיעים לשיאם בשירת האזינו (פרק לב). בכך למעשה 'עוטף' משה את מצוות הארץ הנמנות בחלק השלישי של הספר, בציווי על כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל, המופיע לפני המצוות הללו (בפרשת ראה[12]), ומיד לאחריהן (בפרשת כי תבוא[13]).
  • החלק החמישי הוא סיום הספר והתורה כולה. משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכות כלליות ואישיות לכל שבט (פרק לג), עולה לראש הפסגה ומביט בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. על פי חלק מן הדעות בחז"ל, יהושע בן נון, עוזרו ויורשו של משה, הוא אשר תיעד את מותו של משה (פרק לד).

פרשיות דברים

בספר דברים 11 פרשיות ואלו הן:

הספר בעת העתיקה

בשל הדגש שהספר מעמיד על שכר ועונש ועל צדק חברתי, הוא הפך לאחד המקורות הנקראים ביותר בתקופה המשיחית הסוערת של הבית השני. עדים לכך העותקים הרבים של הספר שנמצאו בקרב מגילות מדבר יהודה. הן במגילות והן בברית החדשה[14], שלושת הספרים המצוטטים ביותר הם דברים, ישעיה ותהלים.

חיבורו של הספר לפי המסורת

כבר חז"ל עמדו על הקושי שבייחוס הספר השלם למשה שפטירתו מסופרת בספר, וברייתא בתלמוד הבבלי מיחסת את שמונת הפסוקים האחרונים ליהושע[15]. לפי דעה אחרת אלוהים הכתיב למשה את דבר מותו, ו"משה כותב בדמע"[16]. גם לדעה זו פסוקים אלו קדושים פחות ו"יחיד קורא אותם".

ובאחד ממדרשיהם העלו חז"ל את האפשרות כי גילוי ספר התורה בימי יאשיהו היה כרוך בקריאה - מחודשת - של פרשיית התוכחה (פרק כח'), שבספר דברים.

חיבורו של הספר לפי ביקורת המקרא

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – האסכולה הדויטרונומיסטית

רקע

ספר דברים היה נקודת מפנה בביקורת המקרא בשתי נקודות מרכזיות: ייחוסו למשה כאשר מותו של משה מתואר בו, הוביל את תומאס הובס לפקפק באמינות ייחוס התורה למשה בכלל[17]. המשיך אותו ברוך שפינוזה במאמר תאולוגי-מדיני, שם הוא הציג ראיות לכאורה לאנכרוניזם בספר דברים על פי פרשנות אבן עזרא[18].

שתי נקודות חלוציות אלה בביקורת המקרא בישרו על מהפך בתיארוך התורה, שחל ב-1805 עם זיהויו של וילהלם מרטין לברכט דה וטה את ספר דברים עם הספר שהכהן הגדול חלקיהו בן שלום מצא בבית המקדש, "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'" (מלכים ב כב,ח). מכל מקום זיהוי זה הוביל את דה וטה לתארך את ספר דברים למאה השביעית לפני הספירה על סמך ריכוז הפולחן. לפי דבריו, חשש יאשיהו מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמה בפולחן[19], ומכאן שספר דברים נכתב באותה תקופה. ההנחה של דה וטה התבססה על סתירות רבות בין הפולחן שהיה קיים אז לבין הדרישות שבספר דברים. להערכתו מחבר הספר היה בן דורו של יאשיהו או הכוהן הגדול חלקיהו אשר מצא את הספר בבית המקדש. במהלך המאה השביעית לפנה"ס, צמחה האסכולה הדויטרונומיסטית ואסכולת משנה-תורתית אשר הושפעו מספר דברים ולאור כך הוסיפו נוסחי עריכה לאורך ספרי מלכים שאינם קיימים אצל האסכולה האפרתית של אנשי הצפון.

התארוך של דה וטה סלל את הדרך להשערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. אף על פי שחלקים רבים מהשערת התעודות מצויים בוויכוח במחקר, תארוכו של ספר דברים זכה להסכמה רחבה בביקורת המקרא. הסיבה לכך היא שלמסורת התעודה D יש מאפיינים ייחודים המבדלים אותה מהמקור הכוהני, המקור היהוויסטי והמקור האלוהי כפי שמאופיינים בתורת התעודות של ולהאוזן.

הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה וינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, "מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית". מבחינה לשונית וסגנונית, וינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים ב') לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. וינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה וינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום.

הפרשנות העדכנית

עד סוף שנות ה-80 הקונצנזוס במחקר לגבי עיתוי כתיבת הספר, היה שהספר נכתב בימי חזקיהו, נגנז בתקופת מנשה, והתגלה מחדש בתקופת יאשיהו[20]. לקראת מפנה המאה ה-21, בעקבות התקדמות בחקר המזרח הקדום, גיבשו חוקרים שונים זווית ראייה חדשה על ארץ ישראל של תקופת הברזל[21][22][23], ובהדרגה השתנה הקונצנזוס, כך שנכון לסופו של העשור השני של המאה ה-21, אף על פי שחלק מהפרטים נתונים למחלוקת, רבים מחוקרי ביקורת-המקרא חולקים את סיפור המסגרת הבא על תהליך כתיבת הספר:

  • ממלכת ישראל התמרדה באשור ונהרסה בשנת 722 לפנה"ס. דבר זה השפיע על ממלכת יהודה, מכיוון שפליטים שברחו מישראל ליהודה חיזקו בבואם מספר מסורות אשר השפיעו על הדינמיקה החברתית ביהודה[24][25], ביניהן מסורת שה' הוא האלוהים היחיד שיש לשרתו. השקפה זו השפיעה רבות על האליטה של בעלי האדמות, שממנה תצא האסכולה שתשפיע רבות על כתיבת הספר. בינתיים עלה לשלטון יאשיהו, שהומלך בגיל 8 בעקבות רצח אביו, אמון[24][26].
  • במהלך שלטונו של יאשיהו, נוצרה הזדמנות למאבק לעצמאות מאשור, אותו הובילה תנועה יהודאית, שנשאה על דגלה רעיון תאולוגי-לאומי של נאמנות לה' כאל היחיד[27]. סביב תקופה זו נכתב הספר אשר נמצא בבית המקדש[24][28][29][30], ובאה לידי ביטוי בו "האסכולה הדויטרונומיסטית" - כפי שתיקרא מאוחר יותר בחקר המקרא - אשר השפיעה על הכתוב בו במטרה לחזק את האידאולוגיה שלהם[28][29]. בתמיכתו של יאשיהו פתחו אנשי האסכולה ברפורמה מקיפה של ריכוז הפולחן[31].
  • פעילותה של האסכולה המשיכה בגלות בבל ובזמן חורבן ממלכת יהודה, בשנת 586 לפנה"ס. היו אלה אירועים שעוררו דילמות תאולוגיות רבות, והאסכולה הסבירה את האסונות כעונש ה' על אי-ציות לחוקיו, ופנתה לערוך במקביל לספר דברים גם את הכתבים ההיסטוריוסופיים של עם-ישראל, הספרים מיהושע עד מלכים, כדי להמחיש זאת[31][32][33][34][35][36].
  • בזמן שיבת-ציון, בתקופת שלטון פרס בארץ, נחתם הספר, כחלק מחומשי התורה. על הסיבה שגרמה לחתימת הספר, מנסה לשפוך אור תאורייה[37][38][39], אשר אף על פי שקיימת מחלוקת על כמה מפרטיה[40], ישנה הסכמה רחבה על רבים מחלקיה[38][41] - המחקר העדכני מסכים על כך שלצד צמיחה של התשתית הארגונית היהודית בארץ ישראל, בימי שיבת ציון, הייתה השפעה (או לכל הפחות מתן לגיטימיות) מצד השלטון הפרסי, שעודד את צמיחתה של אוטונומיה יהודית מאורגנת באזור ירושלים, מתוך מחשבה על אינטרסים שונים של הממלכה הפרסית[38][41]. חלק מן החוקרים טוענים[40] שהאוטונומיה בירושלים הצריכה חוק יהודי מוגדר ומוסכם, אשר יאושר על ידי הממשל הפרסי, ולכן הקבוצות היהודיות איחדו את המסורות שלהן לכדי טקסט אחד - הלא-הוא ספר דברים והתורה בכללה[38][40]. בשלב זה, לקראת חתימת הספר, נוספו לספר דברים פרקים חדשים, שהתאימו את הספר להתפתחויות החדשות[42].

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

לקריאה נוספת

  • רופא, אלכסנדר. מבוא לספר דברים. ירושלים: אקדמון, תשמ"ח.
  • ויינפלד, משה. "המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים." בתוך ליקוטי "תרביץ" א - מיקראה בחקר המקרא בעריכת משה ויינפלד (ירושלים: מאגנס, תשל"ט), 24 - 41.
  • אמית, יאירה , היסטוריה ואידאולוגיה במקרא. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 42–48.
  • Levinson, Bernard M. Deuteronomy and the Hermeneutics of Legal Innovation. Oxford: Oxford University Press, 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ח
  2. ^ לדוגמה ריצ'רד אליוט פרידמן, מי כתב את התנ"ך, הוצאת דביר.
  3. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ו'
  4. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים י'-ט"ו
  5. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ח
  6. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ח-ל"א
  7. ^ בפרק ה'
  8. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים א'-ט'
  9. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים י'-י"ח ופסוק כ
  10. ^ ספר דברים, פרק ט', פסוקים ח'-י"א
  11. ^ ספר דברים, פרק י', פסוקים י"א-י"ב, ופסוק כ"ה
  12. ^ ספר דברים פרק י"א, פסוקים כ"ו-ל"ב.
  13. ^ ספר דברים, פרק כ"ז
  14. ^ עמנואל טוב, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, מטח
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'
  17. ^ הובס, לויתן, פרק 33
  18. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'
  19. ^ מלכים ב' פרק כ"ג
  20. ^ מחבר: פרופ' משה ויינפלד, הרפורמה של יאשיהו : מציאת ספר התורה, מטח
  21. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (Old Testament Studies) 1st Edition
  22. ^ Eerdmans Commentary on the Bible
  23. ^ The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction 1st Edition
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Eerdmans Commentary on the Bible
  25. ^ Israel's History and the History of Israel
  26. ^ Monotheism and empire (עמ' 13)
  27. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 6)
  28. ^ 28.0 28.1 לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
  29. ^ 29.0 29.1 [עושים תנ"ך יאשיהו וגילוי ספר התורה: הקונספירציה ששינתה את תולדות העם היהודי (חלק 2)]
  30. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
  31. ^ 31.0 31.1 תמלול הפרק: יאשיהו וגילוי ספר התורה (חלק ב')
  32. ^ העם הישראלי: חלק ראשון: התרבות האבודה (עמ' 19, 206)
  33. ^ המלך יאשיהו: האומנם "משה", "יהושע" ו"משיח" בדמות אחת?
  34. ^ מלכים ונביאים
  35. ^ The Late Persian Formation of the Torah: Observations on Deuteronomy 34
  36. ^ לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
  37. ^ Defining All-Israel in Chronicles
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 The age of reinvented empire(s) in Africa in the light of Persian hegemonic power: Reading the books of Deuteronomy and Ezra-Nehemiah in the context of Zimbabwe
  39. ^ The Persian Imperial Authorization as Historical Problem and as Biblical Construct: A Plea for Differentiations in the Current Debate (2007)
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 Lee, Kyong-Jin, The Authority and Authorization of Torah in the Persian Period, Journal of Hebrew Scriptures
  41. ^ 41.0 41.1 The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction (עמ' 206-204)
  42. ^ Deuteronomy in the Pentateuch, Hexateuch, and the Deuteronomistic History
אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. בידי בית הדין הסמכות להעניש, לעשות צדק ממוני, ואפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (סנהדרין) ישנה גם סמכות חקיקה.

בלדד השוחי (מחבר)

בלדד השוחי הוא שם העט של כותב המדור "חוזר עם תשובה" ב"מוסף כלכליסט", וכתב בעבר את המדור "שאל בני ונענע" באתר האינטרנט "נענע".

מדוריו של בלדד עוסקים בעיקר בתשובות לשאלות מגוונות ואף מוזרות, שהופנו אליו בדואר אלקטרוני. השוחי עונה על השאלות תוך הסבר שווה לכל נפש ולעיתים בנימה הומוריסטית, והפך לשם דבר בתשובות פשוטות ועממיות לשאלות מורכבות. עורכיו של בלדד מכנים אותו "השוחי שיודע הכל". לבלדד השוחי יש יכולת לענות בצורה מקצועית, תוך הבאת סימוכין, לשאלות רבות. עם זאת, במספר תשובות שסיפק לא הובאו די סימוכין, מה שגרם לכך שאצל חלק מהקוראים הוטל צל על אמינות הדברים ואז ענה "השוחי" בעצמו לשאלה שהופנתה אליו "מה המקורות לתשובותיו?".

המדור קיבל את ההשראה ממדורו של ססיל אדמס, והשוחי מונה מדור זה בין מקורותיו, יחד עם ויקיפדיה האנגלית והעברית, מילון הספקן, האתר סנופס ועוד.

הכינוי הוא על שם בלדד השוחי, אחד מרעי איוב. זהותו האמיתית של בלדד אינה ידועה. הועלו השערות שונות לגבי זהותו של השוחי, אך אף אחת מהן לא אומתה.

ג' באב

ג' באב הוא היום השלישי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בג' אב היא פרשת דברים.

ד' באב

ד' באב הוא היום הרביעי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בד' אב היא פרשת דברים.

דיין (הלכה)

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

ה' באב

ה' באב הוא היום החמישי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בה' אב היא, ברב השנים, פרשת דברים. אולם אם בר המצוה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא ביום חמישי (שנים מקביעויות זשה, בחה, בשה וגכה), פרשת בר המצווה היא פרשת ואתחנן.

ו' באב

ו' באב הוא היום השישי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בו' באב היא, ברב השנים, פרשת דברים. אולם אם בר המצוה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא ביום חמישי (שנים מקביעויות זשה, בחה, בשה וגכה), פרשת בר המצווה היא פרשת ואתחנן.

ז' באב

ז' באב הוא היום השביעי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בז' באב היא פרשת דברים, אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת או יום ראשון (שנים מקביעויות זחא, בשז, גכז, הכז, החא והשא), ופרשת ואתחנן אם פסח חל בשנת בר המצווה ביום שלישי או ביום חמישי.

ח' באב

ח' באב הוא היום השמיני בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בח' אב היא,

פרשת דברים, אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת או יום ראשון (שנים מקביעויות זחא, בשז, גכז, הכז, החא, השא) ופרשת ואתחנן אם פסח חל בשנת הבר מצווה ביום שלישי או ביום חמישי.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' - עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.

במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.

מצוות לא תעשה

מצוות לא תעשה או לאווים הן מצוות התורה שבהן נוסח הציווי המקראי הוא שלילי, כמו: "לא תרצח", "לא תגנוב" וכדומה. זאת לעומת המצוות המנוסחות כציווי חיובי, המכונות "מצוות עשה". על פי המסורת, מתוך תרי"ג (613) המצוות, 365 (שס"ה) הן מצוות לא תעשה, כמספר הימים בשנה השמשית. על פי ההלכה, רבות ממצות הלא-תעשה קשורות בעונשים של מלקות או מיתת בית דין למי שעובר עליהן.

מצוות עשה

מִצְווֹת עֲשֵׂה היא הגדרה למכלול המצוות בתורה שציוויין 'קום ועשה'. אדם שעבר על מצוות עשה אינו לוקה. מניין מצוות 'עשה' מתוך תרי"ג (613) המצוות הוא רמ"ח (248).

נאום

נאוּם הוא העברת מסר לקבוצה של שומעים, באמצעות דברים הנישאים באוזניהם על ידי הנואם. תורת הנאום קרויה רטוריקה.

נביא

נביא, בתקופות הקדומות, היה אדם שהיה מתקשר עם אל כלשהו. אל הנביא היו מגיעים אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשי. לעיתים רבות מלכים היו מחזיקים בחצרם, נביא מיוחד שייעץ להם מבחינה אסטרטגית. בעוד שבאומות העולם תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד וראיית דברים נסתרים[דרוש מקור], בישראל הנביא אחז בעמדה מוסרית ושיפוטית, והיה בעל תפקידים נוספים: מתווך בין העם לאלוהים, מחנך רוחני ומוכיח בשער, ובשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו. יחסו של הנביא אל העם היה אמביוולנטי, מחד גיסא - הוא אחד מהם, ומאידך גיסא - הוא נציג האל בעולם.

פוליטיקאי

פּוֹלִיטִיקַאי הוא אדם העוסק בפוליטיקה, אישיות הפעילה במפלגה פוליטית, נושא משרה או איש ממשל. במדינות בעלות משטר דמוקרטי, הפוליטיקאים מסתמכים על דעת הקהל ונבחרים לתפקיד בהצבעה רובנית או בבחירות לתפקיד פוליטי כזה או אחר, או לעיתים במינוי זמני במקום פוליטיקאים אחרים שהלכו לעולמם או התפטרו מתפקידם. במדינות לא דמוקרטיות, הפוליטיקאים נושאים משרה רמה ומתמנים אליה באמצעות מינוי או קרבה לשליטי המדינה. פוליטיקאי יכול להיות כל אחד שמחפש להשיג השפעה פוליטית בכל מוסד ביורוקרטי שהוא והוא גם מדינאי הנושא משרה רמה כנשיא או ראש ממשלה.

מקור המושג "פוליטיקאי" הוא מהמילה היוונית "Πολιτικά", "פוליטיקה" שמציינת "עניינים אזרחיים" ובדרך כלל פוליטיקאי הוא למעשה נבחר ציבור אך מתאר גם אדם שיודע למשוך בחוטים ולנהל את סביבתו לצורך השגת מטרותיו, באמצעים שונים.

המונח "פוליטיקאי" נוטה לסבול לרוב מתדמית רעה לכל הדעות והדעה הרווחת היא שחלקים נרחבים בציבור מאסו בפוליטיקאים בכל רמות השלטון ויש תחושה מסוימת של ניתוק. בדרך כלל פוליטיקאי הוא בעל מקצוע, אשר במקרים רבים למד בראשית דרכו במסלול אקדמי של מדעי המדינה, אם כי זה לא מוגבל רק לתחום למידה זה. ברמת העקרון פוליטיקאי הוא איש המתעסק במדיניות ובתחום דינמי המחפש להיות בעמדה שתאפשר לו לשנות דברים ולהשפיע על מהלכים בכל רמה של משרה ציבורית.

קומיקאי

קומיקאי הוא אדם שמטרתו לבדר, לשעשע ולהצחיק קהל צופים או מאזינים, באמצעות בדיחות, משחק משעשע או סיטואציות מבדרות.

קומיקאים מופיעים על במה, בתוכניות רדיו ובתוכניות טלוויזיה. אלו מביניהם המערבים את הקהל במופע ופונים אליו ישירות נקראים סטנדאפיסטים. המושג "קומיקאי" מתחלק לשתי קבוצות עיקריות: קומיקאי מילולי (סטנדאפיסט), וקומיקאי פיזי, כדוגמת פנטומימאי.

ריאיון עיתונאי

בתקשורת המונים, ראיון (לפי כללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון העברית, יש לכתוב ריאיון) הוא שיחה בין מראיין לבין מרואיין, שעיקרה שאלות שמפנה העיתונאי אל המרואיין, כדי לקבל מידע בנושא מסוים לשם הצגתו לציבור, ובפרט כדי להציג את דעותיו של המרואיין. לעיתים משתתפים בראיון יותר מאשר מראיין אחד או יותר מאשר מרואיין אחד.

ראיון משמש את כל אמצעי תקשורת - עיתונים, כתבי עת, רדיו וטלוויזיה, ותוצאותיו מתפרסמות בדרך כלל לאחר עריכה, אך לעיתים נערך הראיון בשידור חי, שבו יכולת העריכה מצומצמת ביותר.

ראיון מתבצע בטכניקות אחדות:

מפגש פנים אל פנים של המראיין והמרואיין

שיחת טלפון בין המראיין והמרואיין

התכתבות בדואר אלקטרוני

ראיון טלוויזיה שבו נמצאים המראיין והמרואיין בשני אולפנים שונים, רחוקים זה מזה.לעיתים מתנה המרואיין תנאים שונים באשר לתוכן הראיון, כגון הימנעות משאלות מסוימות, זכותו לבדוק את התוצאה הסופית ולמחוק ממנה תכנים שאינם לרוחו, וכדומה. תנאי מסוג אחר הוא דרישת תשלום בתמורה לראיון. תנאי בכיוון הפוך הוא הדרישה מצד אמצעי התקשורת לבלעדיות, כלומר התחייבות של המרואיין שלא לתת ראיון לאמצעי תקשורת אחר עד לפרסומו של הראיון שלגביו נדרשת בלעדיות. היכולת להתנות תנאים כאלה תלויה ביחסי הכוחות בין המרואיין למראיין, בעיקר כפונקציה של מידת הביקוש של אמצעי התקשורת לראיון עם מרואיין זה.

ראיון ברדיו מושמע בקולו של המרואיין, ובראיון בטלוויזיה אף פניו נראות ולכן אי אפשר לשים בפיו דברים שלא אמר, אם כי ניתן להשמיע רק חלק מהדברים, באופן שיקבלו משמעות מעט שונה מזו שהמרואיין התכוון אליה. בנסיבות אלה, כאשר לאחר שידור הראיון המרואיין חש שלא בנוח עם תוצאות דבריו, הוא נותן את ההסבר הנפוץ "דבריי הוצאו מהקשרם". בראיון לכתב עת ניתן גם לייחס למרואיין דברים שכלל לא אמר, ולעיתים, לאחר פרסום הדברים, אכן פורץ ויכוח בין המרואיין למראיין, האם דברים שהופיעו בראיון המודפס אכן נאמרו. מראיינים נוהגים להקליט את הראיון, כדי שיוכלו לתמלל אותו לאחר מכן. הקלטה זו גם מאפשרת למראיין להוכיח שדברים שכתב בשם המרואיין אכן נאמרו. מרואיין זהיר מקליט אף הוא את הראיון, כדי שאף הוא יוכל להוכיח מה אמר ומה לא אמר.

לעיתים נאמרים בראיון דברים המוגדרים על ידי המרואיין כ-off the record (לא לציטוט או לייחוס) - אלה דברים שנאמרים רק לידיעתו של המראיין, ולא נועדו לפרסום. מידע אחר נמסר כ"רקע" - זהו מידע שניתן לפרסמו, אך לא לייחסו למרואיין. אלה כללים שאינם כתובים, אך מראיין המפר אותם מסתכן בהחרמתו, לפחות על ידי מרואיין זה.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדבר • דברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.