דאואיזם

דאואיזם, או טאואיזם, היא פילוסופיה או דת הנחשבת לאחת משלוש מערכות האמונה הסיניות העיקריות יחד עם הבודהיזם והקונפוציאניזם. הפילוסופיה הדאואיסטית עברה תמורות רבות מאז היווסדה ועקב כך נוצרו זרמים דאואיסטיים שונים שכל אחד מהם מתאים לגרסה של הדאואיזם בתקופה אחרת. הזרמים בתוך הדאואיזם שונים זה מזה במידה רבה, בעיקר מבחינת יחסם למושגי פולחן אלוהות ומיסטיקה. מצד שני, מספר יסודות בסיסיים מופעים בכל הזרמים השונים ובהם ההתייחסות לשני הכוחות המשפיעים ביקום, יאנג ויין והמונח "וֵוי ווּ וֵוי" שניתן לתרגם כ"עשייה ללא פעולה". המחקר מזהה את הפילוסוף לאו דזה כמייסד הדאואיזם.

Lao Tze statue, Louguantai Temple
פסלו של הוגה הדעות לאו דזה בצפון סין

מאפייני הדאואיזם

המילה "דאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו" (במערב נהוג לבטאה "טאו") שמשמעותה בשפה יום יומית היא "דרך", בכל המשמעויות שיש למילה זו בעברית, אבל בכתבים דאואיסטיים כמעט ולא מופיע מושג הדאו כדבר בפני עצמו, אלא כחלק מצרוף המתייחס למושג כלשהו (כמו למשל "טְייֵן גְ'ה דָאו" - 天之道 מושג שמשמעותו היא "הדרך המציאותית" או "הדרך הטבעית"), וזאת משום שהדאו עצמו במובן של מושאה העיקרי של האמונה הדאואיסטית איננו "משהו" אלא מושג מופשט וחסר תיאור לחלוטין.

הדאואיזם מעודד מתן פרשנות אישית לאופן שבו יש ליישם את עקרונותיו בפועל ולכן הוא אינו מציג קודקס מצוות. תחת זאת הוא מציג מערכת של התנהגויות ראויות שהצדקתן נובע מאבחנות לגבי אופן פעולתו של הדאו ביקום. הדאואיזם מתרכז בתיאור אופן הפעולה הזה, הצורות השונות שבהן הוא מתבטא בעולם והמסקנות הנובעות מכך לגבי ההתנהגות האנושית הראויה. מסקנות אלו מהוות בסיס עיקרי של דיסציפלינות שונות שמקורן בסין, כמו למשל הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הרכות (בעיקר טאי צ'י וחלק מסגנונות הקונג פו).

מהות הדאו

Tao
"דאו" בכיתוב סיני

הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו - מושא האמונה הדאואיסטית - אינו זוכה להגדרה כלשהי. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את המושא הראשי לפחות על ידי ייחוס תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך.

החכמים הדאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל". "דברים" אלו שהם בבחינת "אין" (וו), מיוצגים בדאואיזם על ידי סמל האדמה (地 די), כאשר הדברים שהם בבחינת "יש" (יו), כלומר אלו שניתן לחוש בקיומם ולהגדירם מיוצגים על ידי סמל השמיים (天 טיין). אבל הדאו עצמו אינו אפילו בבחינת "אין" שכן הוא לא ניתן אפילו להגדרה במידה זעומה זו. הדבר הקרוב ביותר להגדרה שאנחנו יכולים לומר על הדאו הוא שהוא מייצג את עקרון הפעולה האחד שממנו נובע קיומם של כל הדברים, ה"יש"-ים וה"אין"-ים גם יחד. מכיוון שאפילו אמירה זו אינה הגדרה של הדאו, הדאואיסט אינו נדרש להוכחה כלשהי לנכונותה (כלומר להוכחה לכך שיש בכלל עיקרון אחד כזה). במילים אחרות, על פי הדאואיזם עצמו אין כל דרך להוכיח אם נכון להאמין בדאו או לא.

אחת הדרכים להסביר את הפרדוקס הזה היא לומר כי הדאואיזם הוא כמו "אצבע המצביעה על הירח". במקום לתהות על מהותה של האצבע, יש להביט לכיוון שאליו היא מצביעה ולהיווכח כי הירח אכן נמצא שם.

מערכת הערכים הדאואיסטית

ישנה נטייה להציג את הדאואיזם כמערכת אמונות נייטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הדאואיסטיים מגלה כי הדבר אינו נכון. בדאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הדאואיסטיים (חמלה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הנייטרליות המיוחסת לדאואיזם נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בדאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הדאו-טה-צ'ינג ש"כאשר כולם מסכימים מה הוא טוב, זה רע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע אלא שכל קיצוניות - אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב - היא רעה.

דאואיזם כדת וכפילוסופיה

מלבד בדאו דה ג'ינג של לאו דזה וג'ואנג דזה של ג'ואנג דזה שהם עיקר הקאנון הדאואיסטי, קיימים מספר לא מבוטל של טקסטים דאואיסטיים שהתווספו במשך ההיסטוריה. נעשו מספר ניסיונות לאגד אותם והמפורסם שביניהם הוא ה"דאוג'אנג" שהוא המקבילה הדאואיסטית לטריפיטאקות או הקאנונים הבודהיסטיים.

דאואיזם גם הוא תפס אופי דתי עם התפתחותו, ועד נקודה מסוימת היה נהוג לראות במערב דיכוטומיה בין "דאואיזם דתי" ל"דאואיזם פילוסופי" בעקבות מפגש הנצרות עם הציוויליזציה הסינית ומסקנות האוריינטליזם של המאה ה-19. בעין זו דאואיזם דתי היה שקול למגוון אמונות טפלות ואליליות, ודאואיזם פילוסופי הוא הדאואיזם המוסרי שבכל מקרה קיבל גוון קונפוציאנסטי (בהפשטה). אולם ראייה כזאת מזמן אינה תקפה בין היתר משום שאצל הסינים עצמם הדיכוטומיה הזאת לא הייתה קיימת.

אופיו הדתי של הדאואיזם התבטא בהקמת שורה של מסדרים אלכימיים ומאגיים שלעיתים קרובות נהפכו לזרמים דתיים וסיבת הקמתם הייתה פוליטית כשם שהיא הייתה דתית. הראשון שבהם היו "המורים השמימיים" (Celestial Masters) וכלל מאפיינים מיוחדים לאזוטריקה הדאואיסטית. כמו כן במשך הזמן ניכרה השפעה בודהיסטית על הדאואיזם שכללה השאלת מושגים מדת זו. חשוב לציין שבסין היו קיימים גם מסדרים שאינם מיוחסים לדאואיזם כגון מסדרים בודהיסטיים ומסדרים חסרי דת רשמית עם מעורבות בעולם הפשע כגון מסדרי השמיים והארץ (Tiandihui) ומסדרי גילדות למיניהם.

את הדאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר האלמוות, מושג שהיה קיים בסין כנראה עוד לפני התחלת הציוויליזציה הסינית והועבר לשם דרך הדת הסינית המסורתית, שהייתה סוג מקומי של פולחן אבות. בני האלמוות מוזכרים בג'ואנג דזה והאלמוות כלל כמה צורות, ביניהם השמדת האני בדומה לבודהיזם, ומאידך המרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמימה לממלכת האלים). לפי המסורת, אלכימיה סינית/דאואיסטית היא אמצעי להגעה אל אלמוות זה (בדומה לאלכימיה מערבית). במאה האחרונה נחשפו חלק מאימונים אלה שלא אבד בידי מחברים כמו מאנטק צ'יאה ואווה וונג.

עוד נוטים לייחס לדאואיזם את אמנויות הלחימה הרכות, הרפואה הסינית, וסמלים כמו היין-יאנג. למרות שכל אלה לא היו דאואיסטיים בלבד, והתקיימו פשוט כאוסף ידע בלתי מאורגן שבמקרים רבים השתייך למשפחות מסוימות או חמולות וקבוצות אתניות מסוימות.

לקריאה נוספת

  • ספר הדאו, תרגמו מן המקורות הסיניים כולל הערות ונספחים: דן דאור ויואב אריאל, הוצאת חרגול, עם עובד, 2007
  • ספר הדאו, תרגום והערות: ניסים אמון, הוצאת "אבן חושן", 2001
  • מרטין פאלמר, דאואיזם, הוצאת עופרים 1996
  • לאו טסה, טאו טה צ'ינג, בתרגום שלמה קאלו הוצאת דע"ת
  • ליה יו-קו, ליה דזה, תרגם מסינית דן דאור, כתר, 1982
  • צ'ואנג צו, קולות האדמה, בתרגום יואל הופמן, הוצאת מסדה 1977
  • ג'ואנג דזה, הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם דן דאור, הוצאת חרגול/עם עובד 2010
  • בנג'מין הוף, הדאו של פו, בתרגום איל לוי, הוצאת פראג 1994
  • סיפור רפאים סיני, סרט הרפתקאות-פנטזיה המטיף לחיים על פי המסורת הדאואיסטית, בבימוי צ'ינג סיו טונג, הונג קונג, 1987
  • דאו דה צ'ינג תרגום מסינית יורי גראוזה, הוצאת ביאליק.
  • אלן ווטס, דאו: דרך הנהר, מאנגלית דרור בורשטיין. תל אביב : בבל, 2010.

קישורים חיצוניים

ג'ואנג דזה

ג'ואנג דזה (בסינית מסורתית 莊周 או 莊子; באנגלית Zhuang Zhou או Zhuangzi) היה פילוסוף סיני רב-השפעה שחי לדעת סינולוגים בסביבות המאה ה-4 לפנה"ס במהלך תקופת המדינות הלוחמות, תקופה בה הפילוסופיה הסינית הייתה בפריחה. על שמו קרוי ספר הג'ואנג דזה, שהוא אחד מהטקסטים העיקריים של הדאואיזם. לעברית הספר תורגם תחת השם "הספר האמיתי של פריחת הדרום" על ידי דן דאור.

ג'ואנג דזה ידוע בין היתר בשל "טיעון הפרפר" המושווה ל"טיעון החלום" מתוך ההגיונות של רנה דקארט.

דאו (מושג בפילוסופיה סינית)

דאו או טאו (道, פין-יין: Dào) היא מילה בשפה הסינית, שמשמעותה הישירה 'דרך', 'נתיב', 'מסלול' או במובן רחב יותר, 'עיקרון' או 'דוקטרינה'. הבנת מונח זה קשה ביותר ומבלבלת מאוד את האדם המערבי:

מחד גיסא זוהי אולי המילה הידועה יותר בשפה הסינית, מאידך גיסא מובנה לוט בערפל כבד יותר מזה של רוב המונחים הדתיים והפילוסופיים בכלל והסיניים בפרט.

ספר הדאו (דאו דה ג'ינג), הספר הדאואיסטי הראשון, נפתח במשפט הבא:

הוויכוח המקורי על אודות דאו לא התנהל על ההגדרה האנציקלופדית מהו דאו? מה טבעו? או מה מהותו?, אלא איפה דאו? היכן הוא שוכן? וכיצד יש לחפש אותו? למילה זו פירושים רבים ואף אחד מהם אינו יכול להוות את הפירוש ה'אמיתי' או ה'סופי' שלו באופן עקרוני. דאו הוא מושג מטאפיזי שמקורו העיקרי בהוגה (ספק אגדי) לאו דזה שהוליד דת ופילוסופיה המכונים דאואיזם, אך שימושי גם בדתות ופילוסופיות אחרות. אף על פי כן מונח זה היה קיים עוד לפני כן, אצל קונפוציוס בספר 'המאמרות' המונח דאו מופיע, אך במשמעות שונה למדי. הרעיון של דאו כפי שניסח אותו לאו דזה אומץ מאוחר יותר על ידי קונפוציאניזם, צ'אן וזן בודהיזם וגם בצורה חופשית יותר ברחבי מזרח אסיה בכלל הדתות והפילוסופיות. בתוך ההקשרים האלו דאו מסמל את המהות בראשיתית או הטבע הבסיסי של היקום. בטקסט היסוד של הדאואיזם, הדאו דה ג'ינג, לאו דזה מסביר כי דאו איננו 'שם' עבור 'דבר' מסוים, אלא הסדר הטבעי הבסיסי האולטימטיבי של היקום אשר מהותו קשה מאוד לאמוד. דאו אפוא 'אלמוני לנצח' (דאו דה ג'ינג-32. לאו דזה), וצריך להיות מופרד מאינספור דברים המכונים ב'שם' אשר נחשבים צורותיו.

הפרסום העולמי של דאו נובע בעיקר הטקסט הדאואיסטי הקלאסי הדאו דה ג'ינג, אשר, יחד עם הביבליה ובהגאוואד גיטה, הוא אחד הטקסטים המתורגמים ביותר לשפות זרות. דאו מייצג את העיקרון הנצחי של פעולה, או יצירה, האחראית על המקור של אחדות והדואליות, וגם על תחילת העולם והבריאה ('10,000 הדברים'). בדאואיזם, צ'אן בודהיזם וקונפוציאניזם, היעד של פרקטיקה רוחנית הוא 'להפוך להיות אחד עם הדאו' או 'להגיע להרמוניה בין הרצון של האדם לטבע' (ראו: סטואיות), כדי להשיג 'פעולה ללא מאמץ' (Wu wei, 無爲). זה כרוך בפרקטיקות מדיטטיביות ומוסריות. בהקשר חשוב עם הרעיון הדאואיסטי של 'מעלה' (德; De).

במקורות הדאואיסטיים, ה'פעולה ללא מאמץ' המזוהה לעיתים קרובות עם מים ועם הטבע הכנוע שלהם. אף על פי שמים הם רכים וחלשים כביכול, יש להם את היכולת לשחוק מוצקי אבן ולהזיז הרים. מים הם ללא רצון משלהם, אך למרות זאת אינם שבירים כמו חומר מוצק וקשה מהם בהרבה. עקב טבעם ונטייתם, מים יכולים, פוטנציאלית, למלא כל מכל בעל כל צורה. מחזור המים מאפשר להם ללכת ל'כל מקום', הן לתוך גומה הקטנה ביותר והן לתוך אוקיינוס הענק, באופן מטפורי וגם בפועל. טיפות של מים, כאשר יורדים בתור גשם, מתאספים בפרשת המים, זורמים ומגבשים נהרות ואגמים, ולבסוף נשפכים לתוך הים המטפורי: זהו טבעם של מים.

ישנם כמה מושגים הדומים במידה מסוימת למושג דאו במסורת המערבית, כמו למשל מושג ה'דה-סיין' (Dasein) בפילוסופית הגרמנית, מתורגם בדרך כלל כ'היות' או 'קיום', אם כי יהיה מדויק יותר להגדיר את מושג הדאו בתור זה שכולל את ה'יש' ואת ה'אין' או ה'היות' ו'לא להיות'. יש מקום להשוות את דאו עם לוגוס המקורי של פילוסוף יווני הרקליטוס במסורת הודית, באחד הטקסטים המרכזיים – אדוויטה וודנטה, המקבילה של המונח דאו הוא ברהמן, חודר כל, מחלחל לכל. זהו אחד המושגים הבסיסיים שנוסח על ידי סרי עדי שנקרה. הרעיון של דאו שימש, וממשיך לשמש, בהצלחה את הסתגלותם של רעיונות של האסלאם לעולם הסיני; ולהפך - תפיסות סינית של העולם לתוך האידאולוגיה אסלאמית ('הדאו של האסלאם'). באסלאם בכלל ובסופיזם בפרט, ניתן לראות את הרעיון של 'שביל', 'כוח' ו'מילה' שיכולים בקלות להיות תואמים את הפילוסופיה הסינית באמצעות המושג דאו.

דאו דה ג'ינג

דאו דה ג'ינג (בסינית: 道德經) הוא חיבור הכולל 81 שירים קצרים, אשר כתיבתו מיוחסת לחכם הסיני לאו דזה.

פירוש השם, בתרגום גס, הוא "ספר הדרך והסגולה". באופן מסורתי חיבורו מתוארך למאה ה-6 לפנה"ס, אם כי יש חוקרים המאחרים את תאריך חיבורו עד למאה ה-4 לפנה"ס.

הדאו דה ג'ינג הוא החיבור המוקדם ביותר בהגות הטאואיסטית ונחשב על-פי רוב לחיבור החשוב והמשפיע ביותר בתחום. השפעתו נודעה לא רק על התפיסה הטאואיסטית אלא על הפילוסופיה הסינית בכלל.

השירים מתארים את צורת ההתנהגות הראויה על-פי התפיסה הטאואיסטית, השואפת לאזן בין היסודות השונים והמנוגדים של הקיום, ולהגיע להרמוניה עם דרכו הטבעית של הקיום, על ידי חיי פשטות ומתינות, וגישה הדוגלת בהתערבות מזערית ככל הניתן על-מנת להשפיע על סביבתו. משמעותם של חלק מהשירים סתומה ונתונה לפרשנויות שונות, ותרגומים שונים של היצירה לעיתים מציגים אותה בצורה שונה מאוד אלו מאלו.

בתחילת המאה השלישית כתב הפילוסוף וַּואנג בִּי פרשנות קאנונית לדאו דה ג'ינג, תוך שהוא משלב בה מונחים קונפוציאניים, והופך את הדַאוֹאיזם, מתורה לעולם שאין בו כלום והכול בו חסר משמעות וטעם, לתורה שהיא רלוונטית לחיים. נוסח הדאו דה ג'ינג שהופיע בפרשנותו של וַּואנג בִּי נחשב למדויק ולאמין ביותר, עד לגילוי הטקסטים בחפירות מא וואנג דווי (Mawangdui) בשנת 1973, ומאוחר יותר הטקסטים שנמצאו בשנת 1993 בגואו-דיאן (Guodian), שהם כיום הגרסה העתיקה ביותר של הספר.

הדאו דה ג'ינג תורגם לשפות רבות, ונחשב לאחד החיבורים הנפוצים ביותר בעולם. לעברית תורגם לראשונה בשנת 1973 על ידי יורי גראוזה וחנוך קלעי, ונדפס בהוצאת מוסד ביאליק. מאז תורגם לעברית מספר פעמים נוספות.

האן (קבוצה אתנית)

בני האן (汉族או 漢族, בכתיב לטיני: Hànzú) הם הקבוצה האתנית הגדולה בעולם. קבוצה זו, שמקורה בסין, מהווה כ-91% מהאוכלוסייה ברפובליקה העממית של סין, וכן 19% מאוכלוסיית העולם.

המונח האן משמש כדי להבדיל את קבוצת הרוב בסין מ-55 קבוצות המיעוטים השונות המוכרות על ידי הממשל בבייג'ינג. המונח מתורגם פעמים רבות כ"סינים אתניים", או פשוט כ"סינים", אך שימוש כזה במונח "סינים" נוגד את עמדת הממשל ובני ההאן עצמם, המעדיפים להגדיר את סין כמדינה רב-לאומית, שבני ההאן מהווים פשוט את הקבוצה הגדולה ביותר בה.

מרביתם של בני ההאן מתגוררים ברמות ובמישורים של הנהר הצהוב, נהר היאנגצה, נהר הפנינים ובאזור המישור הצפון מזרחי של סין (Songliao Plain).מקורו של המונח בשושלת האן, ששלטה במרבית שטחי סין בהם מרוכזים מרבית בני ההאן. בניבים סיניים מסוימים המונח המקביל מתייחס דווקא לשושלת טאנג.

בני ההאן הם מרבית האוכלוסייה ברפובליקה העממית של סין, וכן ברפובליקה הסינית (טאיוואן), בהונג קונג, מקאו, סינגפור ואף באי חג המולד. הם דוברים ניבים סיניים שונים, ובעלי תרבות ורקע היסטורי משותפים. למעשה, ניתן להתייחס למרבית ההיסטוריה של סין כאל ההיסטוריה של בני ההאן.

האן אינו גזע אחיד אלא המעגל המשותף הגדול הכולל היסטוריה נרכשת, מורשת, תרבות אזור מחיה ואופן מחשבתי מושרש המשויך לבני סין שאינם מתבדלים מהזרם הסיני המרכזי.

הומוסקסואליות

בהקשר של מיניות האדם, הוֹמוֹסֶקסוּאליות [הלחם של המילים: "ὁμός" (תעתיק: "הומוס"; מיוונית: "זהה") ו-"sex" (תעתיק: "סקס"; מלטינית: מין); כלומר "מין זהה"] פירושה משיכה מינית של אדם אל בני מגדרו. משיכה מינית של אשה אל אשה אחרת מכונה גם לֶסבִּיּוּת.

גבר הנמשך לגברים מכונה גם הומו (או גיי), ואישה הנמשכת לנשים נקראת לֶסבית.

הגדרתהּ של ההומוסקסואליות אינה מוסכמת על כל החוקרים (ראו להלן בפסקה: הסתייגויות), אך ככלל, מקובל כי הומו הוא גבר הנמשך בעיקר לגברים ונמשך ברמה מועטה, או אינו נמשך כלל, לנשים; ובהתאמה, לסבית היא אישה הנמשכת בעיקר לנשים ונמשכת ברמה מועטה, או אינה נמשכת כלל, לגברים.

יש להבחין בין הומואים ולסביות לבין טרנסקסואלים וטרנסג'נדרים, שהם אנשים החשים אי התאמה בין זהותם המגדרית לבין המגדר שהוקצה להם בלידתם או לבין מינם הביולוגי. ככלל, יש להבחין בין נטייה מינית לבין זהות מגדרית.

הר טאי

הר טאי (סינית: 泰山; פיניין: Tài Shān; תעתיק טאי שאן – מילולית הר השלווה) הוא הר במרכז מחוז שאנדונג שבמזרח סין. להר יש חשיבות היסטורית ותרבותית כאחד מחמשת ההרים הגדולים של סין. פסגתו הגבוהה ביתר היא "פסגת קיסר הירקן" שגובהה הרשמי הוא 1,532.7 מטרים. ב-1987 הכריז ארגון אונסק"ו על ההר כאתר מורשת עולמית.

הר סאנצ'ינג

הר סָאנְצִ'ינְג (סינית: 三清山; פיניין: Sānqīng Shān; תעתיק סָאנְצִ'ינְג שאן – מילולית "הר שלושת הטהורים") הוא הר בצפון מזרח מחוז ג'יאנגשי שבמזרח סין, שפסגתו הגבוהה ביותר היא "פסגת יוּגִ'ינְג" (玉京峰) שגובהה 1,816.9 מטרים. ההר הבנוי גרניט עבר בליה וסחיפה שעיצבו צורות נוף מיוחדות של צריחים נישאים, עמודים וגושי סלע המעוצבים כדמויות של בעלי חיים. מדרונות ההר, השוכן באזור מרובה משקעים, מכוסים ביערות המכילים מגוון ביולוגי גדול של צמחים ובעלי חיים, חלקם נדירים מאוד.

ההר קדוש לדת הטאואיזם; ב-2008 הכריז ארגון אונסק"ו על ההר כאתר מורשת עולמית; ובנוסף הפארק מוגדר בסין כ"אזור תיירות בדרגה גבוהה" (AAAAA), "אתר מורשת טבעית לאומית" ו"פארק גאולוגי לאומי".

טאיוואן

טאיוואן (בסינית: 臺灣) או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó) היא מדינה דה פקטו הכוללת כיום את האי טאיוואן שלחופי מחוז פֿוּג'ײֶן של סין, וכן קבוצות האיים פנגו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מדינה זו מכונה גם "סין הלאומית", "טאיפּיי הסינית" ו"טאיוואן", כדי להבדילה מהרפובליקה העממית של סין, השולטת כיום בסין היבשתית, הונג קונג, מקאו, האי האינאן ואיים נוספים, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" או פשוט כ"סין". באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית".

טיוואן הוכרה כ"רפובליקה של סין" עד לשנות ה-70 על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל–1990. כיום נותרו רק 17 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טיוואן.

טוקי פונה

טוֹקִי פּוֹנָה (toki pona) היא שפה מתוכננת אוליגוסינתטית, בעלת אוצר מילים בן 120 מילים בסיסיות ו-14 פונמות. השפה הומצאה על ידי הבלשנית הקנדית סוניה לאנג (לשעבר סוניה אלן קיסה). טוקי פּונה לא תוכננה כשפת עזר בינלאומית, אלא תוכננה סביב עקרונות של דאואיזם, כאשר הכוונה בתכנונה היא ליצור שפה פשוטה.

שמה של השפה בטוקי פּונה מורכב מהמילים טוֹקִי – שפירושיה כשמות עצם הם "שפה" או "דיבור", ופּוֹנָה – שפירושיה הם "טוּב" או "פשטות". כלומר, משמעות שמה של השפה היא הדיבור הפשוט או השפה הטובה.

מטרותיה העיקריות של השפה הן לעצב את דרכי החשיבה של הדובר סביב פשטות: "שפה פשוטה, לדרך חיים פשוטה", כמו גם לעצב שפה שבה הדובר מבטא בדיוק את מה שהוא מתכוון להגיד.

יין-יאנג

המושג יין - יאנג (בסינית מסורתית: 陰陽; בסינית מפושטת: 阴阳; בפין-יין: yīnyáng; בתו מחשב: ☯) מתאר את שני הכוחות המנוגדים אך משלימים המצויים בכל הדברים ביקום. מקורו בפילוסופיה הסינית העתיקה והמטפיזיקה.

יין: החלק הקר, הנמוך, האיטי, החשוך של התהליך, חיפוש מטה, מקושר עם ירח אפל (החלק שנמצא רחוק מהשמש) ומסמל את האופי או הטבע הנשי המקושר ללילה.

יאנג: החלק החם, הגבוה, המהיר, המואר של התהליך, חיפוש מעלה, מקושר עם החלק הזוהר של השמש ומסמל את האופי או הטבע הגברי המקושר ליום.זוג תהליכים זה, קרוב לוודאי, מתקשר לדת החקלאית ולקונפוציאניזם, הוא בעל חשיבות בפילוסופיה הסינית - דאואיזם. למרות שהמלים יין-יאנג מופיעות רק פעם אחת בדאו דה ג'ינג, הספר מלא בדוגמאות והבהרות רבות של "ההדדיות המשותפת". היין והיאנג מהווים אחד מהעקרונות הבסיסים של הרפואה הסינית המסורתית.

יין ויאנג הם תיאור של ניגודים משלימים ולא דבר מוחלט, מושלם או טהור. כל הפרדה חותכת בין שני תיאורים נוגדים אלה של יין ויאנג יראה בהיפוך גמור מנקודת מבט אחרת. הגדרת הניגודים נראית הגדרה של נוחיות. כוחות בטבע ברובם ניתנים לחלוקה של מרכיבים המציינים את מצב היין והיאנג שלהם, ובדרך כלל שני אלה נמצאים בתנועה ולא במצב מקובע ומוחלט.

לאו דזה

לָאוֹ דְזְה (בסינית: 老子, "החכם לָאוֹ"), אבי תורת הדאואיזם ומגדולי הפילוסופים הסינים. על פי המסורת הסינית חי במאה השישית לפנה"ס. חיבורו, הדאו דה ג'ינג, הוא החיבור הראשון והחשוב ביותר של הזרם הדאואיסטי, שהוא אחת משלוש הדתות הגדולות בסין.

תורתו של לאו דזה תרמה רבות לעיצוב התרבויות הסיניות הקדומות בפרט, ותרבויות המזרח הרחוק בכלל.

מהות

מהות (בלועזית: אֶסֶנְציה) היא התכונה או קבוצת התְכונות של דבר מסוים; המהות קובעת את העצמיות הייחודית של הדבר. המושג הוא אבן בניין בכמה זרמים פילוסופיים לאורך השנים.

המהותנות היא גישה פילוסופית על פיה לכל דבר יש מהות, והנומינליזם היא גישה הפוכה, השוללת את המושג.

מקדש האדמה

מקדש האדמה (בסינית מסורתית: 地壇, בסינית מפושטת: 地坛, בפין-יין: Dìtán - "דיטָאן", מילולית "מקדש האדמה"") הוא אתר נרחב של חורש נטוע, גנים ומכלול מבנים, ששימש מרכז פולחן דאואיסטי עבור קיסרי סין משושלות מינג וצ'ינג. המקדש הוא השני בגודלו מבין חמשת המקדשים בבייג'ינג. המקדש הוקם בשנת 1530 בתקופת שושלת מינג במטרה לקיים טקסי פולחן ולהתפלל לאמא אדמה. המקדש נפתח באופן רשמי לקהל הרחב בשנת 1984, ובשנת 2006 הוא זכה למעמד של אתר שימור לאומי.

מקדש השמיים

מקדש השמיים (סינית מסורתית: 天壇, בפין-יין: Tiāntán - "טְייֵנְטָאן", מילולית "מזבח השמיים") הוא אתר נרחב של גנים, חורש נטוע ומכלול מבנים בחלק הדרום-מזרחי של מרכז בייג'ינג. המקום שימש החל מהמאה ה-15 מרכז פולחן דאואיסטי לקיסרי סין משושלות מינג וצ'ינג, שנהגו להתפלל במקום פעמיים בשנה בבקשה לשפע יבולים. בניית המבנים במכלול החלה בשנת 1406 והסתיימה ב-1420. מאז עבר האתר במהלך השנים שינויים ושיפוצים, ונעשה בו שימוש רצוף עד 1911, כששושלת צ'ינג נפלה. האתר הוכרז בשנת 1998 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

פילוסופיה סינית

במקביל להתפתחות הפילוסופיה במערב התפתחה הפילוסופיה בסין. פילוסופיה זו החלה להתפתח במאה ה-5 לפני הספירה, בתקופה שנקראת תקופת האביב והסתיו.

בעוד שהפילוסופיה המערבית שמה דגש על חיפוש האמת, הטוב לעומת הרע, הפילוסופיה הסינית התמקדה בחיפוש הדרך הנכונה (דאו).

לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא ב"אי צ'ינג" ("ספר התמורות"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. את גילו של הספר אפשר רק להעריך, אך הוא בוודאי שואב ממסורת בעל פה המגיעה עד התקופה הנאוליתית.

שושלת שין

שושלת שין (בסינית: 新, בפיניין: Xīn) הייתה שושלת הקיסרים הסינית השלישית, ששלטה על סין בין השנים 9–23. משמעות המילה "שין" בסינית היא "חדש", כלומר שושלת חדשה.

השושלת מנתה למעשה רק קיסר אחד, בשם ואנג מאנג, וחצצה בין שתי שושלות האן ששלטו בתקופות שלפניה ושאחריה. וָאנְג מָאנְג כונה על ידי ההיסטוריונים בסין כקיסר גונב הכס. וָאנְג מָאנְג ביצע רפורמה בכלכלה ובבעלות על אדמות הקיסרות, דבר שקומם עליו את בני המעמד הגבוה - בעלי האדמות העשירים. באוקטובר שנת 23 המורדים צרו על ארמונו של וָאנְג מָאנְג, וב-6 באוקטובר הרגו אותו. בתום הקרב הושחתה גופתו של הקיסר וָאנְג מָאנְג, ראשו נכרת ונלקח לבירת האן וואן-צאנג, שם נתלה על חומת העיר. אחרי מותו קמה שושלת האן המזרחית, אשר המשיכה לשלוט כמאתיים שנים נוספות.

שיאן

שִׂי-אָן (סינית: 西安, בפין-יין: Xī'ān, מילולית: השלווה המערבית), נקראה בעבר גם צָ'אנְג-אָן (סינית: 長安) היא בירת מחוז שאאנשי שבסין.

תקופת האביב והסתיו

תקופת האביב והסתיו (בסינית: 春秋時代) הוא כינויה של תקופה בהיסטוריה של סין הקדומה בין השנים 770 לפנה"ס ל-476 לפנה"ס. שמה של התקופה לקוח משם הספר רשומות האביב והסתיו המיוחס לקונפוציוס, שהוא תיעוד היסטורי של השנים 722 לפנה"ס ל-479 לפנה"ס בתוך אותה תקופה.

המשכה הישיר של תקופת האביב והסתיו היא תקופת המדינות הלוחמות.

תקופת המדינות הלוחמות

תקופת המדינות הלוחמות (בסינית: 戰國時代) היא תקופה בהיסטוריה של סין, שהחלה בשנת 475 לפנה"ס והסתיימה בשנת 221 לפנה"ס כאשר סין אוחדה על ידי שושלת צ'ין. רשמית, בתקופת מלחמת המדינות, כמו גם בתקופה שקדמה לה, תקופת האביב והסתיו, הייתה סין תחת שלטונה של שושלת ג'וֹאוּ המזרחית, אך שליטה זו הייתה רק להלכה, ולשושלת לא הייתה השפעה ממשית, ולמעשה חדלה להתקיים 35 שנה לפני סיומה הרשמי של התקופה. את שמה קיבלה התקופה מ"רשומות מלחמת המדינות", תיעוד היסטורי של התקופה, שנכתב בתקופת שושלת האן.

תקופת המדינות הלוחמות, שלא כמו תקופת האביב והסתיו, הייתה תקופה בה שרי צבא ואריסטוקרטים מקומיים סיפחו לאחוזותיהם כפרים, ערים ומדינות זעירות סמוכות והשליטו עליהם את שלטונם. במאה השלישית לפנה"ס הביא מצב זה ליצירת שבע מדינות עיקריות בסין: צִ'י (齊), צ'וּ (楚), יֵן (燕), הַאן (韓), גָ'או (趙), ווֶי (魏) וצִ'ין (秦). סימן נוסף לשינוי במעמדם של הגנרלים היה שינוי תארם הרשמי מגונג (公 - המקבילה הסינית לדוכס), הכפופים כביכול למלך של ג'ואו, לוואנג (王) - מלכים, השווים במעמדם למלך של ג'ואו.

תקופת המדינות הלוחמות היא גם תחילתו של השימוש בברזל במקום ארד בסין כמתכת עיקרית בכל תחומי החיים האזרחיים והצבאיים. במהלך תקופה זו החלו להבנות החומות, שיגנו על הממלכות מפני פלישה של שבטים ברבריים מהצפון, חומות שהיוו את היסוד לחומה הסינית המאוחרת יותר. מאפיין תרבותי נוסף של התקופה היה הפיכתן של פילוסופיות שונות כגון קונפוציאניזם, דאואיזם, לגאליזם, ומוהיזם למעמד של דתות במדינות השונות.

בתום התקופה, לאחר שממלכת צ'ין הצליחה להביס ולכבוש את שאר הממלכות, הפך המלך צ'ין לקיסר הראשון של סין המאוחדת.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.