גרשון שץ

גרשון (גֵגָה) שץ (8 באוקטובר 1905 - 17 במרץ 1963) היה ממייסדי תנועת בית"ר העולמית, מראשוני תנועת בית"ר שעלו לארץ, ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית ומראשוני ענף הקולנוע בישראל.

Gershon Shatz
גרשון שץ

נעוריו ותחילת דרכו

גרשון שץ נולד בעיר יאניולגבה (פרידריך-שטאט) בלטביה לחיים ולחיה בת יוסף קובלנץ. שץ גדל במשפחה מתבוללת, אמידה ומכובדת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצה משפחתו לנדוד בערי רוסיה כפליטים, ובתום המלחמה חזרו והשתקעו בעיר ריגה. אביו התפרנס בעיקר מהרכבת שעונים ותיקונם, ובתקופה מסוימת גם מהכנת טבליות סכרין במחתרת. להשלמת ההכנסה פתחה אמו מסעדה בייתית ופנסיון. גרשון ניסה להתקבל לגימנסיה, אך בהיותו יהודי לא התקבל, מה שעורר אותו לפעילות ציונית-לאומית.

תנועת בית"ר

בדצמבר 1923 נפגש גרשון שץ עם זאב ז'בוטינסקי שהגיע לביקור בריגה, וביחד עם עוד ארבעה חניכים (שנודעו בשם "נערי ריגה") הצטרף אל קבוצת בית רימון, שהורכבה מתלמידי הגימנסיה הגרמנית בעיר ריגה, ולאחר מכן לקבוצה הראשונה המייסדת של הסתדרות טרומפלדור. ביום 24 בינואר 1924 התקיימה אספה כללית בהשתתפותם של 43 חברים בה נוסדה "הסתדרות הנוער הציוני האקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור" (או בראשי תיבות ה"ט), וגרשון שץ נבחר אל "ועד הראשונים" הראשון של התנועה החדשה, שלימים תהפוך לתנועת בית"ר.

באפריל 1925 נוסדה על ידי ועד הראשונים החווה החקלאית הראשונה של בית"ר בסטוקי שבלטביה, בה חיו כ-40 אנשי בית"ר ועברו הכשרה כחלוצים לעתיד, וגרשון שץ הצטרף להכשרה זו לקראת עלייתו לארץ. בדצמבר 1925 עזב גרשון שץ את ביתו ואת לימודיו ועלה אל ארץ ישראל, והיה בכך חבר בית"ר הרביעי שעלה לארץ. גרשון הגיע בינואר 1926 אל חיפה, ומשם המשיך ברגל אל קבוצת דגניה. בהמשך מצא גרשון את מקומו במסגרת "חבורת השומרון" בזכרון יעקב שאורגנה על ידי הפועל הצעיר במטרה לכבוש את העבודה במושבות באזור חדרה.

ביולי 1926, כאשר החלו להגיע ראשוני העולים מבני תנועת בית"ר אל הארץ, הקים גרשון את קבוצת מנורה שעבדה באזור פתח תקווה בשמירה, והתחרתה בפועלים הערבים בכל עבודות החקלאות הקשות. באותה תקופה שרר משבר כלכלי חריף בארץ, ובני הקבוצה הגיעו לכדי פת לחם. בשנת 1927 עברה קבוצת מנורה אל בנימינה לעבודות ייבוש ביצות כבארה, שם נבחר שץ לוועד העובדים של פועלי בנימינה, ולחבר הלשכה הכללית. במסגרת הקבוצה התמחה גרשון בחפירת תעלות ניקוז ובייבוש ביצות, וכתוצאה מעבודתו זו חלה במלריה.

פלוגות הגיוס של בית"ר

Plugot betar
סמל פלוגות הגיוס

ב-5 ביולי 1929 הגיע זאב ז'בוטינסקי לבקר בבנימינה במסגרת כינוס שהתקיים במקום, ולן עם אנשי קבוצת מנורה בצריף שלהם. לאחר לילה של וויכוחים העלה גרשון שץ את רעיון פלוגות הגיוס של בית"ר שיאפשרו לרכז את עולי בית"ר המגיעים לארץ במסגרת כמעט צבאית, ולהקל בכך על קליטתם. הרעיון החדש גרם לגרשון לעזוב את קבוצת מנורה כדי להגשים את חזונו. בשנת 1930 יצא גרשון שץ לשליחות מטעם תנועת בית"ר אל פולין ובשנת 1931 יצא אל ליטא, שם הרצה על רעיון פלוגות הגיוס.

באפריל 1931 יצא גרשון שץ להשתתף בכינוס העולמי הראשון של בית"ר בדאנציג כנציג ארץ ישראל. גרשון נשא בכינוס נאום כשהוא לבוש במדי בית"ר מלאים, בדבר ארגונם של פלוגות גיוס חובה לשנתיים, אך לא הצליח לסיים את נאומו מאחר שהתמוטט בשל מחלת המלריה. בעקבות נאומו של שץ בכנס, הטיל עליו זאב ז'בוטניסקי, ראש בית"ר, לעמוד בראש פלוגות הגיוס אותן הגה, ובנוסף קיבל גרשון שץ את התואר קצין נציבות בית"ר בארץ ישראל. פלוגות הגיוס שהחלו להגיע התפזרו בכל רחבי הארץ, וגרשון בילה את רוב זמנו בנדידה בין פלוגה לפלוגה.

בסוף שנת 1931 ובתחילת שנת 1932 אירגן גרשון שץ ביחד עם אנשי פלוגות הגיוס עליה בלתי חוקית של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית דרך גבול הצפון בשיתוף עם בני העדה הצ'רקסית שגרו בכפרים הסמוכים לגבול. במהלך חודשים אלו עברו את הגבול שש קבוצות בנות 30 איש כל אחת, עד שהמשטרה הבריטית זיהתה את הפעילות, ואסרה כמה מאנשי בית"ר. שץ כמעט ונפל בידי המשטרה, אך הצליח לברוח ברגע האחרון באוטובוס ערבי. בעקבות אירועים אלו הופסקה העברת העולים בשיתוף עם הצ'רקסים, אך לא הופסקה כליל, ועד שנת 1934 העבירו אנשי בית"ר כמה אלפי עולים דרך גבול הצפון, שרבים מהם נקלטו במסגרת פלוגות הגיוס שהמשיכו לקלוט אליהן עולים בלתי חוקיים עד קום המדינה.

בינואר 1933 היה גרשון בין מקימי המושב רמת טיומקין, המושב הראשון שהוקם בארץ על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר. בעת חפירת באר מים ביישוב במיקום מבודד, הוצב שם גרשון שץ כשהוא חמוש ברובה כדי למנוע התנכלויות מצד ערביי הסביבה, אך הערבים הזעיקו את המשטרה הבריטית, שמצאה את גרשון שץ עם הרובה שהוסתר, והוא נשפט ונכלא בשכם, עד שחולץ משם על ידי שמעון שיפוני ששילם את הקנס בכסף שקיבל לשם כך מיהושע חנקין.

ארגוני עובדים

בשנים הראשונות לשהותו בארץ תמך שץ בהישארות אנשי בית"ר כגוש רוויזיוניסטי בתוך ההסתדרות הכללית, ואף רץ ברשימה רוויזיוניסטית בבחירות לוועידה השלישית של ההסתדרות הכללית, בה קיבלה הרשימה שני צירים. עמדה זו הייתה בניגוד לעמדתם של עסקני בית"ר מתל אביב, שתמכו בהיפרדות מן ההסתדרות הכללית. עם הזמן הפכה ההסתדרות הכללית לגוף בעל אופי פוליטי מובהק, מה שגרם לאנשי בית"ר להידחק הצידה.

בפברואר 1927 השתתף שץ כמנהיג קבוצת מנורה בכנס בנחלת יהודה בו הוחלט לארגן את הפועלים הרוויזיוניסטים תחת מזכירות ארצית תחת השם גוש העבודה הרוויזיוניסטי, שבהמשך הפך לארגון עובדי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (בקיצור: הצה"ר), ושץ כיהן כחבר המזכירות הארצית של הארגון.

בשנת 1930 התקיים בתל אביב כינוס שנועד לדון בבעיית עובדי בית"ר. שץ ייצג בכינוס את עמדת קבוצת מנורה, שתמכה בהישארות במסגרת ההסתדרות הכללית, מתוך אמונה כי ניתן לפעול במסגרת ההסתדרות יותר מאשר מחוצה לה, וכי עלול להיגרם לציבור העובדים ולתנועה נזק רב כתוצאה מהתבודדות. דעתו של שץ לא התקבלה, ובכינוס התקבלה החלטה על פרישה של הצה"ר מן ההסתדרות הכללית. למרות התנגדותו למהלך, היה שץ בין מייסדי הסתדרות העובדים הלאומית שהיוותה אלטרנטיבה להסתדרות הכללית, ושימש כראש המזכירות של הוועד הפועל הראשון שלה. שץ השתתף בהקמת קופת חולים לאומית, וכיהן כיושב-ראש הראשון של מועצת עובדי תל אביב.

בשנת 1934 היה גרשון שץ היה בין מקימי "בנק אוצר עממי" אגודת אשראי הדדית בע"מ, והיה חבר ההנהלה הראשונה של האגודה. "אוצר עממי" הוקם כאגודת אשראי הדדי לצורך מתן הלוואות לחברי הסתדרות העובדים הלאומית הנזקקים במסגרת "קרן להקלת חוסר העבודה של העובד הלאומי בארץ ישראל". במסגרת קרן זו נערכה בשנת 1936 מגבית בין העובדים הלאומיים, בה תרם כל עובד שכר שבוע עבודה. בהמשך היה "אוצר עממי" הבנק העיקרי ששימש את צורכי חברי הסתדרות העובדים הלאומית בתחום האשראי, חשבונות העובר ושב והפיקדונות. לאחר קום המדינה הסתבך בנק אוצר עממי בפרשת הלוואות קרן תל חי שנותרה חייבת לו סכומים גדולים, והבנק נאלץ להפסיק את פעילותו לאחר שנקנה על ידי בנק הפועלים, שרצה בו בגלל שני רישיונות לפתיחת סניפים שהיו לו.

בשנת 1935 השתתף גרשון בתור ציר מטעם הסתדרות העובדים הלאומית בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה בווינה. כשחזר גרשון לארץ מן הכינוס, הוא הביא איתו על הסרטיפיקט את חנה איכילוב, שמאוחר יותר נישאה למשה איכילוב.

בעת עבודתו של שץ בהסתדרות העובדים הלאומית, הוא הכיר את סוניה פוצ'פובסקי שעבדה שם כמזכירה, ובשנת 1936 הוא נשא אותה לאישה. לסוניה ולגרשון נולדו שלושה ילדים: אור-עם, אביאל ומירבל.

תקופת המחתרות

כאשר הקים אב"א אחימאיר את ברית הביריונים, הצטרף גם גרשון שץ אל פעילות זו. בהמשך הצטרף ביחד עם מספר חברי ברית הבריונים לשעבר גם אל שורות "מחלקת האוהדים" של לוחמי חירות ישראל (לח"י) וביתו הפך מפקדה הארצית של הארגון, משם ניהל את פעילות הארגון מפקד הלח"י נתן ילין-מור, שכתב על כך: "ביתו היה למחתרת, בית-חולים, בית החלמה, משרד, מקלט ומפלט. לא רק את חייו הפקיר אלא גם ביתו עמד בסכנה מתמדת". בין לוחמי הלח"י שמצאו מסתור בביתו של שץ ניתן למנות את יצחק שמיר שהסתתר כשהוא מחופש ליהודי חרדי ואת יהושע זטלר שהסתתר בביתו של שץ במשך חודש וחצי לאחר רצח המתווך השוודי פולקה ברנדוט.

פעילות עסקית ופעילות למען חיילים המשוחררים

בשנת 1936 הקים שץ ביחד עם שותפים חברה בשם "חברה למפעלים כלכליים", שעסקה בבנין בתים ומכירתם, ובסידור משקים חקלאיים ומכירתם.

בשנת 1940 היה גרשון שץ בין מקימי 'חברת שמשון - חברה לייסוד שכונות בע"מ', שנוסדה במטרה לייסד שכונות עבריות באזור תל אביב. משרדי החברה שכנו בבניין קרסו, בדרך יפו 34 בתל אביב. ביחד עם יהושע ליכטר, יזמה החברה את הקמת שכונת התקווה על כ-200 דונם של קרקעות פרדסים שנקנו מערבים תושבי שכונת סלמה, וזאת כדי לשמש כחיץ בין העיר תל אביב לבין שכונת סלמה העוינת ביפו. חברת שמשון הייתה הגוף שניהל את הרישומים של הזכויות בנכסים בשכונת התקווה, עובר לקום המדינה, וזאת ללא מעמד פורמלי. בנוסף רכשה החברה כ-30 דונם בשכונת "המכבי" ואת השטחים ששימשו להקמת שכונת שמשון, הממוקמת צפונית לדרך ההגנה, בין שכונת התקווה ליד-אליהו.

החל מאמצע שנות הארבעים הקים שץ מספר מפעלים שמטרתם לספק תעסוקה לחיילים משוחררים. בשנת 1944 הוקמה חברת "החייל חברה למפעלים כלכליים לחיילים עבריים משוחררים" שיזמה תעסוקה עבור חיילים משוחררים בעבודות שמירה בירושלים ובמסגרת בית חרושת לקמח, בשר ודגים אותו הקימה בתל אביב.

בשנת 1949 הוקם ביזמת שץ בית המלאכה "ברקן" לבירוק (פוליטורה) של רהיטי עץ.

בתחילת שנות החמישים נוצרה שותפות עסקית ביוזמת משרד הביטחון בין קבוצת חיילים נפגעי מלחמת השחרור וקבוצת יזמים, ובראשם שץ, ועל רקע זה הוקם בשנת 1955 "מפעל קירור רמלה - מיקר", מפעל לייצור קרח בעיר רמלה. הצומת בו עמד המפעל נקרא עד היום "צומת הקרח" בפי תושבי רמלה.

לאחר קום המדינה

גרשון שץ היה בין שבעת ראשוני מסדר ז'בוטינסקי והיה פעיל בכל פעילויותיו עד יומו האחרון. מסדר ז'בוטינסקי העניק במשך שנים רבות פרס על שמו עבור פעילי התנדבות למען המדינה.

במשך שנים רבות היה גרשון אחד ממיסדי ופעילי התאחדות בעלי בתי הקולנוע, וכיהן כיושב-הראש הארצי של הארגון עד ליומו האחרון.

ב-17 במרץ 1963 נפטר גרשון שץ ונקבר בבית העלמין בקריית שאול בחלקת רעי מסדר ז'בוטינסקי. נכדו הוא יריב אופנהיימר, פעיל פוליטי חבר הנהלת "שלום עכשיו" ולשעבר מזכ"ל ודובר התנועה.

הנצחת זכרו

בתל אביב, נתניה ורמלה רחובות על שמו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביצות כבארה

ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה ה-20 במרזבה של מישור חוף הכרמל סביב נחל תנינים ממזרח לקיבוץ מעגן מיכאל של היום. הביצות הוכרזו כאדמת ג'יפתליק על ידי השלטון העות'מאני.

בית"ר

בית"ר, "ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור", היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות לאחר הקמתה. התנועה, ששמה הוא ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור", נקראת על שמו של יוסף טרומפלדור, המסמל גבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת העתיקה. על מנת לשמר את שמה של המצודה, מאוית השם טרומפלדור בת'. השם נקבע על ידי זאב ז'בוטינסקי, מי שכונה "ראש בית"ר", היה מנהיג התנועה עד פטירתו ואביה הרעיוני. סמל התנועה, המנורה, נקבע לפי סמל הגדודים העבריים.

כיום בית"ר היא תנועת נוער ציונית בעלת בסיס אידאולוגי ימני שאינה משויכת פוליטית, היא חברה במועצת תנועות הנוער בישראל. לתנועה עשרות סניפים בישראל ובקהילות יהודיות בתפוצות.

בנימינה

בִּנְיָמִינָה היא מושבה דרומית לזכרון יעקב, מזרחית לאור עקיבא וצפונית לפרדס חנה. בשנת 2003 אוחדו הרשויות המקומיות בנימינה וגבעת עדה לכדי מועצה מקומית אחת - בנימינה-גבעת עדה.

ברית הציונים הרוויזיוניסטים

ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), היא תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי. שמה נובע מהדרישה לרוויזיה (בחינה מחדש) במדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יושב ראש ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל הנוגע לגבי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

הצה"ר היוותה למעשה את הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

יריב אופנהיימר

יריב אופנהיימר (נולד ב-5 בדצמבר 1976) הוא פעיל שמאל פוליטי ישראלי, לשעבר מנכ"ל ומזכ"ל ודובר תנועת "שלום עכשיו" וכיום חבר הנהלת הארגון.

משה לוינגר

הרב משה לוינגר (תרצ"ה, 1935 - כ"ז באייר ה'תשע"ה, 16 במאי 2015) היה ממקימי גוש אמונים, ממייסדי מועצת יש"ע וממנהיגיה הראשונים. נחשב לאבי היישוב היהודי בחברון ולאחד מאבות ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנת 2013 זכה בפרס מוסקוביץ' לציונות.

נתניה

נְתַנְיָה היא עיר במחוז המרכז, בשרון, השביעית באוכלוסייתה בערי מדינת ישראל. נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס, והוכרזה כעיר בשנת 1948. נתניה נקראת גם "בירת השרון", על שום היותה העיר הגדולה ביותר באזור השרון; וכן "עיר היהלומים", בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהתקיימה בה בעבר.

העיר שוכנת במישור החוף (מחוז מרכז) לחופי הים התיכון, על אדמת כורכר. חוף הים מאופיין בצוקי כורכר גבוהים לאורך כל רצועת החוף של העיר.

העיר קרויה על שם הנדבן נתן שטראוס. רב העיר הוא הרב קלמן בר.

סוניה שץ

סוניה שץ (28 בינואר 1912 - 7 באוגוסט 2007) הייתה מפעילות ארגון לוחמי חרות ישראל, מראשונות ארגון יע"ל, ויקירת העיר תל אביב.

פלוגות הגיוס של בית"ר

פלוגות הגיוס של בית"ר היו מסגרות עבודה התנדבותיות של תנועת בית"ר בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20.

פתח תקווה

פתח־תקווה (בכתיב מנוקד: פֶּתַח־תִּקְוָה), המכונה "אֵם המושבות" היא עיר במחוז המרכז בישראל. נוסדה כמושבה, והוכרזה כעיר בשנת 1937. גובלת בהוד השרון ורמת השרון מצפון, בתל אביב–יפו, רמת גן, בני ברק וגבעת שמואל במערב, גובלת בכמה קיבוצים מהמועצה האזורית דרום השרון (עינת, גבעת השלושה ונחשונים) והמושב כפר סירקין במזרח, ועם גני תקווה, קריית ומועצה אזורית חבל מודיעין (מושב נחלים, רינתיה, מזור, מגשימים כפר מעש, בארות יצחק) מדרום.

קבוצת בית רימון

קבוצת בית רימון הייתה קבוצת נוער שהורכבה מתלמידי הגימנסיה הגרמנית בעיר ריגה, שהוקמה כדי ליצור מסגרת לחינוך עצמי לעבודה ציונית לאומית. קבוצת בית רימון הייתה אחת מארבע קבוצות שהיו יחדיו הגרעין המייסד של תנועת בית"ר.

קבוצת מנורה

קבוצת "מנורה" הייתה המסגרת הארגונית הראשונה של תנועת בית"ר בארץ ישראל, אליה הצטרפו ראשוני העולים מבית"ר לטביה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.