גרש

גֶּרֶשׁ (ברבים: גֵּרְשַׁיִם) הוא שמם של שני סימנים שונים בכתב העברי – אחד מהם סימן פיסוק (׳) והשני אחד מטעמי המקרא ( ֜ ).

גרש
׳
סימני פיסוק סימני כתב נוספים

נקודה .
פסיק ,
נקודה ופסיק ;
סוגריים ( ) [ ] { }
נקודתיים :
מקף ־
שלוש נקודות
קו מפריד
סימן שאלה ?
סימן קריאה !
אפוסטרוף
גרש ׳
גרשיים ״
מירכאות “ ” ‘ ’
לוכסן /
סימן תמיהה ?!

אמפרסנד (סימן "וגם") &
כוכבית *
כרוכית @
לוכסן שמאלי \
צלבון (פגיון) † ‡
מעלה °
סולמית #
טילדה ~
קו תחתון _
קו ניצב | ¦
פילקרו
גג ˆ ^
תבליט רשימה
סימן נומרו
סימן הסעיף §
אחוז %
פרומיל
רבבית
סימן מטבע ¤
דולר $
סמל סימן מסחרי
סמל סימן מסחרי רשום ®
סמל זכויות יוצרים ©

סימן קריאה הפוך ¡
סימן שאלה הפוך ¿
סימן אירוניה ؟

סימן פיסוק

גרש (׳) הוא סימן פיסוק בעברית, שמשמש לעיתים קרובות גם כסימן דיאקריטי. הגרש דומה במראהו למירכה בודדת ולאפוסטרוף (Apostrophe).

כסימן פיסוק הגרש בעברית נראה כמו פסיק שמוצג משמאל לחלק העליון של האות כדי לסמן שמדובר במילה מקוצרת (קיצור). לדוגמה: מ׳=מטר, ר׳=רבי, גב׳=גברת, פרופ׳=פרופסור, רח׳=רחוב, להת׳=להתראות, מס׳=מספר, עמ׳=עמוד, נק׳=נקודה, וכד׳=וכדומה, וכו׳=וכולי.

סימן דיאקריטי

לציון פונמות בעברית ישראלית

כסימן דיאקריטי בעברית הישראלית, הגרש משנה את הגייתן של אותיות להגאים אחרים, לרוב הגאים דומים. לפעמים משתמשים בגרש במקום סימן רפה: כ׳ במקום כֿ.

הגרש כסימן דיאקריטי בעברית ישראלית
אות עברית גרושה IPA הגייתה דוגמאות
ג׳ [ʤ] כמו J באנגלית ג׳יין, ג׳ירפה, ג׳נין, ג׳חנון
ז׳ [ʒ] כמו J בצרפתית ז׳נבה, בז׳, ז׳קט, ז׳בוטינסקי
צ׳ [ʧ] כמו Ch באנגלית צ׳יפס, ריצ׳רץ׳, צ׳רצ׳יל

לצורך תיעתוק הגאים זרים

ת׳ ו-ד׳ משמשים בעיקר לכתיבת שמות זרים או לצורך תעתוק טקסטים לועזיים באותיות עבריות.

הגרש לצורך תיעתוק הגאים זרים
אות עברית גרושה IPA הגייתה דוגמאות
ד׳ [ð] כמו Th באנגלית במילה The; משמש גם לתעתיק האות הערבית ذ ריד׳ם אנד בלוז, ד׳הב, סאד׳רן, הֶדֶ׳ר, ראד׳רפורד, לימן בראד׳רז, ויד׳רספון, "איי קן טל יו, באט ד׳ן איי מאסט קיל יו"
ת׳ [θ] כמו Th באנגלית במילה Think; משמש גם לתעתיק האות הערבית ث בלוטות׳, סמית׳, ת׳לאת׳ה, ת׳סלוניקי, הית׳רו, "ת׳ינק אבאוט איט", מרקו קילינגסוורת׳

בתעתיק מערבית

הגרש משמש גם בתעתיק מהשפה הערבית לשם ייצוג עיצורים נחציים שאינם קיימים בעברית ישראלית ([ðˤ], [dˤ] ו־[sˤ]) או לשם הבחנות פונמיות שאינן קיימות בעברית ([ʁ] בשונה מ־[r] ו־[ħ] בשונה מ־[χ]). שימוש זה מחקה את הנקודות הדיאקריטיות בערבית שמבדילות בין אותיות זהות בצורתן.

הגרש בתעתיק מערבית
אות עברית גרושה תקניות השימוש ע״פ
האקדמיה ללשון העברית[1]
אות ערבית IPA הגייתה דוגמאות
ח׳ Symbol thumbs up.svg خ [χ] כמו כ״ף רפה, בניגוד לחי״ת לועית בהגייה ספרדית (אופן הגיית האות הערבית "ح"). שייח׳, סח׳נין, ח׳ורי
ט׳ Symbol thumbs down.svg סימון תקני:
"ז" או "̇ט"
("ט" עם נקודה עלית)
ظ [zˤ] או [ðˤ] עיצור מכתשי מלועלע חוכך קולי, כמו זי״ן נחצית או
עיצור שיני מלועלע חוכך קולי כמו ד׳ל״ת נחצית
תנט׳ים, חאפט׳ אל-אסד
ס׳ Symbol thumbs up.svg ص [sˤ] עיצור מכתשי מלועלע, מחוכך, אטום. כמו סמ״ך נחצית.
ע׳ Symbol thumbs down.svg סימון תקני:
"ר׳" או "̇ע"
("ע" עם נקודה עלית)
غ [ʁ] עיצור ענבלי קולי חוכך. כמו הגית רי״ש בהגייה אשכנזית, או בצרפתית. כפר מע׳אר
צ׳ Symbol thumbs down.svg סימון תקני:
"ד" או "̇צ"
("צ" עם נקודה עלית)
ض [dˤ] כמו דל״ת נחצית רמצ׳אן
ר׳ Symbol thumbs up.svg غ [ʁ] עיצור ענבלי קולי חוכך. כמו הגית רי״ש בהגייה אשכנזית, או בצרפתית, בניגוד לרי״ש לשונית (אופן הגיית האות הערבית "ر"). כפר מר׳אר

שימושים נוספים

לגרש יש שימושים נוספים:

  • סימון מילה או מוספית כבעלת מקור או הגייה יידישאים: חבר׳ה, תכל׳ס, ברל׳ה, הרשל׳ה, אבאל׳ה. ביידיש אין שימוש כזה בגרש. בפירוש רש"י קיים שימוש דומה בגרשיים לסימון מילים צרפתיות.
  • הפרדה בין רכיבי מילה, לעיתים כשחלקה לא עברי: אבא׳לה, אסתר׳קה, מק׳גייוור, רמדי׳ס
  • חיקוי של תפקיד האפוסטרוף בשפות זרות: או׳קונור, מקדונלד׳ס, רוק׳נרול, ל׳אקווילה, ואן ׳ט הוף, ד׳אלמבר, ד׳יזראלי
    • סימון הגאים שנשמטים בשפת הדיבור, בדומה לתפקיד האפוסטרוף באנגלית: מ׳זתומרת? קח ת׳תיק ש׳ך, ׳סתכל, ׳כנס.
  • הפרדה בין אותיות השם המפורש, על-מנת שלא תכתבנה ברצף במילה אחרת. חני׳ה, י׳ובל.

שימושים אלה לא נדונו רשמית על ידי האקדמיה ללשון העברית, אך היא קובעת שבמקרים אלה נראה שלעיתים קרובות אין בגרש הרבה צרכים.[2]

אנשים רבים נוהגים להוסיף גרש לאחר כתיבת אות בודדת, על רקע נוהג זה קבע בית המשפט העליון שאין לפסול פתקי הצבעה שנכתבו בכתב יד להם הוסף גרש מעבר לאות[3].

טעם המקרא

הגרש הוא גם שמו של סימן אחר – אחד מטעמי המקרא, הנכתב מעל האות המוטעמת במילה, למשל במילה חַיֵּיהֶ֜ם (שמות א יד). כטעם מקרא הוא נקרא גם "טֶרֶס".

ביוניקוד

ברוב מקלדות המחשב ובמכונות הכתיבה משתמשים בסימן האפוסטרוף לציון גרש.

אולם הגרש הוא תו הנמצא בעברית בלבד, ומבחינה טיפוגרפית, גרש ואפוסטרוף אינם זהים:

  • ביוניקוד, גרש עברי (סימן הפיסוק) הוא התו U+05F3
  • אפוסטרוף הוא התו U+0027
  • טעם המקרא גרש הוא התו U+059C

כדי להפיק גרש ב־Windows במצב כתיבה עברי, יש להחזיק את מקש ה־Alt לחוץ, להקיש במקלדת הנומרית 0 2 1 5 ואז לשחרר את מקש ה־Alt.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ התעתיק מערבית לעברית באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ על שימושים שונים של סימן הגרש, באתר האקדמיה ללשון העברית
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    בר"ם 086/14
XML

XML (ראשי תיבות של eXtensible Markup Language) הוא תקן לייצוג נתונים במחשבים. שימוש ב־XML מקל על החלפת נתונים בין מערכות שונות שפועלות על גבי תשתיות שונות. תקן ה-XML לא מגדיר איזה מידע יוצג אלא מגדיר כיצד לייצג מידע באופן כללי. תקן XML שייך למשפחת שפות הסימון (markup language), ומבוסס על תקן משנת 1986 בשם SGML.

מבחינה טכנית, XML איננה שפת תכנות, שכן אף על פי שהתחביר (syntax) שלה מוגדר היטב, אין לה אוצר מילים ולא בקרת זרימה. למעשה, ניתן לראותה כתבנית ליצירת שפות אחרות, ביניהן XHTML, XAML, XUL, SVG ,XBRL וכדומה.

גם תקן ה-XML, בדומה לשפת HTML, נקבע על ידי ה־World Wide Web Consortium.

תכונות ה־XML:

ייצוג המידע באופן טקסטואלי.

שמירת המטא-מידע ביחד עם המידע עצמו. כלומר, שמירת תיאור הנתונים עם הנתונים עצמם.

סידור המידע במגוון צורות ולא רק בטבלה כמו ברוב הפורמטים האחרים. ב-XML טבעי מאוד לסדר מידע באופן היררכי (עץ).הייצוג עצמו מתבצע תוך שימוש בתגיות (Tags) שמגדירות רכיבי מידע (Elements). בתוך רכיבי המידע ניתן לאחסן את המידע עצמו או רכיבים נוספים. דוגמאות לרכיבי מידע:

מלבד צורה בסיסית זו, ניתן לציין ב-XML "תכונות" (Attributes) לכל תגית:

שפת התגיות HTML שמתארת דפים של אתרי אינטרנט בנויה גם היא בצורה דומה ל־XML. היסטורית, ה־XML התפתח מהצורך לתקנן ולשכלל את שפת ה־HTML שהביאה את רעיון התגיות שנוצר לראשונה בשפת SGML לפרסום רחב בזכות האינטרנט. XHTML הוא תקן חדש ל־HTML, המגדיר כל דף HTML כמסמך XML תקין. דף XHTML, בדומה לדף HTML, מתאר את תוכן הדף, ולעיתים גם את עיצובו.

ה־XML שימושי כמעט בכל תחום של מחשבים. חשיבותו הגדולה ביותר היא בחיבורים בין מערכות שונות. לדוגמה: קיים תקן כיצד לייצג מידע על חולה והטיפולים שהוא עובר ("תיק חולה") באמצעות מסמך XML. כך יכולה המערכת של בית החולים לשלוח את המידע הזה לרופא המשפחה שיכול לקלוט לתוך מערכת המידע שלו את התרופות אותם קיבלו חוליו במהלך אשפוזם.

כדי לתמוך בהחלפת מידע מסוג זה פותחו תקנים להעברת מסמכי XML כדוגמת SOAP.

ניתן להגדיר את המבנה של קובץ XML על ידי שימוש בקובץ נוסף, שמגדיר באילו תגיות ניתן להשתמש, מה המבנה שלהן ואיזה מידע יכול להיות מאוחסן בכל אחת מהן. קובץ כזה יכול לתאר לדוגמה את המבנה של "תיק חולה". בעבר השתמשו בפורמט DTD כדי להגדיר את התחביר. כיום משתמשים בפורמט XSD (המכונה גם Schema), שבעצמו מנוסח ב־XML (לעומת DTD שיש לו תחביר נפרד).

Ѓ

גֶּ'ה היא האות הששית בווריאנט המקדוני של האלפבית הקירילי שמייצגת את הצליל /ʥ/ או /ɟ/. צורת האות היא כשל האות Г עם גרש עילי. מילים מקדוניות עם אות זו לעיתים קרובות מקבילות למילים סרביות עם האות Ђ. לדוגמה המילה "לידה" במקדונית היא Раѓање, ואילו בסרבית Рађање.

אורנוס (מיתולוגיה)

אורנוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית המסמלת את השמים. על פי המיתולוגיה היוונית, אורנוס היה השליט הראשון של היקום. הוא מסמל את היצירה והבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה (גאיה) ויוצרים חיים.

על פי המיתולוגיה, גאיה (האדמה) היא בו-זמנית אמו ואשתו של אורנוס, וביחד הם מהווים את הדור הראשון של האלים במיתולוגיה היוונית. אורנוס וגאיה יצרו או ילדו את המפלצות הקדומות, את הקיקלופים (ענקים בעלי עין אחת), הקאטונכרים (ענקים בעלי 100 ידיים, 8 בהונות וחמישים הבעות פנים), הטיטאנים, ומפלצות נוספות שקדמו לאלים האולימפיים. על פי המסופר במיתולוגיה, אורנוס, שלפי גרסה אחת התבייש בילדיו, ולפי גרסה אחרת פחד מהם, החביא את ילדיה של גאיה, ההקאטונכרים (Hecatonchires) הענקים בעלי מאה הידיים, ואת הקיקלופים, בטרטרוס (בטן האדמה), כדי שלא יראו אור יום. הדבר הכאיב לגאיה (במשמעות כפולה, גם כיוון שכאבה את סבל בניה, וגם כיוון שטרטרוס היה למעשה קרביה, והימצאות בניה שם הכאיבה לה פיזית), לכן היא יצרה אבן חלמיש אפורה, וחצבה ממנה חרמש. את החרמש נתנה גאיה לטיטאנים, ופקדה עליהם לעזור לה. היחיד שציית היה קרונוס, צעיר הטיטנים, שתקף את אביו אורנוס בעזרת חרמש, בזמן שזה הזדווג עם גאיה, וסירס אותו.

אורנוס הפגוע נרתע מגאיה, וכך נוצר החלל בין השמים לארץ. מהדם שניתז על האדמה נולדו האריניות (אלות הזעם והנקמה, שתפקידן לרדוף רוצחי קרובי משפחה), הגיגנטים וחלק מהנימפות. לפי גרסה אחת, מהאשכים שהושלכו לים, ומקצף הגלים סביבם, וסביב זרעו השפוך של אורנוס, נולדה אפרודיטה, אלת האהבה היוונית. למרות שיתוף הפעולה שלו עם גאיה, כאשר עלה קרונוס לשלטון, הוא גרש את ההקאטוניכרים ואת הקיקלופים בחזרה לטרטרוס.

הדמות המקבילה לאורנוס במיתולוגיה הרומית הוא קיילוס.

אליפות העולם בשחייה 1986

אליפות העולם החמישית בשחייה נערכה במדריד, ספרד ב-13 באוגוסט - 23 באוגוסט 1986. האליפות כללה את ארבעת המקצועות האולימפיים: שחייה, קפיצה למים, שחייה צורנית וכדורמים, בהשתתפות 1119 ספורטאים, מ-34 מדינות.

לראשונה מזרח גרמניה (מזרח גרמניה) ניצחה בתחרות עם 14 מדליות זהב, בזכות השליטה המוחלטת בשחיית נשים (13 מדליות זהב מתוך 16 מדליות), לפני ארצות הברית (ארצות הברית) עם 9 מדליות זהב בלבד. ארצות הברית צוברת את מספר המדליות הרב ביותר בתחרות עם 32 מדליות, לעומת מזרח גרמניה עם 29 מדליות.

ג

ג' (שם האות: גִּימֶל) היא האות השלישית באלפבית העברי. שמה, גימ"ל. נהוג לקשר בין צורת האות ג' למילה "גמל", אך ישנה סברה אחרת כי מקור האות הוא דווקא בהירוגליף המצרי שציין "מקל לזריקה" (דומה לבומרנג), והשם "גימְל" מקורו במילה שמית לאותו חפץ, ורק בתקופה מאוחרת יותר נוצר הקישור ל-"גמל" בגלל הדמיון בצליל בין המילים.מבחינה פונולוגית, מייצגת האות ג' עיצור וילוני, סותם, קולי (IPA: ‏/ɡ/). עם זאת, בחלוקה המסורתית של בסיסי החיתוך היא נמנית עם העיצורים החכיים גיכ"ק. ג' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. באופן מסורתי, גּ' דגושה נהגתה כעיצור וילוני, סותם, קולי (IPA: ‏[ɡ]), ואילו ג' רפה נהגתה כעיצור וילוני, חוכך, קולי (IPA: ‏[ɣ]), כמו האות הערבית ע'ין (غ), או בדומה להגייה גרונית של האות רי"ש בעברית החדשה. ההבחנה בין שתי ההגיות נעלמה בעברית חדשה, שבה נהגית הג' תמיד כדגושה, אך ישנן עדות אשר עדיין מקפידות על ההבחנה.

בעברית החדשה רווח הכתיב ג' עם גרש (כמו במילה ג'ינג'י), כדי לציין עיצור בתר-מכתשי, מחוכך, קולי (IPA: ‏/ʤ/). עיצור זה נהגה כ-j אנגלית או כג'ים (ج) ערבית, והוא רווח בעברית במיוחד במילים שאולות. בכתיב ישן, נהוג לכתוב עיצור זה לעיתים כדְּזְ׳ (כלומר, כד'+ז'+גרש), או כדְּזְשׁ.

בהגייה התימנית (מלבד השרעבית) נהגית כל ג' דגושה כ-[ʤ] ואילו הג' הרפה נהגית כ-[ɣ] (גם בהגייה השרעבית).בגימטריה ערכה של האות ג' הוא 3, ובהתאם לכך יום ג' הוא יום שלישי וכיתה ג' היא הכיתה השלישית בבית הספר. כאשר האות ג' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 3,000, למשל: שנת ג'תנ"א היא השנה ה-3451 בלוח העברי.

שכיחות השימוש של האות ג' בעברית חדשה היא כ־1.26% מכלל אותיות האלף-בית.

גרוש

גְרוּש, גוּרוּש, גֶרְש, קירִש וקוּרוּש (באנגלית: Qirsh) הם שמות שונים לעריכי מטבעות באזורים שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מאנית וסביבה. השוני בשמות נובע מהשפות השונות שבהן משמש המושג (ערבית, אתיו-שמית, עברית וטורקית) ובתעתיקים השונים לאלפבית הלטיני. מקורו במונח בלטינית-וולגרית: "grossus", קיצור של denarius grossus, "מטבע עבה" שמו של מטבע כסף בערך 12 דנרי.

גם שמו של הגרושן, מטבע ששימש במספר מדינות אירופיות דוברות גרמנית וכן בכמה מדינות מרכז-אירופיות, נגזר מה-"denarius grossus" הלטיני.

הקורוש העות'מאני (בטורקית: kurûş) המקורי היה מטבע כסף גדול מהמאה ה-17, דומה לטאלר האירופי. שוויו היה 40 פּארה. עקב פיחות ערכו של הקורוש במהלך השנים, הונפקה ב-1844 לירה טורקית מזהב, שערכה 100 קורוש.

לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית נותר הגרוש כהילך חוקי (לרוב כמאית המטבע הרשמי) במספר מדינות, ביניהן מצרים, ערב הסעודית, סוריה, לבנון וטורקיה עצמה, שבה הוא קרוי קורוש. במדינות אחרות, כגון ירדן וסודאן, אומץ הגרוש כעריך בעת שקבעו את מטבעותיהם.

גרשיים

גרשיים (״) הם סימן פיסוק המשמש לציון ראשי תיבות בשפה העברית. הגרשיים נכתבים לפני האות האחרונה של ראשי התיבות (לדוגמה, צה״ל) ואינם מוזזים משם בהטיה. למשל, סמג״ד (שפירושו "סגן מפקד גדוד") וברבים סמג״דים.

גרשיים מציינים בעברית גם אותיות המשמשות כמספרים. למשל, ל״ו צדיקים. שימוש זה בולט במיוחד בתאריכים עבריים, לדוגמה, י"א בתשרי ה'תש"ף.

שימוש נוסף לגרשיים הוא ציון רצף אותיות שאינו מילה כמו שורשים ושמות האותיות. למשל, אל״ף.

היה נהוג לסמן בגרשיים, לפני האות האחרונה של המילה, מילה לועזית ששולבה בטקסט עברי. דוגמאות רבות לכך מופיעות בפירושיו של רש"י לתורה ולתלמוד. בספרות הקבלה והחסידות נהוג לציין בגרשיים מילה הרומזת למשמעות עמוקה או שמות מלאכים.

השם גרשיים לקוח מסימן דומה בטעמי המקרא.

דקה

דקה היא יחידת זמן המוגדרת כ- 1/60 של שעה או כ-60 שניות (ישנן דקות בעלות 61 שניות - דקה מעוברת).

יחידת הדקה לא מוכרת כיחידת SI. בגאומטריה, דקה היא יחידת זווית, המוגדרת כ- 1/60 של מעלה. יחידה זו נקראת דקת קשת. יחידה הנגזרת מיחידה זו היא שניית קשת (1/60 של דקת קשת).

באסטרונומיה, דקה היא יחידת זווית וזמן. דקה היא 1/60 של שעת עלייה ישרה.

הסימון הפורמלי לדקה הוא גרש ישר - ('). לדוגמה, 15 דקות יכתבו כך - '15. אולם, הסימון הנפוץ ביותר הוא הגרש הנטוי המקובל (′).

כדור הארץ עובר 15 דקות קשת בכל דקת זמן אחת. דקת קשת אחת בקו המשווה היא בקירוב מייל ימי אחד.

הסיבה לחלוקת השעה ל-60 דקות נובעת ככל הנראה מהשפעת הבבלים, אשר השתמשו בבסיס ספירה 60 כשיטת הספירה שלהם.

השם המפורש

השם המפורש או השם המיוחד הוא מונח מההלכה היהודית לתיאור שמו המיוחד של אלוהים, כלומר אינו כשאר הכינויים הבאים לתאר רק הנהגה מסוימת, וממילא אינו משמש בהקשרים נוספים.

השם העיקרי הידוע כשם המפורש הוא יהוה, אך גם שם זה לפי חלק מהפרשנים משמש במקרא בכדי לתאר דברים אחרים. יש המרחיבים את משמעות "השם המפורש" לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות. השם המפורש הוחלף לרוב בכינויים (כמו אדוני, או השם) בסימנים מוסכמים (כמו י"י או הוי"ה) חילופי אותיות (אלוקים או ידוד) או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך ועוד), או הוספת גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י)הביטוי "השם המפורש" מופיע במשנה ובעקבותיו בפיוטים ל'סדר העבודה' בתפילת יום הכיפורים. בפיוטים אלו מתואר העם הכורע ומשתחווה בבית המקדש "כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול" ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כיום ברוב הקהילות האומרות פיוטים אלו, הקהל יורד על ברכיו ומשתחווה (עם שטיח או מפה על מנת שלא תהיה השתחוויה לאבנים) כשהחזן מקריא את החלק הזה של הפיוט.

טילדה

טילדה (~) (על פי האקדמיה ללשון העברית: גַּל, באנגלית: Tilde) היא סימן כתב המשמש כסימן דיאקריטי בספרדית ובפורטוגזית. במקור שימש לציון ראשי תיבות וכיום יש לה שימושים מגוונים בהקשרים שונים.

המילה טילדה (tilde בספרדית) מקורה מהמילה הלטינית titulus שפירושה כותרת או כתב עילי.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

מירכאות

מירכאות (“/”) הן סימני פיסוק המשמשים לסמן ציטוט, קטע דיבור או פסוקית בתוך טקסט כללי, או למטרות אחרות. מקור השם הוא באחד מטעמי המקרא האשכנזיים – "מרכא" בשל צורתו של טעם מקרא זה.

יש מגוון של סימנים אחרים שנבחרו בשפות אחרות למילוי התפקיד שממלאות המירכאות בעברית.

נקודתיים

נקודתיים או ":" (בלשון הדיבור גם "נקודוֹתיים") הוא סימן פיסוק, המורכב משתי נקודות זו על גבי זו.

סימן שאלה

סימן שאלה ("?") הוא סימן פיסוק דקדוקי המחליף בסוף משפט את הנקודה (.) ומסמל את סיומו של משפט שאלה.

עיצורים מחונככים

עיצורים מחונככים (palatalized) הם עיצורים הנחתכים בחך הקשה בנוסף לבסיס החיתוך העיקרי שלהם. עבור עיצורים וילוניים ועיצורים ענבליים משמעות החִנְכּוּךְ (פָּלָטָלִיזַצְיָה) היא הפקת הצליל קדמית יותר ועבור העיצורים המכתשיים משמעות החינכוך היא הפקת הצליל אחורית יותר.

באלפבית הפונטי הבינלאומי עיצורים מְחֻנְכָּכִים מסומנים בעיצור הבסיסי בתוספת האות j בכתב עילי. לדוגמה: [dʲ] היא הגרסה המחונככת של [d]. בשיטת X-SAMPA הם מסומנים על ידי גרש, או על ידי תוספת של קו תחתון והאות j‏: (_j). לדוגמה: ['d] או [d_j] הן הגרסות המחונככות של [d].

מבחינה פונטית עיצורים נוטים לעבור חנכוך לפני תנועות קדמיות או לפני עיצור חכי מקורב. בעברית המדוברת תהליך כזה מתרחש רק כתופעה פונטית, אך אין הוא משמש להבחנה פונולוגית: מתיימר, מדיין, מיליון, מניין. בשפות הגוידליות ובשפות הסלאביות רבים מהעיצורים מתחלקים פונמית לשתי גרסאות הגייה באותם בסיס חיתוך ואופן חיתוך, עיצורים מוולנים ועיצורים מחונככים. הבחנה זאת בין עיצורים מוולנים לעיצורים מחונככים ידועה בשפות אלו לרוב גם בשמות אחרים; ברוסית, לדוגמה, משתמשים במונח "עיצורים רכים" עבור עיצורים מחונככים ובמונח "עיצורים קשים" עבור העיצורים המוולנים. באירית, לעומת זאת, משתמשים במונחים אותיות צרות ואותיות רחבות. ברומנית קיימת תופעת התנועה i הלא-הברתית, המסומנת באלפבית הפונטי הבינלאומי ב -/ʲ/ ושברובה מבוססת על חיכוך.

פיסוק

פיסוק הוא חלק של דקדוק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.

צ

צ' היא האות ה-18 באלפבית העברי. שמה של האות הוא צָדִי, ושמה הקדום צד"י[דרושה הבהרה] (בפי יהודי תימן צאד, כבערבית). הגיית שם האות כ"צַדִּיק" היא כנראה טעות שמקורה באות ק' העוקבת לאות צדי בסדר האלף-בית אבל יש לה תיעוד כבר מן המאה ה-11.

ההיגוי הנפוץ כיום, מייצג מבחינה פונולוגית שילוב של העיצורים תּ+ס, או עיצור מכתשי, מחוכך שורק, אטום (IPA: ‏/ʦ/). ההיגוי הנפוץ בקרב יהודי הארצות דוברות הערבית היה כשל האות המקבילה הערבית - ص - המבוטאת כמעין ס' כבדה, או מכתשי מלועלע, חוכך שורק, אטום (IPA: ‏/sˤ/). בקרב החוקרים קיימת מחלוקת בדבר דרך ביטויה של האות צ' העברית המקורית, בין אלו הקובעים כי במקור בוטאה כדרך יהודי ארצות האסלאם, וכי הביטוי הנוכחי כיום מקורו בהשפעה של שפות אירופיות, לבין הקובעים כי הביטוי המקורי היה כפי המקובל כיום.

צד"י עם גרש (צ') נהגית /ʧ/ (‏ch, כבמילה צ'כיה), וזאת על פי כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית. מקור הסימון הזה חדש, מימי תחיית הלשון, אך השימוש בגרש מקורו בלאדינו, שם הוא משמש על האותיות ב׳ (v), ג׳ (j ו־ch אנגליות), ד׳ (th במילה האנגלית other), ז׳ (j צרפתית), פ׳ (f) ו־ש׳ (sh) אך לא על האות צ. האות צ נבחרה ככל הנראה בגלל צורת הגייתה האשכנזית ts הדומה לצליל ch האנגלי, וגם בהשפעת הרוסית, בה האות Ц (נהגית צ) דומה לאות Ч (נהגית צ') או שפות כמו צ'כית ופולנית, בהן הצליל צ' נוצר משילוב של c (נהגית צ) עם סימן דיאקריטי או אות כלשהי.[דרוש מקור]בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, צ' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ.

בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא צ' חל, כמו באותיות: 'ז', 'ס' ו'ש', שיכול עיצורים בבניין התפעל. בנוסף מתרחשת הידמות הגורמת להחלפת האות ת' באות ט', לדוגמה: הצטער, הצטרף.

צ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך, שצורתן משתנה בסוף מילה - "ץ" (כבמילה "עץ").

בגימטריה ערכה של צ' הוא 90. ערכה של ץ הוא 900, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 900 מיוצג על ידי הצירוף תת"ק.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות צ' היא כ־1.28% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ץ היא כ־0.14%. ץ סופית היא הנדירה ביותר בשימוש בעברית מודרנית.

קו תחתון

קו תחתון או " _ " הוא סימן המופיע במקלדת המחשב ובמכונות כתיבה.

ת

ת היא האות ה-22 והאחרונה באלפבית העברי, שמה תי"ו (תָּו) ומקורה כשמה מלשון תו - צורה וסימן, כנאמר בספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ד': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:"

האות ת' היא אחת משש אותיות בג"ד כפ"ת המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נמנית ת' עם חמש האותיות הלשוניות דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית מייצגת תּ' דגושה עיצור מכתשי, סותם, אטום

(/t/ ‏:IPA). ת' רפה ייצגה במקור עיצור שיני, חוכך, אטום (/θ/ ‏:IPA) - כמו Th במילה האנגלית Think או כת'א (ث) הערבית, ומצויה בהגייה התימנית, ובהגייה האשכנזית הגייתה התרופפה לסמ"ך (/s/ ‏:IPA), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כדגושה. כיום, כשרוצים לשעתק שמות אנגליים המכילים Th, נוהגים להצמיד לת"ו גרש. בעבר, היה הבדל בהגייה בין תּ' דגושה לבין טי"ת, שנהגתה כעיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - או עיצור נחצי.

בגימטריה ערכה 400. בערכה זה היא מופיעה במושגים כגון תרי"ג מצוות, ת"ק פרסה.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ת היא כ־5.32% מכלל אותיות האלף-בית.

הביטוי "מאלף ועד תו" בא לציין דבר כוללני, שמקיף מקצה אחד עד הקצה השני.

כתב עברי
מערכות אלפבית אלפבית פרוטו-כנעניאלפבית פיניקיאלפבית עברי עתיקאלפבית ארמיאלפבית עברי
וריאציות של אלפבית עברי כתב רש"יכתב סת"םכתב רהוט
כתיב עבריליטון של עבריתטעמי המקראאותיות מנצפ"ך • גרש • אם קריאההגיית העבריתגימטריה
ניקוד ניקוד טברניניקוד בבליניקוד ארצישראליניקוד ארצישראלי-טברניניקוד שומרוניניקוד העברית בת ימינוכתיב חסר ניקוד
גופנים עבריים דודאריאלפרנק-ריהלקורןמריםנרקיסחייםדרוגולין (גופן)הדסה (גופן)הצבי (גופן)כתב רש"יסת"ם
אלפבית עברי אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת
שפות הנכתבות בכתב עברי עבריתארמיתיידישערבית יהודיתלאדינו

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.