גניזה

גניזה היא שמירת חפצים מקודשים שיצאו מכלל שימוש פולחני, ומאחר שדבקה בהם קדושה אין להשתמש בהם לצורכי חולין. בימינו גונזים בעיקר ספרי קודש. המקום בו טומנים את הכתבים שנגנזו מכונה אף הוא גניזה.

Recycling and Genizah bins in Bnei Brak
מיכלי גניזה ברחוב אבן גבירול בבני ברק
Recycling and Genizah bins in Ramat Gan
מיכלי מחזור וגניזה ברמת גן
Genizah explanation plaque in Ramat Gan
שלט הסבר בקשר לגניזה ברמת גן

רקע

לפי ההלכה חל איסור להשמיד או לגרום למחיקה של כל מסמך כתוב כתב שרשום בו אחד משמותיו של האלוהים. כך מנסח הרמב"ם את ההלכה הזו:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה; שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואיבדתם את שמם ... לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים י"ב, ג-ד)

הלכות יסודי התורה, פרק ו' הלכה א'.

בגניזה טומנים תשמישי קדושה (סידור, ספר תנ"ך, דברי תורה, תפילין, מזוזות ושאר כתבי קודש) פגומים שיצאו משימוש. את תשמישי הקדושה לא נוהגים להשליך לאשפה בשל הקדושה המיוחסת להם, ולכן גונזים אותם.

בזכות המנהג התגלו בעת החדשה בחיפושים שנערכו בגניזות עתיקות תעודות היסטוריות רבות ובהן כתבי יד וספרים עתיקים רבים. בפרט מפורסמת בהקשר זה הגניזה הקהירית.

ממצאים

  • בדרום גרמניה - ובעיקר בפרנקוניה נמצאו ממצאי גניזה ממבני בית כנסת לשעבר. אחד מהאתרים הגדולים נמצא במוזיאון התרבות היהודית ובית הכנסת בפייטסהכהיים (Jüdisches Kulturmuseum Veitshöchheim). הגניזה הייתה ממוקמת בעליית הגג של בית הכנסת לשעבר, בעיקר בשפות, עברית, יידיש וגרמנית.
  • בשנת 1864 נמצא מקום גניזה ובו מסמכים אשר כונו בהמשך, "גניזת קהיר". האסופה מכילה כ-280,000 כתבים שנכתבו משנת 870 לספירה ועד המאה ה-19. לכתבים שהתגלו חשיבות רבה בשחזור ההיסטוריה של העם היהודי בימי הביניים, מבחינה כלכלית, חברתית ודתית.
  • בשנת 2011 נמצא במערה באפגניסטן, ששימשה את הטליבאן, מקום גניזה ובו מסמכים אשר כונו בהמשך "גניזת אפגניסטן". הכתבים מתוארכים למאה ה-11 בשפות עברית, ארמית, ערבית-יהודית ופרסית יהודית.[1]. הספרייה הלאומית רכשה 29 קטעים מתוך האסופה.[2]

קדושת הטקסט

כתובית על מיכל גניזה 011
כתובית הסבר למכל גניזה ברעננה
מיכל גניזה 010
מכל גניזה ברעננה
Gniza
מתקן איסוף לגניזה, סמוך למשרדי חברה קדישא בתל אביב
Israel National TrailDSCN4647
מערת גניזה ביער בן שמן

במשנה במסכת ידיים יש דיון על כמות האותיות שצריכות להיות בטקסט כדי שיחשב למקודש[דרושה הבהרה]. נאמר שם,"סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם." (משנה ידים ג,ה). לפיכך ספר הוא קדוש כאשר מכיל 85 אותיות. ההנחה הזו התבססה על פרשת ויהי בנסוע הארון אשר בה מופיעים שתי אותיות נון הפוכות. חכמים שניסו להבין את המשמעות של שתי האותיות נון, קבעו "תנו רבנן: ויהי בנסע הארן ויאמר משה"; פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א')" ( מסכת שבת, פרק טז, דף קטו,ב). הדיון במשנה ידיים ממשיכים ונשאלת השאלה האם כל ספרי המקרא נחשבים קדושים. בין החכמים יש וויכוח, כאלו אשר רואים בספרים כמו קהלת ושיר השירים קדושים, ואחרים שאינם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטִמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכֵן גָּמָרוּ

משנה ידים ג ה

הדיון סביב אלו ספרים שייכים לקאנון היהודי הופיע גם במראי מקום אחרים, "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה תחילתו דברי תורה...ואף ספר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו אמרי ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא" ( בבלי מסכת שבת דף ל, עמוד ב). כמו גם הדיון סבב בנוגע לספר יחזקאל, "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו [חי במאה ה-1 לפנה"ס], שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן[3] וישב בעלייה ודרשן." (בבלי מסכת שבת דף יג עמוד ב), וכן על מגילת אסתר בבבלי מגילה ז א. דיונים אלו הם חלק מתהליך הקנוניזאציה של הקאנון היהודי.

מנהגי גניזה

החוקר הירושלמי אברהם משה לונץ מביא תיאור של מנהגי הגניזה בירושלים במאה ה-19 בכתב העת ירושלים בעריכתו:

"בכתלי בתי כנסיות אשטאמבולי ות"ת אשר להספרדים ימצאו מערות קטנות אשר שם יצברו בלויי הספרים או השמות, גם כל הגניזות אשר בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בעיר יפנו במלאתם ויובאו להמערות האלו. ובעת אשר גם שני המערות האלו ימלאו עד תומן, אז יוּרָק כל הנמצא בהנה אל תוך סלי קש גדולים, וחלקי הספרי תורות יושמו בכדי חרס. ובקול המון חוגג יוציאו את בלויי הספרים עד מחוץ לעיר ושמה יגנזו באחת המערות אשר במורד הר ציון.
וזאת תורת ההוצאה: על ידי הודעות מדבקות על כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות יודע לכל יושבי העיר יום המיועד להוצאת הגניזה. עוד בבוקר השכם ימלא הבית הכנסת אושטאמבולי והרחוב הסמוכה לה המון אדם רב. כשתי שעות קודם חצות היום יופיעו גם כל חכמי וזקני העיר לביהכנ"ס ההיא והמה יקחו כל אחד ס"ת העומד בכד חרס והיותר טוב אשר בהמה יובל תחת חופת משי ברחוב העיר. וחליפות ינשא הס"ת מידי החכמים. והסבלים וההמונים ישאו את השקים הגדולים המלאים בלויי ספרים. התוף הולך ומכה לפניהם ואיזה מההולכים ירקדו ויזמרו מזמורים ופזמונים נאותים, וכן ילכו הלוך ונגן מביהכנ"ס הזאת עד בואם אל שער ציון ועל הכר הנרחב אשר לפניו ירקדו ויזמרו משך חצי שעה עם הס"ת ושקי הספרים בידם. וגם יעריכו מערכת משחק בחרבות שלופות אלה מול אלה למען הגדיל את פרשת השמחה. ואחר כך יצאו דרך השער באופן וסדר הנזכר עד בואם אל מקום המיועד.
עת תוצאות הגניזה איננה קבועה: מקודם בעוד אשר היישוב מבני עמנו מצער היה, הוציאוה מקץ שבע שנים. ולעת זאת כאשר נתרבה היישוב מאחינו פה ורבו למאד הספרים וההוגים בם, יוציאוה בכל שלוש שנים. אולם לפעמים יוציאוה עוד בטרם עתה (הוא בטרם ימלאו המערות עד מרום קיצן) כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים כי תוצאות הגניזה סגולה לעצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא, ועל כן בכל עת יעצר הגשמים וירחי החורף הראשונים חלפו מבלי אשר ירד גשם על הארץ, אז יעשו הסגולה הזאת ואז ילוה אל כלי השיר גם קול השופר. ואצל שער ציון אומרים מזמורי תהלים וי"ג מידות ויתקעו בשופר, ואחד החכמים יעורר את ההמון בדברי כבושים כי ישובו ממעלליהם ומדרכיהם. ודמעות כנחל יזלו מעיני הנאספים עד כי אין העם מכירים את קול תרועת השמחה לקול תרועת הבכי."

אברהם משה לונץ (עורך), כתב העת ירושלים, כרך א' (1882) עמ' 15-16

כיום

איסוף גניזה בירושלים
איסוף גניזה בירושלים (2018)

כיום ניתן למצוא מכלים לאיסוף חומרים המיועדים לגניזה בבתי כנסת ובמרכזים דתיים. את התכולה קוברים באזורים מיוחדים בבתי-קברות יהודיים. בדורות קודמים היו גונזים גם מתחת לאבני היסוד של בתי הכנסת או בעליות גג מיוחדות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "Ancient manuscripts indicate Jewish community once thrived in Afghanistan". CBS News. Retrieved 4 December 2013
  2. ^ הספרייה הלאומית, גניזת אפגניסטן
  3. ^ רש"י: למאור ולמזונות
HebrewBooks

HebrewBooks (בעברית: "ספרים עבריים" או "היברובוקס") היא ספרייה דיגיטלית חינמית מקוונת לספרות יהודית-תורנית. האתר מכיל כ-52,000 ספרים וכתבי עת תורניים סרוקים, החל מראשית הדפוס ועד למחברים בני זמננו, רובם בעברית. הספרים ניתנים לצפייה, להורדה ולחיפוש טקסטואלי בתוכן הספר. האתר נגיש בשפות עברית ואנגלית.

מטרתו הראשונית של המיזם הייתה לשמר את הספרים והחיבורים התורניים של יהדות ארצות הברית, אשר חלקם חדלו להיות זמינים. בהמשך, התרחבה מטרת המיזם וכיום שואפת האגודה להנגיש את כל ספרי הקודש העבריים, במטרה "להחיות את זכרם של החיבורים הרבים שנכתבו במהלך השנים ולמרבה הצער נשתכחו ונזנחו, וכמו כן לעשות את עולם הספר התורני לנגיש וזמין לכל דורש ללא תמורה".

אל אסקוריאל

אל אסקוריאל או המנזר המלכותי של סן לורנצו (בספרדית: Monasterio de San Lorenzo El Real), הוא קומפלקס גדול של מבנים היסטוריים הנמצא על רכס הרי גואדאראמה, כ-45 ק"מ צפונית -מערבית למדריד, בסגנון אדריכלות הרנסאנס.פליפה השני מלך ספרד החליט להקים המקום שישמש מקום למגורי המלך, כמנזר וכפנתיאון מלכותי.

ב-10 באוגוסט 1557 הביס פליפה את צבא הצרפתי בקרב סן קנטין בצפון צרפת. תאריך זה הוא גם יום חגו של לורנצו הקדוש ולכן החליט המלך להנציח ניצחון זה באמצעות בניית מנזר לכבודו. הבנייה החלה בשנת 1563 והושלמה בשנת 1584. השם מקורו מהמילה סקוריה שפירושה סיגים של מחצבים כי המקום שימש קודם לכריית מחצבים.

במגורים המלכותיים (בספרדית Palacios), התגורר פיליפה השני וכל המלכים הספרדים מבית האבסבורג ושני המלכים הראשונים משושלת בורבון. מגוריו של פליפה השני צנועים יותר וצמודים לכנסייה וחלון מיוחד אפשר לו בשנותיו האחרונות כשסבל מדלקת מפרקים, לצפות בטקסים בכנסייה ממיטת חוליו. הוא נפטר במקום בשנת 1598.

הפנתיאון המלכותי (בספרדית: Panteón de los Reyes), בו קבורים רוב מלכי ספרד ולידו פנתיאון הנסיכים (בספרדית: Panteón de los Infantes) בו קבורים הנסיכים שלא ירשו את הכתר ושל אימותיהן המלכות, נמצא במפלס הנמוך.

הבזיליקה מרשימה. גובה הכיפה הוא 92 מטר והיא נתמכת בארבעה עמודי ענק. על הקירות ציורים מחיי ישו. בקפלה סמוכה נמצא פסל שיש מפורסם של ישו הצלוב שפוסל על ידי בנוונוטו צ'ליני ב-1562.

בספרייה יש כיום 40,000 ספרים וכ-2,700 כתבי יד מהמאות ה-5 עד ה-18. פליפה השני צייד את הספרייה ב-10,000 ספרים אך רובם הושמדו בשריפה ב-1671 ובהרס שזרעו חיילי נפוליאון. במלחמת האזרחים הספרדית גרמו אנרכיסטים שמאלנים הרס לספרייה ורצחו את הנזירים שהיו במקום. על התקרה יש תמשיחים המתארים את שבע האמנויות החופשיות: אריתמטיקה, רטוריקה, דיאלקטיקה, מוזיקה, דקדוק, גאומטריה ואסטרונומיה.

בספרייה זו נתגלה בשנת 1977 כתב יד עברי של התלמוד הבבלי, ויחד עמו התלמוד הירושלמי על מסכת נזיקין (בשונה מסדר נזיקין). כתב היד הנקרא Escorial G-I-3 היה אבן פינה חשובה בחקר התלמוד הירושלמי, כיוון שעד אז היה קיים עבור מסכת נזיקין רק הנוסח של כתב יד ליידן (למעט קטעי גניזה קטנים), וכתב יד אסקוריאל, המקיף את המסכת כולה, נחשב מהימן יותר. כתב היד יצא לאור, עם שני מבואות, בשנת 1984, על ידי א"ש רוזנטל ושאול ליברמן.

ב-2 בנובמבר 1984 הכריז ארגון אונסק"ו על אל אסקוריאל כאתר מורשת עולמית. ביחד עם עמק הנופלים המרוחק ממנו רק 15 ק"מ מהווים שני אתרים אלה אתרי תיירות פופולריים ביותר בספרד.

אנציקלופדיה אוצר ישראל

אנציקלופדיה אוצר ישראל (בשמה המלא: אוצר ישראל, אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו) היא אנציקלופדיה למדעי היהדות בשפה העברית הכוללת עשרה כרכים. היא יצאה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ייחודה הוא בהיותה האנציקלופדיה הכללית (שאינה רק תלמודית) והעממית הראשונה בשפה העברית.

ארכיון

למושג ארכיון שלושה מובנים:

החומר הארכיוני הראוי לשמירה לצמיתות;

המוסד הרוכש חומר ארכיוני, שומר אותו ומעמיד אותו לשימוש;

משכן החומר הארכיוני.מקור המילה אַרְכִיּוֹן הוא ביוונית, שבה הייתה משמעותה ביתו של האַרכוֹן – בו היו מתורגמים ונשמרים מסמכים שנמצאו באחריותו. שורש המילה ארכיון ביוונית הוא "ארכה" (ἀρχή), שפירושה ראשיתי, קדום, פרימרי (כמו במילה ארכאולוגיה). במגילת אסתר נמצא הערך "גנזי המלך" ומכאן שבעברית משתמשים גם במלה "גנזך" במובן של ארכיון.

לארכיונים יש ארגון בינלאומי - ICA-INTERNATIONAL COUNCIL ON ARCHIVES (המועצה הבינלאומית לארכיונאות) שחברים בו מלבד ארכיונים לאומיים, ואיגודי ארכיונים, ארכיונים של מוסדות, עסקים, ארגונים וכיוצא בזה.

בית הכנסת בן עזרא

בית הכנסת בן עזרא (בערבית: معبد بن عزرا) הנקרא גם בית כנסת הגניזה, הוא בית כנסת המצוי ברובע הקופטי שבפוסטאט, בעיר קהיר שבמצרים, ובו נמצאה הגניזה הקהירית.

בית הכנסת נבנה על חורבות בסיליקה של כנסייה קופטית, ואדמותיה נקנו בשנת 882 לספירה על ידי אברהם בן עזרא מירושלים, עבור 20,000 דינרים. התפללה בו הקהילה הירושלמית ("אלשאמיין"), שכללה יהודים שמוצאם מארץ ישראל וסוריה. בבית הכנסת התפללו בנוסח ארץ ישראל.

על פי המסורת המקומית, בית הכנסת נבנה במקום שבו נמצא משה רבנו כתינוק. בית הכנסת נקרא במקור "בית הכנסת של אנשי ישראל". מאוחר יותר נודע בשם "בית הכנסת של אליהו הנביא", ואחר כך בית הכנסת "בן עזרא". רבי משה בן מימון, הרמב"ם, התפלל בבית כנסת זה, ולכן הוא גם נקרא לעיתים בשם בית הכנסת הרמב"ם.[דרוש מקור]בעבר היו לבית הכנסת דלתות עץ מרשימות, עם 16 לוחות עץ מהוקצעים, כנראה מן המאה ה-11, אשר נמצאות כיום במוזיאון ישראל בירושלים.

בעת שיפוץ שנערך בשנות ה-90 של המאה ה-19, במהלכו נהרס רוב המבנה הישן, התגלה בעליית הגג של בית הכנסת חדר גניזה עתיק, ובו מאות אלפי דפים ומסמכים מקוריים. בגניזה, שכונתה בשם "הגניזה הקהירית", נמצאו שלמים למעלה מ-100,000 דפים, מרביתם מן האלף הראשון לספירה, ובהם לא רק דפים מכתבי הקודש, אלא גם ספרים, מכתבים ומסמכים שונים שנכתבו בעברית, ארמית, ערבית, פרסית, יידיש ולטינית - בדרך-כלל באותיות עבריות. פרסום המסמכים שהתגלו הביא למהפכה בחקר ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית של ימי הביניים. מסמכי הגניזה הועברו לספריות ברחבי העולם, ומדענים רבים בארצות שונות שוקדים מזה עשרות שנים על חקירתם.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 נערכו במקום עבודות שיפוץ ושימור, ונבנתה בה ספרייה למורשת יהדות מצרים. בית הכנסת משמש מוקד עליה לרגל לתיירים רבים.

בני ברק

בְּנֵי בְּרַק היא עיר במחוז תל אביב, העשירית בגודל אוכלוסייתה בישראל, הגובלת בתל אביב, ברמת גן, בפתח תקווה ובגבעת שמואל.

העיר נוסדה ב-1924 על ידי קבוצת חסידים יוצאי ורשה שבפולין מחברת "בית ונחלה" בראשות יצחק גרשטנקורן, על אדמות שנרכשו מהכפר הערבי הסמוך אל-ח'ירייה, שנקרא באותה עת "אבן אבריק", תוך שימור שמה של העיר המקראית ומתקופת בית שני, המשנה והתלמוד "בני ברק", הנזכרת בתנ"ך ובמקורות חז"ל במיקום זה. בעיר זו התרכזה פעילותו והתקיימה ישיבתו של התנא הנודע רבי עקיבא, אשר על שמו קרוי רחובה הראשי של העיר כיום. תל בני ברק נמצא כיום מדרום לעיר.

שטח השיפוט של העיר, שבעת היווסדה עמד על 1,020 דונם, הוא כיום 7,310 דונם. הרוב המכריע של השטח מכוסה במבני מגורים, תעשייה ומסחר. היא הוכרזה כעיר בשנת 1949.

בני ברק היא עיר בעלת צביון חרדי. בעיר ישנן ישיבות רבות, בייחוד של הזרם החסידי והזרם הליטאי. כמו כן בעיר מוסדות דתיים רבים. בשטחה של העיר נותרה שכונה חילונית אחת, פרדס כץ, שאף היא עוברת תהליך התחרדות. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה בני ברק העיר החרדית היחידה בישראל.

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

גניזת קהיר

גניזת קהיר (נקרא בספרות המחקר גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב בהמגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומרן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי והכנעני הקדומים, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת אוקספורד, וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

ד

ד' (שם האות: דָּלֶת) היא האות הרביעית באלפבית העברי. ככל הנראה נקראת דל"ת משום שצורת האות ד' בכתב עברי עתיק הייתה דומה לדֶלֶת. בפי יהודי תימן נקראת האות דָּאל.

ד' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח, אך בימינו בקרב דוברי העברית בישראל אין הבחנה בין הגייתה של ד' דגושה לרפה – שתיהן נהגות כמו האות d במילה האנגלית Dog. במקור נהגתה ד' דגושה כמו d באנגלית, ואילו דֿ רפויה נהגתה כמו th שבמילה האנגלית "Then" (לא כמו ה־TH שבמילה "Thin"), או כמו האות ד'אל (ذ) בערבית. ישנן עדיין עדות המקפידות על הגייה זו[דרוש מקור].

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ד' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, סותם, קולי ([d] ‏:IPA). ד' רפה ייצגה עיצור שיני, חוכך, קולי ([ð] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 4, ובהתאם לכך "יום ד'" הוא יום רביעי וכיתה ד' היא הכתה הרביעית בבית הספר. כאשר האות ד' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 4,000, למשל: שנת ד'תתנ"א היא השנה ה-4851 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ד' היא כ־2.59% מכלל אותיות האלף-בית.

בקבלה מסמלת האות ד' דלייה וקבלה.

בדורות האחרונים החל נוהג אצל יהודים דתיים מסוימים, לציין את שם השם על ידי האות ד' ולא האות ה', כיון שלדעתם באות ה' יש קדושה המצריכה גניזה. הדבר מתבטא הן בכתבי יד והן בספרים מודפסים.

האות ד' מופיעה בביטויים עבריים אחדים:

ד' על ד': שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, ובהשאלה כינוי לשטח קטן ביותר.

בד' אמותיו: בסביבתו הקרובה.

הברית הישנה

הברית הישנה הוא כינוי נוצרי לחלק הראשון של כתבי הקודש הנוצריים. חלק זה כולל את כל ספרי התנ"ך (אם כי בסדר מעט שונה מהמקובל אצל היהודים), ובכנסיות הקתולית והאורתודוקסיות גם חלק מהספרים החיצוניים. מבחר הספרים וסדרם בברית הישנה מתבסס במידה רבה על תרגום השבעים.

הכינוי "הברית הישנה" מבוסס על התפיסה הנוצרית שעל-פיה הברית בין הבתרים שאלוהים כרת עם אברהם שלמה וממשיכה ב"ברית חדשה" המתגלמת בישו, ובה עוסקים ספרי "הברית החדשה". הנצרות רואה ב"ברית הישנה" מבוא ל"ברית החדשה", והם מוצאים בספרי "הברית הישנה" בשורות ונבואות על בואו הצפוי של המשיח, שרובן מוכרות גם על ידי הרבנים היהודים כנבואות על המשיח אך הם לא מפרשים אותן באותה צורה (ראו: פרה פיגורציה). הראשון שידוע שהשתמש במונח "ברית ישנה" היה הבישוף מליטון מסרדיס במאה השנייה.

ישנם הבדלים גם בתוכן של פסוקים בחלק מהספרים, בעיקר בנביאים האחרונים.

ישנם הבדלים בין סידור הספרים בברית הישנה בין עדות נוצריות שונות. אחד ההבדלים העיקריים הוא ההתייחסות לספרים החיצוניים. בעוד הקתולים והאורתודוקסים משלבים את הספרים החיצוניים בין ספרי התנ"ך בלא הבחנה ביניהם, הפרוטסטנטים נוהגים לכלול אותם בקובץ נפרד המכונה "אפוקריפה" (גניזה).

לכתבי הקודש הנוצריים אין כיום שפה רשמית, וכל נוצרי רשאי לקרוא אותם בתרגום לשפתו. בעבר, כתגובה לרפורמציה, נהגו הקתולים לראות בתרגום הוולגטה של הירונימוס לשפה הלטינית נוסח רשמי של כתבי הקודש. הירונימוס תרגם את "הברית הישנה" מן השפות המקוריות: עברית, ארמית ויוונית (בהתאם לשפת הספר המקורי). יש גם נוסחים נוצריים של "הברית הישנה" המבוססים על תרגום השבעים. לנוסחים הנוצריים של "הברית הישנה" יש חשיבות רבה בחקר המקרא, ובפרט בחקר הספרים החיצוניים, שרובם צונזרו במסורת הרבנית ולא נכללו בתנ"ך.

להלן רשימת ספרי הברית הישנה על-פי הסדר הקתולי. הספרים המסומנים בכוכבית הם מהספרים החיצוניים. בסוגריים מופיע שם הספר בלטינית, ופירושו (שמות הספרים בלטינית מתבססים בדרך-כלל על שמות הספרים בתרגום השבעים).

בראשית (Genesis - מיוונית: "בריאה")

שמות (Exodus - מיוונית: "יציאה" - יציאת מצרים)

ויקרא (Leviticus - ספר הלוויים)

במדבר (Numeri - "מניין", "ספירה")

דברים (Deuteronomium - משנה תורה)

יהושע (Iosue)

שופטים (Iudicum)

רות (Ruth)

שמואל א' (I Samuelis)

שמואל ב' (II Samuelis)

מלכים א' (I Regum)

מלכים ב' (II Regum)

דברי הימים א' (I Paralipomenon, כיום מקובל יותר השם: I Chronicles)

דברי הימים ב' (II Paralipomenon / II Chronicles)

עזרא (Esdrae)

נחמיה (Nehemiae)

טוביה* (Tobiae)

יהודית* (Iudith)

אסתר, כולל פרקים גנוזים (Esther)

חשמונאים א'* (I Machabaeorum)

חשמונאים ב'* (II Machabaeorum)

איוב (Iob)

תהילים (Psalmi - "מזמורים")

משלי (Proverbia - "משלים", "פתגמים")

קהלת (Ecclesiastes - "המקהיל", "המרצה")

שיר השירים (Canticum Canticorum או: Canticum Solomonis - שירי שלמה)

חכמת שלמה* (Sapientia או: Sapientia Salomonis)

משלי בן-סירא* (Ecclesiasticus או: Sirach)

ישעיהו (Isaias)

ירמיהו (Ieremias)

איכה (Lamentationes - קינות)

ברוך* (Baruch)

יחזקאל (Ezechiel)

דניאל, כולל פרקים גנוזים (Daniel)

הושע (Osee)

יואל (Ioel)

עמוס (Amos)

עובדיה (Abdias)

יונה (Ionas)

מיכה (Michaeas)

נחום (Nahum)

חבקוק (Habacuc)

חגי (Aggaeus)

צפניה (Sophonias)

זכריה (Zacharias)

מלאכי (Malachias)

יהודה פליקס

פרופ' יהודה פליקס (14 באפריל 1922, ט"ז בניסן ה'תרפ"ב - 2 בדצמבר 2005, א' בכסלו ה'תשס"ו) היה חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד.

יהוה

יהוה (נקרא גם: אדוני, השם המפורש, השם המיוחד, שם הויה, שם בן ארבע אותיות, או רק השם. נכתב גם: ה', ד', י"י, ידוד, או יקוק) הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.

יוסף ברסלבי

יוסף ברסלבי (בּרַסלַבסקי; א' באדר תרנ"ו, 1 באפריל 1896, רוֹמְנִי, פלך פולטאבה האימפריה הרוסית (אוקראינה) – ל' בניסן תשל"ב, 14 באפריל 1972) היה חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים. נודע בשל כרכי הסדרה שכתב, הידעת את הארץ.

יוסף יהלום

יוסף יהלום (נולד ב-11 באפריל 1941) הוא פרופסור מן המניין בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה ללשון העברית וקליר הול קולג', קיימברידג'.

ליגטורה

לִיגָטוּרָה (בעברית: צֵרוּף אוֹתִיוֹת. לעִתים גם: מִשְׁלָב אוֹתִיוֹת) היא כתיבה של שתי גרפמות סמוכות, או יותר, כסימן גרפי אחד. מצב זה מתרחש, למשל, כאשר שתי אותיות בעלות סממנים דומים נכתבות זו ליד זו במילים רבות או במילה נפוצה מאוד.

מסכת עירובין

מַסֶּכֶת עֵרוּבִין היא המסכת השנייה בסדר מועד, שהוא הסדר השני בשישה סדרי משנה. המסכת כוללת כעשרה פרקים העוסקים בעיקר בדיני עירובין ואיסורי שבת שונים. בתלמוד הבבלי כוללת המסכת 104 דפים בעוד שבתלמוד הירושלמי כוללת המסכת 65 דפים.

סעדיה גאון

רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882 - 21 במאי 942) בן העיר פיום, המכונה גם בקיצור: רס"ג, היה איש אשכולות, מגאוני בבל, ושימש כראש ישיבת סורא בבגדאד.

רס"ג הצטיין בבקיאות במרבית כתבי הקודש היהודיים וגם במרבית ענפי המדע שהיו בתקופתו. היקף מפעלו הספרותי היה גדול ביותר: הוא כתב ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים, פרשנות מקרא, ונושאים תאולוגיים ופילוסופיים. רס"ג הוא גם הראשון שעסק בדקדוק של השפה העברית בצורה מסודרת, כהשפעה מן המדקדקים של הערבית שפעלו באותה תקופה. לפיכך הוא נחשב לראשון מבין מדקדקי ימי הביניים. על תלמידיו בתחום זה נמנים המדקדקים החשובים דונש בן לברט ומנחם בן סרוק. שפת כתיבתו הייתה ערבית-יהודית.

עד נוסח

עד נוסח הוא תעודה שיש בה עדות או ראיה על הנוסח המקורי של יצירה. בדרך כלל נזקקים לעדי נוסח ביצירות עתיקות, שהתגלגלו לימינו בכתבי יד ובהם גרסאות שונות של היצירה, ולכן קיים קושי להגיע לנוסח המקורי. לעיתים לא זכתה היצירה להגיע לימינו, וכל שנותר ממנה הוא ציטוטים ביצירות אחרות. מחקר עדי הנוסח משמש על מנת להפיק מהדורה מדעית של הטקסט.

כאשר מנסים לחקור את הנוסח המקורי של ספר עתיק, שנכתב לפני המצאת הדפוס, יש חשיבות מרובה לכתבי היד הנמצאים לפני החוקרים. בדרך כלל, ככל שכתב יד קדום יותר, הנוסח שנמצא בו אמין יותר. בדרך כלל מעתיקי כתבי היד נטו לשנות ולתקן את הנוסח המקורי לפי כללי הדקדוק שנהגו בזמנם - שיכול היה להיות מאוחר במאות שנים מזמן חיבורו של הספר המקורי. לכן יש עדיפות לכתבי יד שעברו פחות העתקות. במקרים מסוימים גם דפוסים יכולים להיות עדי נוסח, במיוחד מהדורות דפוס ראשון; כך למשל מהדורת מקראות גדולות של התנ"ך שהוציא יעקב בן חיים בן אדוניהו בדפוס דניאל בומברג (ונציה רפ"ד-רפ"ו) היא אחד מעדי הנוסח לנוסח המסורה של המקרא. ביצירות שהתפרסמו אחרי המצאת הדפוס, עולה משקלם של הדפוסים בתוך עדי הנוסח. גם תרגומים לשפות אחרות עשויים לשמש כעדי נוסח.

החוקרים מנסים להבחין בין עדי נוסח שגרסאותיהם טובות ובין עדי נוסח משובשים ומוגהים, ולהסיק מכך על הנוסח המקורי של החיבור.

חשיבות רבה מיוחסת לנוסח המקורי של התנ"ך, והמדע העוסק בכך הוא ביקורת נוסח המקרא, המסתייע בעדי נוסח רבים - פפירוסים, מגילות קלף, קטעי גניזה מקהיר, כתבי יד מימי הביניים ומהדורות דפוס מודרניות.

תשמיש קדושה ותשמיש מצווה

תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות לשם קיום מצווה. תשמיש קדושה הוא תשמיש מצווה המכיל את השם המפורש ולכן טעון גניזה, כולל כל אביזריו. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים. בין תשמישי הקדושה כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון תפילין, שהאדם מניח אותן), ומהם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.