גנאיוס פומפיוס מגנוס

גנאיוס פומפיוס מגנוסלטינית: Gnaeus Pompeius Magnus‏, 29 בספטמבר 106 לפנה"ס - 29 בספטמבר 48 לפנה"ס) היה מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור אשר היה מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, עמו ניהל מלחמת אזרחים בסופה קיבל קיסר את השלטון המוחלט ברומא. בתולדות עם ישראל זכור פומפיוס ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס.

Pom004

קריירה מוקדמת

פומפיוס היה בנו של גנאיוס פומפיוס סטראבו, אזרח רומאי עשיר, מן הפריפריה הרומית. סטראבו היה נובוס הומו, הראשון מן המשפחה אשר הגיע לדרגת סנאטור, ואף נבחר לקונסול בשנת 89 לפנה"ס, לאחר הצלחתו הגדולה בדיכוי המרד האיטלקי. פומפיוס גדל לצד אביו במחנות הצבא, ולמד את תורת המלחמה והמדיניות. על פי פלוטארכוס היה פומפיוס צעיר פופולרי, ודמה במראהו לאלכסנדר הגדול. בצעירותו היה פומפיוס ידידו של מרקוס טוליוס קיקרו.

סטראבו מצא את מותו במאבק בין גאיוס מריוס ולוקיוס קורנליוס סולה, והותיר את פומפיוס הצעיר כיורש להונו ולכוחו הפוליטי. פומפיוס הצעיר היה לאחד מגדולי התומכים בסולה, לאחר שובו מן המלחמה במיתרידטס בשנת 83 לפנה"ס. שלושת הלגיונות בהם שלט פומפיוס בן ה-23, כירושה מאביו היו כלי עזר חשוב להשתלטותו של סולה על רומא. משהפך לוקיוס קורנליוס סולה לדיקטטור, השיא את אמיליה סקאורה, בתו החורגת, לפומפיוס, זאת לאחר שהכריח אותה להתגרש מבעלה, והיא הרה ללדת. פומפיוס, מצידו, התגרש מאנטיסטיה, אישה כפרית לה נישא בצעירותו, כדי להנשא לאמיליה בתו של השליט.

סיציליה ואפריקה

פומפיוס היה לאיש עשיר ורב השפעה, אם כי לא החזיק בכל משרה רשמית. בסוף שנת 82 לפנה"ס שלח סולה את פומפיוס ואת לגיונותיו להיאבק בתומכיו האחרונים של מריוס בסיציליה ובאפריקה הרומית.

סיציליה הייתה מקור התבואה העיקרי של רומא בעת ההיא, ובלעדיה צפויה הייתה האוכלוסייה הרומית לרעב ולמרידות. פומפיוס פעל כנגד אנשי מריוס באי ביד חזקה. באפריקה נחל סדרת ניצחונות, וביקש מן הסנאט מצעד ניצחון, על אף שלא נשא במשרה קונסולרית ולכאורה לא היה זכאי לכך. משסירב הסנאט לכבדו במצעד, העלה את לגיונותיו על רומא ועמד עמם מחוץ לחומותיה. לאחר התערבותו של סולה ניתן לפומפיוס מצעד ניצחון, ואף הכינוי "מגנוס" שפירושו "הגדול".

היספניה וספרטקוס

לאחר ניצחונותיו הצבאיים והפוליטיים, שבוצעו ללא כל משרה רשמית, קיבל פומפיוס את התואר פרוקונסול, על מנת להצטרף למטלוס פיוס שנלחם בסרטוריוס, אחרון תומכי מריוס שהחזיק עדיין בהיספניה (כיום ספרד). פומפיוס למעשה לא רצה לפזר את צבאו. הבקשה נענתה, ופומפיוס יצא לספרד, שם נאבק בסרטוריוס, שניהל מלחמת גרילה במשך חמש שנים בין שנת 76 לפנה"ס ושנת 71 לפנה"ס. המלחמה לא הוכרעה אלא לאחר רציחתו של סרטוריוס.

פומפיוס שב לאיטליה בשנת 71 לפנה"ס על מנת לסייע למרקוס ליקיניוס קראסוס במלחמתו במרד העבדים של ספרטקוס והספיק לחסום את בריחתם של חלק מן העבדים. מששב לרומא נערך לו טריומף נוסף, על ניצחונותיו בהיספניה.

בשנת 70 לפנה"ס חשק פומפיוס להיבחר למשרת הקונסול אולם מכיוון שלא היה בגיל המתאים לכהונה כקונסול ולא כיהן במגיסטראטורות הנדרשות לפי הקורסוס הונורום הוא השיג פטור מיוחד מהסנאט שאישר לו לעמוד לבחירה כקונסול. פומפיוס רץ יחד עם קראסוס שסייע לו בעזרת קשריו הפוליטיים המרובים ובתמורה פומפיוס סייע לו בעזרת הפופולריות הרבה לו זכה.

בפעילותם כקונסולים פעלו קראסוס ופומפיוס להחלשת כוחו של הסנאט - הם ביטלו את ההגבלות שהטילו הרפורמות של סולה על הטריבונים והחזירו את כוחה של המשרה למצבה לפני הרפורמות, הם ביטלו את הבלעדיות של מעמד הסנאטורים לכהן בבתי המשפט על ידי חוק שחייב צירוף חברים ממעמד הפרשים לחבר השופטים. כמו כן הם החיו מחדש את משרת הקנסור שלא הייתה מאוישת מאז שנת 86 לפנה"ס. עם סיום כהונתו כקונסול בחר פומפיוס שלא לקבל פרובינקיה למשול בה ובמקום זאת העדיף להיות זמין ולחכות שפיקוד צבאי חשוב "יצוץ" ודבר זה אכן קרה בשנת 67 לפנה"ס.

מסעותיו במזרח

RomanPowerAsiaMinor63BCE
תוצאות מסעותיו של פומפיוס במזרח: השטחים הרומים בוורוד כהה ושטחי חסות בוורוד בהיר

הדברת שודדי הים

בשנת 67 לפנה"ס שנתיים לאחר שסיים את תפקיד הקונסול, קיבל על עצמו פומפיוס את לכידתם של שודדי הים במזרח הים התיכון. הדבר התאפשר אחרי מאבק פוליטי מר. טריבון הפלבס אולוס גביניוס העביר חוק לקס גביניה לפי אדם אחד יקבל פיקוד על כוחות צי וצבא להתמודד עם איום שודדי הים. הדבר היה חסר תקדים ואויביו הפוליטיים מקרב האופטימאטים זעקו מרה. הבעיה מבחינתם הייתה הענקת אופציה לזכות ביוקרה פוליטית רבה כל כך למנצח יחיד של מערכה גדולה, במיוחד שפומפיוס צבר כבר יוקרה רבה בזכות ניצחונותיו הקודמים.[1]

על פי הצעת החוק לא ננקב שמו של פומפיוס באופן מפורש, אך היה ברור לכל שהוא זה שיקבל את המינוי בזכות התמיכה הציבורית הרבה. חרף התנגדות האופטימאטים זכה בסופו של דבר פומפיוס במינוי. הוא קיבל אימפריום בכל רחבי הים התיכון וחמישים מילים מהחופים, כמו כן הוא קיבל שליטה על צי גדול, סכומי כסף נכבדים, כוחות רגלים ופרשים גדולים ורשות לבחור מצביאים כראות עיניו.

מלחמת מיתרידטס השלישית

משהסתיימה משימתו לא שב פומפיוס לרומא. טריבון הפלבס גאיוס מאנילוס (Gaius Manilius) יזם העברת חוק שהעניק לפומפיוס את המשך הפיקוד במלחמת מיתרידטס השלישית. המצביאים שפיקדו על הכוחות הרומאים עד כה: לוקולוס, מאניוס אקיליוס גלבריו (Manius Acilius Glabrio) וקווינטוס מרקיוס רקס (Quintus Marcius Rex) היו אמורים לעבור תחת פיקודו. לוקולוס שזכה בניצחונות מזהירים נגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס וטיגרנס הגדול, מלך ארמניה היה הממורמר מכולם. לוקולוס הרגיש שניצחונו נגנב ממנו ברגע האחרון ועשה ככל העולה בידיו כדי להתנגד לחוק המוצע, אך תומכי החוק טענו שלוקולוס מאריך את המלחמה שלא לצורך. לוקולוס כבר איבד חלק מהפיקוד שלו בגלל תככי הפובליקנים (גובי המיסים) שלא היו מרוצים מיחסו כלפיהם. הורטנסיוס וקווינטוס לוטאטיוס קאטולוס (Quintus Lutatius Catulus) התנגדו, אך ללא הועיל. לוקולוס נותר ללא בעלי ברית חזקים ואיבד את הפיקוד באופן סופי.[2]

במהלך מסע מלחמה זה הביס פומפיוס את מיתרידטס השישי והפך את ארצו לפרובינקיה רומית. כן הביס את טיגרנס מלך ארמניה, ואת אנטיוכוס ה-13 מלך הממלכה הסלאוקית, והפך את הממלכה הסלאוקית לפרובינקיה רומית בשם סוריה. סגניו היו אולוס גביניוס, מטלוס וסקאורוס.

כן חקר את אזור הקווקז והגיע עד לשפת הים השחור, תוך כדי שהוא מנהל רישומים באשר לגאוגרפיה, הפוליטיקה והמשאבים הטבעיים של האזור.

כיבוש ירושלים

Pompée dans le Temple de Jérusalem
פומפיוס נכנס למקדש בירושלים. ציור של ז'אן פוקה מהמאה ה-15

לאחר מותה של המלכה החשמונאית שלומציון, בשנת 67 לפנה"ס, נחלקה הארץ לשני מחנות יריבים. מן הצד האחד בנה יוחנן הורקנוס השני, ועמו אנטיפטרוס האדומי יועצו, ומן הצד האחר בנה יהודה אריסטובולוס השני, כאשר כל אחד מן הצדדים הניצים שואף לקבל לעצמו את המלוכה.

אריסטובולוס התבצר בירושלים, וכוחותיהם של הורקנוס ואנטיפטרוס, הנעזרים בחרתת מלך הנבטים צרו על העיר. באותה העת היה בסוריה שר צבאו של פומפיוס, סקאורוס. סקאורוס שמע על האירועים בירושלים, וראה בכך שעת הזדמנות להגדיל את עושרו וכוחו של אדוניו. הוא עלה על ירושלים, ושם פנו אליו שני האחים כי יסייע בעדם. אריסטובולוס שיחד את סקאורוס בשוחד כספי רב, וסקאורוס הכריח את הנבטים לסגת מן העיר, ובדרכם חזרה הכה אותם אריסטובולוס.

בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס, ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים.

פומפיוס הטיל על העיר מצור.[3] יוסף בן מתתיהו כותב כי אריסטובולוס רצה בתחילה להיכנע לצבאו של פומפיוס, אך תומכיו סירבו להכניס את פומפיוס אל העיר. פומפיוס אסר את אריסטובולוס,[4] ובשנת 63 לפנה"ס כבש את העיר ואת בית המקדש, לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. העיר עמדה כנגד כוחותיו של פומפיוס בגבורה, אך פומפיוס ניצל את מנוחת מגיני העיר בשבת, בנה סוללה על פני הערוץ העמוק שהפריד בין צפון העיר ובין חומותיו הצפוניים של הר הבית, וכבש את העיר. באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים. פומפיוס קיבל גם סיוע מתלמי השנים עשר מלך מצרים התלמיית, ששלח אליו שמונת אלפים פרשים כדי לסייע לו בקרבות.[5] לאחר כיבוש בית המקדש, חילל פומפיוס את הקודש ונכנס אל קודש הקודשים מקום בו הורשה רק הכוהן הגדול לשהות. פומפיוס נמנע מלבזוז את אוצרות המקדש,[6] ויום לאחר כיבוש המקדש, הורה לטהר את המקום שחולל, ולהמשיך בעבודת המקדש. כניסתו של פומפיוס לירושלים מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי.

פומפיוס הכריז על הורקנוס כאתנארך ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"), אך הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס האדומי. יהודה לא הפכה לפרובינקיה ולא הושם עליה נציב, אך הושת עליה מס. הערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הוופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה. בכך הייתה פגיעה חמורה מאוד בממלכה החשמונאית. המדיניות הרומית באזור לשנים הבאות נקבעה - תמיכה ביושבי הארץ ההלניסטים אל מול היהודים, והושבת נאמנם של הרומאים כשליט ביהודה.

תהלוכת הניצחון ברומא

פומפיוס שב לרומא בסוף שנת 62 לפנה"ס[7] וזכה לטריומף נוסף אותו חגג ביום הולדתו ה-45. אירוע זה, במהלכו חולקו לעם מתנות ותשורות כספיות, היה מאורע בלתי נשכח בתולדות רומא, שהגביר את הפופולריות של פומפיוס. שני ימים הוקדשו למצעד, ותהלוכה של שלל, שבויים, צבא ודגלים מילאה את הרחובות המובילים למקדשו של האל יופיטר:

"בראש נישאו כתובות, שהודיעו את שמות העמים שלכבוד הכנעתם ערך פומפיוס את התהלוכה...ארם-נהריים, פיניקיה ופלשתינה, יהודה, ערב וכל הפיראטים שביבשה ובים...השבויים שהובלו בתהלוכה היו, מלבד ראשי הפיראטים...אריסטובולוס מלך היהודים...".[8]

חוץ מהטריומף זכה פומפיוס בגינוני כבוד רבים נוספים כגון האישור ללבוש את בגדי הטריומפטור גם מחוץ למצעד הניצחון[דרוש מקור] וגינוני כבוד נוספים.

הטריומווירט

לאחר סדרת ניצחונות צבאיים שלא היה לה תקדים בתולדות רומא, החליט פומפיוס לנהוג על פי הדינים והמנהגים, ולנסות להרגיע את מתנגדיו שטענו כי הוא שואף לשלטון יחיד. הוא פירק את לגיונותיו והחל בחיי פוליטיקאי רומי מן השורה. לשם כך נזקק לאדמות על מנת לשכן בהם את ותיקי גדודיו ולקיים את הבטחותיו מימי המלחמות. הסנאט לא סייע בידו במשימה זו. לעזרתו נחלץ בעל ברית בלתי צפוי, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, אשר בעבר שימש לצדו כקונסול, והיה עד אז אויבו בנפש. עד מהרה התייצב לצד שני אלו יוליוס קיסר, אשר שב מספרד, שם שימש כמושל, וחיפש לעצמו את משרת הקונסול. שלושתם הקימו את מה שמכונה הטריומווירט הראשון, ברית בלתי רשמית. סווטוניוס כותב כי דבר לא נעשה ברומא מבלי ששלושתם כאחד יסכימו לו,[9] אם כי זאת הגזמה. סוכם כי כספו של קראסוס והשפעתו של פומפיוס יקנו לקיסר את משרת הקונסול, והוא יקדם את ענייניהם של שותפיו במסגרת משרתו. על מנת לחזק את הברית השיא קיסר את בתו היחידה, יוליה, לפומפיוס המבוגר ממנה בהרבה. למרות הבדלי הגילים היו נישואים אלו נישואי אהבה.[10]

בשנת 59 לפנה"ס מונה פומפיוס למושל הפרובינקיה היספניה אולטריור ("ספרד הרחוקה"), אך נותר ברומא ושלט בה באמצעות שליחים. הוא לקח את האחריות על אספקת התבואה לעיר ואף בנה תיאטרון גדול. בשנת 56 לפנה"ס התכנסו הטריומווירים בלוקה, ובמהלך הכינוס הוחלט שפומפיוס וקראסוס ירוצו לכהונת הקונסול. פומפיוס אכן נבחר בשנת 55 לפנה"ס לקונסול כשקראסוס לצדו. השניים האריכו בחמש שנים את כהונת קיסר כפרוקונסול בגאליה על מנת לאפשר לו לסיים את מלחמתו שם, שהתחילה עוד בשנת 58 לפנה"ס.

לאחר כל אלו יצא קראסוס למלחמה בפרתים ונפל בקרב חרן. מותו הותיר את קיסר ואת פומפיוס כשותפים יחידים אל מול התנגדות השמרנים בסנאט. בשנת 54 לפנה"ס מתה אשתו האהובה של פומפיוס יוליה בעת לידתה, והותירה את פומפיוס שבור לב, ועורער יסוד הברית בינו לבין קיסר.

מלחמת האזרחים

פרוץ המלחמה

La mort de Pompée
מותו של פומפיוס

לאחר התפרקות הטריומווירט, ביקש פומפיוס להסתייע באופטימאטים, חברי הסנאט השמרנים, שעד עתה היו גדולי מתנגדיו. בשנת 52 לפנה"ס נישא לקורנליה מטליה, בתו של אחד מראשי הסיעה האופטימאטית, מטלוס סקיפיו.

בהשפעתם של האופטימאטים פרסם פומפיוס מספר חוקים, ביניהם חוק הקובע כי ניתן יהיה להעמיד אדם לדין על שוחד בחירות בעבר. חוק זה הכשיר את הקרקע להעמדתו של קיסר לדין עם שובו ממסעות המלחמה שלו בגאליה. קיסר חשש מהעמדה לדין,[11] ואף טרח להעביר את חוק עשרת הטריבונים שהקנה לו אפשרות להתמודד למשרת הקונסול בעודו נמצא מחוץ לרומא, עם צבאותיו בגאליה. קיסר היה זקוק לחסינות שהקנתה משרת הקונסול על מנת שלא לעמוד לדין, אך פומפיוס מנע ממנו להתמודד על המשרה מבלי להיות נוכח ברומא.

פומפיוס במלחמת האזרחים

פעולותיו של פומפיוס העמידו את קיסר במצב של חוסר ברירה. בשנת 49 לפנה"ס החליט קיסר, שחשש לגורלו, לבצע מעשה נועז. במקום לחזור לרומא ללא חילותיו ולהסתכן בהעמדה למשפט שעלול להסתיים בהוצאתו להורג, בחר קיסר לעלות על העיר עם חייליו. פומפיוס הורה על נסיגת כוחותיו מן העיר, והותיר אותה בידי קיסר, כשהוא עצמו נמלט לעיר ברינדיסיום (ברינדיזי) בדרומה של איטליה.

לאחר מכן החל מרדף אחר פומפיוס אשר נמלט מברינדיסיום ליוון. המפגש בין הצבאות התרחש בקרב פארסלוס, בשנת 48 לפנה"ס. הקרב הסתיים בניצחונו של קיסר. פומפיוס נאלץ לנוס על חייו. הוא נפגש עם אשתו קורנליה ובנו סקסטוס פומפיוס, והשלושה נמלטו למצרים. בפלוסיום (תל אל-פרמה באזור בלוזה של ימינו בצפון סיני) נתפס על ידי המלך תלמי ה-13 וביקש ממנו מקלט מדיני. פותינוס עוצר המלך תלמי יזם את הריגתו. ההורגים היו אכילאס שהיה מפקד הצבא המצרי וחייל רומאי בשם ספטמיוס. הם ערפו את ראשו והגישו כמתנה לקיסר עם הגיעו לעיר כמה ימים לאחר מכן. מסופר כי למרות יריבותם ביכה קיסר את אובדן עמיתו משכבר לקונסולאט, וציווה להוציא את הרוצח להורג.

קאסיוס דיו מספר כי הקיסר אדריאנוס במסעו במזרח שיקם את קברו של פומפיוס שחולל ככל הנראה בידי יהודים במהלך מרד התפוצות: "אדריאנוס עבר דרך יהודה למצרים. הוא נסך נסכים לפומפיוס והקים מחדש את מצבת קברו שנהרסה".

לקריאה נוספת

  • Robin Seagar, Pompey the Great: a political biography, blackwell, second ed 2002
  • W. Jeffrey Tatum in: Nathan Rosenstein, Robert Morstein-Marx (editors), A Companion to the Roman Republic, Blackwell Publishing, 2006

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Tatum p 192
  2. ^ Tatum pp 192 - 3
  3. ^ תיאור האירועים מופיע גם אצל דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 37, פרק 15, סעיף 2 - פרק 16, סעיף 4.
  4. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, "פומפיוס", ל"ט: "גם את ארץ יהודה שיעבד ואסר את אריסטובולוס מלכה".
  5. ^ Berenice III, Ptolemy X Alexander II, Ptolemy XI Auletes, Edwyn R. Bevan
  6. ^ קיקרו, פרו פלאקוס, 28, 67; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 72; מלחמת היהודים, ספר א, פרק ז, פסקה ו, סעיפים 153-152.
    אולם סותר אותם דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 37, פרק 16, סעיפים 4-1, שגורס כי המקדש נבזז.
  7. ^ Robin Seagar, p 75
  8. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה.
  9. ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
  10. ^ פלוטארכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
  11. ^ סווטוניוס, 30.3-4
40-49 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 49 - 40 לפנה"ס

70-79 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 79 - 70 לפנה"ס

אימפרטור

אימפרטור (בלטינית: imperator) הוא מונח משפטי מדיני ברומא העתיקה בתקופת הרפובליקה הרומית ותקופת הקיסרות הרומית שבמובנו הרחב ביותר מתפרש כבעל שלטון, ובמובנים מצומצמים יותר מתפרש כמפקד צבא מנצח. בתקופת הקיסרות שימש התואר אימפרטור כאחד מתארי הקיסר הרומי.

לפי החוק הרומאי מפקד צבא היה זכאי להיקרא אימפרטור רק בהכרזה על ידי חייליו שלו, בשדה הקרב, סמוך לניצחונו. תואר זה היה מאושר לפעמים על ידי הסנאט הרומי, והמצביא היה נושא אותו עד סוף כהונתו כמגיסטראט, או עד לעריכתו של טריומף לכבודו. בנוסף הוא היה רשאי להתהדר בתואר זה רק מחוץ לחומות העיר רומא.

האדם הראשון שעליו יש עדות שקיבל את תואר האימפרטור הוא סקיפיו אפריקנוס. התיאור השני הידוע בימינו של הכרזת אדם כאימפרטור הוא בשנת 189 לפנה"ס כאשר לוקיוס אמיליוס פאלוס כונה אימפרטור.

מהמאה ה-2 לפנה"ס והלאה הלכו ורבו המקרים בהם הוכרזו אימפרטורים. לוקיוס קורנליוס סולה הוכרז כאימפרטור מספר פעמים במהלך מלחמת האזרחים הרומית ומלחמות מיתרידטס, אך הוא ויתר על תואר זה עם מינויו לדיקטטור. גנאיוס פומפיוס מגנוס הוכרז אימפרטור לפחות פעם אחת.

יוליוס קיסר שינה את מושג האימפרטור והפך אותו לכינוי קבוע שלו. לא ברור אם קיסר אימץ את השם כשם משפחה או כשם פרטי. לפי קאסיוס דיון העניק הסנאט את התואר אימפרטור לקיסר לצמיתות כהכרה בסמכותו העליונה במדינה, ואף הרשה לו להעביר את השם בירושה.

יורשו של קיסר, אוגוסטוס, אימץ את השם "אימפרטור" כשמו הפרטי במקום שמו הקודם גאיוס. לפי צבי יעבץ הוא עשה זו מטעמים תעמולתיים, כתגובה על כך שסקסטוס פומפיוס אימץ את תואר אביו, גניאוס פומפיוס מגנוס כשם פרטי. הקיסר הבא אחריו טיבריוס לא אימץ את השם אימפרטור כשמו הפרטי, אך שמר אותו כאחד מתאריו.

עם עליית קליגולה לשלטון הוא הוכרז אימפרטור בידי הסנאט הרומי, לכאורה בשל ניצחון בקרב. מתקופת קליגולה והלאה השתרש המנהג של הכרזת קיסרים חדשים כאימפרטורים בידי הסנאט עם עלייתם לשלטון.

אותו, עם עלייתו לשלטון, חידש את מנהגו של אוגוסטוס ואימץ את השם אימפרטור כשמו הפרטי. מאז והלאה נשתרש המנהג שהקיסרים אמצו את השם אימפרטור בתחילת שמו הרשמי. מנהג זה נשתמר עד לסופה של האימפריה הרומית.

אכילאס

אכילאס (ביוונית: Ἀχιλλᾶς; המאה ה-1 לפנה"ס, מת בשנת 47 לפנה"ס) היה אחד האפוטרופוסים של המלך המצרי תלמי השלושה עשר ומפקד צבאו. ב-29 בספטמבר 48 לפנה"ס, הרג עם חייל רומאי בשם לוקיוס ספטימיוס את המצביא הרומי גנאיוס פומפיוס מגנוס, כרת את ראשו והגישו ליריבו יוליוס קיסר.

אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית

העידן ההלניסטי נפתח בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, עם תחילת מסעות אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, בצפון יוון ודרום מקדוניה של היום, לכיבוש הממלכה האחמנית הפרסית, ועם הכרעתה תוך כמה שנים. אסיה הקטנה הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי וממלכות הלניסטיות רבות שכנו בה. באסיה הקטנה רווחה התרבות היוונית לצידה של התרבות הפרסית עוד לפני בואו של אלכסנדר הגדול, ושתי אלה התערבבו בירושות חתיות ואחרות מימים ימימה.

אסיה הקטנה, השוכנת בנקודת המפגש של אסיה ואירופה, הייתה הטריטוריה הפרסית הראשונה שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. הצלחותיו במלחמתיו בחבל ארץ זה במשך השנה הראשונה למסעות כיבושיו שימשו במידה רבה מפתח להמשך משימתו בהכרעת הפרסים. התקופה ההלניסטית נמשכה באסיה הקטנה עד לכיבושה ההדרגתי בידי הרומאים, שהחל במאה ה-2 לפנה"ס והסתיים באמצע המאה ה-1 לפנה"ס.

גנאיוס פומפיוס סטראבו

גנאיוס פומפיוס סטראבו (בלטינית: Gnaeus Pompeius Strabo,‏ 135 לפנה"ס - 87 לפנה"ס), היה קונסול רומי. סטראבו נודע כמצביא המנצח במלחמת האיטלקים ברומא וכאביו של גנאיוס פומפיוס מגנוס.

סטראבו היה יליד פיקניום במזרח חצי האי האפניני. אף על פי שמשפחתו הייתה בעלת מעמד גבוה, כנראה ממעמד הפרשים, סטראבו היה נובוס הומו - הראשון ממשפחתו שנכנס לסנאט הרומי.

סטראבו התקדם במהירות במסלול המשרות אולם נראה שהישגיו הבולטים ביותר היו במהלך מלחמת האיטלקים ברומא שפרצה בשנת 91 לפנה"ס. בשנת 90 לפנה"ס שימש כלגאטוס בחזית הצפונית של המלחמה תחת פיקודו של הקונסול רוטיליוס רופוס. לאחר מפלתו של האחרון בקרב הצליח סטראבו לגבש את כוחות הרומים מחדש ולהטיל מצור על העיר אסקולום, מעוז המורדים האיטלקים בצפון איטליה.

בשנת 89 לפנה"ס, כנראה לאור הישגיו במלחמה, נבחר סטראבו למשרת הקונסול. במהלך שנת כהונתו הוא המשיך במצור על אוסקולום, הביס חיל עזר שנשלח לעזרתה ולבסוף כבשה. במקביל להצלחותיו הצבאיות העניק סטראבו אזרחות רומית לקהילות שמדרום לעמק הפו, וזכויות אזרח לטיניות לקהילות שבין הפו להרי האלפים. השילוב של הצלחותיו הצבאיות והענקת הזכויות חיסלו למעשה את המרד האיטלקי בצפון חצי האי ואילצו את המורדים לזנוח את המלחמה באזור.

במהלך מלחמת האזרחים הרומית שיחק סטראבו משחק כפול, כאשר עמדתו בעימות בין לוקיוס קורנליוס סולה לגאיוס מריוס לא הייתה ברורה. לאחר כיבושה המהיר של רומא על ידי סולה בשנת 88 לפנה"ס ובריחתו של מריוס מאיטליה, הדיח סולה את סטראבו מהפיקוד על צבאו ומינה במקומו את נאמנו פומפיוס רופוס. סטראבו קיבל למראית עין את הדחה זו אולם רופוס נרצח במהרה על ידי חייליו, כנראה בהשפעת סטראבו והוא לקח בשנית את הפיקוד על הצבא הצפוני.

לאחר יציאתו של סולה מזרחה להילחם במיתרידטס השישי, מלך פונטוס התלקחה מחדש מלחמת האזרחים באיטליה. בראש המחנה הפופולרי עמדו לוקיוס קורנליוס קינה וגאיוס מריוס, שחזר מגלותו. השניים החלו לגייס כוחות וניתקו את העיר רומא ממקורות האספקה שלה. מצבה של הממשלה האופטימאטית היה בכי רע. כוחותיה הצבאיים היו מפוזרים: במזרח בהנהגת סולה ובדרום איטליה בקרבות נגד הסאמניטים. על רקע זה עמדתו של הכוח הצבאי בהנהגתו של סטראבו נעשתה חשובה ביותר. נראה שסטראבו ניצל זאת על מנת לנסות להבטיח לעצמו בחירה נוספת למשרת הקונסול.

סטראבו המשיך עם טקטיקת העמימות שלו כאשר צבאו התייצב מול חומות רומא, אך יחד עם זו נתן למורדים להקיף את חומות העיר. צבא המורדים התפצל לשלושה חלקים, כאשר חלק אחד בראשות קינה התמקם בצד הימני של הטיבר, חלק שני בהנהגת קווינטוס סרטוריוס התמקם בצדו השמאלי, וכוחו של מריוס התקדם במעלה החוף לכיוון אוסטיה וכבש את היישובים ששוכנים בו. סטראבו המשיך במשחק הכפול ונלחם למראית עין בכוחות המורדים, אך לרוב לא נקט בפעולה כלשהי. עם זאת, ההיסטוריון תאודור מומזן משער שסטראבו לא התכוון אף פעם לתמוך בקינה ומריוס.

מריוס המשיך בטקטיקה של ניתוק רומא מדרכי האספקה, כבש את אריניום, חסם את הטיבר והשתלט על כל היישובים שחלשו על המבואות היבשתיים לרומא. הרעב החל להתפשט בעיר, ומגפות הכו בצבאות הממשלה ובכוחותיו של סטראבו וגבו מחיר של אלפי קורבנות, שסטראבו היה אחד מהם, בשנת 87 לפנה"ס. בעקבות מאורעות אלה העיר נכבשה במהרה על ידי מריוס וקינה.

מותו של פומפיוס האב הותיר את פומפיוס הצעיר כיורש להונו ולכוחו הפוליטי. שלושת הלגיונות בהם שלט פומפיוס בן ה-23, כירושה מאביו, היו כלי עזר חשוב להשתלטותו המחודשת של סולה על רומא עם חזרתו מהמזרח בשנת 83 לפנה"ס.

גנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס

גנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס (Gnaeus Cornelius Lentulus Marcellinus; סביב 90 לפנה"ס - 48 לפנה"ס) היה פוליטיקאי רומי. נבחר לקונסול בשנת 56 לפנה"ס.

מרקלינוס היה שייך לענף הלטונולים במשפחת הקורנליים האצילה. בשנת 75 או 76 לפנה"ס שהה בחצי האי האיברי והיה אחראי על המכרה. בשנת 67 שירת בדרגת לגאטוס בצבאו של פומפיוס בעת מאבקו בשודדי הים הקיליקיים. בשנת 60 נבחר לפראיטור ובין 59 ל-58 שירת כנציב בסוריה בדרגת פרו-פראיטור. בשנת 56 נבחר לקונסול ביחד עם לוקיוס מרקיוס פיליפוס. במסגרת תפקידו עמד לצד האופטימטים והתנגדותם למסע הכיבושים של יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה. המהלך הפוליטי כשל אודות לברית החזקה של יוליוס קיסר עם גנאיוס פומפיוס מגנוס ומרקוס ליקיניוס קראסוס הידועה בשם הטריאומווירט הראשון. לאחר סיום כהונתו כקונסול פרש מפוליטיקה.

בנו, לנטולוס מרקלינוס שירת תחת קיסר ואילו אשתו, סקריבוניה התחתנה בסופו של דבר עם אוגוסטוס.

הטריומווירט הראשון

הטריומווירט הראשון הוא השם המודרני לברית פוליטית לא רשמית (אמיקיטיה בלטינית: amicitia) בין יוליוס קיסר, קראסוס, ופומפיוס הגדול שהתקיים בשנים 60 לפנה"ס עד 53 לפנה"ס.

הטריומווירט ניהל את רומא מאחורי הקלעים, תוך כדי שהם מסלקים את יריביהם הפוליטיים מרומא. במסגרת ברית בלתי רשמית זו ביקשו שני השותפים הבכירים: קראסוס ופומפיוס להשתמש בשירותיו של יוליוס קיסר, שהיה בהתחלה השותף הזוטר, לקידום האינטרסים הפוליטיים שלהם. השלושה סיכמו כי כספו של קראסוס והשפעתו של פומפיוס יעזרו לקיסר להיבחר למשרת הקונסול, והוא יקדם את ענייניהם של שותפיו במסגרת משרתו. על מנת לחתום את הברית השיא קיסר את ביתו היחידה, יוליה, לפומפיוס.

לאחר מות אשתו של פומפיוס בשנת 54 לפנה"ס ונפילתו של קראסוס בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס, חדל הטריומווירט מלהתקיים. המתח בין קיסר לסנאט הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים בשנת 49 לפנה"ס שבסופה ביסס קיסר את שלטונו האוטוקרטי ברומא כדיקטטור.

הלגיון העשירי גמינה

הלגיון העשירי גמינה (Legio X Gemina - תאום) היה לגיון רומי שגויס על ידי יוליוס קיסר תחת שם הלגיון העשירי אקווסטריס (Equestris - רכוב). זהו הלגיון הראשון שקיסר גייס ולכן היה זה הלגיון החביב עליו. הלגיון גויס עוד בהיותו של קיסר מושל היספניה אולטריור (ספרד הרחוקה - דרום מזרח ספרד המודרנית). הלגיון נותר נאמן לקיסר במהלך מלחמת האזרחים בינו לבין גנאיוס פומפיוס מגנוס. בהמשך, צידד באוקטוויאנוס ומרקוס אנטוניוס במלחמת האזרחים נגד רוצחיו של יוליוס קיסר. נלחם לצדו של אנטוניוס במהלך המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית ועבר לצדו של אוקטוויאנוס לאחר ניצחונו על אנטניוס. בסופו של דבר מרד בו וכינוי הכבוד "אקסווסטריס" נשלל ממנו. במקום קיבל את התואר "גמינה" - תאום.

מגנוס

מגנוס (Magnus) הוא התואר "גדול" בלטינית.

האם התכוונתם ל...

סקסטוס פומפיוס

סקסטוס פומפיוס מגנוס (67 לפנה"ס - 35 לפנה"ס) היה פוליטיקאי רומאי שפעל בתקופת הרפובליקה המאוחרת.

פומפיאה סולה

פומפיאה סולה (Pompeia) הייתה אשתו של יוליוס קיסר. פומפיאה הייתה הנכדה של לוקיוס קורנליוס סולה ושל גנאיוס פומפיוס מגנוס.

פומפיוס (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

פותינוס

פותינוס (תחילת המאה ה-1 לפנה"ס עד שנת 47-48 לפנה"ס) היה סריס והעוצר של המלך תלמי השלושה עשר, מלך מבית תלמי במצרים התלמיית. הוא זכור בעיקר בגלל שהסית את תלמי השלושה עשר כנגד קלאופטרה השביעית אחותו, ששלטה יחד אתו, ובכך הביא לפתיחת מלחמת אזרחים. הוא גם גרם לרציחתו של גנאיוס פומפיוס מגנוס על ידי כריתת ראשו, ומתן הראש הכרות ליוליוס קיסר כשזה הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס, במרדף אחר פומפיוס.

פרובינקיה סוריה

פרובינקיה סוריה (ביוונית: Συρίας; בלטינית: SYRIA) הייתה פרובינקיה רומית שהוקמה לאחר כיבושיו של פומפיוס במזרח התיכון בשנת 64 לפנה"ס. הפרובינקיה כללה אזורים של הממלכה הסלאוקית שקודם לכן נקראו קוילה-סוריה.

קונסול (רומא העתיקה)

קונסול (בלטינית: Consul) הוא שם התואר שניתן למחזיק במשרה הנבחרת הגבוהה ביותר ברומא העתיקה בזמן הרפובליקה הרומית. מאוחר יותר, בתקופת שלטונם של הקיסרים, הידרדרה המשרה למשרה טקסית בעיקרה, שהמחזיק בה מונה על ידי הקיסר הרומאי.

נושאי המשרה כונו בראשונה "פרטורים" ("ההולכים קדימה"), ורק במהלך המאה הרביעית לפנה"ס נתקבע השם "קונסולים". משמעות המילה "קונסול" בלטינית היא "אלה ההולכים יחד".

קיליקיה

קיליקיה הייתה חבל ארץ בקצה הדרומי של אסיה הקטנה, הגובלת עם קפדוקיה מצפון. חלקה המערבי של קיליקיה צורף לאימפריה הרומית החל בשנת 102 לפנה"ס. בשנת 67 לפנה"ס סיים גנאיוס פומפיוס מגנוס את תפקידו כקונסול ויצא במינוי מיוחד של הסנאט הרומי להילחם בשודדי הים ששרצו בים התיכון. הוא עקב אחריהם עד למעוז כוחם העיקרי בקיליקיה, ושכנע רבים מהם להיכנע לו בהבטחת חנינה. פומפיוס הפך את קיליקיה לפרובינקיה רומית שבירתה בטרסוס (תרשיש) וארגן מחדש את גבולותיה שכללו את כל החוף הדרומי של אנטוליה. רבים משודדי הים שנכנעו לפומפיוס יושבו בעיר סולי, סמוך למרסין של ימינו, ושמה שונה לפומפיופוליס (Pompeiopolis). ליהודים הייתה היסטוריה עם יושבי ארץ זו, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים ששכירי חרב קליקים אשר נלחמו בצורה של הופליטים היוו את ראשי המשמר האישי של מלכי הממלכה החשמונאית. ישנן עדויות על התיישבות יהודית באזור החל מסוף המאה הראשונה לספירה וכן עדות על מרכז יהודי במאה הרביעית.

קרק

קְרְק (קרואטית Krk; איטלקית Veglia; לטינית Curicta) הוא האי השני בגודלו בקרואטיה והמאוכלס באייה.

תיאטרון פומפיוס

תיאטרון פומפיוס (בלטינית: Theatrum Pompeium- "תיאטרום פומפיום", באיטלקית: Teatro di Pompeo - "תיאטרו די פומפיו") הוא שמו של מבנה תיאטרון שהוקם בשנת 55 לפנה"ס בשדה מרס שברומא העתיקה, והיה אחד התיאטראות הגדולים ביותר שנבנו בעת העתיקה. מבנה זה היה תיאטרון האבן הראשון שנבנה ברומא העתיקה (המבנים הקודמים היו עשויים עץ). המבנה הוקם על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס על מנת לצבור תמיכה ציבורית במהלך כהונתו השנייה כקונסול.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.