גן עדן

גן עדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם מתואר בספר בראשית. על פי המסופר בתנ"ך (ולאחריו גם בקוראן), בגן עדן חיו אדם וחוה לפני חטא עץ הדעת.

על פי האמונה היהודית[1] ואמונות נוספות, גן העדן הוא העולם הבא שאליו שבים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים.

Lucas Cranach d. Ä. 035
"אדם וחווה בגן עדן" ציור מעשה ידי לוקאס קראנאך האב, מהמאה השש עשרה.
Lucas Cranach (I) - Adam and Eve-Paradise - Kunsthistorisches Museum - Detail Tree of Knowledge
"נפילת האדם" - אדם וחווה אוכלים את פרי עץ הדעת - ציור מעשה ידי לוקאס קראנאך האב, מהמאה השש עשרה.
Glimpse of Paradise
"רזי גן עדן", עבודת קרמיקה של האמנית הארמנית מרי בליאן בירושלים.
Folio 25v - The Garden of Eden
גן עדן באיור מתוך ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי.
Adam and Eve expelled from Paradise
אדם וחוה מגורשים מגן עדן. תחריט מאת גוסטב דורה.
Mortier, Situation du Paradise Terrestre, 1700 Cornell CUL PJM 1014 01
מפת המיקום של "גן העדן על פני האדמה" על פי פייר מורטייר. מיקום גן העדן על פי המפה (מוקף במרכז המפה) הוא באזור בו ישבו אבותינו

הסיפור במקרא

גן עדן מופיע במקרא (ספר בראשית, פרק ב') כמקום שבו הוצב האדם על ידי אלוהים לאחר בריאתו, ובו נבראה חוה מצלעו (צד אחד של גופו[2]). את הגן קבע האלוהים במקום פורה שנקרא "עדן" -משובח ומעודן, במזרח (מקדם) העדן, ובו נטע עצים נאים וטעימים. נהר היה משקה אותו, ומתפצל אחרי כן לארבעה ראשים ומשקה את כל שאר העולם. במרכז הגן ניצבו שני עצים: עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים. האדם צוּוה לעבוד בגן ולשמור אותו, ולאכול מכל פירותיו מלבד מפרי עץ הדעת, שאם יאכל ממנו - ימות.

חוה (שבאותו הזמן נקראה עדיין 'האישה' ללא שם), שעדיין לא נבראה בזמן הצו ושמעה אותו מהאדם מקול שני, פותתה על ידי הנחש המתואר כערום מכל חיות השדה, לאכול מפריו, לאחר שטען באוזניה כי האוכל ממנו מחכים ועיניו נפקחות לדעת טוב ורע, וכל סיבת האיסור האלוהי לאכול ממנו נובע מרצונו לשמור על עליונותו עליהם.

חוה ראתה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. לאחר שאכלה ממנו ונוכחה לראות שלא מתה במקום, פיתתה גם את אדם, ואכן כפי אמירתו של הנחש, לאחר אכילת פרי עץ הדעת נפקחו עיניהם של אדם וחוה, נוכחו אדם וחוה שהם עירומים, ותפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה לכסות את מתניהם.

כעונש על חטא זה, המכונה גם "החטא הקדמון", הנחש קולל בכך שיקוצצו רגליו, הוא יזחל על גחונו, ולשונו תלחך את העפר. האדם קולל בכך שפוריותה של האדמה תיפגם, והוא יאלץ לעבוד הרבה יותר קשה על מנת להתקיים. חוה קוללה בקשיי ההיריון והלידה, ובכך שהאדם ימשול בה. בזיכרון הקולקטיבי, השתרש שגם הגירוש מגן עדן הוא חלק מהעונש. מפשוטו של המקרא עולה שמטרת הגירוש הוא עבודת האדמה, אך גם מניעת האדם מאכילה מעץ החיים:

"כב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כגוַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."

המטרה המניעתית תואמת יותר למסורת החוץ-מקראית המצויה בספר אדם וחוה.

מיקום הגן

מקור השם "גן עדן" הוא הגן שנִטע במקום ששמו עדן.[3] לפי הסיפור, הושקה הגן על ידי נהר שהתפצל לארבעה נהרות:

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

בראשית, ב'

בעוד שהפרת והחידקל הם נהרות שמיקומם ידוע כיום, ושמתמזגים לנהר אחד בעיראק, אין הסכמה על זהותם של הגיחון והפישון. רבים מזהים את נהר הגיחון והפישון עם הנילוס הכחול והלבן, הזורמים בסודאן, המזוהה עם כוש המקראית, ובסמוך לארץ החוילה המזוהה אף היא באזור מרכז אפריקה, וקרויה על שם אחד מבניו של כוש.

מאידך, קיימות סברות אחרות המזהות את אזור נהר הגיחון עם העיר השומרית כיש, שנמצאת במסופוטמיה (עיראק של ימינו). את הפישון מזהה יוסף בן מתתיהו עם הגנגס שבהודו, אולם חוקרים מאוחרים נטו לזהותו עם נהרות באזור מסופוטמיה הצפונית (עיראק, איראן וטורקיה של ימינו), ובהם ספיד (Sefid) ואראס (Aras).

תאוריה נוספת[דרוש מקור] היא שהפישון והגיחון הם שני נהרות שהתייבשו עם השנים והתגלו לא מזמן ונפגשו יחד עם הפרת והחידקל במקום שבו נמצא היום המפרץ הפרסי, מקום שידוע שהיה פורה מאוד עד לפני כמה אלפי שנים.

אגדות מקבילות בתרבויות עתיקות

שומר

מיתוס שומרי[4]על האלים נִינְחוֹרְסַג ואֶנְכִּי (אנכידו) מספר על דילמֻן, (ארץ שמקומה היום מזוהה על ידי החוקרים באזור המפרץ הפרסי כולל האי בחריין), זוהי ארץ טהורה שאין בה מחלה או מוות. כדי להפוך את דילמֻן לגן פורח מצווה אל המים אֶנְכּי על אל השמש אֻטֻ למלא אותה מים ואז מצמיחה נִינְחוֹרְסַג שמונה מיני צמחים לאחר תהליך בו הועמדו שלושה דורות של אלות שנולדו ללא כאב. אֶנְכִּי טועם מהצמחים ואז מקללת אותו נִינְחוֹרְסַג בקללת המוות. אֶנְכִּי נתקף מחלה בשמונה מאיבריו ונרפא רק לאחר שנִינְחוֹרְסַג בוראת 8 אלות לריפוי כל איבר חולה. למיתוס זה כמה מקבילות לסיפור המקראי:

  • מיקום הגן בארץ הנמצאת במזרח
  • השקיית דילמֻן שהובאו לארץ בדומה למסופר בספר בראשית, פרק ב', פסוק ו' "ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה"
  • לידת האלות ללא חבלי לידה מול "בעצב תלדי בנים"(ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז)
  • קללה כעונש על אכילת פרות אסורים
  • אחד האיברים החולים של אֶנְכִּי הוא צלע. בשומרית המילה צלע "טי" והאלה הנוצרת לריפוי הצלע נקראת נין-טי. למילה "טי" בשומרית משמעות נוספת "לתת חיים" כלומר את שמה של "גברת הצלע" נינט-טי ניתן לקרוא גם כ "הגבירה נותנת החיים" בדומה לחווה שנוצרה מצלעו של אדם ונקראה "אם כל חי" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ')

בבל

בעלילות גילגמש מופיע מוטיב צמח החיים. מסופר כי בתחתית הים ישנו צמח החיים היכול לרפא את אנכידו. גילגמש צלל לקרקעית הים והשיג את הצמח. בחזרתו לארץ, כאשר התרחץ גילגמש במעיין השאיר את הצמח ללא השגחה. נחש הבחין בו ונטל אותו לעצמו.

תרבויות אחרות

מושג מקביל ניתן למצוא בתרבויות נוספות, בהן: יארו שנשלט על ידי אוזיריס בתרבות המצרית, שדות אליסיום היווניים, "שדות הציד הנצחיים" בצפון אמריקה ו-Tlalocan בדרומה, Mag Mell אצל האירים, Land of the Ever-Young שמצא אזכור בפיטר פן, אבלון הקלטי, ולהאלה הנורדי.[5]

גן עדן כגמול לצדיקים

על בסיס סיפור זה התפתחו מסורות שונות בדתות המונותיאסטיות. ביהדות הופיע לראשונה המושג 'גן עדן' כמקום אליו מגיעים הצדיקים לאחר מותם ובו הם מקבלים את גמולם, כבר בסוף המאה הראשונה. כך, למשל, אומר התנא יהודה בן תימא:

יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן

גמול זה מתואר במקורות שונים באופנים שונים בהתאם לתפיסות השונות של המחברים. ביהדות ובנצרות מודגשים תענוגות רוחניים, ואילו באסלאם מודגשים תענוגות גשמיים כמו מזון ואפילו מין. בדרך כלל מתואר כי נשמות הצדיקים שוכנות במקום זה, ולעיתים מתוארים גם המלאכים, או לפחות חלקם, כשוכנים במקום זה.

גן עדן כמקום ארצי

ישנן מסורות (המבוססות ברובן על הסיפור המקראי), לפיהן גן עדן הוא מקום ארצי שמצוי אי שם במזרח (בדרך כלל), שכיום לא ניתן להגיע אליו, אולם סביבותיו פוריות עד היום. כך ממקם ריש לקיש את פתחו של גן עדן בבית שאן ולחלופין באתרים פוריים בארצות שונות

גן עדן אמר ריש לקיש אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחו ואם בערביא בית גרם פתחו ואם בין הנהרות הוא דומסקנין פתחו

הרמב"ם קיבל הנחה זו בפירושו על המשנה[6]

בחלק מהמסורות הללו גן עדן נקשר במסורות אודות ארצות אגדתיות אחרות כמו קוקניה או ארצו של פרסטר ג'ון. לאורך ימי הביניים היו ניסיונות רבים לזהות את מיקומו של גן עדן הארצי ולהגיע אליו, ונמצאו אנשים שטענו שראו אותו. ניתן להתייחס אל המסורות אודות גן עדן הארצי כמשתלבות עם המסורות אודות גן עדן השמימי, ולעיתים אף מתוארים קשרי מעבר בין שני המקומות.

מסורות אחרות טוענות שסיפור גן עדן אינו אלא אלגוריה או משל למצב של תום ושל אושר ושלמות, שהאדם איבד בשל נטייתו לחטא, שמפורש בדרך כלל כחטא של גאווה. לחטא הקדמון ולמצב השלמות של האדם בגן עדן נודעה חשיבות רבה בקבלה מחד, ובמסורת הנוצרית מאידך, שם הוקדשו לו יצירות אומנות וספרות רבות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • לאה מזור, "הקשר הדו-כיווני בין גן עדן והמקדש", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יג (תשסב 2002), עמ' 5–42.
  • רחל אליאור (עורכת), גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, סכוליון והוצאת מאגנס, 2010.
  • אבישי בר־אשר, מסעות הנפש: גן עדן במחשבה ובדמיון בספרות הקבלה בימי הביניים, הוצאת מאגנס, 2019.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ', ועוד.
  2. ^ המילה 'צלע' במקרא מובנה הוא 'צד'. על פי דרשת חז"ל לפסוק: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית פרק א', פסוק כ"ז), בתחילה גוף האדם והאשה היו מחוברים, וה' 'חתך' את צידו האחד של הגוף המחובר, ויצר ממנו את האשה (מדרש אגדה בובר שם, ועוד).
  3. ^ על פי רש"י ורמב"ן הגן היה קיים במזרחו של עדן.
  4. ^ שמואל נח קרמר, ההיסטוריה מתחילה בשומר, פרק 17
  5. ^ אומברטו אקו, תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, הפרק "גן עדן הארצי, איי המבורכים ואל-דוראדו", עמ' 142–179.
  6. ^ משנה עם פירוש הרמב"ם הוצאת מוסד הרב קוק, מסכת סנהדרין הקדמה לפרק י, "אבל גן עדן הוא מקום דשן בכדור הארץ מרובים בו המימות והאילנות, יגלהו ה' לבני אדם בעתיד ויורה להם את דרכו ויתענגו בו. ואולי ימצאו בו צמחים נפלאים מאד שתועלתם גדולה והנאתם מרובה זולת אלו הידועים אצלינו, וכל זה בלתי נמנע ולא רחוק אלא אפשרותו קרובה ואפילו אלו לא הזכירתו תורה, כל שכן אחר שנתבאר כל זה בתורה ונתפרסם"
אדם וחוה

על-פי ספר בראשית, אָדָם וְחַוָּה היו האיש והאישה הראשונים. אדם מכונה גם אדם הראשון.

אי בודד

אי בודד או אי לא מיושב הוא אי שלא מאוכלס באופן קבוע על ידי בני אדם. כמה איים בודדים מוגנים כשמורות טבע וחלקם בבעלות פרטית.

בקולנוע, בתיאטרון ובספרות איים בודדים משמשים לעיתים קרובות כמפלט לניצולים מספינות טרופות. איים אלה לעיתים קרובות מממשים סטראוטיפים של "גן עדן".

האי דבון בקנדה הוא האי הבודד הגדול בעולם.

אם יש גן עדן

אם יש גן עדן הוא רומן הביכורים של רון לשם, המגולל את סיפורו של צוות לוחמים מחטיבת חי"ר, ככל הנראה פלחה"ן גבעתי, המשרת במוצב הבופור בשנתיים האחרונות לשהות צה"ל בדרום לבנון. הרומן כתוב מנקודת מבטו של לירז, מפקד הצוות במוצב המבודד, הנאלץ להתמודד עם אבדן, פחד והיעדר לגיטימציה מבית.

אף שהדמויות והאירועים בדיוניים ואף שהמחבר לא שירת בלבנון, הספר נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, על בסיס תחקיר שנערך עם חיילים וקצינים ששירתו בבופור בשנים 2000-1999 ובהם רותם יאיר, אשר שירת כמפקד צוות בפלוגת ההנדסה של גבעתי, ועם משפחות שכולות. התחקיר פורסם לראשונה בשנת 2001 ככתבה במוסף 7 ימים תחת השם "הר הקללה". כן סייע להגהת הספר אבירם אלעד, קצין בדובדבן ובצנחנים לשעבר, שאף לקח חלק בעבודה על הסרט שנעשה על פיו. הספר הוקדש לצחי איטח ולנועם ברנע, שנהרגו בגזרת מוצב הבופור.

הספר זיכה את מחברו בפרס ספיר לספרות בשנת 2006 ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית. לאחר יציאת הספר, יצא לרדיו שיר שחיבר דורון מדלי בהשראת הספר, שנקרא גם הוא "אם יש גן עדן", בביצועו של אייל גולן. השיר הפך ללהיט ובמהלך מלחמת לבנון השנייה גולן הופיע עם השיר ב"כוכב נולד" בתוכנית מיוחדת שהוקדשה למלחמה.

בשנת 2007 יצא סרט הקולנוע "בופור" בבימויו של יוסף סידר, המבוסס על רומן זה. הסרט זיכה את סידר בפרס הבמאי המצטיין בפסטיבל ברלין בשנת 2007. בשנת 2008 נבחר להיות בין חמשת הסרטים המועמדים לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

בשנת 2011 העלה תיאטרון הבימה גרסה בימתית של הספר, במסגרת הצגת התיאטרון הנושאת את שם הספר, "אם יש גן עדן", בבימויו של משה קפטן ובכיכובם של השחקנים עוז זהבי, עופר שכטר, יוסף סוויד ואחרים. בשנה זו יצא הספר כספר מוקלט בקריינותו של השחקן עמוס תמם.

אנג'לה (קומיקס)

אנג'לה (באנגלית: Angela) היא דמות בדיונית של גיבורת-על המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום מארוול קומיקס. במקור, הדמות הופיעה לראשונה תחת הפצתה של חברת אימג' קומיקס בחוברת Spawn #9 ממרץ 1993 ונוצרה על ידי ניל גיימן וטוד מקפרלן. לאחר מאבק משפטי בין גיימן למקפרלן על זכויות הדמות, בו זכה גיימן, הוא הציג אותה מחדש לתוך יקום מארוול כאסגרדית ואחותו למחצה של תור בחוברת Age of Ultron #10 מיוני 2013, באיורו של ג'ו קסאדה.

במקור, אנג'לה הייתה מלאכית וציידת ראשים שנשלחה על ידי גן עדן כדי להילחם בספון. היא ניסתה להרוג אותו בפגישתם הראשונה, אך הובסה למרות ניסיונה הרב. מאוחר יותר הוא נחלץ לעזרתה כאשר היא הועמדה למשפט בגן עדן, והעיד על כך שהיא קיבלה רשות להרוג אותו. הם נלכדו יחד בממד כיס, שבו גלימתו של ספון הגנה עליו מפני נשקיה של אנג'לה. יכולתו המיסטית של ספון לעצב מחדש את המציאות גרמה להם לחזור מממד הכיס, ולמחוק את האפשרות שלה להשתמש בנשקיה נגדו. עם חזרתם לכדור הארץ, השניים החלו במערכת יחסים רומנטית. דמותה נהרגה בקרב נגד השד מלבולג'יה.

במהלך אירועי עידן אולטרון, מתברר שאנג'לה נמשכה לתוך יקום מארוול. מתוך זעם ובלבול, אנג'לה הסתערה לעבר כדור הארץ, אך נתקלה בקבוצת שומרי הגלקסיה. במהלך המיני סדרה "החטא הקדמון" מתברר כי אנג'לה היא בתו של אודין ואחותם של תור ולוקי, אשר "נהרגה" כפעוטה בעת מלחמתה של אסגרד בממלכה העשירית. פשע נתעב זה גרם לאודין לנתק את הממלכה העשירית מיתר תשע הממלכות כעונש על מעשיה. תור למד אודות קיומה של אחותו כאשר נחשף לסודותיו של אואטו הצופה, והתעמת עם אמו בנוגע לקיומה. יחד עם לוקי, הוא עורך מסע לממלכה העשירית כדי ללמוד דברים נוספים על אחותו האבודה.

גיהנום

לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שריפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהנום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן הוא שוכן מתחת לפני האדמה.

במקביל לאמונה בקיום הגיהנום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).

גן העדן האבוד

גן העדן האבוד הוא אפוס שנכתב בידי המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון מילטון. הוא פורסם לראשונה בשנת 1667 בעשרה ספרים; מהדורה שנייה פורסמה ב-1674 בשינויים קטנים, מחולקת מחדש לשנים-עשר ספרים (כחיקוי לאיניאדה של ורגיליוס). האפוס עוסק בסיפור הנוצרי של נפילת האדם: השטן המפתה את אדם וחוה, והגירוש מגן העדן. מטרתו של מילטון, על פי דבריו בספר הראשון, היא "להצדיק את דרכיו של האל לבני אדם" (א, 26) ולהתייחס לסתירה בין הידיעה המוחלטת של האל לבין הבחירה החופשית של האדם.

הגיבור הראשי של האפוס הוא המלאך שנפל, שטן. מהסתכלות מודרנית, יש שיאמרו כי מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים, עד שהיא מנוצחת. ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". יש שרואים בדמות של לוציפר מקדים של הגיבור הביירוני.

הסיפור חדשני בכך שהוא מנסה לפייס בין המסורות הנוצריות והפגניות: כמו שייקספיר, התאולוגיה הנוצרית לא הספיקה למילטון, והוא חש צורך להשתמש במקורות נוספים. הוא מנסה לכלול פגניזם, מסורות יווניות קלאסיות ונצרות בתוך הסיפור.

האפוס עוסק בבעיות תאולוגיות נוצריות רבות, כמו הגורל, פרדסטינציה והשילוש הקדוש.

גן עדן עכשיו

גן עדן עכשיו (בערבית: الجنّة الآن) הוא סרט קולנוע של הבמאי הפלסטיני-הולנדי האני אבו אסעד שיצא לאקרנים בשנת 2005.

הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לשנת 2006 כסרט הזר הטוב ביותר, בפרס אמנסטי אינטרנשיונל בפסטיבל ברלין ובפרס האקדמיה האירופית לקולנוע לתסריט הטוב ביותר. כמו כן, היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

הסרט מגולל את סיפורם של שני חברים משכם, חאלד וסעיד המתכוננים לביצוע פיגוע התאבדות בתל אביב כתגובה למותם של שני פלסטינים. במהלך הסרט משמשת דמותה של סוהא, בחורה ערביה צעירה ונאה שנולדה בצרפת והתחנכה במרוקו, על מנת לעמת את הקול הפלסטיני המתון עם המחויבות וההקרבה העצמית של סעיד, צעיר שגדל במחנה פליטים ומחליט להיות שהיד על מנת לכפר על החטא שעשה אביו שהיה משתף פעולה עם השלטונות הישראלים והוצא להורג בשל כך. בסוף הסרט חאלד מתחרט וחוזר לביתו ואילו סעיד ממשיך בתוכנית. מעשה ההתאבדות עצמו אינו מתואר בסרט.

הסרט צולם בשכם, נצרת ותל אביב.

עצם נושאו של הסרט עורר את זעמם של גורמים רבים, במיוחד בישראל, ולכן הופץ להקרנה רק בסינמטק תל אביב באופן קבוע ולעיתים רחוקות בסינמטקים בערים אחרות בישראל. בינואר 2010 הודיעה חברת yes הטלוויזיה בלוויין כי היא חוזרת בה מהחלטתה לשדר את הסרט. זאת, לאחר שרכשה את הזכויות להקרנתו ואף פרסמה אותו כחלק מלוח המשדרים החודשי שלה.

דגל פפואה גינאה החדשה

דגל פפואה גינאה החדשה אומץ רשמית ב-1 ביולי 1971. במשולש התחתון מופיע קבוצת הכוכבים הצלב הדרומי על רקע שחור; במשולש העליון מופיעה צללית של ציפור גן עדן בצבע צהוב על רקע אדום.

מעצבת הדגל הייתה סוזן הוהומה (Susan Huhume), תלמידת בית ספר תיכון בת 15, אשר זכתה בתחרות לאומית שנערכה לקביעת עיצוב הדגל.

אדום ושחור היו באופן מסורתי צבעים שבטיים של שבטי פפואה. שחור, לבן ואדום היו צבעי דגל האימפריה הגרמנית ששלטה באי קודם לשנת 1918. ציפור גן העדן מסמלת את האי ומופיעה גם על סמל פפואה גינאה החדשה.

ולינור

ולינור (Valinor) היא ממלכה קדושה בעולמו של הסופר ג'ון רונלד רעואל טולקין, אשר בה חיים הולאר (Valar) והמיאר (Maiar), הם האלים בלשון האדם. פשר שמה הוא "ארץ הולאר" ובמאפייניה דומה לתפיסות שונות בדבר גן עדן.

בטרם קיבל העולם את צורתו העגולה, שכנה ולינור במערב, כאשר הארץ התיכונה מזרחית לה; עוד יותר מערבית לולינור נמצא הים החיצון, ואחריו גבולות העולם - לשם רק הולאר והמיאר, היצירים הנשגבים ביותר, יכלו להשקיף.

זולו

זולו (שפת זולו: AmaZulu - עם הזולו, להבדיל מאיסיזולו, היא שפת זולו) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בדרום אפריקה. הקבוצה כוללת בין 8 ל-10 מיליון בני אדם המתגוררים ברובם המכריע בפרובינציית קוואזולו-נאטאל. מקור שפתם בשפת הבנטו, ופירוש המילה זולו בשפתם הוא "גן עדן" או "שמיים"

חטא עץ הדעת

חטא עץ הדעת הוא כינוי לסיפור בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע בידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים.

חידקל

החִדֶּקֶל הוא אחד הנהרות החשובים בקדמת אסיה. מקורותיו במזרח טורקיה, ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק. החידקל הוא אחד משני הנהרות העתיקים של מסופוטמיה ("מסופוטמיה" - "בין הנהרות") לצד נהר הפרת, איתו הוא מתאחד ויוצר את נהר שט אל ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. שני הנהרות מילאו תפקיד חשוב בארצות העתיקות ששכנו לצידם כגון בבל ואשור, ואפילו במקרא ניכרת השפעתם, כשבספר בראשית מוזכר החידקל כשלישי בנהרות גן עדן (בראשית, ב', י"ד).

ממלכת גן עדן

ממלכת גן עדן (באנגלית: Kingdom of Heaven) הוא סרט דרמה, אפוס היסטורי, משנת 2005 בבימויו ובהפקתו של רידלי סקוט על פי תסריט של ויליאם מונהאן. בסרט מככב אנסמבל שחקנים כאורלנדו בלום, אווה גרין, ע'סאן מסעוד, ג'רמי איירונס, דייוויד ת'יוליס, ברנדן גליסון, איאן גלן, מרטון צ'וקאש, ליאם ניסן, אדוארד נורטון, מייקל שין, וליבור טופיץ' ואלכסנדר סידיג.

הסיפור מתרחש במהלך מסעות הצלב של המאה ה-12. נפח מכפר צרפתי יוצא לעזרתה של ממלכת ירושלים בהגנתה מפני הסולטאן המוסלמי מהשושלת האיובית, צלאח א-דין, שנלחם כדי לדרוש את העיר מהנוצרים; מה שמוביל לקרב קרני חיטין. הסרט מתאר באופן רופף את חייו של באליאן מאיבלין (שחי בשנים 1143–1193 לספירה).

הסרט קיבל ביקורות מעורבות עם צאתו לאקרנים. ב-23 בדצמבר 2005, סקוט הוציא את גרסת הבמאי אשר זכתה לשבחי הביקורת, כשמבקרים רבים כינו אותה "הגרסה הסופית של הסרט".

נחש הקדמוני

נחש הקדמוני הוא הנחש שהחטיא את חוה בחטא עץ הדעת המתואר בספר בראשית. על דמותו של הנחש סופרו מדרשים רבים.

פיתויה של חוה על ידי הנחש מתואר בפסוקים הראשונים של פרק ג' בספר בראשית:

רש"י מפרש שהנחש ניצל את טעותה של חוה, שהוסיפה לאיסור "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", והנחש "דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". בכך ניכרת ערמומיותו של הנחש.

בהמשך הפרק גוזר אלוהים את דינם של שלושת החוטאים, ועונשו של הנחש הוא:

רש"י מציג הקבלה בין תיאור החטא לתיאור העונש: "לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל".

יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים", כי אלוהים "נטל את קולו" של הנחש, "שם עוקץ תחת לשונו" ו"גם את רגליו שלל ממנו".

על כך שקודם לחטא היה הנחש בעל רגליים, מסופר גם במדרש בראשית רבה: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו". לפי מדרש זה, היו לנחש הקדמוני ידיים ורגלים, שבמסגרת עונשו נקצצו.

עוד מספר המדרש שהקב"ה נזהר מערמומיותו של הנחש. המדרש שם לב שעם אדם וחוה שוחח הקב"ה קודם מתן העונש, אך עם הנחש נמנע מלשוחח, ומנמק המדרש: "עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן?! אלא, אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי: אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוייך והלכו להם אחר צוויי?! אלא, קפץ עליו ופסק לו את דינו".התוספתא למסכת סוטה מייחסת לנחש הקדמוני רצון להרוג את אדם ולשאת את חוה, ולכן רואה בו דוגמה למי שביקש לקבל את מה שלא ניתן לו, ולכן מה שניתן לו נלקח ממנו (בדומה לסוטה, האסורה לבעלה ולבועלה):

ספר הזוהר מציג מחלוקת באשר למהותו של הנחש: "רבי יצחק אמר: דא יצר הרע, רבי יהודה אמר: נחש ממש".על פי הסבר של הרב יעקב מדן, לפי מיתולוגיה היהודית הנחש אף שכב עם חוה וקין הוא בנם, וזאת אף על פי שנכתב בתורה "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן".

סופרבוי פריים

סופרבוי פריים (באנגלית: Superboy Prime) היה דמות בדיונית של גיבור-על שהפך לנבל-על שהופיעה בחוברות הקומיקס ביקום DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת DC Comics Presents #87 מנובמבר 1985, והיא נוצרה על ידי הכותב אליוט ס. מאגין והמאייר קורט סוואן לפי דמותו המקורית של סופרמן מאת ג'רי סיגל וג'ו שוסטר.

סופרבוי פריים הוא מיקום מקביל הנקרא "ארץ-פריים", בו לא היו גיבורי-על. קיומו של "ארץ-פריים" נמחק כתוצאה מאירועי המשבר בעולמות האינסופיים, וסופרבוי פריים מצא את עצמו בממד "גן עדן". הוא לא היה מסוגל להרפות מחייו הקודמים ומגורלו כגיבור הגדול ביותר של כוכב הלכת שלו. עם הזמן, אמונותיו ומוסריותו השתבשו והוא עדיין מחזיק באמונה שלהפוך לסופרמן הוא ייעודו בחיים. בשל כך, הוא נבל-העל הפסיכוטי והמסוכן ביותר שאותם הכירו סופרמן ושאר גיבורי העל היקום DC מעולם.

באירועי המשבר האינסופי, סופרבוי פריים הזועם הלם במחסום המציאות והיה אחראי למספר שינויי המשכיות כמו חזרתו של ג'ייסון טוד, לאחר שזה מת בסיפור "באטמן: מוות במשפחה"; שילוב סיפורי מקורו של סופרמן ("איש הפלדה" משנת 1986 ו"סופרמן: זכות מלידה" מ-2003); אתחול מחודש של קבוצת פטרול האבדון; מספר גלגולים של הוקמן; וכן גלגולים שונים של קבוצת לגיון גיבורי העל. הוא נלכד ונשמר בתא אנרגיה מיוחד בידי שומרי היקום, יוצריו של חיל הפקחים הירוקים. באירועי "גרין לנטרן: מלחמת חיל סינסטרו", סופרבוי פריים משוחרר מכלאו ומצטרף לחיל סינסטרו.

סופרבוי פריים מצא את סופו בהתקפה משולבת של חברי הטיטאנים הצעירים, והועבר בידי סופרבוי וסופרגירל למבנה קוסמי הנמצא בשולי היקום ואשר ממנו אין דרך חזרה.

עדניים

עדניים (שם מדעי: Paradisaeidae; מקובל השם ציפורי גן עדן), משפחת עופות מסדרת ציפורי השיר, אשר נודעות בייחוד ביופי נוצותיהן המגוונות, ומכאן מקור כינוין.

הנוצות המגוונות והארוכות נמצאות בעיקר בקרב הזכרים, אשר משתמשים בהם ככלי חיזור להרשמת הנקבות; אולם בקרב חלק מהמינים גם לנקבות נוצות מרהיבות עין.

בטבע, נפוצות ציפורי גן העדן בחלק מאיי אינדונזיה, בצפון אוסטרליה, ובעיקר בגינאה החדשה.

ציפורי גן העדן מאוימות משתי סיבות עיקריות; הראשונה - הילידים באזורי תפוצתן נוהגים זה מאות שנים לצוד את הציפורים, כדי להשתמש בנוצות שלהן בטקסי פולחן וכן למכירה. הסיבה השנייה - בית הגידול של הציפור - יערות הגשם - נכרתים על ידי האדם כדי להשתמש בהם בתעשייה.

ציפורי גן עדן מתוארת על דגלה של פפואה גינאה החדשה.

פוריידיס

פֻרֵידִיס (בערבית: الفـُرَيـْدِيس, תעתיק: אל-פרידיס) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל, הממוקמת במורדות המערביים של רכס הכרמל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952.

ייתכן ששמו של היישוב נגזר מהמילה הערבית فـِردَوْس ("פִרְדַוְס" - גן עדן), בצורת הקטנה, כלומר "גן עדן קטן". המילה "פרדוס" היא מילה פרסית שנשאלה גם לעברית - פרדס, וגם ללשונות אירופה - למשל באנגלית: Paradise. ואילו יש הטוענים שמקור השם הוא משיבוש השם "הורדוס", שהקים את קיסריה הסמוכה ושמו נשתמר במקום.

פרדס (יהדות)

בכתבי חז"ל, פרדס (כך, ולא בראשי תיבות) הוא כינויה של תורת הסוד היהודית, העוסקת במה שמכונה "סתרי האלוהות". בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים. המקור המרכזי שעליו מתבסס השימוש בביטוי זה הוא הסיפור הידוע המצוי בתלמוד הקרוי "ארבעה נכנסו לפרדס".

הרמב"ם מזהיר "שאין ראוי להטיל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר". כוונת הדברים שאין לאדם להתעסק בעניינים אלה (המתחלקים למעשה בראשית ולמעשה מרכבה), עד שלא למד את כל ההלכה.

מקור המילה "פרדס" בשפה הפרסית, בפירוש הפשוט של פרדס – גן עצים. המילה חדרה הן לשפה העברית והן לשפות נוספות, כגון האנגלית, שבה קיבלה המילה "paradise" משמעות של גן עדן[דרוש מקור].

ציפור גן עדן (קבוצת כוכבים)

ציפור גן עדן היא קבוצת כוכבים קטנה באזור הקוטב השמימי הדרומי, שהוגדרה סביב 1595 על ידי שני הנווטים ההולנדים פיטר קייזר ופרדריק דה-הוטמן, והופיעה לראשונה באטלס הכוכבים "אורנומטריה" של יוהאן באייר ב-1603. עוד קודם לכן, בשנת 1598 הקבוצה הופיעה במפת כוכבים תחת השם "Apis Indica" - בלטינית "דבורה הודית", ככל הנראה בעקבות שגיאה מהאיות המקורי "Avis Indica" שפרושו בלטינית "ציפור הודית". באטלס של יוהאן באייר שונה השם ל-"Apus" ועל מנת למנוע בלבול שונה מאוחר יותר שם הקבוצה זבוב מ-"Apis" ("דבורה" בלטינית) ל-"Musca" ("זבוב" בלטינית). הקבוצה מכילה כוכבים עמומים בלבד שהבהיר מביניהם הוא עם דרגת בהירות 3.8. בשל הגדרתה במאה ה-16 אין לקבוצה זו סיפורים או אגדות הקשורים בה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.